סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ט

שרגא: "יש נהג – שימשיך לנסוע!"

ליל השימורים עם לוי אשכול, מיד לאחר שובו מארה"ב ב-18 לאוקטובר 1960, היה פתח לישיבות מרתוניות של מזכירות מפא"י, שהטילה על אשכול לטפל ביחסים הפנימיים והמפלגתיים שעוררה "הפרשה". בינתיים נתכוננה, ב-15 לספטמבר, ועדה נוספת לחקר הנושא ובראשה היועץ-המשפטי לשעבר, השופט חיים כהן. ב-15 לאוקטובר קבעה ועדת כהן, בין השאר, כי בידיעת אל"מ בנימין גיבלי הודח אברי אל-עד למסור בשעתו עדות-שקר, וכן שההוראות שהועברו לרשת הריגול היהודית במצרים לפני אמצע יולי 1954 – לא היו הוראות-קשר בלבד. משמע, פעולות החבלה החלו לפני מועד זה.

בסוף אוקטובר הופיע פרס בפני ועדת החוץ-והביטחון, ובמקביל נעשו ניסיונות פשרה, שהדמות המרכזית בהם היתה עתה לוי אשכול, זאת לאחר שבן-גוריון נעשה צד ב"פרשה". הבעייה שעמדה בפני אשכול היתה כיצד לצמצם את הדיונים, בעלי ההד הציבורי העז, שנערכו בוועדת החוץ-והביטחון, וכיצד להעניק "רהביליטאציה" כלשהי ללבון, לאחר התפרסם המימצאים החמורים.

ראש-הממשלה בן-גוריון סירב בכל תוקף להעניק ללבון "רהביליטאציה" זו, ולכן נעשו מאמצים לשכנע את לבון שיסתפק בקבלת רהביליטאציה מאת מי שהיה ראש-הממשלה בתקופת ה"עסק-הביש", משה שרת, ובמקביל החלו הניסיונות לשכנע את בן-גוריון שיחזור בו מהצעתו להקים ועדת חקירה משפטית. בן-גוריון טען אז, ובמשך כל עיסוקו ב"פרשה", שאינו יכול לתת זיכוי לצד אחד, מאחר שבזאת הוא קובע את אשמתו של הצד השני. לכן רק ועדת חקירה משפטית תוכל לרדת לחקר האמת.

המאמצים לאתר את השריפה החלו מתמקדים עתה בהצעה, שנדונה בממשלה ב-30 לאוקטובר, להקים ועדת שרים שתוציא מסקנות לגבי ה"עסק-הביש" ו"הפרשה". הוועדה, שכונתה בשם "ועדת השבעה", בראשותו של שר-המשפטים מהמפלגה הפרוגרסיבית, פנחס רוזן, התכנסה לראשונה ב-3 לנובמבר, ולאחר תשע-עשרה ישיבות, וחקירות נוספות מטעמה, הגיעה ב-21 לדצמבר פה-אחד למסקנה כי – "לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך הבכיר [אל"מ גיבלי] וכי מעשה 'עסק-הביש' בוצע שלא בידיעתו [של לבון]."

*

בבוקר אחד מאותם ימים סוערים של "הפרשה" חלף שרגא "באקראי" ליד ביתו של בן-גוריון, בשדרות הקרן-הקיימת בתל-אביב, ופגש בשער את יצחק נבון עומד וקורא בעיתון.

שרגא: "יצחק, מה נשמע? מה שלום הזקן? מה שלום פולה?"

נבון ענה לשאלות במתיחות רבה ופתאום פנה ואמר: "שרגא, שרגא, נפלת לי מהשמיים. הזקן משתולל. אחרי ישיבת המזכירות, ובמיוחד אחרי קריאת דברי פנחס לבון בוועדת החוץ-והביטחון, הוא רוגז וטוען שהאיש הזה לא יכול לעמוד בראש ציבור הפועלים. עשה לי טובה, שרגא, היכנס אליו ונסה להרגיע אותו. חבל לי עליו."

השניים נכנסו לבית, ונבון אמר לבן-גוריון: "שרגא בא אליך ורוצה לשוחח איתך מעט."

