הבוקר קיבלתי הודעה מבני בן ה-18, העובד במטע של קיבוצנו, אורטל, שחבריו והוא פונו עקב נפילה בשטחנו, זליגה מהקרבות בקוניטרה. טוב, לא צריך לרחם עליהם יותר מדי, הם נלקחו משם לטיול ביהודיה. אך שוב, קיבלנו תזכורת על המציאות בה אנו מתמודדים.
בסוריה מתנהלת מלחמת בני חושך בבני חושך אכזרית, שבצידה האחד איראן וחיזבאללה והרודן רב-הטבחים אסד, ומצידה האחר ארגונים כדאע"ש וג'בהאת-אל-נוסרה. וכדאי לזכור, שחמישה ראשי ממשלה ישראליים ניסו למסור את הגולן למה שהיה פעם סוריה, מצב שבו השאלה היתה אם חופי הכנרת יהיו בשליטת דאע"ש או חיזבאללה.
במאבקנו נגד הנסיגה, השתמשנו בנימוקים רבים. על ראש שמחתנו העמדנו את הנימוק הציוני – מפעל ההתיישבות הנפלא שהקמנו בגולן, השורשים שנטענו בגולן הישראלי, כדי לעצב את גבולה של ישראל על פי צרכיה הקיומיים.
טענו טיעונים ביטחוניים והזהרנו מפני המשטר הסורי. ועל כך נאמר לנו, שעמדתנו בנושא אינה אובייקטיבית. עובדה – המומחים, המזרחנים, הביטחוניסטים, טוענים אחרת. הרי אורי שגיא הודיע כבר בשלהי שנות ה-80 שאסד חותר לשלום עם ישראל, ומה שמפריד בינינו לבין שלום קוסמי הוא מחווה קטנה ושולית של נסיגה מכל הגולן והחרבת מפעל ההתיישבות.
היום, כשכל מי שעיניו בראשו יודע שצדקנו במאבקנו, כשכל ישראלי סביר מבין עד כמה טעו הדוחפים לנסיגה, כשלמעט קומץ סרבני התפכחות, הכול מבינים עד כמה חשוב הגולן לקיומה של ישראל – רעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.
ובמצב זה ראוי לזכור ולהזכיר – אלמלא ההתיישבות בגולן, הכול היה שונה. אלמלא ההתיישבות בגולן, היום דאע"ש וחיזבאללה היו נלחמים על השליטה בכינרת.
כל הטוב הזה, שזכתה לו מדינת ישראל, הוא בראש ובראשונה בזכותם של אותם חלוצים, רובם מקיבוצי עמק החולה, שבמשך 19 שנה חייהם היו סיוט תחת התוקפנות הסורית הרצחנית מהגולן – ההר שהיה כמפלצת, וקיבל את כינוי האימים "הרמה הסורית", שקמו ועשו מעשה. מיד אחרי המלחמה הם החליטו לשנות את מהלך ההיסטוריה באמצעות הקמת התיישבות בגולן. חמישה שבועות בלבד אחרי המלחמה עלו החלוצים למחנה הסורי הנטוש עליקה – והשאר היסטוריה.
הם, החלוצים, הובילו והממשלה הלכה איתם, דחפה ועודדה. ומן הראוי לציין בעיקר את שלושת המנהיגים שתמכו, דחפו והיו מעורבים כל כך במפעל הציוני הזה – ראש הממשלה לוי אשכול והשרים יגאל אלון וישראל גלילי. שליש מיישובי הגולן עד היום, הוקמו בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, הכול במעורבות ודחיפה אישית שלו.
14 שנים לאחר שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות הציונית בו, סופח הגולן למדינת ישראל, עם קבלת חוק הגולן שהחיל עליו את החוק, המשפט והמנהל הישראלי. ראש הממשלה מנחם בגין ראוי למלוא השבחים על הצעד מרחיק הראות והאמיץ הזה. אך גם צעד זה היה תוצאה של מאבק שניהלו תושבי הגולן במשך שנתיים וחצי. הוא לא היה קורה, אלמלא ההתיישבות.
במלאת יובל להתיישבות בגולן, אנו תושבי הגולן, גאים בתרומה האדירה של מפעלנו לעתידה של מדינת ישראל.

