"מחאי, מחאי כפיים"
פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים
העברית בתקופת היישוב 1939-1948
הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת
2017, 315 עמ'
 
ספרה החדש של הסופרת והחוקרת ד"ר נעמי בן-גור הוא ספר מדהים בהיקפו, בחשיבותו ובעבודת-הנמלים הדקדקנית שהושקעה במחקר שאיפשר את כתיבתו. אתחיל את הרשימה בדברים החותמים את הספר:
"אחתום בציטוט מדבריה של חוקרת הספרות יפה ברלוביץ (2016): 'לא ספרות הילדים אז עשתה אותי, אלא דווקא עיתונות הילדים של אז. בימים ההם, כאשר בספרייה המקומית (לא קנינו ספרים ורק החלפנו בספרייה), כמעט לא היו ספרי ילדים ארץ-ישראליים, ורוב ספרי הילדים המתורגמים מאנגלית, רוסית וכדומה, היו בעלי שפה מכבידה ולא מתוקשרת – עיתונות הילדים הילכה עלינו קסמים. היא היתה ידידותית ובת שיח, ושבוע-שבוע העשירה אותנו ביצירות העכשוויות של סיפורת ושירה לילדים, הכניסה אותנו ללב האירועים האקטואליים, עידכנה אותנו בחדשות היום של סוף מלחמת העולם השנייה, מלחמת השחרור והקמת המדינה, וגם הצחיקה ושיעשעה. אבל הכי הכי טוב היא נטעה בנו את זהותנו כילדי המקום הזה, כשהיא ממציאה שוב ושוב את הילדות הישראלית שלנו: ילדות של המון שמחה, אבל גם של בגרות ילדית, שאיכפת לה מכל מה שנעשה סביב לנו.'" (עמ 302).
כדאי לשים לב ששתי מילים אינן מופיעות בדבריה המצוטטים של פרופ' יפה ברלוביץ, בת פתח-תקווה, והן: "ציונות" ו"אידיאולוגיה", מילים המשמשות ציר שעליו סובב המחקר של בן-גור, שעיקרו "ספרות [ילדים] בשירות המפעל הציוני" (עמ' 18).
אינני סבור שמחקר על ספרות ילדים בצרפת או בבריטניה באותה תקופה משתמש במילים כמו "צרפתיוּת" ו"אנגליוּת" כדי לתאר מגמה אידיאולוגית של אהבת המולדת שהיא כביכול אינה טבעית ומוּלדת אלא כמין מגמה או נטע זר הנכפים על המציאות, ועל ספרות הילדים באותה מדינה.
זכור לאחדים מאיתנו ספר נפלא של סופר צרפתי אנדרה מורואה "המישמנאים והמירזנאים", שהוא יצירת מופת ספרותית כשלעצמה אך גם אלגוריה על הגרמנים והצרפתים במלחמת העולם הראשונה. זאת לא ידענו כשקראנו אותו להנאתנו בילדותנו. תירגם אותו למופת מצרפתית א.ל. יעקבוביץ, והספר הופיע בהוצאת יזרעאל בשנת 1944.
האם מורואה כתב אותו בשירות אידיאולוגיה צרפתית פטריוטית, אנטי-גרמנית? האם זוהי "ספרות מגוייסת"?
כלל וכלל לא. זוהי ספרות צרפתית במיטבה, שמתייחסת אל תקופתה כשם שספרות הילדים העברית התייחסה לתקופתה ולעברה באופן הטבעי ביותר ולא דווקא מתוך "אידיאולוגיה" "ציונית". היא היתה ספרות לילדים לאומית, וכמובן עברית. נקודה. ואם תיארה את בניין הארץ – זה לא היה "אידיאולוגיה" אלא אלה היו החיים הארצישראליים עצמם, הרוויים גם באהבת גיבורי התנ"ך, ובקינה הנוראה על השואה, ולא היו ליישוב העברי בארץ חיים אחרים מבלעדיהם.
