"איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את דעתך."
המשפט האלמותי הזה הוא של וולטר, סופר ופילוסוף צרפתי בן המאה ה-18, מאנשי הרוח הבולטים של תפיסת הנאורות. כדאי לדעת שוולטר היה אנטישמי בוטה וארסי. ללמדך את הצורך בקריאה ביקורתית וספקנית, גם את מי שמדבר בשם הנאורות והליברליות – אז ועתה. קריאה ביקורתית אינה מקבלת כמובן מאליו את הכתוב בטקסט, אך גם בוחנת את מי שאמר אותו, ועד כמה קיימת הלימה בין האיש לבין דבריו.
 אולם מעבר לביקורת על האיש, האמירה שלו, קיימת בעבורנו גם כאמירה בפני עצמה. אמירה יפה, טקסט יסוד בחשיבה דמוקרטית וליברלית; טקסט המביא אל הקצה את תפיסות הסובלנות והפלורליזם (אך גם מעורר סימני שאלה, כפי שנראה בהמשך).
 הפלורליזם והסובלנות הם שני דברים שונים. המשמעות של סובלנות היא שאני מוכן לסבול אותך למרות שאתה טועה. סובלנות היא דרך חיים של "חיה ותן לחיות"; אל תפריע לי ולא אפריע לך. אם תקים חברת הסעות פרטית, לא מסובסדת על ידי המיסים שאני משלם, מה אכפת לי אם תשליך את הנשים לירכתי האוטובוס? אלה החיים שלך. זב"שך.
 הפלורליזם הוא ההכרה בריבוי הדעות ובחיוב שבריבוי הדעות כפרטים שניתן לבנות מהם, חרף הניגוד שבהם, מהות משותפת, המכילה את הדעות השונות, ומקבלת שהאמת עשויה להכיל בתוכה דעות שונות וגוונים שונים.
 מקובל לראות בדת את היפוכו של הפלורליזם. הדת, מעצם טבעה ומעצם אמונתה שהיא מבטאת את האמת האלוהית המוחלטת, אינה יכולה לסבול ריבוי. האמנם?
 "הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים, שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתם דומה זו לזו." (תוספתא, ברכות, ו' ה').
ברכת "חכם הרזים" שייכת לברכות הראיה; ברכות שיש לומר אותן בעקבות ראיית דבר מה. את ברכת "חכם הרזים" יש לומר כאשר רואים 60 ריבוא מישראל, כלומר 600,000 יהודים – כמספר יוצאי מצרים. על מה יש להתפעל כאשר רואים המון? הדעת נותנת, שכוחו של המון הוא בהיותו כאיש אחד; אחידות היוצרת עוצמה אדירה, שאי אפשר כמעט לעמוד בפניה. מן הסתם, ברכת "חכם הרזים" היא על העוצמה הזאת. לא, אומרת התוספתא, הברכה אינה על האחידות אלא להיפך, היא על הריבוי. התוספתא משווה את ריבוי הדעות לשוני במראה בין בני האדם. איזה מין עולם היינו, אילו לכל בני האדם היו אותם פרצופים? היה זה עולם חסר פנים, עולם של אנשים מחוקים. הוא הדין, אומרת התוספתא, כשמדובר בדעות. אחידות דעות, מעידה על חברה של בני אדם מחוקים, חסרי פנים. עולם שבו הכול חושבים אותו הדבר, הוא עולם נורא. לא בכדי, בלל אלוהים את שפת האנשים בפרשת מגדל בבל. הוא לא ראה כל חיוב ב"שפה אחת ודברים אחדים."
עם זאת, אנו מרבים לדבר על אחדות ישראל כערך מרכזי. האם אין סתירה בין ערך זה לבין הפלורליזם?
קיים הבדל מהותי בין אחדות לאחידות. אחידות, משמעותה מחשבה אחידה לכולם. התוספתא רואה בכך קללה, ועלינו לברך על ריבוי הדעות.
אחדות, היא היכולת לקיים מסגרת משותפת, עם מטרה משותפת, עם ערכים משותפים, עם יכולת החלטה, הכרעה וביצוע, חרף המחלוקות הקיימות בתוכנו, המחלוקות המבורכות.
 אולם לא כל המחלוקות מבורכות. "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו." (פרקי אבות ה, י"ז).
מה פירוש מחלוקת לשם שמיים ומה פירוש מחלוקת שסופה להתקיים?
מחלוקת לשם שמיים – היא כזו שהצדדים בה מחפשים באמת ובתמים את טובת העניין, מבקשים את הדרך להפוך את החברה ואת העולם למקום טוב יותר. מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת המבטאת חתירה כנה לאמת.
מחלוקת שאינה לשם שמיים – הנה הבעת עמדה מתוך שיקול זר, כדי לשרת עניין זר כמו כבוד, כסף, כוח, קנאה, תאוות נקם.
מחלוקת שסופה להתקיים – היא כזאת שלעמדות שני הצדדים, יהיה קיום לדורות, כיוון שגם העמדה שלא התקבלה מבוססת ועשויה להיות נכונה ולהתקבל בעיתוי עתידי.
מחלוקת שאין סופה להתקיים – היא כזו שהטיעונים בה סתמיים ולא יהיה לה קיום, לא יישאר לה זכר, גם לא לעמדה שניצחה בטווח הקצר.
 במחלוקת קורח ועדתו, עליה נקרא השבת בפרשת השבוע – פרשת "קורח", מרד קורח במשה בשם הדמוקרטיה, כביכול, ומתוך התנגדות לשלטון היחיד של משה. למעשה, המטרה שלו היתה לצבור כוח פוליטי לשמו. המניע שלו היה תאוות שלטון. בטווח קצר הוא הצליח לסחוף המונים לצידו, אך האדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת עדתו ולא נותר זכר להשקפת עולמו. זיכרו נשאר לשלילה, ודבקו בשמו תאוות בצע וכבוד. מחלוקתו לא התקיימה.