בן-גוריון ענה בקול תוקפני: "מה יש לך שרגא? למה באת אליי? לא אדבר על הפרשה. אתה מפריע לי בעבודת הכתיבה שלי. אני מסוגל לכתוב רק בשעות הבוקר המוקדמות. אני עובד-מדינה. צריך להרוויח לחמי בעבודה. תן לי להמשיך לכתוב!"

שרגא תפס עמדה והתיישב, "כדי לקבוע עובדות בשטח," ואז החל בן-גוריון שופך בפניו מרי-כעסו על עיתון "דבר" שתמך בגרסת לבון, ועל ההדלפות מוועדת החוץ-והביטחון, וסיים בהתרגשות ובזעם:

"הוא [לבון] פשוט שקרן! אינני מאמין למילה היוצאת מפיו. הוא פגע בציפור הנפש של המדינה – בביטחון! לא תהיה דיקטטורה במדינה. איש זה הרים גרזן על כולם. לא נחיה בפחד. לא אשתוק. אגיב על התנהגות זו!"

שרגא הזכיר לבן-גוריון כיצד קידם את לבון למקום השישי ברשימה לכנסת הרביעית, והסכים שיהיה מזכיר ההסתדרות. על כך ענה בן-גוריון:

"כאשר פתח בהתקפה על כולנו, כאשר שיקר בלי בושה בוועדת חוץ-וביטחון בכל הופעותיו, כאשר גייס לעזרתו העיתונות העויינת לנו, היכרתי האיש ואופיו האמיתי והוא לא קיים יותר בשבילי!"

שרגא לא נואש והמשיך להפציר בבן-גוריון שלא יערער את אמון הציבור במנהיגותו ואת שלמותה ואחדותה של המפלגה. עמדתו החריפה של בן-גוריון כלפי לבון מעוררת תגובות קשות. מוטב על כן שלא יטפל בנושא כל עוד הימים סוערים ומתוחים אלא ישאיר זאת לימים שקטים יותר, לאחר שהציבור יירגע מכל מה שקורה סביב "הפרשה". שרגא אף ביקש ממנו סליחה על שגרם לו צער בשיחה בלתי-קרואה זו, אך שב ואמר שאינו מסכים למהלכיו ביחס ללבון.

עוד שרגא מדבר, והנה נכנסה משלחת מטעם המפלגה, שכללה את אשכול, ארן, ספיר, דיין, נמיר, יוספטל וגוברין. נבון ושרגא הצטרפו לשיחה עם בן-גוריון, שבסופה יצאו ברושם שבן-גוריון איתן בדעתו להגיב במלוא החריפות.

"כאשר חזרתי הביתה," מספר שרגא, "לא יכולתי לאכול מרוב מתח. דבורה ניסתה להוציא מפי מה קרה לי. התחלתי לומר שהיתה לי שיחה קשה עם בן-גוריון. דמעות חנקו את גרוני, תופעה מאוד לא שכיחה אצלי. נראה שההתרגשות, הרוגז והעייפות היו הפעם במידה שמעבר לכוחותיי. הרגשתי שמצב העניינים הולך לקראת תסבוכת ציבורית ומפלגתית בעלת מימדים מבהילים."

*

ב-25 לדצמבר 1960 אושרו מסקנות "ועדת השבעה" בישיבת הממשלה ברוב של עשרה: ל. אשכול, פ. רוזן, י. בן-אהרון, י. ברזילי, ב. שיטרית, מ. שפירא, ג. מאיר, פ. ספיר, מ. בנטוב ו-י. בורג. שלושה נמנעו: מ. דיין, ג. יוספטל ו-א. אבן, ואחד היה שלא השתתף בהצבעה: ראש-הממשלה, דוד בן-גוריון.

