סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ז

ה"עסק-ביש", בן-גוריון חוזר

כשם ש"פרשת לבון" הביטחונית לא החלה בשנת 1960 אלא ב"עסק-הביש" שהתרחש במצרים ב-1954, ותוצאותיו חילחלו משלב לשלב עד שהגיעה ההתפרצות הגדולה – כן "פרשת לבון" הפוליטית לא החלה בשנת 1960 אלא שורשיה היו נטועים עמוק במירקם הכוחות שהתמודדו במפא"י שנים בטרם התרחשה: ההנהגה הוותיקה, ה"גוש", צעירי בן-גוריון וצעירי מפא"י – כוחות שכמו רק חיכו לעילה, או לניצוץ, שיזעזע את המפלגה מן היסוד ויצית את תבערת מלחמת הירושה על שלטונו של בן-גוריון.

בן-גוריון התפטר ב-7 בדצמבר 1953 ופרש לשדה-בוקר. ה"עסק ביש" אירע בתקופה בה כיהנו משה שרת כראש-הממשלה, פנחס לבון כשר-הביטחון, משה דיין כרמטכ"ל, ושמעון פרס כמנהל הכללי של משרד-הביטחון.

"פרשת לבון" או "הפרשה", שהסעירה את ישראל מתחילת שנות השישים, נבעה מ"עסק-הביש", כינוי שנתנה בשעתה העיתונות הישראלית, בגלל מגבלות הצנזורה, לכישלונה של פעולת חבלה שביצעה רשת חשאית יהודית במוסדות אמריקאים ואחרים במצרים בשנת 1954, בתקופת כהונתו של פנחס לבון כשר-הביטחון. בעקבות הכישלון התעוררה מחלוקת קשה בצמרת הצבאית והמדינית בישראל בשאלה – מי נתן את ההוראה לבצע את הפעולות הללו ומי חיפה על מי בשאלת האחריות לכך? יוזם המבצע, ראש אגף המודיעין בצה"ל, אלוף-מישנה בנימין גיבלי, טען ששר-הביטחון פנחס לבון אישר את המיבצע בפגישתם מן ה-16 ביולי 1954. לבון הכחיש זאת בתוקף וטען כי מעולם לא הסכים לפעולת החבלה.

בינואר 1955 הוציא בית-הדין הצבאי המצרי העליון גזר דין מוות על שניים מנאשמי הרשת, הרופא המנתח משה מרזוק והמורה שמואל עזאר, שישה נאשמים יהודים אחרים נדונו לתקופות מאסר של שבע שנים עד מאסר-עולם. ב-31 בינואר 1955 הועלו מרזוק ועזאר לגרדום. ב"הטור השביעי" שפירסם נתן אלתרמן בעיתון "דבר", ביום ה-11 לפברואר 1955, הוא כותב, בין השאר:

"...לכבודם וזכרם לו יוגד, ישראל,

כי י ד ך – היא היתה בהם בין המצרים.

לו נראם כעולת מזבחך בבית-אל'

– לא כבשר אטליזי התליין המצרי.

[- - -]

הוא שואל – ועימו לו גם אנו נדרוש

אם אמנם אין עלינו ליתן את הדין

על מידת קלות-יד ומידת קלות-ראש

שצימחו את הסבך המופרך-ומדהים."

*

ועדה מיוחדת בהרכב השופט אולשן והרמטכ"ל-לשעבר דורי, שנתמנתה לחקור את האחריות ל"עסק הביש", הגיעה בינואר 1955 למסקנת תיק"ו. לבון נלחץ. הוא ראה בקבלת המסקנות הבעת אי-אמון בו, והעלה בפני ראש-הממשלה, משה שרת, תביעה לשינויים ארגוניים במערכת הביטחון שעיקרם, מבחינה פרסונאלית, היה תביעתו להדיח את המנהל הכללי של משרדו, שמעון פרס, ואת ראש אגף המודיעין במטכ"ל, אל"מ בנימין גיבלי. תביעתו של לבון נדחתה, ובישיבת הממשלה מיום ה-20 לפברואר 1955 הגיש את התפטרותו, שהיתה הדחה-למעשה, על רקע היחסים המסוכסכים ורבי-הניגודים שהתפתחו בינו לבין צמרת הצבא ומשרד-הביטחון, ואשר עניין האחריות ל"עסק-הביש" היווה את שיאם אך לא את עילתם היחידה.

גיבלי עצמו, שקיבל גיבוי מדיין – סופו שהודח בקיץ אותה שנה, 1955, מתפקידו כראש אגף המודיעין, זאת על פי דרישתו של שרת, כראש-הממשלה, מבן-גוריון, שכבר כיהן כשר-הביטחון. גיבלי הועבר לפיקוד צפון. העלאתו בדרגה נחסמה אף היא מאז, בעקבות אותה דרישה.