לעומת זאת – המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, מבטאת חתירה של שני הצדדים לאמת. לכן, אף שהלכה כבית הלל (ברוב המקרים) עמדת בית שמאי נשארה כתובה ומקודשת במשנה והיא ממשיכה להילמד אף היום, אחרי אלפַּיִם שנה. זו מחלוקת שסופה להתקיים. 
 המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל היו עמוקות ונגעו לסוגיות המהותיות ביותר. לא היו אלו מחלוקות פילוסופיות אלא הלכתיות, כלומר כאלו הנוגעות לחיי היומיום, לחיי המעשה. מחלוקת כזו עלולה להקשות על היכולת לחיות בצוותא, אם מה שכשר בעיניי פסול בעיני חברי ולהיפך. "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין – לא נמנעו, עושין טהרות אלו על גבי אלו." (משנה, יבמות א, ד).
 האם ניתן לחיות יחד ולגשר על מחלוקות, כולל מחלוקות בנוגע לאורחות החיים? איך חיים יחד במצב כזה? על פי איזו דרך? איך ניתן לקיים זוגיות וחיי משפחה בין בני שתי קבוצות כאלו? הדבר נראה בלתי אפשרי. ואף על פי כן, כיוון ששתי השיטות הן לשם שמיים, האהבה תגבר, וימצאו את הדרך לחיות יחד. ואכן, כמה מהרבנים החשובים ביותר בשני המחנות השיאו את ילדיהם ביניהם.
המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי היא לשם שמיים, ובכל זאת – המחלוקות עמוקות, וכיוון שמדובר במחלוקות מעשיות, לא תיאורטיות, נשאלת השאלה כיצד מכריעים ביניהן?
"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הן – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן." (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ג ע"ב).
 מה פירוש אלו ואלו דברי אלוהים חיים? האם יש יותר מאמת אלוהית אחת? האין זו כפירה בעיקר המונותיאיסטי? אין ספק שזו אמירה נועזת, כמעט חתרנית. אין היא נוגעת לדברי אלוהים אלא לדברי בני האדם. האדם נברא בצלם, והוא חותר לאמת. אומר התלמוד, שביטוי צלם האלוהים אינו ידיעת האמת, אלא החתירה הכנה לאמת, הניסיון לברר בתום לב מה טוב לאדם ולחברה. במחלוקת שבה הטיעונים נאמרים לשם שמיים, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. מי שמדבר בשם האמת האלוהית, שכביכול נמצאת בכיסו ולכן אסור לו להתפשר, אלא יריבו חייב להתקפל בפני עמדתו, אינו אלא שרלטן, וטענתו – כפירה.
 אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מדוע יש צורך בהכרעה? ההכרעה אינה ההגעה לאמת, שהרי המחלוקת אינה בין אמת לשקר אלא בין דרכים להגיע לאמת. ההכרעה נועדה לאפשר קיומה של חברה. אם אפשר להגיע להסכמה – מה טוב. באין הסכמה חייבים לקבל הכרעה, והיא מחייבת את כל בני הפלוגתא. הם אינם חייבים להסכים שההכרעה נכונה, אולם היא מחייבת אותם.
ומדוע ההכרעה כבית הלל? הרי אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, האמת אינה בהכרח בדבריו של הלל.
אומר התלמוד שהסיבה היא אופן ההתייחסות של בית הלל לעמדות בית שמאי. העובדה שבית הלל נתנו כבוד לעמדת בית שמאי, למדו קודם כל את דברי בית שמאי, והם היו נקודת המוצא שלהם לליבון הסוגיה.
האם זאת סיבה משכנעת? הרי בסופו של דבר ההכרעה אינה צריכה להיות פרס על התנהגות טובה, אלא הכרעה לטובת העניין, לשם שמיים. ההנחה היא, שמי שבאמת ובתמים בחן את הסוגיה לעומק, ודן בפתיחות מלאה בכל העמדות, רבים הסיכויים שיגיע בסופו של דבר להחלטה הנכונה.
כל הטקסטים עד כה, מוולטר עד הלל ושמאי, מדברים על כיבוד העמדה האחרת. האם כל עמדה היא לגיטימית? האם יש עמדה שאינה לגיטימית? האם ראוי שאהיה מוכן להיהרג על זכותה של כל עמדה להישמע? האם הפלורליזם הוא בלתי מוגבל?
 הטקסטים הללו אינם נותנים לגיטימציה לכל דעה. לדוגמה – קורח ועדתו. יש עמדות בלתי לגיטימיות. ברוב מדינות העולם החופשי, הכחשת השואה הוצאה מחוץ לחוק. לכאורה, זו פגיעה בחופש הביטוי. אך חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. חופש הביטוי אינו חופש ההסתה ולא חופש ההכפשה. החוק בישראל אוסר על רשימות שמצען גזעני או שולל את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית להתמודד בבחירות לכנסת (אם כי, יש לציין שבית המשפט העליון הפך את החוק הזה לאות מתה). 
בימים האחרונים סוערת החברה הישראלית בוויכוח מר על חופש הביטוי. האדמה לא תפצה את פיה ולא תבלע איש על דבריו. ואיש לא יצנזר ואינו מתכוון לצנזר כל דעה, תהיה נתעבת כאשר תהיה. המחלוקת היא רק על הצורך בקביעת קוד אתי בסוגיית הפוליטיקה באקדמיה – קוד שנועד להגן באופן הראוי ביותר על החופש האקדמי מפני הפוליטיזציה. אפשר לחלוק על הצורך בקוד, על תוכן הקוד, אבל הצגתו כסתימת פיות וצנזורה שלטונית היא הצגת שווא, שהיא כשלעצמה נועדה לסתום פיות ולמנוע דיון וביקורת. 
 