רק לאחר אישור המסקנות – נטל בן-גוריון את רשות-הדיבור, ויצא בנאום מוכן-מראש וחריף ללא תקדים נגד פנחס לבון, אותו הכתיר בביטויים שהרכים בהם היו "שקרים", "נרגנות", "גסות-רוח", "זיוף", "סיפורי-בדים" ו"עלילות". הוא תקף את הופעתו של לבון בוועדת החוץ-והביטחון, כשד"ר באדר מ"חירות" משמש לו פרקליט, ועיתונים כ"חירות" ו"העולם הזה" תומכים בו. בן-גוריון טען כנגד לבון כי "האיש הזה" נתן בשעתו לשני רמטכ"לים שתי הוראות מסוכנות ביותר לביטחון המדינה אולם אלה סירבו לבצען, כי שקלו את הדברים תוך מידת האחריות הפוליטית והביטחונית שעליה התחנכו בצה"ל. לאחר שהודיע כי הוא לא ישב עוד במחיצה פיזית וחברתית אחת עם "האיש הזה", תקף גם את ועדת השרים, הטיח לעבר חבריו משפט "וכך לא אוכל לשבת עוד אתכם," אסף ניירותיו, קיפל משקפיו, הודיע כי הוא יוצא לחופשה החל מרגע זה, ועזב את חדר-הישיבות.

יש אומרים כי אשכול הנדהם, ידידו ואיש-אמונו של בן-גוריון עשרות שנים, היה "קורבן-שווא" של "ועדת השבעה". אשכול עבד את בן-גוריון שנים רבות, העריץ אותו, אבל אולי לא הכיר אותו מספיק כדי להבחין בדקויות שבתשובותיו, ובייחוד במקרה זה. הוא סבר לתומו כי בן-גוריון אכן מסכים לעבודת הוועדה.

*

חופשתו המתמשכת של בן-גוריון, ואיומו להתפטר, הביאו את מזכיר המפלגה, אלמוגי, ליזום "מסע התעוררות" כדי לשכנע את בן-גוריון שלא יפרוש. אלמוגי ראה בפרישת בן-גוריון "צעד לקראת התפוררות המדינה" ו"חורבן בית שלישי". אבל את תביעת בן-גוריון להקים ועדת-חקירה משפטית – לא קיבלו במפלגה, אפילו נוכח איומו לפרוש. ברקע הידהדה אמירתו של שרת כי ועדת-חקירה כזו עלולה להיות "קבר-אחים!"

בראשית ינואר 1961 התארגנה קבוצת פרופיסורים ומרצים באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנהגת חבר מרכז מפא"י, פרופ' נתן רוטנשטרייך, כנגד התמיכה המאורגנת בבן-גוריון. הם חששו שאם יישאר, בתנאיו – פירוש הדבר הדחת לבון מתפקידיו הציבוריים, למרות שזוכה; והתנגדו לאווירה שמנסים ליצור, כאילו קיום המדינה תלוי בהנהגתו של אדם אחד, ולשם כך על הכול לבטל דעתם בפני דעתו.

הקבוצה התכנסה, ויצאה בגילוי-דעת, שלאחריו אירגנו הסטודנטים [האוניברסיטה בירושלים היתה אז הגדולה וכמעט יחידה בארץ] את "התנועה למען הדימוקראטיה". סופרים, משוררים, עיתונאים, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי ההתיישבות העובדת – הצטרפו למחאה והזהירו את הציבור, בגילוי-דעת משותף, מפני הסכנות החמורות המאיימות על החופש ועל הדימוקראטיה בישראל.

בין החותמים והפעילים נמצאו שמות הפרופיסורים מרטין בובר, ש"ה ברגמן, דן פטנקין, יעקב כץ, ש"נ אייזנשטדט ורבים אחרים. המחאה לא היתה על בסיס מפלגתי. עיתונים כ"דבר" ו"מעריב" תמכו בלבון, וכן סופרים ואנשי-רוח ממחנה תנועת העבודה כחיים גורי, מרדכי טביב ושלמה גרודזנסקי. לעומתם, ניסה אלתרמן לארגן תמיכה בבן-גוריון, ואילו המשורר א"צ גרינברג פירסם בעיתון מקומי בעירו, רמת-גן, מאמר קיצוני שקרא לבן-גוריון להקים "ממשלת בחירים במקום ממשלת נבחרים," כלומר – לבטל את הדימוקראטיה הישראלית ולתפוס בכוח את השלטון במדינה. רעיון שבכמותו הואשם, שנים אחדות קודם לכן, אחד מ"צעירי מפא"י", אהוד אבריאל.