יחסיו של לבון עם ראש-הממשלה שרת ועם כמה שרים חברי-מפלגתו, היו רחוקים מאידיליה. שר אחד היה אומר על לבון שהוא שקרן. שר אחר – שהוא "שיכר", שיכור. גולדה אמרה לימים: "לבון? אתם תספרו לי מי זה לבון? אני הזהרתי את בן-גוריון – אל תמנה אותו לשר-ביטחון, את האיש הזה!" – ולבן-גוריון: "אני הזהרתי אותך, בן-גוריון, ולא שמעת לי." – אשכול היה מכנה את לבון בשם: "הקליינט הזה." – שרת סבל קשות מלבון, שלעג לו וצפצף עליו, וכשהיה שר-הביטחון בממשלתו נקט דווקא בקו אקטיביסטי, מנוגד לגישתו המדינית של שרת וקרוב יותר לדרכו של בן-גוריון; יש הסוברים כי בן-גוריון מינה בשעתו את לבון ליורשו כשר-הביטחון כדי שמדיניות הביטחון של ישראל לא תיפול בלעדית בידי שרת, אשר על דרכו חלק בן-גוריון וגם לא היה שלם עם מינויו כמחליפו בראשות-הממשלה.

*

ב-17 לפברואר 1955 יצא שרגא, יחד עם עוד כשלושים איש, מראשי תנועת בעלי-המלאכה, שאותם טיפח ובענייניהם עסק במסגרת עבודתו במפלגה, לבקר אצל בן-גוריון בשדה-בוקר.

ביוזמת שרגא שידלו בעלי-המלאכה את בן-גוריון, בפגישתם עימו, לשוב לעבודתו הפוליטית. בן-גוריון השיב להם כי אינו חושב בכיוון זה. הליכתו לשדה-בוקר היתה רצינית, ולא ליום אחד.

משיצאו בעלי-המלאכה מעל פניו, נשאר שרגא עימו, לשיחה בארבע עיניים. הוא גילה לבן-גוריון שבדרך לשדה-בוקר נמצאת עכשיו משלחת רשמית, בשם ראש-הממשלה שרת, שחבריה הם גולדה ונמיר:

"הם יביאו לך את ההצעה לחזור ולכהן כשר-ביטחון, לאחר ששר-הביטחון, פנחס לבון, מתפטר."

בן-גוריון לא הגיב. האם ידע והשים עצמו כלא-יודע או באמת שרגא היה ראשון לפנות אליו? שרגא הוסיף ואמר לו:

"בן-גוריון, אתה במילא תיכנע לדרישתם. אני, אינני שליח רשמי. פנייתי אליך היא פרטיזאנית. אני מבקש ממך: צא לבעלי-המלאכה ותגיד להם ששוכנעת באופן עקרוני לצאת לתפקיד כלשהו."

עתה התברר שבן-גוריון רתח כל אותה עת: "לא אעשה הדבר הזה."

אך למרות התשובה השלילית, חש שרגא תזוזה כלשהי בנושא אצל בן-גוריון, מעין התרככות שלאחר הרתיחה. בן-גוריון נעתר לבסוף, יצא אל בעלי-המלאכה ואמר להם:

"לצערי, איני יכול לקבל הצעתכם. אני מבין, שאתם מדברים מתוך הלב. אתם חושבים שזה צורך המדינה. אבל זו הדרך שאני בחרתי בה."

שרגא וחבורת בעלי-המלאכה שלו עזבו את שדה-בוקר. בדרך לתל-אביב ראה שרגא, מבעד לחלון המכונית, את גולדה ונמיר חולפים על פניו, בדרכם לשדה-בוקר. "השניים לא ידעו שעשיתי מהלך עצמאי ודיברתי עם בן-גוריון על דעת עצמי." הוא מספר לימים לשלמה נקדימון. "אולי זה לא היה כל-כך מסודר מבחינתם של אנשים שונים, אבל אני חשבתי שטוב הדבר. הייתי יותר צעיר ואהבתי לנקוט דרכים לא-כל-כך מקובלות."

*

ואכן, שרגא אהב "סדר" כאשר היה מדובר באותם מגזרים של פעילותו אשר לגביהם סבר שיש לפעול על פי ה"כללים" שנקבעו על-ידי המוסמך לכך; עם זאת, כאשר חשב כי בנושא מסויים ההנהגה או ה"רוב" אינם מפרשים נכונה את הסיטואציה, לא נלאה שרגא מלנסות לשכנע, להפעיל, ליזום ולהגיע אל המטרה אשר חשב שיש להגיע אליה, גם אם היה זה במחיר ה"סדר", שכביכול השתבש, בלשון אחרת ניתן היה לכנות זאת, לעיתים: "מרידה". בכל מהלכיו והחלטותיו היה שרגא אדם עצמאי, שאינו תלוי באיש, והקבוצות השונות, הנאבקות, ידעו זאת.

לרינה, בתו, נהג לומר בנעוריה: "כשאת צריכה להגיע להחלטה, היוועצי בכל מי שרק ניתן, ושעצתו רלוואנטית לעניינך. אך זיכרי – בסופו של דבר את היא זו שתצטרכי לחיות עם החלטותייך. על כן קחי כל עצה בפרופורציה הנכונה, ואחרי שהחלטת – לכי עם החלטתך בלב שלם וחיי עימה כאילו זוהי ההחלטה הנכונה היחידה."