לא מקובלת עליי ההנחה כאילו הקיום הישראלי שלנו כאן היה מלאכותי, חסר שורשים, אמורפי, והאידיאולוגיה הציונית נהיא שתנה לו משמעות והצדקה. זאת אוהבים לומר אויבינו, וגם באקדמיה הישראלית זה נחשב כיום "בון טון". אבל אנחנו כאן והיינו כאן כמו הצרפתים בצרפת והאנגלים באנגליה. נקודה. ואהבת המולדת וההזדהות עימה בספרות ובתרבות העברית אינן נטע זר, אינן זריקה לגוף חולה או אילוף של חיות-מחמד שהיינו. קחו ליד את שירי אסתר ראב.
הציונות אינה אידיאולוגיה ,בדומה לקומוניזם או לסוציאליזם – אלא היא הלאומיות שלנו, היא זו שמעבר לכל האידיאולוגיות – כמו למשל הרוסיוּת ברוסיה, שאותה היטיב לתאר סולז'ניצין, זו שהיתה לפני הקומוניזם ונישארה גם אחריו.
אני גדלתי על חוברות השבועון "הבוקר לילדים" בעריכת הסופר בן-הארץ יעקב חורגין, כי הוריי קראו אז את עיתון "הבוקר" ה"אזרחי" ולא את עיתון "דבר", שהילדים של קוראיו זכו לקרוא את "דבר לילדים".
וכמו שפרופ' ברלוביץ מתארת, גם אני למדתי מהשבועון המעולה הזה היסטוריה, שואה, רומנטיקה תנ"כית, ועוד ועוד, שלל נושאים כלליים ומקומיים, מדי שבוע, ולא היתה בכך שום "אידיאולוגיה ציונית"! שום שטיפת מוח! אלא אלה היו החיים שלנו כאן, מבוגרים כילדים, חיים בעברית, עדיין תחת שלטון זר, המאנדאט הבריטי, ואלה היו הביטויים הטבעיים ביותר של החיים כאן, של חיינו, כמו ציוריו וספריו של נחום גוטמן.
זו היתה, והיא עדיין, הלאומיות היחידה שלנו, והיא לא אידיאולוגיה אלא היא משהו שנולדים עימו וחיים עימו כל החיים, להיות "ילדי" או "ילידי" בארץ-ישראל זה כמו להיות צרפתי, כמו להיות אנגלי, אין לשם כך צורך באידיאולוגיה וב"ציונות", שכאשר חוקרים אותן כיום כמין גוף משפיע זר, "אידיאולוגי", יכולים להגיע למסקנות של שטיפת-מוחות נוראה שעברנו כולנו, כל אותו דור עברי מקומי שגדל על שבועוני הילדים הללו, והדור של אלה שהיו רק קצת מבוגרים מאיתנו ולחמו ונפלו במלחמת העצמאות.
כותבת נעמי בן-גור בפתיחת ספרה: "לעיתונות הילדים העברית בארץ ישראל בשנים 1939-1948, בראשה 'דבר לילדים' (נוסד ב-1936) ואחריו, לפי סדר הופעתם, 'הבוקר לילדים' (1943), 'משמר לילדים' (1954) ו'הצופה לילדים' (1947), נודעה תרומה משמעותית בשני תחומים מרכזיים: חינוך לאידיאולוגיה ציונית ופיתוח של ספרות ילדים הנכתבת בארץ. כתבות, מאמרי מערכת ומכתבי קוראים, בצד טקסטים ספרותיים, נשאו בשורותיהם מסרים ציוניים של אהבת המולדת, יישוב הארץ, עמל וגבורה, שותפות גורל עם העם היהודי, כדי לעצב ולחזק אצל הקוראים הצעירים זהות לאומית-ציונית." (עמ' 31).
דווקא כציוני אני כופר ב"אידיאולוגיה ציונית" כבוראת את שבועוני הילדים בארץ, אלא רואה בהם חלק טבעי מהלאומיות ומהתרבות ומהשפה העברית שלנו כעם בארצו, בנופיה, בהיסטוריה שלה, בעבר ובהווה, לא היתה כאן שום תרבות עברית אחרת כמו שלא היתה שום תרבות צרפתית או אנגלית אחרת בארצותיהן של אלה. נקודה. חיזרו לדבריה של פרופ' יפה ברלוביץ.
 