*

הדראמה הגיעה לשיאה בישיבת מרכז מפא"י, שהתכנסה ביום ה-12 לינואר 1961. בהודעה מוכנה-מראש, בשם "האמת קודמת לכול", האשים בן-גוריון את לבון:

"שר-הביטחון של שנת 1954 חילל קדושת הביטחון. דרייפוס של ימינו יושב לא באי-השדים אלא בבניין המפואר של הוועד הפועל של ההסתדרות."

באמצע נאומו של בן-גוריון, נכנס במפתיע לישיבה לבון, ביקש אחריו את רשות הדיבור, חזר ותיאר בלשון ציורית את עניין הזיופים ועדויות-השקר, את נטייתו של ראש-הממשלה להגן דווקא על "הקצין הבכיר", וטען כי התביעה לוועדת-חקירה משפטית, לאחר כל הוועדות והעדויות שנבדקו והוכחו, היא "תביעה טרדנית, מחוסרת כל בסיס מוסרי וציבורי, תביעה נקמנית שאין בה יושר ואין בה אמת." לבון סיים את נאומו במלים נרגשות:

"אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות או מרכז המפלגה בפשטות וביושר לבב, 'בלי קונצים', כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר..."

*

ב-31 לינואר 1961 שב לירושלים ראש-הממשלה דוד בן-גוריון במצב-רוח מרומם מחופשתו בטבריה, כינס את הממשלה והודיע לחבריה בו-בערב על התפטרותו. "הכרתי הממלכתית אוסרת עליי לשאת באחריות להחלטה שהממשלה קיבלה ב-25.12.60, באשר החלטה זו נוגדת את אושיות הצדק וחוקי-היסוד של המדינה... אם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת ב-1954, יש לעשות זאת אך ורק במוסד משפטי מוסמך ולא על-ידי גוף פוליטי."

*

אליהו חסין ודן הורוביץ פירסמו, סמוך להתרחש המאורעות-עצמם (באמצע שנת 1961), את ספרם "הפרשה" (הוצאת "עם הספר", תל-אביב). הספר נעשה מאז מקור מובהק למהלך המאורעות, אף כי בגלל הוראות הצנזורה מופיעים בו בשמם רק הפוליטיקאים ואנשי-הציבור, ואילו שאר הדמויות נותרו בכינוייהן בלבד: "הקצין הבכיר", "קצין המילואים", "המזכירה", "הגבר", "הקצין הגבוה" ו"האדם השלישי" – כינויים שהיו שגורים בכלי-התקשורת והעבירו רטט של סקרנות בקהל הקוראים שהיה כמגשש בערפל, שמות שבתודעה הציבורית היו כבעלי קיום נפרד, לא בשר-ודם, והתייחסו אליהם כאל גיבורי דרמה מסתורית.

שרגא מוזכר בספרם, כקשור ל"פרשה", רק פעם-פעמיים, ובקיצור שמו, ש. נצר, המשתתף בהתייעצויות ליליות של צמרת המפלגה. אשכול הוא הדמות המרכזית, המפשרת, המייצגת את המחנה שאינו תומך לא בקיצוניות בן-גוריון ולא בקיצוניות לבון, אלא שואף לשמור על שלמות המפלגה באמצעות נוסחה כלשהי, שתתקבל על דעת שני היריבים. וכאשר התברר שאין ברירה, שמאבקו של לבון לטיהור שמו עלול להרוס את מפא"י, ואם ינצח – להותירה בלי בן-גוריון, התגייס אשכול להדיח את לבון מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות (ושרגא, זאת אין חסין והורביץ מזכירים – התגייס אז עימו).

שרגא ודאי נהנה מכך שהצליח לשמור על פרופיל כה צנוע. גם בספרו, המיוסד בחלקו על יומניו, אין הוא מרחיב בהרבה את הדיבור על מהלך ההתרחשויות במפא"י ערב ההדחה, ועיקר הדברים שבחר לפרסם נוגעים להתפתחויות המפלגתיות לאחר פרישת בן-גוריון מראשות-הממשלה, ביוני 1963.