*

ב-21 בפברואר 1955 שב בן-גוריון לכהן, כשר-הביטחון, בממשלת משה שרת; שובו של בן-גוריון לתפקיד שר-הביטחון היה שלב ראשון בחזרתו לראשות-הממשלה. לבון התמנה אמנם לתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות, אך עניין האחריות ל"עסק-הביש" חילחל בו והכתים את שמו בעיניו ובעיני יודעי-דבר לא-רבים אך בעלי עמדות השפעה פוליטיות מכריעות. לציבור, לעיתונות, היה הנושא בבחינת נעלם-ברובו שרק יודעי ח"ן, כגון אלתרמן, יכלו לרמז על אודותיו בפומבי.

*

לאחר התפטרות לבון ממשרד-הביטחון, שובו של בן-גוריון משדה-בוקר, והעמדתו מחדש, במקום שרת, בראשות הממשלה – נדמה לזמן-מה שהברית של בן-גוריון עם "הצעירים" חזקה יותר מבריתו עם ה"גוש". גיורא יוספטל מקיבוץ גלעד, ממקורבי בן-גוריון, נבחר למזכ"ל המפלגה בוועידה השמינית של מפא"י, שהתקיימה באוגוסט 1956. יוספטל, יוצא-גרמניה, שהיה לפני-כן חבר מרכזי במשלחת להסדר השילומים בגרמניה, וגזבר הסוכנות, היה יוצא דופן, לעומת המזכירים שקדמו לו. וגם עתיד היה לכהן תקופה ממושכת, שלוש שנים. לפניו כיהנו בעת-ובעונה-אחת שני מזכירים, מהוותיקים: יונה כסה ורפאל בש.

כניסתו של יוספטל לתפקידו באה זמן קצר לאחר שמשה שרת "התפוטר" ממשלתו החדשה של בן-גוריון, שנתכוננה לאחר בחירות 1955. בוועדה בת שישה-עשר חברים, שנתכוננה ב-1956 כדי לדון בשאלת פרישתו של שרת, והחליטה לקבל את התפטרותו ולהביע בכך אמון מלא בבן-גוריון ובדרכו, בייחוד בנושאי הביטחון ומדיניות החוץ – היה חבר גם שרגא נצר.

בראשות משרד-החוץ עמדה מ-1956 גולדה מאיר, שיחסה לחוגי ה"צעירים" לא היה אוהד כלל וכלל (בלשון המעטה). היא השתתפה באופן פעיל בוויכוחים חריפים עימם. הם, מצידם, לא ראו בעין יפה את מעורבותה בעניינים המפלגתיים, ואלמלא חששו מבן-גוריון, היו מנהלים נגדה מאבק גלוי. מכיוון שבן-גוריון, שהיה נערץ על רובם, בחר בה לשרת-החוץ, נמנעו מעימות גלוי עימה במישור הממלכתי, אך נקטו נגדה פעולות שונות בתחומים אחרים. בייחוד נעכרו היחסים בינה לבין שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, שהקים, לדבריה, משרד-חוץ משלו וטיפח קשרים עצמאיים, בעיקר בצרפת ובגרמניה.

*

יוספטל לא הכיר את רוב העסקנים והפעילים בשטח, בסניפים, והללו ידעו מעט על אודותיו. תו-הזיהוי שדבק בו היה: מקורב ל"צעירי מפא"י". ואכן, עם בואו לרחוב הירקון 110 פתח את שערי מרכז המפלגה בפני "חוגי הצעירים". בכך עורר עליו את חשדנותם של אנשי ההנהגה הוותיקה ולא גרם להתלהבות יתירה בסניפים הגדולים, בעיקר בסניף התל-אביבי, שהיה בשליטתו המלאה של ה"גוש", בראשות שרגא נצר.

עד כמה לא היה גיורא יוספטל מצוי במערכת הפנימית של מפא"י, ניתן ללמוד מפרשת היחסים שבינו לבין שרגא. עם כניסתו של יוספטל לתפקידו, ב-1956, עבר גם שרגא לפעילות מלאה במרכז מפא"י בתפקידיו כיושב-ראש המחלקה לקואופראציה, לבעלי-מלאכה ויושב-ראש המחלקה המוניציפאלית. באותה שנה גם נעשה ה"גוש", שפעל כעשר שנים בתחומי תל-אביב בלבד – לגוף ארצי במפלגה, כשהוא מקיים קשרים הדוקים עם סניפים אחרים, דוגמת חיפה וירושלים.

השתלבותו של שרגא נצר בבית מרכז המפלגה לא היתה לטעמו של המזכיר החדש. הגיעו הדברים לידי כך, שיוספטל התעלם לחלוטין מקיומו של שרגא וסירב להכיר בסמכותו או בכוחו.

"מיהו שרגא נצר?" שאל לא-אחת, במיבטאו הייקי.

משאמר זאת פעם בנוכחותו של שרגא, שמע תשובה: "אתה עוד תדע..."

הילכה אז בדיחה בבית מרכז המפלגה, כי שרגא בא מדי יום לירקון 110 עם פנס בידו. למה? – כדי להשגיח שגיורא, הייקה הזה, לא יגנוב לו את מפא"י!

