סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ל"ב

1963, בן-גוריון מתפטר ופותח במערכה פומבית

מיד לאחר התפטרותו ב-10 ביוני 1963, פתח בן-גוריון במערכה פומבית נגד מסקנות "ועדת השבעה" ודרש לחדש את הדיון בנושא. עד מהרה הפך המאבק שלו למאבק אישי נגד ראש-הממשלה לוי אשכול. הוא האשים אותו ב"מחדל ביטחוני" שלא פורש מעולם, וטען כי אין לאשכול התכונות הדרושות להיות ראש-ממשלה.

לא עבר זמן רב והקרע הפך לעובדה מרה – על אנשי ה"גוש" היה לבחור, כמו לפני הדחת לבון ב-1961 – בין הנאמנות להנהגת המפלגה – לאשכול ולחבריו בצמרת, גולדה, ספיר, ארן והאחרים, לבין הנאמנות המסורתית לבן-גוריון.

שרגא, כחברים מרכזיים אחרים, ניסה להשפיע על בן-גוריון, לפני ואחרי התפטרותו, שלא יחדש את העיסוק ב"פרשה", אך לשווא. מצד שני, כאשר אשכול ניסה להביא לביטול הדחת לבון, התנגד לכך שרגא וניסה להשפיע גם עליו להרפות מהעניין ולא לגרום לזעזועים חדשים במפלגה.

*

בעמוד 874 ביומנו מסכם שרגא את הימים ההם: "ב-1963 פרש בן-גוריון מראשות הממשלה בגלל התנגשות חמורה עם 'חירות', ואיש מהמפלגה לא קם להגן עליו. כנראה שהיו עוד מיספר סיבות לפרישתו, כגון הוויכוח על המדענים הגרמנים במצרים, והפעילות בעניין זה. היו לו אז ויכוחים עם גולדה בנושא זה. ביום התפטרותו הופיעו מיספר חברי לשכת המפלגה לפני בן-גוריון וביקשו ממנו לבטל את התפטרותו, אך הדבר היה מאוחר. הדבר היחידי שהצלחנו היה שהוא נשאר בכנסת.

"למען ההיסטוריה ברצוני לחזור על מיספר דברים שכבר כתבתי. חושי, ישעיהו, גוברין ואני ישבנו עם בן-גוריון מיספר שעות והצלחנו לשכנעו להישאר כחבר-כנסת. ביום ההתפטרות התקיימה התייעצות של מיספר חברים מרכזיים בתנועה, היו בפגישה שרת, גולדה, אשכול, ספיר, משה דיין ועוד מיספר חברי לישכה. בשיחה שנמשכה שעתיים הועלו טענות קשות כנגד בן-גוריון. חלק מהחברים תבע לדרוש ממנו להישאר בממשלה.

"אני רוצה לחזור על משפט אחד, שנאמר אז על-ידי חבר חשוב, שהערצתי אותו, משה שרת, 'אין להצטער על התפטרות בן-גוריון, היהדות בתפוצות מחכה לרגע הזה. גם בארץ חלק גדול מהעם מצפה לזה. אמנם עשה בן-גוריון רבות למען המדינה, אך בשנים האחרונות גרם בן-גוריון לזעזועים קשים בקירבנו.'

"משפט זה הכאיב לרבים מאיתנו, ואני הגבתי קשות ואמרתי שאני חולק על דברי שרת, ואני לא מסכים עם דבריו. לפני כשנה חזרתי מחוץ-לארץ, ואני יודע שבן-גוריון עדיין נערץ על יהדות התפוצות.

"הצעתי שחברי הלשכה יצאו אל בן-גוריון, לנסות ולהשפיע עליו לחזור בו. היחידי שלא הגיב על דברי שרת היה משה דיין, והוא גם היחידי שלא הלך איתנו לבן-גוריון, לבקשו לחזור.

"כעבור שעתים הופענו בבית אלישבע, במזכירות המפלגה, והודענו שהצלחנו לשכנע את בן-גוריון להישאר בכנסת. ההודעה התקבלה בסיפוק על-ידי החברים. חברים רבים לא הסתפקו בכך, והצטערו מאוד על כך שבן-גוריון פרש מראשות הממשלה.