2. מדינת העם היהודי – הגדרה מחייבת
ממשלת ישראל דוחפת את חקיקת חוק יסוד – ישראל כמדינת העם היהודי, המוכר יותר כ"חוק הלאום". חוק חשוב מאוד, אף כי המהלך הפוליטי, של העברתו לא בהסכמה לאומית, בעייתי, בלשון המעטה, ואינו נעשה בידיים נקיות.
אבל מה טעם בחוק, אם בפועל ממשלת ישראל מובילה מהלכים המנוגדים לייעודה של ישראל כמדינת העם היהודי?
משמעות היותה של ישראל מדינת העם היהודי, היא שישראל אינה רק "מדינת כל אזרחיה", שתפקידה לספק ביטחון ושירותים לאזרחיה, אלא היא מדינה שנוסדה למען העם היהודי באשר הוא. זה ייעודה. לשם כך היא נוסדה ולשם כך היא קיימת. ייעוד זה מחייב אותה לסדרי עדיפויות מתאימים, לשיקול דעת ראוי, לעיצובה כביתם הלאומי של כל היהודים בעולם, לביתו של כל יהודי בעולם.
זו מהותה הציונית של מדינת ישראל.
לאחרונה, נמצאת מדינת ישראל תחת מתקפה של הכוחות החרדים הלא ציוניים (שלא לומר אנטי ציוניים) נגד מהותה כמדינת העם היהודי. ואפשר לומר שבשבוע האחרון, המאזן בין חרדות לציונות הוא 2:0 לטובת החרדות. הכוונה לחוק למניעת גיור המכונה בשפה מכובסת "חוק הגיור" ולהחלטת הממשלה לבטל את הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל.

במשך 70 שנה נלחם השלטון הסובייטי נגד כל גילוי של זהות יהודית בקרב יהודי בריה"מ. השלטון הטוטליטרי הסובייטי, שידע להיכנס לחייו של כל אזרח ולשלוט בהם, ראה במחיקת הזהות היהודית מטרה חשובה ביותר.
חלפו 70 שנה, ויהודי ברית המועצות התנערו בתחייה לאומית ועלו בהמוניהם למדינת ישראל, באחת ההצלחות הגדולות ביותר של הציונות. תרומתה של יהדות חבר העמים לשעבר למדינת ישראל, בכל תחומי החיים, לא תסולא בפז.
התחייה הזאת היא הוכחת האמת היהודית ההיסטורית שנצח ישראל לא ישקר.
במהלך 70 שנות הדיכוי הסובייטי, היו לא מעט נישואי תערובת. הבחירה של יהודי חבר העמים בזהות היהודית, צירפה לעם היהודי את מי שהסתפחו אליו בדרך נישואין לאורך השנים.
אילו היתה בישראל מנהיגות דתית ראויה ואחראית, היא היתה מוצאת את הדרך הראויה להכריז על כל היהודים שעלו מחבר העמים כיהודים לכל דבר. היו קולות כאלה, כמו של הרב יואל בן נון. אך, כידוע, זה לא קרה.
משזה לא קרה, ראוי היה שישראל, כמדינת הלאום היהודית, תקבל החלטה לאומית מעל ראשה של הרבנות, שכל היהודים שעלו הם יהודים לכל דבר. נקרא לזה גיור לאומי. מי שזה לא מקובל עליו – בעייה שלו. אך מדינת ישראל לא עשתה זאת, למרבה הצער.
במצב הזה, החלופה הראויה היא מבצע רבתי, ממלכתי, של גיור המוני. גיור בידי הזרמים השונים ביהדות על פי בחירתם של העולים שאינם מוכרים כיהודים. גיור במאור פנים, של כל מי שבתום לב רואה עצמו כיהודי.
אך החרדים שהשתלטו על הרבנות הראשית נלחמים בגיור. הם מקשים ככל יכולתם על הגיור, מתוך הבנה שרובם המכריע של המתגיירים אינם רוצים להיות יהודים כמותם. הם דורשים מהם דרישות אבסורדיות, עוקבים אחריהם, ומי שחלילה רוצה להיות יהודי כמוני, רחמנא לצלן, אינו כשר בעיניהם. מי שרוצה להיות יהודי כמו רוב היהודים בישראל, אינו כשר בעיניהם. מי שרוצה להיות יהודי כרוב היהודים בעולם, אינו כשר בהם בעיניהם. הם, שמשתמטים מהגנה על המדינה היהודית ועל חיי אזרחיה, הם יקבעו מיהו יהודי, בחוצפה ובעזות מצח.
אך הם נלחמים גם בגיור אורתודוכסי, שמנסה לקרב ולא להרחיק. הם נלחמים בגיור בצה"ל, הם נלחמים בגיור של הרב דרוקמן, שהוא אורתודוכסי לעילא ולעילא. והם אף מרשים לעצמם, תוך הפרה בוטה וגסה של ההלכה, לפסול רטרואקטיבית גיור שאינו מוצא חן בעיניהם.
וכעת, הם מנסים לעגן את דרכם בחוק המדינה, וועדת השרים לחקיקה אישרה את החוק האנטי ציוני הזה.