*

פתיחת שערי מרכז מפא"י לפני "הצעירים" נתנה דחיפה חזקה לפעילותם. לא עבר זמן רב והוקם "חוג הצעירים". כינוסיו נתקיימו בדרך-כלל בבית-ברל. אנשי ההנהגה הוותיקה האשימו את המזכיר החדש שהוא "משרת את האינטרסים של הצעירים". "חוג הצעירים" הכריז על פתיחותו ודחה את הטענות כאילו הוא גרעין של סיעה, אך למעשה הוזמנו לפגישותיו ולכינוסיו רק אותם חברים, שאושרו מראש.

יוספטל סבר כי יש לפתוח את שערי המרכז והסניפים בפני צעירים, וה"גוש" משמש מכשול עיקרי לכך. שרגא סבר כי "הצנחתם" מלמעלה של ה"צעירים", אפילו הם מוכשרים, אינטליגנטים ובעלי ניסיון בתחומים נכבדים, אך לא בתחום המפלגתי-ממש – היא סכנה לקיומה של המפלגה כמפלגת המונים. הצעירים שהובאו על-ידי יוספטל הטילו פחד על הוותיקים במרכז ובסניפים, ואלה הגבירו את זיקתם ל"גוש" ולשרגא נצר וכך הלך ונתחזק כוחו של ה"גוש" והתרחבו והתלכדו שורותיו ככל שהלך וגבר האיום על המנהיגות המפלגתית הוותיקה, ועל פעילי ה"גוש".

התפטרותו הראשונה של יוספטל מתפקידו כמזכיר מפא"י באה בשנת 1958, על רקע היחסים המתוחים והדיאלוג המר בין ההנהגה הוותיקה לבין "חוג הצעירים". בלחצו של בן-גוריון פורק כאמור ה"גוש" רשמית ב"כנס הכפר הירוק" בשנת 1958, שהיוזמה לו יצאה מצד יוספטל, אבל רק מעטים הישלו את עצמם שבזאת נסתיימו חילוקי הדיעות בין המחנות העיקריים במפלגה. ה"גוש", שהיה גם גוף חברתי-מלוכד מבחינת המוצא והמנטאליות של רוב עסקניו, המשיך את קיומו בסגנון בלתי-רשמי, או כדברי שרגא בספרו:

"כל הפעילות, המאבקים והבירורים המפלגתיים הועברו לסניפי המפלגה ברחבי הארץ." ("רשימות מפנקסי", עמ' 52).

יוספטל חזר בו מהתפטרותו, ושוב התפטר ושוב חזר בו, כי הסכסוכים והחשדנות ההדדית נמשכו; אפילו אשכול, המתון והפשרן, נקט אז בלשון חריפה ובוטה ביותר, והציע "לקיים שיחה גלוייה עם גיורא ולומר לו שהעניין חייב להיפסק, ואם לא – יצטרך להסיק מסקנות."

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר משה דיין, שכבר פשט את מדי הרמטכ"ל, ושמעון פרס – נכנסו לפעילות גלוייה בזירה המפלגתית כראשי "חוגי הצעירים". יוספטל היה אחד השושבינים, בבחירות 1959, להכללת שמותיהם של משה דיין ושמעון פרס ברשימת המועמדים של מפא"י לכנסת, ואחר-כך למינוי דיין לשר החקלאות ופרס לסגן-שר הביטחון.

*

בן-גוריון, מספר שרגא, לא הצטיין בחוש הומור, והיה נותן פירוש מילולי לדברים ששמע, מבלי לקלוט את הטון הקליל-יותר שמשתמע מהם לעיתים. הוא זימן אליו את שרגא, כמו גם מקורבים אחרים, לשיחות בעניין הרכב הממשלה, ובאחת השיחות הללו אמר לשרגא:

"אתה יודע מה אני רוצה? להכניס שני ערבים, בתור שרים, בממשלת ישראל."

ענה לו שרגא: "למה לך ערבים? הלא יושבים כבר שני ערבים בממשלה."

"מי?" שאל בן-גוריון.

"משה דיין ויגאל אלון. לפי דעתי הם מייצגים בממשלה את הערבים."

בן-גוריון השיב בהרמת קול: "אתה חושב שאקבל הדיעה הזאת?"

אמר שרגא: "אל תקבל."

כשהבחין שרגא כי בן-גוריון טרם הבין את רוח ההומור שבה נאמרו דבריו, החליט להמשיך את המשחק והוסיף: "למה אתה רוגז על זה? – ערבית הם יודעים? יודעים. את מנהגי הערבים יודעים? יודעים. את בעיות הערבים הם מכירים? מכירים. אז מה חסר להם לייצג את הערבים? בגלל זה שהם יהודים?"

ובן-גוריון, לדברי שרגא, עדיין לא היה בטוח אם שרגא מדבר ברצינות או מתלוצץ.