"בישיבת המרכז נבחר לוי אשכול כמועמד לראשות הממשלה, וזאת לאחר שבן-גוריון עצמו הציע אותו לתפקיד הזה. לאחר שאשכול נבחר לראשות הממשלה, הסתבכו העניינים בעניין הפרשה. בגלל סירובו של אשכול להביא את העניין לפני ועדת חקירה [משפטית]. טענתו של בן-גוריון היתה שוועדת שרים אינה יכולה לחקור עניין זה.

"היחסים בין אשכול לבן-גוריון הלכו והחריפו. בכל השנים האלה היו גולדה ואשכול וכל חברי הממשלה בדיעה אחת, זאת אומרת, נגד דעתו של בן-גוריון."

*

במרס 1964 קרא אשכול לשרגא, ובשיחה בת שעתיים אמר לו שהחליט להעמיד תביעה אולטימאטיבית בנושא ביטול ההדחה, ואם המפלגה לא תסכים לדעתו, ייאלץ להסיק מסקנות מרחיקות לכת. אשכול, לדברי שרגא ביומנו, ביסס את דרישתו על ארבעה מרכיבים:

א. הדבר מהווה עבורו עניין מצפוני, שכן הוא זה שהציע בזמנו להדיח את לבון.

ב. הדבר ימנע פילוג במפלגה ויביא לליכוד כל הכוחות לקראת העתיד.

ג. תוקף הדחה זו פג ממילא.

ד. ביטול ההדחה יקדם את נושא הקמת המערך, כלומר – איחוד תנועת הפועלים.

שרגא ענה לאשכול שלבון, שבמשך שלוש השנים שלאחר "הפרשה" לא הפסיק להשמיץ ולהרעיל את האווירה סביב המפלגה, וקרא לבוחרים להצביע נגד מפא"י בבחירות האחרונות לכנסת – אינו ראוי לייצג את המפלגה בשום מוסד.

על כל המגעים האלה כתב שרגא ביומנו בצורה מפורטת והביא ממנו בהרחבה בספרו האוטוביוגראפי. דומה כי משעה שהתמנה לחבר הלשכה, ולקח חלק בהתייעצויות התכופות של הפורום העליון במפלגה, הקפיד שרגא לרשום בהרחבה את ההיסטוריה המתרחשת יום-יום לנגד עיניו מקרוב, ולקח בזאת דוגמה ממורו ורבו בן-גוריון, שניהל כל השנים יומן מפורט של פעולותיו היומיות.

סיבה נוספת היא אולי העובדה, שבתקופה זו החלה ההתלבטות הקשה של שרגא, שהביאה לבסוף לירידת כוחו, ואולי חש צורך לתעד את הגירסה שלו על אודות פעילותו בתקופה שבסופה נותר בלא מלך וכמעט בלי ממלכה.

*

ביטול ההדחה היה חשוב לאשכול מסיבות אלה:

א. מצפונו וגם שכלו-הישר יסרו אותו כנראה על שלאחר שהדיח את לבון, למען רצות את בן-גוריון, לא רק שלא זכה להכרת-תודה מבן-גוריון אלא שעתה הוא מותקף ומושמץ על ידו כמי שמונע חקירת האמת ב"פרשה", שכבר נמאסה על כולם.

ב. כיוון שהביטול היה בין התנאים של "אחדות העבודה" להקמת "מערך" עם מפא"י לקראת הבחירות הקרובות ב-1965. ה"מערך" היה הכרחי לאשכול כתריס נגד איום הפרישה של בן-גוריון ותומכיו במפלגה, איום שהיה תלוי מעל ראשו של אשכול וסיכן את אחיזתו בשלטון.

ג. יש להניח כי בעמדתו של אשכול לאיחוד תנועת הפועלים חברו יחד אצילותו הטבעית ואנושיותו, שאכן הביאו תקופה של רוגע ופיוס בעם לאחר הטלטלות הקשות שנגרמו בשלהי תקופת בן-גוריון, מאז "הפרשה".

ד. ונוסף לכך חשבון פוליטי מפוכח האומר שאם תפרוש קבוצת לבון בטרם יוקם "מערך" – עלול אשכול להפסיד את שליטתו במפא"י לטובת חסידי ו"צעירי" בן-גוריון, שעדיין קיוו לראותו חוזר לראשות-הממשלה.