החוק למניעת גיור, נועד גם להעביר מסר ליהדות התפוצות, שרובה הגדול אינו אורתודוכסי, אלא שייך לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שמדינת העם היהודי החליטה להתנתק מהם, להתנשא עליהם, לבוז להם. אם מדינת ישראל אינה מכירה בגיוריהם, משמעות הדבר שהיא אינה מכירה ביהדותם. היא אולי מכירה בהם כיהודים על פי המוצא, באופן פרסונלי, אך היא אינה מכירה בלגיטימיות של דרכם ביהדות.
זו חבלה במהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זו חבלה במהותה של מדינת ישראל כביתו של העם היהודי, כביתו של כל יהודי. זו רמיסה ברגל גסה של הציונות.

הוא הדין בסוגיית הכותל המערבי. הכותל הוא נכס לאומי, השייך לכל יהודי העולם, השייך לכל יהודי. הכותל שוחרר בדם לוחמי צה"ל, אלה שלא משתמטים מצה"ל, אלה שאינם עורקים ממלחמת מצווה, אלה שממלאים את הצו הבסיסי של סולידריות יהודית, בהתגייסם לצה"ל.
הרבנות החרדית עושה הכול כדי להפוך את הכותל מנכס לאומי לשטעטל חרדי ולהדיר ממנו את היהודים שאינם מקבלים את דרכם.
מתווה הכותל, הוא פשרה היסטורית, שהאורתודוכסים הם הנהנים העיקריים ממנה. הוא קובע, שרחבת הכותל המערבי הקיימת, תתנהל באופן אורתודוכסי, ותוקם רחבה נוספת, שבה יבקרו ובה יתפללו יהודים שמקיימים את יהדותם בדרכים אחרות. הרחבה החדשה, היא במקום שלא היה עד כה חלק מהכותל, כך ששום דבר לא נגרע משליטת הרבנות בכותל.
רק שנאת חינם, חמדנות, גרידיות, רשעות, אנטי ציונות ובעיקר שכרון כוח, גרמו לחרדים להוביל בהצלחה את המהלך להפרת ההסכם.
ביטול המתווה נועד להשפיל את יהדות העולם, להדיר אותה מן הכותל המערבי, להדיר אותה מן הסמלים הלאומיים היהודיים ולהעביר להם מסר שהם אינם רצויים.
זאת הפניית עורף של מדינת ישראל לא רק ליהדות העולם, אלא לעצמה, לייעודה, למהותה, לצביונה.