 
2. צרור הערות 21.6.17
 
* שיכרון הכוח – פשיטה משטרתית על הוצאת ספרים והחרמת כתבי יד, היא פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי ונשיאת שם הביטחון לשווא. העובדה שעל הדרך, לצד כתב היד לספרו של אולמרט, נאספו לבדיקה ספרים נוספים, מעידה על שכרון הכוח של הפרקליטות ועל המדרון החלקלק שאליו יכול להידרדר מי שמקבל כוח עודף.
 
* כמו כל עבריין – היחס לעבריין אולמרט צריך להיות כאל כל עבריין, ללא משוא פנים, בלי פריבילגיות אך גם בלי אפלייה לרעה. השיקול של ועדת השחרורים בנוגע לקיצור שליש על התנהגות טובה, צריך להיות בהתאם להתנהגותו בכלא, על פי הקריטריונים של שאר העבריינים.
סיפור "הסודות הביטחוניים" מופרך מעיקרו, ואינו צריך להשפיע על ההחלטה. הצנזורה תעבור על ספרו, תפסול ותאשר מידע על פי שיקולים מקצועיים וביטחוניים. בעניין הזה צריך לרדת מאולמרט.
אם נכון הדבר שהמידע עליו מדובר הוא הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים, כמובן), אני מקווה שהצנזורה תאשר כבר את הפרסום של מה שכל העולם יודע, ואינו יכול להזיק. 
 