*

יצחק נבון, מזכירו של בן-גוריון כל אותן שנים, ראה מקרוב את שרגא בפעילותו בתקופת "הפרשה". שרגא הלך וגייס אנשים לטובת עמדתו של בן-גוריון. דברים שבן-גוריון רצה, או ששרגא נצר חשב שבן-גוריון רוצה, שרגא ביצע, עד – לפילוג. זה – לא. כי מפלגה שמתפלגת פירוש הדבר הרס למפלגה ואסון למדינה.

שרגא היה מתקשר כל בוקר, בטלפון. "מה שלום הזקן? מה קורה איתו? יש משהו? הוא רוצה משהו? צריך משהו?" – יום-יום, במשך כל תקופת המשבר, כשנתיים לערך. לא היה בוקר שלא בא איזה צלצול משרגא: "שרקצאך נישט, תרגיע אותו. זה יהיה בסדר."

שרגא היה אופטימי ללא גבול, בכל הסוגיות. "תראה מה זה בן-גוריון. אנשים לא יודעים, לא מגיעים לקרסוליים שלו. הוא – שיעור-קומה אחר. כל אלה שסביבו [הגווארדיה הוותיקה], שיהיו בריאים – זה מה שיש. נכון, גם בן-גוריון – כל אחד והחסרונות שלו. אבל – איפה הוא ואיפה הם!"

שרגא היה אדם מפוכח ולא נוטה להתייאש. כאשר פרצה "הפרשה" וחוללה קרעים פנימיים אדירים שקשה לתאר את עומקם – נשאר אופטימי. בתקופות הקשות ביותר של פולמוס "הפרשה" – המשיל שרגא באוזני נבון את מצב המפלגה לטנדר שנוסע, בתקופת מלחמת השחרור, מתל-אביב לג'בליה או לשכונה אחרת, בכיוון מקווה-ישראל, ומוביל נוסעים. פתאום יורים. גלגל אחד נקוב. הנהג אומר: "שרקצאך נישט!" וממשיך לנסוע. פתאום נופלת אבן – טאחחח... על החלון הקדמי. שוברת אותו. מישהו נפצע. "שרקצאך נישט!" – ממשיכים לנסוע. עוד גלגל נפגע. פתאום הגג עף. עוד ירייה. הנהג: "שרקצאך נישט!" – ממשיכים לנסוע.

כך גם המפלגה. צריכים להמשיך לנסוע. להמשיך. פה נשבר משהו. שם נשבר. מה זה חשוב? סע הלאה! וכל זה נאמר בבת-צחוק: איזו עליבות ומסכנות יש במצבנו, איך אנו נראים היום [בתקופת "הפרשה"] – כמו הטנדר הזה! פה נפל גלגל. פה זכוכית נשברה. אבל, יש נהג – שימשיך לנסוע!

*

בן-גוריון נפגע מכך שמאבקו העיקרי, להביא לחקירה משפטית, קיבל אופי כל-כך אישי, כאילו אין זה עניין עקרוני אלא כל רצונו לסלק את לבון. אך ללא שרגא, סבור נבון, איש לא היה מדיח את לבון. מי היה מדיח אותו? שרגא הבין שכך אי-אפשר יותר. לבון אינו יכול להמשיך להיות מזכיר ההסתדרות כשהוא תוקף את ראש-הממשלה בצורה חריפה שכזו. אך האמת היא, אומר נבון, שבן-גוריון לא אמר מעודו לשרגא, ולא למישהו אחר – שלבון צריך ללכת. הוא רק שאל: "ואיש כזה יכול להיות מזכיר ההסתדרות? אדם שפוגע בביטחון?" – נבון שמע זאת מפי בן-גוריון בירושלים, וכשחזר לתל-אביב נפגש עם שרגא וסיפר לו. שרגא ספק כף אל כף מלמטה למעלה בקול טפיחה חזקה, החלטית (ונבון ממחיש זאת במכה מצלצלת בשעת השיחה) – "נגמר העניין!"