האם את כל מה שכתבתי כאן ראש הממשלה אינו מבין?
ודאי שהוא מבין.
הרי הוא האיש שיזם את התהליך למציאת מתווה של פשרה שיאפשר לכותל המערבי להיות נכס של העם היהודי כולו. הרי הוא פנה ליו"ר הסוכנות נתן שרנסקי וביקש ממנו להוביל תהליך של פשרה היסטורית. הוא ידע שאין מי שמתאים לכך יותר משרנסקי – החכם, הפטריוט, האיש שכולו אהבת ישראל. ואכן, שרנסקי יצא מחוץ לקופסה, ויצר את המתווה הזה, שהוציא את המחלוקת הבלתי פתירה מרחבת הכותל, למבט רחב יותר על הכותל כך שיינתן בו ביטוי לכל הזרמים, מבלי שיפגע הזרם האורתודוכסי.
הרי נתניהו הוא שהטיל על מזכיר הממשלה לשעבר, היום היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לרקום את המתווה המדויק על בסיס הרעיונות של שרנסקי.
הרי נתניהו ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט (בהיותו שר הדתות) הם שהעבירו את המתווה הזה בממשלה, והם אלה שבצדק רב התגאו בהישג ההיסטורי הגדול הזה. ואכן, מדובר באחד ההישגים הגדולים של ממשלת נתניהו.
וכך גם בנושא הגיור. מאז הקדנציה הראשונה שלו, בשנות ה-90, נתניהו דוחף לדרכי פשרה שייתנו מקום לכל הזרמים בעם היהודי, גם בתחום הגיור. הוא זה שהקים את ועדת נאמן שתמצא פתרון מוסכם. וכמו בנושא הכותל, גם כאן הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הם שוויתרו והלכו כברת דרך ארוכה יותר למען הפשרה. ושוב, החרדים סיכלו זאת.
אם נתניהו מודע לדברים ומבין אותם, איך ניתן להסביר את כניעתו למתקפה האנטי ציונית של החרדים?
זאת פשוט חולשה, רפיסות, חוסר מנהיגות.
בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 ניצח הליכוד בראשות יצחק שמיר. אמנם הליכוד קיבל רק מנדט אחד יותר ממפלגת העבודה, 40 מנדטים לעומת 39, אולם גוש הימין, הדתיים והחרדים קיבל יחד 63 מנדטים.
שמיר היה יכול, לו רצה, להקים בקלות ממשלת ימין חרדים צרה בראשותו. היה זה בתום קדנציה של ממשלת אחדות לאומית, ממשלת הרוטציה. מערכת היחסים בינו לבין מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס היתה של חוסר אמון ותיעוב הדדי (להבדיל ממערכת יחסים מצוינת בין שמיר לשר הביטחון רבין). שמיר, בניגוד לנתניהו, דבק ללא פשרות בשלמות הארץ ולכן היתה גם יריבות אידיאולוגית מרה וחריפה בינו לבין מפלגת העבודה.
שמיר ניהל מו"מ מתקדם להקמת ממשלת ימין חרדים. במו"מ העלו המפלגות החרדיות האשכנזיות אגו"י ו"דגל התורה" תביעה אולטימטיבית – שינוי הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות, כך שיוכר רק גיור "כהלכה", כלומר גיור אורתודוכסי.
שמיר היה בראש ובראשונה ציוני, שהציב על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (העלייה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה היתה הנושא המרכזי שהוביל כראש הממשלה). הוא הבין שקבלת התביעה החרדית, פירושה גט כריתות בין ישראל ליהדות ארה"ב, ש-90% ממנה מזוהה עם הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ולכן הוא דחה את התנאי והקים מחדש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.
כעבור שנתיים התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. כאשר הקים שמיר ממשלת ימין חרדים צרה, הוא ויתר ויתורים מרחיקי לכת לחרדים, אולם את תביעתם לגיור אורתודוכסי הם גנזו. הם ידעו ששמיר יעדיף לשבת באופוזיציה או ללכת לבחירות חדשות, אך לא ייתן ידו לקרע בעם היהודי.
שמיר היה מנהיג אמת, ומעל הכול – ציוני.
ונתניהו? נבהל מן האיום של החרדים להפיל את הממשלה. הם מצמידים אקדח לרקתו, אולם האקדח הזה מת מצחוק. וכי איזו קואליציה חלופית יש להם? עם יאיר לפיד ומרצ?
אבל הם מכירים את רפיסותו של נתניהו, ומאיימים איומי סרק.
וגם אילו היה זה איום אמיתי – מהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי היא נושא שעליו ראוי ללכת למשבר ואף לבחירות. ומן הראוי שהמפלגות הציוניות תחתומנה על אמנה, שבה כולן תתחייבנה לשמור אמונים למהותה של מדינת ישראל, ולא לתת ידם לחקיקה המקעקעת את זהותה וחותרת תחתיה.

3. צרור הערות 28.6.17
* נגד ייעודה של מדינת ישראל – החרדים הכופים על הממשלה את חוק הגיור האנטי ציוני, מוכיחים בעליל שאין כל סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית. החוק שלהם מנוגד הן לאופייה הדמוקרטי של ישראל ובעיקר לצביונה היהודי ולייעודה כמדינת העם היהודי.
אני חוזר בי. הם לא כופים את החוק. נתניהו, מנהיג המחנה ה"לאומי" מתמסר להם בקלות, בגילוי מנהיגות של רכיכה.