* נכס לאומי – שחרור הכותל המערבי, לפני חמישים שנה, הרטיט לבו של כל יהודי. היום, הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים (שלא לומר אנטי ציונים) עושה הכול כדי לגמד אותו ולהפוך אותו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.
הרבנות החרדית הראשית מנהלת מלחמת חורמה נגד אחת ההחלטות הציוניות ביותר של הממשלה – להקים בכותל רחבה שתתאפשר בה תפילה מעורבת, ליהודים שאינם רוצים להתפלל בנפרד. החלטה זו היא פשרה נאותה, שמאפשרת לכל הזרמים והגוונים ביהדות למצוא את ביטויים בכותל, השייך לעם היהודי כולו. אולם הרבנות החרדית הראשית רוצה להדיר את רוב העם היהודי, רוצה בקרע בין מדינת העם היהודי לעם היהודי, רוצה לעקר את מדינת ישראל מן הציונות. וראש הממשלה הרופס אינו עומד על ההחלטה שהוא כל כך התגאה בה, בצדק, אלא שוב ושוב ממסמס את מימוש ההחלטה, מתוך כניעה לביריונות של החרדים האנטי ציונים. בושה.
 
* כנס געוואלד נגד האוי אוי אוי – ביומן התרבות בגל"צ הייתה סקירה נרחבת על כנס מחאה נגד סתימת הפיות בתרבות ובאקדמיה, מה שנשמע כמו אוי אוי אוי.
בכתבה נשמעו רק דוברים מהבמה, והכתבת סיפרה שהם סירבו להתראיין כי הם לא מוכנים לדבר עם חיילים.
ענת וקסמן אמרה מעל הבמה, שהבעיה כבר אינה האפרטהייד, אלא שכבר אסור לדבר על האפרטהייד. הרי האפרטהייד הוא עובדה, כמובן. בדיוק כמו העובדה שאסור לדבר עליו. כך אמרה מי שדיברה על האפרטהייד שאסור לדבר עליו מעל הבמה בכנס פומבי ודבריה שאסור לומר אותם שודרו ברדיו; בתחנה שהיא מסרבת להתראיין אליה כי היא לא מדברת עם חיילים.
 
* גבולות חופש הביטוי – האם הפגנה גזענית בקמפוס האוניברסיטה שבה יינשאו קריאות: "מוות לערבים", היא במסגרת חופש הביטוי? בעיניי, בשום פנים ואופן. אני משער שהנהלת האוניברסיטה העברית תסכים איתי.
ערוץ 2 חשף תמונות מהפגנה של סטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית, שבה הונפו תמונות מחבלים רוצחים, נקראו קריאות "אינתיפאדה" (באינתיפאדה הקודמת נרצחו 1,500 יהודים) ו"לא רוצים לראות ציונים" (ובל ניתמם, "ציונים" כאן הוא במשמעות של יהודים, כמובן). ובעיני הנהלת האוניברסיטה, הקריאות האנטישמיות והמסיתות לרצח הללו לגיטימיות, ועל חופש הביטוי להגן עליהם.
ועוד חשף ערוץ 2 כעבור שבוע, שבעוד המפגינים האנטישמיים הללו זכו להגנת האוניברסיטה, סטודנטים מ"אם תרצו" שהפגינו מולם נענשו, כיוון שהפגינו ללא אישור, ופעילותם הושעתה ל-7 ימים.
אני בעד שמירה על הנהלים וקיום הפגנות רק בתיאום ובאופן מסודר, אך במקרה הזה, כאשר קריאות הסתה אנטישמיות כאלו נקראות בקמפוס, קיימת זכות הזעקה, ואני מצדיק את ההפגנה מולם, גם ללא היתר, וגם במחיר הענשה. ראויה השמעת הקול בהפגנת הנגד לסבול בגינה כמה ימי השעייה.
מבחינת המפגינים, העונש הזה באמת שולי. אולם מבחינת הנהלת האוניברסיטה הוא ביזיון. האבסורד זועק לשמיים. שעה שההנהלה עוברת לסדר היום על קריאות אנטישמיות, ההתקטננות הנוקדנית על הפגנה לא בתיאום חסרת פרופורציות ומגוחכת.
והערתי ל"אם תרצו" – בניוזלטר שלהם הם הציגו את השעייתם, כאילו היא בשל הנפת דגלי ישראל וכאילו אסור להניף דגלי ישראל בקמפוס. הם יודעים שזה שקר דמגוגי.
 