בתקופה שלפני הדחת לבון היה שרגא, לדברי נבון, בשיא-כוחו. כל פעילותו המפלגתית רבת-שנים, השקדנית והמסורה, היתה כמכוונת לשעת מיבחן זו, לתמיכה המאסיבית שתינתן למנהיג הפגוע, בתקופה שהדיעות בציבור חלוקות, שרוב האינטליגנציה נגדו, ושההתנגדות לו בחוגים אחדים במפלגתו אינה חריפה פחות משל המפלגות היריבות לו.

שרגא החל מגייס אנשים במפלגה לתמיכה בעמדת בן-גוריון. נפגש ודיבר עם מזכירי הסניפים וגיבש את הכוח: ממלאי התפקידים, חברי מרכז המפלגה ברחבי הארץ, פה מזכיר סניף, שם מזכיר מועצת פועלים או סגנו; ביישובים של אוכלוסייה ותיקה כחיפה או פתח-תקווה, במקומות של ריכוזי עולים כבאר-שבע או אור-יהודה, את כל פעיליהם הכיר, ורתם לנושא. ואם שרגא אומר – אזיי צריכים לעשות. במשך שנים התרגלו לכך ששרגא, כשהוא אומר משהו, זו גם דעת המפלגה, ובן-גוריון, וההנהגה הוותיקה. ואפילו תעמידם ההצבעה בקונפליקט עם חלק מההנהגה – אפשר לסמוך על שרגא, שזה בסדר.

לא היה כמעט פעיל במפלגה ששרגא לא סייע לו אי-פעם באופן אישי. ולא שהיו חייבים לו טובות הנאה – אלא שבאופן טבעי הוא היה הכתובת. "שרגא," ממשיל נבון, "היה הבורסקאי של המפלגה, שבה כולם רצו להיות בשמים." הכול חתרו להתקדם כלפי מעלה, ואילו שרגא היה אומר: "הייתי פועל-ניקיון ואני ממשיך להיות פועל-ניקיון. במפלגה צריך שיהיה נקי. יש מכשול – אני מסלק. שיהיו כביש נקי, מדרכות נקיות, ושיהיה אפשר לנסוע."

נבון: "אשכול לא היה מאושר מהצעת ההדחה שהביא למרכז, אבל סבר שבזאת יסיים את 'הפרשה'. די. שיילך לבון, והנושא ירד מסדר-יומנו. הוא לא העלה על דעתו מה צופן לו העתיד. כיצד יורעלו היחסים בינו לבין בן-גוריון. אבל את עיקר העבודה – עשה שרגא, הוא שהכין את ההצבעה במרכז המפלגה. כמובן שאם אשכול, ספיר, גולדה, ארן, נמיר והאחרים היו מתלכדים, חזית אחת, נגד הדחת לבון – היו התוצאות שונות. ברור ששרגא לבדו לא היה יכול להביא להדחה. אבל המצב היה כך שאותה הנהגה ותיקה, שהיה לה כל כך הרבה בליבה על בן-גוריון, התייצבה בהדחה לצידו ולא העזה להשתמש בהזדמנות, באפשרות הזו – להדיח את בן-גוריון, כי הדבר נראה להם כאיבוד שלטון המפלגה בעם.

"ולגבי יחסם ללבון – מי מהם אהב אותו, חוץ מספיר? גולדה לא אהבה אותו. אשכול לא סבל אותו. ארן לא חיבב אותו. במשך השנים היה כמעט כל אחד מהם פגוע ממנו, ובעצם לא היה איכפת להם מה יעלה בגורלו; אלא משום שלחם את מלחמתם נגד ה'צעירים' – הזדהו עימו בנקודה זו, אך לא מילימטר מעבר לה. שבן-גוריון יעוף? – זה בשום פנים ואופן לא. אפילו שרת, שנשא את הנאום הנרגש בגנות בן-גוריון ב'שבת ההדחה' – סבל בשעתו מלבון סבל נוראי; לבון לעג לו וציפצף עליו, אבל לאחר ששרת הביא להתפטרות לבון מממשלתו, הביא בן-גוריון להתפטרות שרת מממשלתו."