*

"בסופו-של-דבר גם אני הייתי נגד עמדתו הקיצונית וחסרת הפשרות של בן-גוריון," אומר שרגא, "כיוון שראיתי שהיא מובילה לפילוג המפלגה. אילו בן-גוריון היה מוכן לקצה של פשרה – היה קל יותר ללחוץ גם על אשכול, שהיה אז במצב של התגוננות נואשת, כשגבו אל הקיר. היה צורך לאפשר לו להיות פחות מאויים, ואז היה סיכוי להפשיר את הקיפאון. אשכול ריכז סביבו, באותו זמן, אישים כמו ספיר, כדי שיתמכו בו ובמאבקו. הוא פחד מהמאבק הצפוי והעדיף להימנע ממנו. גם האנשים שלידו לא ששו לעניין. זיאמה ארן, למשל, פחד פחד-מוות מכל הנושא. בכלל, הוא ראה שחורות כל הזמן ונתפס לבהלה מכל צליל לא צפוי. אין ספק שלזיאמה לא היה זה דבר פשוט לצאת נגד בן-גוריון, שכן בין השניים שררו הערכה וחיבה רבה. כך שגם בעניין זה לא היתה יוזמה מכוונת להביא לסילוקו של בן-גוריון, אלא תגובה למצב שלא הותיר לאשכול ולתומכיו ברירה, חוץ מאשר יציאה לעימות חריף עם האיש." ("רשימות מפנקסי", עמ' 137).

*

אנשי ה"גוש" ריכזו מאמציהם בניסיונות לפשר בין העמדות הנוגדות. כניסת "אחדות העבודה" וכנגדה איום בפרישה של בן-גוריון ו"צעירין" – פירושה שלמרות שמתפטרים מדיין ומפרס, כוחה האלקטוראלי של המפלגה פוחת, ויש להתחלק בשלטון עם קבוצה אחרת של "צעירים", זו שאבדה לה לאחר פרישתה של סיעה ב' – אלון, גלילי ובן-אהרון. דומה הדבר כאילו באים עכשיו "לבטל" את פירוק הפלמ"ח, שמפקדיו, ו"הקיבוץ המאוחד", נוטרלו במשך כשש-עשרה שנה מלקחת חלק במפלגת השלטון, אם כי היו שותפים לקואליציות. מצד שני, אין ספק שכניסת "אחדות-העבודה" עתידה לחזק את כוחם של ההנהגה הוותיקה ושל ה"גוש" – כנגד "צעירי בן-גוריון". אכן, דילמה לא קלה.

*

בראשית אפריל הודיע אשכול לחברים במרכז המפלגה שהוא עומד לכתוב מכתב אישי בנושא לבון, ומבקש את הסכמת החברים למכתב זה. הרוב התנגד למכתב, שעלול להתפרש כביטול ההדחה, וגם מי שתמך היתנה זאת בהסכמת בן-גוריון. כל אותו חודש היה אשכול נתון במצב-רוח קשה, והודיע כמה פעמים שיפרוש מן הממשלה אם החברים לא יתנו לו, לפחות, לפנות במכתב לקבוצת "מן היסוד".

ב-29 לאפריל 1964, קיים אשכול, לפי הזמנת שרגא, פגישה עם מיספר חברים בולטים מה"גוש", שבסופה הוסכם שאשכול ישלח מכתב אישי ופרטי לקבוצת "מן היסוד" ובו לא תהיה שום פנייה אישית ללבון לחזור לפעילות במפלגה. ארן וספיר תמכו בהצעה, אך לאחר יום התברר שפרופיסור רוטנשטרייך וחבריו מ"מן היסוד" אינם מקבלים נוסח זה והם עומדים לפרוש מהמפלגה אם לא תהיה פנייה ישירה ללבון.

למחרת, ה-30 לאפריל, הוזמנו לפנות-ערב שרגא ועוד חברים לאשכול, לפגישה ממושכת ביותר אשר בסופה נוסח מכתב חדש של אשכול, שהיה מופנה לפרופיסורים רוטנשטרייך ואריאלי בירושלים, לישראל ביטמן ביפעת, ליונה כסה ולפנחס לבון בתל-אביב, ולסופר עמוס עוז בחולדה, שבעודו עוסק בעבודת-יומו בקיבוץ הגיע אליו שליח עם המכתב המקורי, מכתב שכונה מאז בתולדות מפא"י בשם: "מכתב חולדה". לבון, ממייסדי "גורדוניה" וממנהיגי "חבר הקבוצות" לשעבר, היה בשעתו שנים רבות חבר קבוצת חולדה.