* ניצול ציני של השכול – "אם תרצו" מגייס הורים שכולים לקמפיין להנצחת הדס מלכה ז"ל. יש דרכים להחליט את מי מנציחים ואיך, ואחד הכללים החשובים, הוא שאין מחליטים על הנצחה מיד, בוודאי שלא בסערת הרגשות, בטרם יבש הדם. מדובר בנושאים מאוד רגישים, בעצבים חשופים, בפצעים פתוחים, ויש לנהוג בהם ברגישות רבה.
הגיוס של הנושא לקמפיין פוליטי, הוא מעשה ציני. והחמור מכל הוא גיוס המשפחות השכולות. זהו ניצול ציני של השכול ורתימת המשפחות לקמפיין שמניעיו זרים. אני יודע, הם לא הראשונים שעושים כן. יש עוד קמפיינים דומים, ציניים ופרובוקטיביים לא פחות, בעיקר בצד השני של המפה (ובראש ובראשונה הפרובוקציה של הטקס המשותף עם פלשתינאים ביום הזיכרון). די! הגיע הזמן לשים קץ לתופעה הזאת, שהיא חלק מהידרדרות השיח הישראלי.
 
* פרובוקציה – הוכחה לציניות של המהלך, היא האופן בו מוצע להנציח את הדס מלכה. העצומה קוראת להחליף את שמו של רחוב סולטן סולימאן לרחוב הדס מלכה. למה דווקא את רחוב סולטן סולימאן? כדי לתקוע אצבע בעין של ערביי ירושלים וכדי לשלהב יצרים.
מדובר ברחוב שנסלל עוד בתקופת השלטון העות'מאני והוא מנציח את שמו של הסולטן בן המאה ה-16, הנערץ על העולם המוסלמי. זהו אחד הרחובות המרכזיים במזרח ירושלים, בשכונות הערביות.
האם באמת הם רוצים להנציח את זכרה של הדס דווקא בשכונה ערבית? האם כך הם יכבדו את זכרה – בקריאת רחוב שאיש מהדרים בו לא יכבד אותה באמת? וכי הם באמת חושבים שמישהו ישנה את שם הרחוב וינציח בו את הדס? ודאי שלא. כלומר, הם מוליכים הורים שכולים, תוך ניצול ציני של כאבם, למאבק שמראש אין לו כל סיכוי וכל תוחלת, זולת פרובוקציה ופרסום עצמי. 
למה?
 
* התנהלות מופקרת – שר הביטחון תקף את השרים והח"כים שתוקפים את הרמטכ"ל ואת קציני צה"ל וכינה זאת התנהלות מופקרת. הוא צודק לחלוטין. והוא היטיב להגדיר את ההתנהלות.
אלא שהוא בונה על הזיכרון הקצר של הציבור. מי המציא את ההתנהלות המופקרת הזאת אם לא הוא? מי פתח בהסתה הפרועה נגד צה"ל, נגד הרמטכ"ל, נגד קציני צה"ל והפך את פרשת אלאור אזריה לפרשה פוליטית, אך ורק כדי לעשות ממנה הון פוליטי אישי ולהיבנות ממנה (הימור שהצליח לו, למרבה הבושה)?
 
* תכנית קלקיליה – שמעתי את כל המתקפות על תוכנית קלקיליה ולא מצאתי שום הסבר מניח את הדעת, מה פגם הם מצאו בתוכנית. הכול פוליטיקה נטו – מאבק על "הבייס" הימני, באמצעות תחרות מי קיצוני יותר, וחוסר המנהיגות של נתניהו.
 