*

בשיחה עם שלמה נקדימון, ב-1975, אמר שרגא: "הדברים התגלגלו כך שברביעי בפברואר 1961 החליט מרכז מפא"י להדיח את פנחס לבון מכהונת מזכ"ל ההסתדרות."

נקדימון: "אתה ארגנת את הרוב במרכז למען ההדחה..."

נצר: "לא הייתי מציג זאת כך, שאני ריכזתי את הרוב. בציבור התייחסו אליי כאל 'כל יכול'. אני מודיע לך ולחברים ולכל אלה שמתעניינים בזאת שאכן היתה לי השפעה לא מעטה. אבל לא פעלתי במיוחד בעד הדחתו של לבון. אני צידדתי בוועדת-בוחן [בראשות גולדה. בספרו כותב שרגא כי היתה זו הצעה-פשרה שלו, שאשכול קיבל אותה, אולם גולדה התנגדה. היא אמרה שהיא חולה, אבל האמת שהיא חששה לקבל החלטות כה עדינות הקשורות מצד אחד לבן-גוריון ומצד שני לאדם כמו לבון, שאותו לא אהבה במיוחד]. לאחר שהעניין הזה לא הלך, הייתי שותף לאשכול במהלכיו למען פרישת לבון מההסתדרות. יש להניח שחברי מרכז המפלגה ידעו שבראש הפעולה הזאת להדחת לבון עומדים חברים מרכזיים בעלי השפעה. זה גרם לא מעט לצירוף קולות להצעה של אשכול..

"לא הלכנו בהתלהבות להצעה. זה בא בלית-ברירה, אחרי שאשכול הגיע למסקנה ש'עם האיש הצעיר הזה [לבון] רחוק לא נגיע.' היתה התארגנות, אבל לא נחוץ היה לעשות מאמץ גדול כדי להשיג רוב קולות. היתה תקופה שהיכרנו איש-איש במרכז. מראש ציינתי שנקבל 160 קולות. ההצעה קיבלה רק 159. ואכן, אחרי ההצבעה קיבלתי טלגרמה מהחבר סרדינס שהוא מצרף קולו, לאחר שלא הצליח להגיע מפני שהיתה לו תאונת-דרכים. יש לך, אפוא, 160 קולות."

נקדימון: "אתה היית בין אלה שהביאו לבן-גוריון את הידיעה, כי מרכז מפא"י החליט על הדחת לבון. אני מניח, שהוא קיבל את הידיעה לא בלי שביעות-רצון..."

נצר: "בן-גוריון היה במלון 'השרון'. כשאמרנו לו – אלמוגי, נבון ואני – את תוצאות ההצבעה, הוא אפילו לא שמע. זה לא עניין אותו."

נקדימון: "זה מוזר לשמוע סיפור כזה..."

נצר: "הציבור יכול לחשוב שאת ההדחה עשינו בשליחות בן-גוריון. כאילו ימים ולילות עסקנו יחד בתיכנונים. אני יכול להעיד בביטחה, שהוא לא דיבר על הדחת לבון. מצד בן-גוריון זו לא היתה נקמה אישית. הוא ראה במסקנות 'ועדת השבעה' עיוות-דין, שכן הוועדה קבעה רק שלבון לא נתן את ההוראה. היא לא קבעה מי כן נתן את ההוראה."

*

בתוך כל המהומה הזו היה לשרגא סיפוק "מקצועי" מסויים, שנבע מיכולתו לחזות כמעט במדוייק תוצאותיהן של הצבעות ובחירות. כשלושה חודשים לפני כל מערכת-בחירות היה מופיע בלשכתו של בן-גוריון ומשאיר פתק על תוצאותיהן. הוא לא טעה בהרבה. כך חזה ירידה של שבעה מאנדאטים למפא"י אחרי משפט קסטנר, ולימים העריך במדוייק את מספר המאנדאטים, עשרה, שתקבל רפ"י, ולדברי בני-משפחתו – גם חזה את עליית הליכוד ב-1977.

המשך יבוא