במכתבו, הנושא את תאריך ה-1 במאי, אומר אשכול שהוא רואה בהחלטת ההדחה של מרכז מפא"י, שהתקבלה בפברואר 1961 – "היסטוריה", וכי "להחלטה זו אין היום עוד משמעות כלשהי." וכן: "פתוחה האפשרות לפניכם ולפני החברים הקרובים לכם לחזור לפעילות סדירה בתוך מפא"י ומוסדותיה, כחברים שווי-זכויות וחובות."

אשכול, ספיר, ארן וגולדה הביאו בתחילת הישיבה נוסח מפורש יותר, המופנה ללבון, ואשר זכה להסכמת מקורבי לבון, רוטנשטרייך וכסה. ואילו בקר, ברקת, ישעיהו, שפירא, סורקיס, קרגמן, בש, זילברמן ונצר עמדו על קיום הסיכום הקודם עם אשכול, שלא תהיה במכתב שום פנייה אישית ללבון לחזור לפעילות במפלגה.

הוויכוח היה חריף מאוד ונמשך כמעט כל אותו לילה. אנשי ה"גוש", רובם עדיין נאמני בן-גוריון, עמדו כאן בקרע הם ההנהגה החדשה של מפא"י, הנהגה ששיקוליה שוב לא היו להשתדל לרצות, בכל צעד מצעדיה, את בן-גוריון.

הרבה אחרי חצות, כאשר עמדו להתפזר ללא סיכום, הציע נמיר נוסח מכתב שיופנה לקבוצה של חברים, ובהם לבון.

ברגעים אלה יש להסתכל כמו בזכוכית מגדלת, שכן, הם מבטאים את הקושי בהמשך שמירת המגע היומיומי בין שרגא לבן-גוריון: "לו הייתי בשלב זה מביע התנגדות להצעת נמיר, ייתכן שהדבר היה גורר אחריו הבעת התנגדות גם מצד חברים נוספים." כותב שרגא ביומנו. "כיוון שלא רציתי לקחת עליי את האחריות הכבדה של גרימת משבר ממשלתי ופילוג במפלגה, הסכמתי לראות את מכתבו של אשכול, לפי הצעת נמיר, כמכתב אישי בלבד הפונה לאנשים ולא לגוף הקרוי 'מן היסוד'.

"אשכול טילטל אותנו לא מעט בעניין זה. הוא החליט החלטה נחושה על המכתב. היו חברים שהתנגדו. כל מיני אישים ומתווכים הודיעו בפירוש שאם אני לא אסכים, זה לא יילך. יש להם – כך אמרו – ביטחון בחושים של שרגא יותר מאשר בחושים של אשכול, כי לאשכול יש גם אינטרס: הוא חושב שהוא האיש שגרם להרבה עלבונות ללבון וזה על מצפונו. לבסוף הודעתי שאני מסכים.

"אשכול הציע שאני, נבון וישעיהו ניסע אל בן-גוריון, כדי להסביר לו את העניין. אמרתי: 'אני לא לעניין הזה. לא במובן הנפשי ולא במובן הפיזי. לא אלך להסביר דבר שעשיתי אותו מתוך אונס-למעשה ומתוך חוסר ברירה.'

"בלית-ברירה נאלצתי להסכים למכתב שבניסוחו הסופי לא השתתפתי. עזבתי את הישיבה ב-3.30 לפנות-בוקר. נשארו עם אשכול ארבעה חברים – סורקיס, שפירא, קרגמן וישעיהו, לניסוח סופי של המכתב. בשעה 4.00 לפנות בוקר הביא לי שליח מיוחד את נוסח המכתב."

*

דבורה היתה אז נחרצת בדעתה, לעומת שרגא, הן בתמיכתה בבן-גוריון והן בשלילתה המוחלטת את לבון. היא מספרת: "בימי פרשת לבון היה קרע ביני לבין שרגא. זיאמה העז להשפיע על שרגא שיחתום על דבר ששרגא היה נגדו: מכתב חולדה. זה דבר טראגי בינינו. הרגשתי שאני לא אוכל להביט על שרגא אחרי זה. צריכה היתה להיות אהבה גדולה כדי להתגבר על זה."