* בגרות פוליטית – אזרחי צרפת גילו בגרות פוליטית במערכות הבחירות האחרונות. תחילה, בהתלכדותם לבחירת מקרון לנשיאות, כדי לבלום את מפלצת הפשיזם הגזעני והאנטישמי המרימה את ראשה ומאיימת על צרפת ועל אירופה, שבעה עשורים אחרי שהובסה במלחמת העולם השנייה.
אולם המבחן האמיתי היה בבחירות לפרלמנט. הרוב הגדול, שנטש את ההצבעה המסורתית למפלגות השונות והעניק רוב למפלגתו החדשה של מקרון, העניק לו יכולת לממש את מדיניותו.
כעת מלוא האחריות על כתפי מקרון. עליו להתייחס לקדנציה שלו כאל הסיכוי האחרון של צרפת. אם הוא לא יצליח להקנות לאזרחי צרפת ביטחון ואיתנות חברתית כלכלית, חלילה, יהיה קשה מאוד לעצור את המפלצת הפשיסטית בפעם הבאה.
 
* כבוד הכנסת – עצם נוכחותו של אורן חזן בכנסת היא פגיעה מתמשכת בכבוד הכנסת.
 
* כך טופיק טובי שימח את בגין – בהתייחסי לכך שהנשיא טראמפ לא נאם בכנסת בביקורו בישראל, כתבתי שכך עדיף, לאחר שח"כים קיצונים ונרקומני רייטינג הפריעו לאורחים בנאומיהם האחרונים בכנסת. הזכרתי, שבביקורו של הנשיא קרטר גאולה כהן שיסעה את דבריו של בגין בקריאות ביניים עד שהוצאה מאולם המליאה, אולם נאומו של קרטר לא הופרע ולו פעם אחת. ועל אירוחו של הנשיא סאדאת כתבתי, שלא נקראה בו אף קריאת ביניים.
לאחרונה חזרתי לקרוא את פרוטוקול ישיבת הכנסת בהשתתפות סאדאת, ומסתבר שלא דייקתי. אכן, איש לא העלה על דעתו לשסע את דברי האורח, אולם נאומו של בגין שוסע פעמיים, בידי חברי הכנסת מחד"ש טופיק טובי ומאיר וילנר.
לאחר קריאת הביניים של טובי, פנה בגין לסאדאת ואמר: "אדוני הנשיא, עמיתי שיסע את דבריי, אבל שמח אני שלא שיסע את דבריך." על כך הגיבו הח"כים והקהל במחיאות כפיים.
 
* פייק קמפיין – בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, בו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, השתתפתי בפגישה של הוועד, במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על פלקטים. הצעתם היצירתית היתה לתלות על שלטי חוצות ענק את תמונתו של רבין לצד המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל," יצחק רבין, 10.6.92. כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן.
באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה.
"זאת לא דרכנו," הסברנו. "אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער."
ולמה נזכרתי בכך? בגלל ההדלפות על ההצעות הדוחות לקמפיין של שיימינג נחות וסקסיסטי נגד מנהיגי המחנ"צ הרצוג וציפי לבני, במסע הבחירות האחרון של הליכוד.
הקמפיין הזה לא בוצע, לא עלה לאוויר. מי שקיבלו את ההצעה הזאת גילו שיקול דעת ופסלו אותו. מרגע שהוא נפסל, הוא לא קיים. העובדה שמישהו הציע אותו, אינה רלוונטית. זה פייק ניוז. 
 
* מכתב משר החינוך – משרד החינוך מציע לקצץ 13 ימי חופשה בשנה לגנים ולכיתות א'. בין השאר, מוצע לקצר את חופשת החנוכה בגילים אלה לחמישה ימים.
חג החנוכה הוא בן 8 ימים, אך חופשת חנוכה בבתי הספר היא בת 7 ימים בלבד. היום הראשון של חנוכה הוא יום לימודים רגיל. כך היה עוד בילדותי הרחוקה וכך גם היום. מה הסיבה לכך? אם המדובר בעיקרון של מיספר ימי הלימודים בשנה, מוטב היה לקצר ביום אחד את עשרת ימי החופשה שלפני פסח ולהוסיפו לחנוכה. הסבר ששמעתי, אולי הוא הנכון, הוא הרצון שמסיבות חנוכה במערכת החינוך תהיינה כבר בחג עצמו, ביומו הראשון, אחרי הערב שהילדים הדליקו בבתיהם את הנר הראשון.
בשנים הראשונות של המדינה, החופשה היתה קצרה יותר, בת ארבעה ימים בלבד. בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם", מספר מוקי צור על הילדה יהודית מאיר מקיבוץ עין גב, ששאלה את מורתה גיטה, מדוע בחג בן 8 ימים החופשה היא בת 4 ימים בלבד. "תשאלי את שר החינוך," השיבה המורה בקוצר רוח. והילדה, באורך רוח, ישבה וכתבה מכתב לשר החינוך, ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל.
דינור התייחס ברצינות לשאלה והשיב לה בזו הלשון:
"ליהודית, שלום!
אני מודה לך עבור מכתבך היפה. חנוכה זהו חג האורים. הנרות מספרים לנו, שאבותינו יצאו מאפלה לאורה. הם מספרים לנו, כי הם למדו תורה, שהיא אור, שהאויבים גזרו על ישראל לא ללמוד אותה. הרי טוב יהיה, שבכל חנוכה נהנה גם מן החופש וגם נלמד תורה. לכן לא טוב שאת לא מרוצה מזה.
בברכה,
ב. דינור."
 
