סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון
פרק ל"ג
בין מחנה בן-גוריון למחנה אשכול
במשך כל אותו זמן לא ויתר אשכול על מהלכיו להקמת "מערך" עם "אחדות העבודה", ובן-גוריון לא הירפה מתביעתו להקים ועדת חקירה ממלכתית. חלק מאנשי ה"גוש" נחרדו מן האפשרות שיימצאו במפלגה אחת עם אנשי סיעה ב', יריביהם הקשים מלפני כעשרים שנה, ואילו בן-גוריון וחסידיו – בחוץ. לכן לא הירפו מלחציהם על אשכול לקבל לפחות חלק מתביעות בן-גוריון.
ב-30 באוקטובר 1964, הגיע שרגא לעימות קשה עם אשכול. הרקע: קבוצת "מן היסוד" עמדה על סף פרישה מן המפלגה, כפי שניבא בן-גוריון. שרגא, אף שצידד תחילה ב"מכתב חולדה", לא היסס להתייצב עתה לימין בן-גוריון, ששלל את המכתב, זאת לאחר שהתברר כי אנשי "מן היסוד" ראו את המכתב בדיוק כפי שראה אותו בן-גוריון: מחווה פרטית של אשכול ועוד כמה חברים, ללא גושפנקה רשמית של מוסדות המפלגה. ה"קורבן" לא נרצה.
בניסיון של הרגע האחרון למנוע את פרישתם, החליט אשכול להביא לפני ישיבת מרכז מפא"י הצעה לאישור "מכתב חולדה".
שרגא הגיב בחריפות: "אשכול ידידי, בימי 'הפרשה' ב-1960 נפגשתי איתך ועם עוד אנשים במלון 'השרון' בהרצליה, שם התאכסן אז בן-גוריון. לקראת סיומה של הפגישה, שנמשכה משעות הערב ועד לשלוש לפנות-בוקר, אמר בן-גוריון ששלושת החברים – אשכול, גולדה וארן, הורסים את המפלגה.
"גולדה הרגישה לא טוב מהדברים עד כדי כך שהתעלפה. ארן התרגש מאוד, ואתה, אשכול, אמרת אז לבן-גוריון: 'אם שלושתנו הורסים את המפלגה, הרי חלקי בהרס הוא רק שליש.'
"כעת, לאחר ארבע שנים, אני, שרגא נצר, מודיע לך שאתה היחיד ההורס את המפלגה, בגלל קבוצת 'מן היסוד'. אינך חי בעצמך ואינך נותן לנו לחיות. אתה הורס את חייך, את חיינו ואת חיי המפלגה ומזעזע בזאת את המדינה כולה. לכן, אני מבקש ממך לחדול מכך ולחזור ולהיות אותו אשכול אמיתי שהיית, כפי שהיכרנו אותך בחיי המדינה ובחיי המפלגה. אני מבקש ממך להניח לעניין פנחס לבון, ואם תומכיו רוצים לפרוש, שיעשו כרצונם. בשבילי הם חדלו להיות חברי מפלגה מזמן, בכך שהחרימו את הבחירות לכנסת החמישית ולמוסדות המפלגה ביולי השנה, ובכך שהם מוציאים עיתון ללא הסכמת המפלגה כדי להשמיץ את המפלגה, את מנהיגיה ואת עסקניה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 64).
שבוע לאחר מכן, בשבת ה-7 לנובמבר, בכנס בבית ליסין בתל-אביב, פרשה קבוצת "מן היסוד" מן המפלגה, כחצי שנה לאחר "מכתב חולדה". במשך כל התקופה הזו עסק שרגא באינטנסיביות, יום ולילה, בפגישות שמטרתן היתה למצוא נוסחה שתפתור – את התעקשות "אחדות-העבודה" שלא לחתום על הסכם האיחוד עם מפא"י ללא קבוצת "מן היסוד", את תביעת בן-גוריון להקמת ועדת-חקירה, ואת איום אשכול להתפטר אם אכן יוחלט על הקמת ועדה זו.