פרק כ"ח

"הפרשה", תיבת פנדורה נפתחה

המנהיג הבלתי-מוכתר, שלו ניתנה עתה תמיכת ה"גוש" – חוץ מבן-גוריון, כמובן, שלו היה הכתר שמור תמיד – היה עכשיו במידה רבה לבון, שנתמנה לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות במאי 1956. לבון ריכז בידו עוצמת-כוח אדירה יחד עם כישרון הנאום, קשרים טובים עם חלק מכריע של העיתונות הישראלית, וגישה אידיאולוגית שגרסה מעתה – "מפלגת ההסתדרות". מעין ניסיון להחזיר ליושנה את עטרת המאבק המעמדי, שזוהרו עמם במפלגת ההמונים בעלת החזון הממלכתי של בן-גוריון – מפא"י.

להתנגדות לבון לממלכתיות היו שורשים נוספים. בעיניו ובעיני תומכיו-לעתיד, בקרב קבוצת האינטלקטואלים מחוגי המורים והתלמידים באוניברסיטה העברית בירושלים – זוהתה הממלכתיות עם עמדתו של בן-גוריון שגרס "קפיצה בהיסטוריה" הישראלית מימות התנ"ך עד למייסדי פתח-תקווה ודגניה ולהקמתה של מדינת ישראל; עמדה שבוקרה כ"כנענית", ומבחינות אחרות, לאחר פרוץ "הפרשה" – אטאטיסטית, הרואה בביטחון, שאינו אלא "נכס" – "ערך"-לעצמו; הממלכתיות זוהתה גם עם גישתם של "צעירי בן-גוריון", בעיקר דיין ופרס, שבאו מתחומי הצבא ומערכת הביטחון. לבון, שנכווה קשות בתפקידיו הביטחוניים, נכשל גם בניסיונותיו החשאיים להוכיח שלא הוא נתן את ההוראה לביצוע ה"עסק-הביש", אבל זכה לריהביליטאציה מסויימת משהגיע לקומה החמישית של בית הוועד הפועל בתור המזכיר הכללי של ההסתדרות.

לבון, ה"גוש", וחלק הארי של המנהיגות המפלגתית הוותיקה שה"גוש" תמך בה, היו שותפים למאבק ב"צעירי בן-גוריון". אבל המוטיבציות של הנאבקים היו שונות. לבון רצה להוכיח שהעלילו עליו עלילת-שווא בפרשת ה"עסק-הביש", אך שמר בינתיים על שתיקה, עד שתיקרה שעת הכושר. אנשי ה"גוש" ראו בכישרונותיו הרב-גוניים, ביכולתו הרטורית ובדינאמיות של אישיותו, בצירוף העוצמה שניתנה בידיו כמזכ"ל ההסתדרות – את הכוח שיסייע בידיהם להוליך את המפלגה בכיוון הנכון ובו-זמנית לחסום את ה"צעירים."

*

הסופר דוד שחם, בשעתו איש-פירסום שלקח חלק במערכת הבחירות של מפא"י ב-1959, וטבע, לדבריו, את הסיסמה "הגידו כן לזקן!":

"לא זמן רב ניתן להם [לאנשי ה"גוש"] לפעול בדרך המקובלת עליהם, בשקט, בלי 'לעשות גלים', בלי לבלוט לעין. פתאום מצאו את עצמם נקלעים לתוך מערבולת של כוחות אדירים שלא היתה להם שליטה עליהם. רצונות חזקים מהם סחפו אותם לכיוונים מנוגדים, בכוח עז שלא יכלו לעמוד בפניו. המתחים העצומים שנוצרו בין זוויות המשולש המפלגתי עלו לראשונה על פני השטח. ולא רק בין שתי זוויות הבסיס, ה'גוש' והצעירים, אלא גם בין הזווית של ה'גוש' ובין הקודקוד, הלא הוא בן-גוריון.

"למרבה הפלא התחיל גלגל האירועים להתגלגל דווקא בתקופה של שגשוג למפא"י ושל עלייה מופלגת במעמדו האישי של בן-גוריון. בבחירות 1959 נפסק עשור של זחילה מתמדת כלפי-מטה בכוחה האלקטוראלי של מפא"י. הניצחון במערכת סיני [1956] והנסיגה המיידית אחריה בישרו תקופה ארוכה של שקט יחסי במערכות הביטחון. השילומים מגרמניה החלו נותנים אותותיהם בעלייה הכללית ברמת-החיים. פה ושם היו התפרצויות, כשל ואדי-סאליב, אבל ההרגשה הכללית היתה של רווחה. 'מסע האופנועים' שערך בגין ברחובות תל-אביב הפחיד היטב את המעמד הבינוני, שהסתלק מהפלירט של שנות הצנע עם 'הציונים הכלליים' וחזר בהמוניו לחיקה של מפא"י. המוני הבוחרים 'אמרו כן לזקן' והחזירו את מפא"י לכנסת בכוח גדול משהיה לה אפילו בכנסת הראשונה." (דוד שחם: "שרגא נצר, המסתורין של הכוח", "מוניטין").