(תורה?! בבית ספרנו?! אור קשתי כבר היה מוציא קמפיין נגד ה"הדתה").
 
מה שמזכיר לי את הסיפור המשפחתי הבא. כשאסף בננו, שהשבוע סיים את כיתה י"ב, היה בן 4, הוא לא רצה ללכת לגן. כנראה שבאחד הוויכוחים נאמר לו שזה החוק, ואם זה לא מוצא חן בעיניו שיכתוב לשרת החינוך.
הוא לא התעצל והכתיב לנו מכתב לשרה:
"לכבוד שרת החינוך לימור ליבנת, שלום רב!
קוראים לי אסף ואני לא רוצה ללכת לגן. את יכולה להרשות לי לא ללכת לגן? זה בגלל שבגן החוקים מעצבנים אותי. כל יום ילד אחר מציק לי, משעמם לי בגן. חלק מהאוכל לא טעים, כשאני לא רעב מכריחים אותי לאכול. אני לא אוהב את השיעורים.
שלום,
אסף הייטנר
קיבוץ אורטל."
 
אנו עדיין מצפים בדריכות לתשובת השרה.
 
* קפיצה על סוס – לשם מה אב הולך לסיום חוג התעמלות-קרקע של בתו? כדי לראות אותה, להתרגש, לחוש גאווה ולצלם. נכון? אבל המדריכה של תמר, בתי, חשבה אחרת. בתחילת האירוע היא קראה לכל ההורים ו... הקפיצה אותנו על "סוס". הפעם האחרונה שלי היתה בטח לפני לפחות ארבעים שנה. איזו פדיחה.
אבל... הצלחתי. ואחרי הנחיתה אפילו פרשתי את הידיים לצדדים ומתחתי את החזה...
 
* ביד הלשון: יום מיומיים – שר התחבורה ישראל כץ נשאל בראיון רדיו על ביקורת שהיפנו כלפיו המפלגות החרדיות, באשר לפגיעה בשבת. כץ הכחיש שחל כרסום כלשהו בנושא ואמר "אין יום מיומיים."
אמירה זו מבוססת על הביטוי התלמודי, המופיע במסכת סנהדרין, "מה יום מיומיים," שמשמעותו היא: "במה שונה היום הזה מימים אחרים?"
כץ היטה את השאלה לתשובה, על דרך השלילה – אין הבדל בין היום הזה לימים אחרים.
החוקרים סבורים שהביטוי, כפי שהוא מופיע בתלמוד, הוא שיבוש, והביטוי המקורי לא היה  "מה יום מיומיים" אלא "מה יום מימים."
 
נאכל חרב 2 – בפינה הקודמת הצגתי את הפגנת הבורות של "הארץ", שעל עמוד השער של המוסף כתב באותיות של קידוש לבנה "לנצח נאכל חרב". והרי משמעות הפסוק המקראי "הלנצח תאכל חרב?!" היא השאלה האם לנצח החרב תאכל = תהרוג, ולא האם אתה תאכל את החרב במשמעות של אוכל.
לא חלפו שלושה ימים, ושוב, אורי משגב חזר על הטעות, כאילו החליט "הארץ" למחזר הפגנה מתמשכת, חוזרת ונשנית, של בורות.
משגב האשים את נתניהו ובנט שהחזון שלהם הוא של לנצח נאכל חרב, ומסתבר שרמת הבנתו את התנ"ך והלשון העברית דומה לרמת הבנתו את הפוליטיקה הישראלית.