עם זאת, מיטב השבחים מגיעים לנעמי בן-גור על עבודת הענק שעשתה במיפוי ארבעת שבועוני הילדים הללו לפי נושאיהם ותקופתם. זהו ספר מדעי, מיוסד על הדוקטורט שלה שכתבה בהדרכת פרופ' מירי ברוך ופרופ' דוד פישלוב, ספר מוקפד בצורה בלתי רגילה, עם שלל ציטוטים של ציורים ודפי מקור מהשבועונים,  בעריכת מרדכי נאור, ועם מפתח שמות וביבליוגרפיה רחבה. ממש מפעל חיים שתענוג לקרוא בו! – מכאן ואילך לא יהיה אפשר לעסוק בשבועוני ספרות הילדים הארצישראלית ללא התייחסות והסתמכות על ספרה.
וגם הכריכה מקסימה. שער של "דבר לילדים" עם שיר של זרבבל גלעד משנת 1944, "שיר לתינוקות", הפותח במילים "מחאי מחאי כפיים, ניסע לירושלים" עם איור של אם, בתה הקטנה וכלבלב, שלושתם מוחאים כפיים, וכמובן, מעשה ידיו של נחום גוטמן.
 
 
*
ואסיים בנימה אישית. אמנם גדלתי בשנות ה-40 על "הבוקר לילדים" אבל בביתה של שכנתי, בת-דודי מרים גיסין ובעלה אברהם, היו כרכים כחולים של "דבר לילדים" ובהם, בין השאר, בהמשכים, סיפוריו הנפלאים של נחום גוטמן "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" ו"ביאטריצ'ה", כמו גם טורֵי אורי-מוּרי של לאה גולדברג ואריה נבון. עליהם גדלתי.
ואפילו זכיתי, בראשית כתיבתי גם כסופר לילדים, ששני סיפוריי הראשונים, "מי מספר את הספרים?" ו"כיצד התלכלך הכריך?" אוירו בידי נחום גוטמן, שעדיין עבד באותן שנים כמאייר הקבוע של "דבר לילדים" שבו הם פורסמו, וכאשר לימים הופיעו הסיפורים האלה בספר שנשא את השם "מי מספר את הספרים?" עם איוריו של דני קרמן, שמרנו את איורי גוטמן לשני הסיפורים האלה, הראשונים בו.
 
לימים התוודעתי לגוטמן עצמו וגם כתבתי מפיו את סיפור חייו בספר "בין חולות וכחול-שמיים", שכמו סגר את המעגל של אהבתי אליו כצייר, מאייר וסופר, איש מקסים שעיצב בהרבה את עולם ילדותנו והיה גם חלק מעולמי הבוגר כסופר.
מרבית האיורים בספרה של נעמי בן-גור הם מעשה-ידיו מתוך "דבר לילדים".
 
 
*
ועוד זיכרון-ילדות: סיפור האהבה הראשון שקראתי בימי חיי והושפעתי ממנו מאוד היה הסיפור-בהמשכים המתרחש בתקופת המקרא, "מאחורי הצאן", שאותו כתב עורך "הבוקר לילדים" הסופר יעקב חורגין, אולי במיוחד למעננו, הקוראים הצעירים של שבועונו, וזאת באמצע שנות הארבעים. הייתי אז כבן תשע ועד היום אני זוכר את שם גיבורתו, אחימעץ, הלבושה לבן, מתנופפת בכרמים.
לצערי פגשתי את יעקב חורגין רק פעם אחת, בסוף ימיו, כאשר התגורר בשכנות לבן-דודי הסופר יצחק ראבּ בבית האבות בכפר-שמריהו, והם נעשו ידידים. אבל מצב-בריאותו של חורגין כבר לא איפשר שיחה של ממש איתו ולא יכולתי להודות לו על שברא למעני את הנערה-העלמה החלומית הראשונה שאולי השפיעה על כל אהבותיי-בעתיד.