*

ואז נתקע מקל קטן בין הגלגלים. ב-14 לדצמבר 1957 הוזמן אברי אל-עד, שנודע לימים בשם "האדם השלישי" (בפרשת ה"עסק-הביש"), למטה אגף המודיעין בתל-אביב, ואנשי הש"ב עצרוהו (והעלימוהו מאז) – באשמה שהוא חשוד כסוכן כפול שקיים קשרים אסורים עם הנספח הצבאי המצרי בבון. אל-עד היה סוכן-חשאי ישראלי, קצין צה"ל לשעבר, שבכינוייו "רוברט" ו"פאול פרנק" שהה ב-1954 במצרים, פקד על פעולות החבלה שביצעה הרשת היהודית ושנודעו לימים בשם ה"עסק-הביש", והצליח להימלט ממצרים בעוד מועד, מבלי שייתפס או יוסגר על-ידי פיקודיו המקומיים, שנאסרו כולם.

בחקירות מתישות שנמשכו שעות רבות מדי יום, דרשו החוקרים שוב ושוב שאל-עד יספר כיצד שיתף פעולה עם המצרים. ייתכן שהשמועות שהגיעו מגרמניה, מקום מושבו החדש בתפקיד מודיעיני לא-חשוב, על קשריו עם סוכנים מצריים – החשידוהו גם בהסגרת פיקודיו-לשעבר, בשעתו, לידי המצרים.

החקירה קיבלה מיפנה מפתיע כאשר החוקרים החלו להתעניין בתפקיד שמילא אל-עד בהופעתו לפני ועדת אולשן-דורי, בתור עד שחיזק את גירסתו של אלוף-מישנה בנימין גיבלי, מפקד אגף המודיעין דאז, שלבון נתן את ההוראה לביצוע פעולות החבלה של הרשת היהודית במצרים. ייתכן שהיתה זו יוזמתם של מפקדי אגף המודיעין, שחששו משובו של גיבלי לתפקידו הקודם, או היה זה אל-עד עצמו שהתנדב עתה למסור אינפורמציה חדשה, כדי להציל את עורו. מכל מקום, בחקירה, ובעקבותיה במשפט החשאי בפני השופט בנימין הלוי, הליכים סודיים-ביותר שנמשכו כשלוש שנים – הודה אברי אל-עד שבפקודת גיבלי העיד עדות-שקר בחקירת ה"עסק-הביש" – באומרו שפעולות החבלה החלו רק באמצע יולי 1954; גירסה זו תמכה את טענתו של גיבלי כי קיבל מלבון את ההוראה ב-16 ליולי 1954. ועל סמך מה שנתברר עתה כעדות-שקר של אל-עד – פירסמה בשעתה ועדת החקירה של אולשן ודורי את מסקנתה, מיום 12 לינואר:

"אין אנו משוכנעים מעל לחשד סביר, שאל"מ גיבלי לא קיבל פקודה מפנחס לבון. אבל גם אין אנו בטוחים, ששר-הביטחון נתן את הפקודה."

במשפט החשאי נידון אל-עד, ב-20 בנובמבר 1960, למאסר של שתים-עשרה שנה, ממנו שוחרר ב-1969. המוניטין של גיבלי נהרס. לבון, לידיו התגלגלה עדותו של "האדם השלישי" – ראה בה פתח לערעור הקביעות שקבעו ועדות-החקירה הקודמות, שסירבו לאשר כי לא הוא נתן את ההוראה. זו היתה ההזדמנות שחיכה לה. הוא הופיע בוועדת החוץ-והביטחון של הכנסת, והציג את טיעוניו בחריפות ובמלוא כושרו הרטורי.

"תיבת פנדורה" נפתחה.

*

על כל אלה כותב לימים שרגא נצר רק זאת: "ב-1960 החלה להתפרסם 'פרשת לבון' שאת מקורותיה הביטחוניים איני יודע עד עצם היום הזה [1980!]. בדרך-כלל לא עסקתי בענייני ביטחון. ידעתי רק שפנחס לבון הופיע לפני ועדת החוץ-והביטחון של הכנסת וגילה דברים שלא היו צריכים להתפרסם. עצם הופעתו בוועדה זו גרמה לזעזוע קשה לראשי המפלגה בפרט, לתנועה בכלל, ולמבוכה בקרב הציבור הישראלי. לאחר בירורים רבים החליט מרכז מפלגת פועלי א"י, ב-4 לפברואר 1961, לשחרר את פנחס לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות. 62% מהמצביעים היו בעד הדחתו ו-38% נגד. פרשה זו חידדה את היחסים הפנימיים במפלגה והתנהלו ויכוחים סוערים בתוכנו." ("רשימות מפנקסי", עמ' 53).

*

ישיבות ועדת החוץ-והביטחון של הכנסת, שהחלה מתכנסת לשמיעת עדויות ולחקירה בנושא "עסק-הביש", מה שקדם לו ומה שבא בעקבותיו – התקיימו באוקטובר 1960. בישיבה הראשונה, בירושלים, העיד בפני הוועדה ראש-הממשלה דוד בן-גוריון. הישיבה השנייה נתקיימה בבניין משרד-הביטחון בתל-אביב. הופיע בפניה במשך שלוש שעות, כשהוא מצוייד במסמכים, פנחס לבון. נקודה מרכזית בהרצאתו היתה פרשת הפעולות שבוצעו במצרים לפני ה-16 ביולי 1954, זה התאריך שנקב אל"מ בנימין גיבלי, שכונה אז רק בשם "הקצין הבכיר", כתאריך מתן ההוראה לפעולות על-ידי לבון.