* המחנה האנטי לאומי – ביטול מתווה הכותל הוא ניצחון החרדות על הציונות. נתניהו התגאה בצדק על הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל, שההחלטה עליו היתה הישג חשוב שלו ושל ממשלתו. והינה, הוא נכנע לסחטנות החרדית האנטי ציונית, ההורסת כל חלקה טובה בחברה הישראלית והופכת את הכותל המערבי מנכס לאומי לשטעטל חרדי.
על פי המתווה, רחבת הכותל כפי שהיא תישאר בנהלי תפילה אורתודוכסיים ובמרחק מה ממנה תוקם רחבה חדשה, פלורליסטית, במקום שבו כלל לא התפללו עד כה, כך שאיש אינו יכול להתבכיין שנוגסים לו במשהו. אבל שנאת האחים, החמדנות, הגרידיות, הרשעות והאנטי ציונות ובעיקר שכרון הכוח והכרת רפיסותו של נתניהו, גרמו לחרדים להוביל בהצלחה את המהלך להפרת ההסכם. זאת ממשלת המחנה האנטי לאומי.

* 2:0 – חוג הגיור וביטול מתווה הכותל: החרדות ניצחה את הציונות 2:0.

* מיעוטנו – בבחירות האחרונות בחרתי בכחלון. המסר של "כולנו" היה משב רוח מרענן במערכת בחירות איומה ונוראה, שכל כולה שנאת חינם והסתה דו צדדית; היה זה מסר של אחדות לאומית, של יחד. והנה, גם כחלון ומפלגתו תמכו ביוזמות שנאת האחים והקרע של החרדים. מפלגה התומכת בהפניית עורף של מדינת היהודים לרוב העם היהודי, אינה ראויה לשם "כולנו".

* הגורם האחראי – בעקבות התרגיל המכוער של הדחת יעלון והכנסתו לממשלה בתפקיד שר הביטחון של ליברמן, האיש שהוביל את מסע ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו בפרשת אלאור אזריה – תקפתי בחריפות את המהלך. דעתי בנדון נותרה כשהיתה.
עם זאת, אני חייב לציין שליברמן הוא הגורם האחראי ביותר היום בממשלה. אני מאחל לעם ישראל שליברמן יעמוד איתן מול המתקפה האנטי ציונית של החרדים, ויצליח לסכל אותה.

* שלא יתערבו – ח"כ גפני אמר בראיון לישראל אייכלר ב"כאן": "מה יהודי ארה"ב מתערבים? הם לא חיים כאן והם לא יחליטו בעניינים שלנו." וכמעט אמר: "הם לא משרתים בצה"ל, שלא יתערבו."

* גרועים מהיטלר – הפשקוויל האנטישמי התורן של רוגל אלפר, הוא נגד המכביה, שאותה הוא מכנה אירוע גזעני ולאומני הסותר את רוח האולימפיאדה, כתם על מדינת ישראל ויש להחרים אותו.
כידוע, אלפר אובססיבי לנושא השואה והנאצים, הוא יוצא שוב ושוב נגד זכר השואה בישראל ומשווה בין ישראל לנאצים. בהשוואה הפעם, ישראל גרועה מהנאצים. בעוד היטלר עזב את האיצטדיון באולימפיאדת ברלין, כדי שלא ללחוץ את ידו של האצן השחור המנצח ג'סי אוונס, אצלנו ג'סי אוונס כלל לא היה מוזמן, כי הוא לא יהודי.
ונשאלת השאלה, האם אין לשוקניה קווים אדומים? הרי אם נאסוף את כל הפרובוקציות שכתב בני ציפר בחייו הן אינן מתקרבות לכל משפט אקראי בפשקוויל ממוצע של אלפר. מציפר נלקח הטור שלו, ואילו אלפר ממשיך להכות מדי יום.
דברי הבלע של אלפר ממחישים את חשיבותה של המכביה – אירוע שנועד לחזק את הזיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, לקרב את היהודים למולדתם ולמדינת הלאום שלהם, להדק את הסולידריות הלאומית היהודית. אלפר מבין זאת, ולכן הוא נלחם נגד המכביה. לשיטתו הוא צודק – מי שסולד מן הערכים האלה, יתנגד למכביה.

* מזדהה עם נתניהו – אני מזדהה בכל ליבי עם כל מילה שראש האופוזיציה בנימין נתניהו היה אומר על ראש הממשלה הרצוג, אילו הוא היה מתנצל בפני טורקיה על תוקפנותה כלפי ישראל ומשלם עשרות מיליוני דולר פיצויים למשפחות המחבלים.