בחיי המפלגה היתה זו תקופה רבת-תהפוכות, ושרגא יזם ונקלע ונקרע בין קטבים בלתי-מתפשרים, והצעות-פשרה חדשות לבקרים. אבא חושי התחנן בפני אשכול: "בן-גוריון אמר למסור את זה לשופט. אז תמצא איזה שופט, שיהיה חירש, שיהיה אילם, רק שיהיה אפשר לשחרר כבר את בן-גוריון מן ה'קושמר' [הסיוט] הזה."
בבוקר ה-11 בדצמבר 1964, יום שישי, התקיימה ישיבת לשכה בה הודיע אשכול, שלאור החלטת הסיעה בכנסת משלשום, ברוב של אחד, להקים ועדת חקירה לאירועי 1954 בלבד ["העסק-ביש"] – לא יוכל להמשיך בתפקידו.
כשעתיים לאחר-מכן התקיימה גם ישיבת מזכירות המפלגה. הפעם השתתף בה בן-גוריון, והודיע, שאם יוחלט רק על הקמת ועדת-חקירה לאירועי 1954, לפי המלצת שר-המשפטים, הוא יהיה מוכן לראות בכך סוף פסוק.
אותו יום, בשעות הצהריים, נתקבלה החלטה פורמאלית של מזכירות מפא"י להקים ועדת חקירה. אחר-הצהריים התקיימה, בלשכתו של אשכול במשרד-הביטחון, ישיבה בהשתתפות השר זלמן ארן ותשעה-עשר מראשי הסניפים הגדולים של המפלגה. שרגא נכח בכל הפגישות הללו. אשכול וארן הגיעו לסיכום לפיו תוקם ועדת חקירה לאירועי שנת 1954 אך ללא כל ספיחים של שנת 1960. הנוכחים, רובם אנשי ה"גוש", הרימו כוסית עם זיאמה ארן, וחגגו בלשכתו של אשכול: "גמרנו את 'הפרשה'!"
"תגיד לשרגא שהוא נאיבי. הוא [אשכול] לא יקיים דבר כזה." אמר בן-גוריון בטלפון לנבון, שבישר לו, מפי שרגא, על הסיכום שהושג.
בשמונה בערב צילצל שרגא לאשכול והציע להיפגש למחרת, שבת אחרי-הצהריים, יחד עם שלושה חברים כדי לנסח בכתב את הסיכום שהושג עימו בישיבה בלשכתו. אשכול הסכים, אך בשעה אחת-עשרה בלילה התקשר אשכול והודיע, שהחליט לבטל את כל הסיכומים שהושגו היום והוא מבקש לכנס באופן דחוף את ישיבת המרכז.
שרגא אמר לו שהוא עושה שגיאה גורלית, וצפה משבר ממשלתי ומפלגתי גם יחד. לימים התברר שהיתה זו כנראה עצתו של עו"ד יעקב סלומון, מחיפה, לאשכול, לחזור בו מההסכמה לוועדת-החקירה.
למחרת היום, 12 בדצמבר, שבת לפני-הצהריים, לאחר לילה שעבר עליו ועל דבורה ללא-שינה, מרוב דאגה למצב המפלגה, כבר נמצא שרגא בבאר-שבע. בן-גוריון היה עתיד לנאום שם באסיפה של עולי רומניה.
לאחר האסיפה ניגש אליו שרגא.
בן-גוריון, חמור-סבר: "אמרתי ליצחק [נבון] שאני לא מאמין, שאתה איש נאיבי. ירמו אותך. הוא [אשכול] מסוגל לרמות גם אותך."
שרגא ניסה להרגיעו: "אתה יודע, מתקיימת הערב ישיבת מזכירות בירושלים. אני נוסע לשם, אפגש עם החברים ונראה מה ניתן לעשות."