מדברי לבון הסתבר כי דיין ופרס תיארוהו בפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי-אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן, ועצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת-ובעונה-אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר – אינה נראית מקרית. הוא הדגיש כי אינו טוען שדיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות-השקר נגדו, אלא שכאשר ראו שנוסעת עגלת הזיופים, והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות על עגלה זו מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות-אופי נגדו.

לבון לא האשים את השניים באחריות ל"עסק-הביש", גם לא בזיופים ובהכנת עדויות-השקר, אלא בניצול המצב בו היה נתון, ובמתן עדויות-אופי שסייעו בידי אלה שהאשימוהו במתן ההוראה.

הוועדה המשיכה בישיבותיה הבאות לשמוע עדויות מפי לבון, שרת ופרס, עד שנקטעה עבודתה בלחצם של בן-גוריון וחברי סיעת מפא"י בכנסת, ומבלי שתצליח לחקור ולקבל מענה על רבות מן השאלות שנשאלו בה.

*

לימים, באוקטובר 1976, כתב אולשן לפרס על אותן ישיבות:

"בישיבות הללו, כשכל הדיונים הודלפו לעיתונות, שפך לבון עליך קיתון של שופכין בתור אדם ש'קפץ על העגלה' כדי לארגן מזימה נגדו בפני אולשן דורי, 'שני היהודים הטובים', כפי שכינה אותנו (ואוסיף 'התמימים'). איתי בכתובים, זיכרונות המכסים תקופה של יותר משישים שנה, מאז עלותי ארצה, ובהם גם פרק על פרשת לבון ובו גם נזכרת הופעתך לפנינו. בו נאמר, שלא ביוזמתך הופעת, אלא הוזמנת על-ידי החוקרים כדי לברר אי אלה פרטים בקשר עם ישיבה אחת, שג'יבלי הזכיר ונשאל מתי התקיימה ומי המשתתפים בה, ובתשובתו בין היתר הזכיר אותך ואת יוסף אבידר. לפי זיכרוני נאמר בדו"ח שלנו, שאתה ענית רק על שאלות ששאלנוך בקשר לפרטים הנ"ל, ותו לא.

"בשנות השישים, בשעת הדיון בוועדת החוץ, אני עוד הייתי בכהונתי (פרשתי לגימלאות ב-1965), הייתי קורא את המודלף על ועדת החוץ, [– – –] ביעתתני פלצות לשמע האשמותיו הללו [של לבון]. בשרתי בכהונתי נבצר ממני אז להגיב, שלא להיות מעורב בפולמוס בעניין המערכה של לבון נגד בן-גוריון ז"ל, אבל הרגשתי קרע בליבי לרגל שתיקתי, שנראתה לי בלתי הוגנת כלפיך."

*

"פרשת לבון" נפלה כמהלומה – תחילה על דבורה.

לדבריה, אהב שרגא והעריך את לבון. לבון נהג להתייעץ עימו. שניהם היו אנשים חכמים ושנונים, ושרגא חיבב בן-שיח שאפשר להעריך את שכלו ואת הברקותיו. משפרצה "הפרשה", כיהנה דבורה כחברת-כנסת וכממלאת-מקום בוועדת החוץ-והביטחון. מתוקף תפקידה הוזמנה לישיבותיה. הכנסת היתה בפגרה, והישיבות התקיימו בקריה, בתל-אביב. כאשר ירדה דבורה מהמכונית, מצאה מולה צלמים רבים.

"מה פתאום? לא ראיתם תמונה שלי עד היום?" – תמהה לנוכח התכונה הבלתי-רגילה.

למחרת התפרסם בעיתון צילום שלה, ומתחתיו כתוב: "ח"כ דבורה נצר באה להגן על לבון!"

אבל לא כך היה. בישיבות אלה עמדה דבורה לראשונה על חומרת "הפרשה". היא נחרדה בהיותה עדה למעמד בו חקר ח"כ מטעם "חרות", חבר הוועדה, ד"ר יוחנן באדר (אשר הופיע ממש כפרקליטו של לבון) – את סגן שר-הביטחון, שמעון פרס. פרס היה חיוור. ודבורה, שישבה מולו, נזכרה כיצד נחקרו היא ושרגא ברוסיה על-ידי ה-ג.פ.או.

בישיבה בה הופיע לבון לראשונה, תקף, בין השאר, בחריפות מיוחדת את פרס. דבורה ראתה סביבה חברי מפא"י נוספים כגון זיאמה ארן ובבה אידלסון ולא הבינה מדוע אינם מגינים על פרס ומדוע אינם מגיבים על התנהגות לבון, שבמשך עדותו שתה כל הזמן מכוס תה, שניצבה לפניו על השולחן כשהיא מלאה קוניאק.

ליעקב חזן, ח"כ מטעם מפ"ם שישב לידה, העירה: "מה אתם שותקים?"

"מה את רוצה, שנודיע שיש לנו מזכיר הסתדרות, שהיה שר-ביטחון – שיכור?"