דומה שדבורה הרגישה בחוש את עומק הקרע, השבר, שניבעה בשרגא באותו לילה. שרגא ניראה בעיניה כמעט כ"בוגד" בבן-גוריון. אך דבורה, מטבעה, נטתה יותר לקיצוניות. אחרי קצת יותר משנה היתה היא המתנגדת החריפה, מבין שניהם, לבן-גוריון, שפרש ממפא"י והקים את רפ"י, ואף לקחה חלק פעיל במאבק נגדו, בעוד אשר שרגא נשאר נאמן לו, כל ימיו (ואף הוזמן על-ידי בן-גוריון, יחד עם יהודית שמחוני ואריה סריג, להיות עימו בשעת הקראת צוואתו ולהוסיף חתימותיהם עליה כעדים).

*

הערכת-המצב, בעיתוני אותה תקופה, היתה שאשכול הצליח לפצל את חזית המתנגדים לפיוס עם לבון. החלו צצות שמועות גם על התפוררות ב"גוש". סורקיס מכפר-סבא, פיינברג מפתח-תקווה, נמיר וסגנו רבינוביץ מתל-אביב, נטו אחרי אשכול. "הנאמנים", תומכי בן-גוריון, האשימו את נצר כי הכזיב אותם פעמיים: פעם בנותנו סופית ידו לניסוח "מכתב חולדה", ופעם כאשר תמך בהודעתו של אשכול בישיבת הלשכה ומזכירות מפא"י מיום ה-3 למאי, תוך סיכול הצעת "הנאמנים" שרצו לשלול באופן מפורש כל אסמכתא מפלגתית ממכתבו הפרטי של אשכול.

עמדתו של שרגא נצר היתה נושא למעקב צמוד בעיתונות והוא נחשב לדמות מרכזית בהתפתחויות הפנים-מפא"יות.

כותב נפתלי לביא: "אנשי ה'גוש' טוענים ששרגא נצר, בעל תחושת האחריות לשלום המפלגה, נלחץ אל הקיר תחת איומו של אשכול להתפטר. נצר ידע שבן-גוריון אינו מוכן לשוב לראשות הממשלה, והוא גם ידע שמועמד אחר [מאשכול] לא יציע איש בתנאים של היום. אנשי 'הגוש' טוענים שאשכול העריך מצב זה, ומשום כך הירשה לעצמו ללחוץ עד הסוף. אך אחרים אומרים שגם אשכול רואה את עצמו כנושא באחריות כבדה למדינה ולמפלגתו, ומשום כך לא היה מטיל אותן למערבולת ללא-מוצא בגלל פיוסה של קבוצת 'מן היסוד'.

"מדוע אפוא ויתר שרגא נצר, הפיקח והמנוסה, על עמדתו הקודמת נגד ביטול ההדחה?

"אם לבחון את שרגא נצר לפי מסירותו המפלגתית, הרי אפשר להבין את הכרעתו למען צעדם של אשכול והצמרת הוותיקה, שלפי המשוער עוד ינהיגו את המפלגה בעשור הבא. מסתבר כי בתנאים החדשים, כאשר אשכול הוא ראש-הממשלה וספיר הוא שר האוצר, חייב גם נצר לשנות את כיוונו ולקבל מרותם בעניינים מסוימים שהם גורליים למפלגתו, אם רצונו לרכז גם בעתיד את עוצמת המנגנון ואת מצבור הקולות בידיו. ייתכן שבשעה שעמדה בפניו הכרעה זו, לא חזה את מידת הפגיעה בבן-גוריון." ("הארץ", 1964).

*

בלב כבד נסע שרגא ב-6 למאי לבקר את בן-גוריון בצריפו בשדה-בוקר. בדרכו הירהר באותם מקרים בהם היה חלוק בעבר על בן-גוריון באופן חריף: בהתארגנות סיעה ג' בשנים 1939-1943; בעימות עם תמיכתו של בן-גוריון בפרס ובדיין, ויכוח שהסתיים בהחלטה הפורמאלית על פירוק ה"גוש", ב"כנס הכפר הירוק" ב-1958; בשלילת מועמדותו של שמעון פרס לראשות עיריית תל-אביב ב-1959; ולעומתם הפעמים בהן נמנה עם הבודדים שתמכו בבן-גוריון – כמו בנושא ההסכם עם ז'בוטינסקי בשנים 1934-1935 ובנושא ביטול זרם העובדים בחינוך.