* לחידוש ההתיישבות בגולן – אירועי היובל להתיישבות בגולן נקראים בהקפדה יובל לחידוש ההתיישבות בגולן. אנו רואים לנכון להדגיש בענווה, שלא המצאנו את הגלגל, ובסך הכול חידשנו את ההתיישבות היהודית הגדולה והענפה, לאורך דורות, בימי המקרא ובעיקר בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד.
ובפרשת השבוע, פרשת "חוקת" נקרא על כיבוש חלקה המזרחי של הארץ, עבר הירדן המזרחית, כולל הגולן, עוד בימי משה: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: אַל-תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ."

ארזי הלבנון – אורנה שמעוני, חברתי היקרה, היא אישה מדהימה - שילוב יוצא דופן של חזון ומעש, מעוף וביצועיזם, כושר אירגון, יכולת הובלה ודחיפה ובעיקר אכפתיות ומסירות אין קץ. מתוך אסונה הכבד, נפילת בנה סגן איל שמעוני, היא יצאה לעשייה למען הכלל, הן בפעילות ציבורית ובעיקר בהקמת "בית איל" בקיבוצה, אשדות יעקב. היא הקימה מרכז אזורי נפלא העוסק בשילוב נכים ובעלי צרכים מיוחדים בקהילה, בפעילות ספורטיבית, תרבותית וחברתית משותפת עם אנשים מתוך הקהילה.
בנוסף לכך, פועל המקום להנצחת חללי מלחמות צה"ל בלבנון, החל בכ"ד יוצאי הסירה (מה שקרוי בטעות כ"ג) עוד טרם הקמת המדינה ועד מלחמת לבנון השנייה, בתקווה שהגבול לא יגבה עוד מחיר ואובדן. ההנצחה היא בקיר ארזי הלבנון, המתאר את תולדות הסכסוך עם לבנון ומנציח כל אחד ואחד מחלליו. גילוי נאות, הייתי שותף בייעוץ היסטורי (בהתנדבות) בתכנון ההנצחה.
אורנה הצליחה באופן מרשים לגייס משאבים רבים ל"בית איל", וכעת היא יוצאת בגיוס המונים למיזוג אזור ההנצחה, שכעת אינו ממוזג, וכיוון שמדובר בעמק הירדן הלוהט, ברור לכל מה משמעות הדברים.
אני ממליץ בחום על התגייסות למימון.
איך תורמים?
קישור לאתר:
https://www.giveback.co.il/project.aspx?id=656&isactive=true

* ביד הלשון: אמנות – אוּמנות היא מלאכה, מקצוע. אָמנות היא (על פי מילון אבן שושן) "יצירה ששוקעו בה כישרון רב וטעם מעולה. יצירה שיש בה כדי להנות את הרואה או את השומע ולגרום להם חוויה אסתטית." הקמץ באות הראשונה של המילה הוא קמץ קטן, הנקרא כחולם, כלומר המילה נשמעת כאוֹמנות.
אוּמנות ואָמנות הן שתי מילים שונות. כאשר אני קורא את המילה אומנות, ברור לי במה המדובר וכך גם כשאני קורא את המילה אמנות.
על פי כללי הכתיב החדשים שפסקה האקדמיה ללשון עברית, שתי המילים תיכתבנה בכתיב מלא – אומנות. אם כן, איך אדע אם מדובר באומנות או באומנות? כלומר, באוּמנות או באוֹמנות?
השינויים שהציעה האקדמיה נועדו להקל על הקריאה וההבנה, אולם הדוגמה שנתתי היא אחת מיני רבות, שבהן השינויים יקשו דווקא על הקריאה וההבנה. הרצון להקל רצוי, אך הבעייה בפסיקת האקדמיה היא היותה גורפת.
מן הראוי להפעיל שיקול דעת. שיקול הדעת שאני אפעיל – במקומות שבהם השינוי אכן מקל על הקריאה וההבנה, אפעל על פיו. במקומות שבהם השינוי יקשה על הקריאה וההבנה, אתעלם ממנו.
ויש מקרים שבהם הכתיב המלא פשוט צורם לי, ולכן אני נאמן לכתיב החסר. כך למשל במילה אמא, שכבר שנים מקובל לאיית אותה אימא, אך בעיניי זו אם חורגת.