*

דבורה חזרה הביתה מן הישיבה שבה הופיע לבון – נפלה על המיטה ופרצה, לדבריה, בבכי היסטרי. כל דמותו ואישיותו, של לבון – הלכו ואינן. מה שהיה לבון בעיניה – נהרס בבת-אחת. זה כבר לא אותו אדם. לשרגא אמרה:

"דע לך שהולך ומתקרב אסון גדול מאוד, ואנחנו, אתה – כולנו בתוך זה. אתה מוכרח להיות מעתה פעיל מאוד, הרבה יותר, כדי להשפיע. פייביש, תפסיק לנהל את העניינים מאחורי הגב ותיכנס רשמית להנהלת המפלגה."

ואכן, שרגא, שעד לאותה תקופה לערך היה רק יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית, הקואופראציה, וחבר המרכז כדבורה, נעשה חבר לשכת מפא"י, בת שישה חברים, שהיתה מעתה למוסד העליון המנהיג את המפלגה.

דבורה, שנבחרה לכנסת הראשונה ב-1949 וכיהנה בה עשרים שנה רצופות, במשך שש כנסות, שימשה, לבד מחברותה בוועדת החוץ-והביטחון, גם כחברה בוועדות הכנסת, החינוך והשירותים הסוציאליים, ומ-1965 כיהנה כסגן יושב-ראש הכנסת.

*

על תחילת מעורבותו ב"פרשה" סיפר לימים שרגא: "נכנסתי לעניין מבלי לדעת מה זו 'הפרשה'. היה זה יונה כסה, מקורבו של לבון, שניסה להסביר לי מה זו 'פרשה'. זה היה בקפה 'ורד'. אמרתי לו:

"תביט יונה, אנחנו חברים טובים. איני מבין את העניין. מעורבים פה הרבה אנשים. אני בטוח, לדוגמא, שזלמן שז"ר לא היה מסוגל להיות מעורב בעניין כזה. גם לא לופבן מ'הפועל-הצעיר'. אתה מספר לי דברים שהתרחשו בין אנשים שסיכנו את חייהם.'

"זכור לי היטב יום שמחת-תורה בשנת 1960. היינו כשמונה-עשר חברים שכונינו 'גוש', ועימנו חברים נוספים ממקורבי לבון. ישבנו אצל לבון כמה שעות ולא הצלחנו להשפיע עליו שלא יופיע בוועדת החוץ-והביטחון. אחר הופעתו בוועדה, נפתחה החזית הרחבה והחלה השריפה הגדולה.

"אלמוגי היה אז מזכיר המפלגה. וזו היתה שגיאה שלו שהירשה ללבון ללכת לוועדה. עם כל הצניעות, לו שאל לבון בעצת חברים, בשום אופן לא היינו נותנים לו ללכת לוועדה, ויש גם ביטחון שלבון היה מתחשב איתנו. היחסים שלי עם לבון הם מאוד מסודרים. [לנקדימון] איפה שאתה יושב כאן, בחדרי, היה לבון יושב שעות לא מעטות בנושאים שונים: הסתדרות, ייעוץ, עדות-מזרח ועוד.

"לבון אמר לנו: 'אני לא חייב דבר לאף אחד. אעשה את מה שאני עושה (הופעות בוועדת החוץ-והביטחון), כדי להשיג את טיהור שמי.'

"הוא המשיך בהופעותיו. באותן שנים נפל בגורלי, לצערי, לעת זיקנתי [שרגא היה כבן שישים ושתיים בעת פרוץ הפרשה], להיות מתווך בין כל כך הרבה גורמים ואישים, שאני מתפלא איך יצאתי שלם מכל העניין.

"כדי למנוע הידרדרות, אני ואבא חושי קראנו בטלגרמה לאשכול לבוא מאמריקה. ספיר ואני ישבנו איתו כמעט לילה שלם במחלבה ["תנובה"], ברחוב הירקון פינת פרישמן, שליד מרכז מפא"י. אמרתי:

"'יש לי הצעה.'

"השיב אשכול: 'רק עכשיו באתי ואתה כבר מתחיל עם ההצעה.'

"אמרתי: 'דווקא בגלל שאתה באת העניין בוער. אני מציע שאתה וספיר תסעו ללבון לביתו.'

"אשכול אמר לי: 'גם אתה תיסע.'

"אמרתי: 'אני לא, כי אני רק אפריע, משום שלבון יודע שדעתי אינה כדעתו.'

"באנו לבית ברחוב גורדון, שבו התגורר אז לבון. הם עלו ואני נסעתי הביתה במכונית של אשכול. הפגישה לא עזרה. היו עוד הרבה נסיעות שלא עזרו."

(שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

*

לדברי נבון, אמר לו אז שרגא: "אני לא מבין בביטחון. אני לא מבין בענייני חוץ. אבל דבר אחד אני יודע – בכל הוויכוחים הגדולים, במשך עשרות שנים, בן-גוריון צדק. לכן אני סומך עליו. אני מאמין בו. 'פרשה'... פרשיווה... [מצורעת – בפולנית, שפה ששרגא לא דיבר בה] – לא מעניינת אותי. אותי מעניינים המפלגה, ובן-גוריון. סדר צריך שיהיה, ושלא יישברו דברים."

המשך יבוא