עתה חשש פן ישתבשו הקשרים ביניהם עקב עמדתו של שרגא בנושא 'מכתב חולדה'. ואולם שרגא נשאר איתן בדעתו. אילו המשיך להתעקש – היו נגרמים משבר ממשלתי ומשבר אמון. "היה לי חשוב למנוע זאת לטובת הציבור והמפלגה, לא פחות משהיה לי חשוב מאוד להישאר ביחסים קרובים עם בן-גוריון." ("רשימות מפנקסי", עמ' 63).

כלפי חוץ, בעיני העיתונות וחלק מהציבור באותה תקופה, יכולה היתה להצטייר עמדתו של שרגא ככוחנית וכאופורטוניסטית, כאילו הדבר החשוב ביותר בעיניו היה לתמרן את מהלכיו כך שלא יאבד את השפעתו במפלגה. ואילו בעיניו היתה זו הכרעה קשה, גורלית, שגרמה לו לסכן ידידות רבת-שנים, שנתנה ערך לחייו – ובלבד שלא יפגע בעקרונותיו-הוא, במה שנראה בעיניו כטובת המפלגה והמדינה.

לשמחתו לא הגיע הדבר לכדי ריב גלוי עם בן-גוריון. כשעתיים ישבו בצריף, שרגא הסביר את ההכרח שבהשתלשלות העניינים, בן-גוריון טען שמכתבו של אשכול מנוגד להחלטות הגורמים המוסמכים במפלגה, והתנבא שלמרות כל הפשרות שנעשו – קבוצת "מן היסוד" תמשיך להתקיים כסיעה ואנשיה לא יקבלו את מרות מוסדות המפלגה. לאחר סעודת-צהריים משותפת בחדר-האוכל של הקיבוץ, נפרד שרגא מבן-גוריון ברוח טובה.

*

בקיץ 1964 ביקרה גולדה אצל בן-גוריון בשדה-בוקר וביקשה אותו, בשם המפלגה, לחזור לפעילות פוליטית. באותה שיחה היא השתמשה, כלפי המפלגה, בביטוי "טמני-הול", והזהירה כי היא תצא מן המפלגה בגלל היותה כזו, אם כך יימשכו פני הדברים.

"טמני-הול" היה מקום-מושבו של הוועד-הפועל של המפלגה הדימוקראטית בניו-יורק, ובתקופות מסוימות הפך שם-נרדף לשחיתות מפלגתית ופוליטית ול"בוסיזם". משהעלתה אותו גולדה על סדר-היום הלאומי, כביטוי למנגנון נאמני בן-גוריון במפא"י, נעשה מטבע-לשן שגור בכל הארץ. בן-גוריון סיפר על פגישתו עם גולדה לשרגא ולעוד כמה מקורבים. תגובתו של שרגא היתה:

"אני, למען האמת, לא ידעתי מה זה 'טמני-הול'. לכן פניתי אל בן-גוריון ואמרתי לו, שהוא מדבר על דברים בלתי מוכרים ובלתי מובנים לי. בן-גוריון ענה לי שגולדה והוא יודעים מה זה 'טמני-הול', ובעיניה של גולדה – אלה הם אנשי השלטון. הכוונה בדבריה היתה, למחות נגד השפעתם של אנשי שונים במפלגה – בעיקר התכוונה אליי ואל אבא חושי – אשר יצגו את כל קבוצות המפלגה במשך דור שלם ורכשו השפעה.

"דבריה עשו על בן-גוריון רושם קשה מאוד, והוא הזכיר אותם מתוך התרגשות רבה. קבוצת חברים שעבדה איתו כשלושים שנה מוכרזת כ'טמני-הול' והוא ראש הממשלה של אנשי תככים וזדון. אני לא פניתי מעולם אל כגולדה לשאול אותה אם ולמה אמרה את מה שאמרה. היא לא הכחישה את הדברים מעולם, למרות שפורסמו יותר מפעם אחת. רציתי גם לשמור על יחסים תקינים איתה ואף הערכתי את נכונותה לבוא אז אל בן-גוריון כדי לנסות לשכנעו.

"כששוחחנו לעיתים על אישיותה טענתי לא אחת, שיש לנו גולדה אחת, לכן הביקורת כלפיה צריכה להיות מאופקת. אולם נדמה לי שבמקרה זה היא שגתה בצורה קשה, גם בעמדתה וגם באופן התבטאויותיה." (רשימות מפנקסי", עמ' 127-128).

המשך יבוא