בן-גוריון: "גם אני בא."
שרגא נדרך בדאגה. אם בן-גוריון יגיע, צפוי עימות חריף. הוא ניסה לשדלו: "מה יש לך לעשות שם? אתה קרוב יותר לשדה-בוקר."
בן-גוריון השיב בחריפות: "אני נוסע לשדה-בוקר ומשם אני בא לירושלים."
במוצאי השבת ההיא, בבית-אלישבע בירושלים, התקיימה ישיבה דראמאטית של מזכירות המפלגה והנהלת הסיעה בכנסת. בן-גוריון הגיע כרוח-סערה ובדבריו הודיע שאם אשכול לא יקים ועדת-חקירה, הוא לא יראה עוד את אשכול כנציגו בשלטון –
"אתה לא יכול להיות ראש-ממשלה! אתה לא מייצג אותי יותר!"
והוא הוסיף ואמר שיפנה לעם כדי להסביר את הצורך בוועדת-חקירה.
אשכול החוויר.
לדברי שרגא, זה היה שיאו של המשבר בין השניים.
"כולם ברחו כמו עכברים לאחר דברי בן-גוריון," מספר סורקיס. "בן-גריון רתח. הוא לא סבל ממחלת לב. הוא – אכל לבבות של אחרים, לא שלו." גם לשרגא, אומר סורקיס, לא היו כוח ועוז לגשת אל בן-גוריון לאחר אותו מעמד, וסורקיס, שנשאר יחידי עם בן-גוריון, שאל אותו:
"למה עשית את זה?"
ענה בן-גוריון: "למה הוא רימה אותי? אתם הבטחתם ביום שישי שתוקם ועדת-חקירה."
דומה שאפילו ה"שרקצאך נישט" המפורסם של שרגא לא עזר ברגעים אלה. אולי התאים להם יותר ביטוי האזהרה: "זה מחשמל!" – ששרגא אימץ להגדרת כל דבר שנראה מסוכן (ומקורו – עבודות התיקון בבית, שמעודו לא עסק בהן).
*
ב-13 לדצמבר החליטו אנשי ה"גוש"" סורקיס, ברעם, ישעיהו, רבינוביץ, שפירא ונצר, בניגוד לרצונם של אשכול וחבריו, להגיש למרכז המפלגה הצעה המביעה אמון מלא בראש-הממשלה לוי אשכול ובממשלתו, במקבלת את הודעת ראש המשלה כי הסמכות להקמת ועדת-חקירה היא בידי הממשלה, והממליצה בפני שרי המפלגה להיענות לתביעה להקים ועדת-חקירה לאירועי 1954 בלבד.
ישיבת המרכז, שהתקיימה אותו יום, הסתיימה באחת אחר-חצות, ללא הכרעה. זו פעם ראשונה בתולדות המפלגה שהצעה של ה"גוש" לא זכתה לרוב.
למחרת ה-14 בדצמבר, הודיע אשכול על התפטרותו, שגררה אחריה את התפטרות הממשלה. עד חדשות 8.30 בערב הכחיש "קול ישראל" את דבר ההתפטרות, זאת בלחצם של שרגא וחבריו, שניסו עד הרגע האחרון למצוא מוצא מן המשבר.
צעדו של אשכול חיזק את מעמדו. כל המחנות במפלגה התלכדו עתה סביבו והביאו לישיבת המרכז, ב-17 לדצמבר, החלטה, שהתקבלה פה-אחד: על אשכול להרכיב ממשלה בראשותו.
הצעה אחרת, שהמפלגה תבקש מבן-גוריון לחזור לראשות-הממשלה – לא עלתה כלל על הפרק. ואילו ההצעה הנפרדת של סורקיס, להמליץ בפני שרי המפלגה להיענות לתביעה לחקור את אירועי שנת 1954, נדחתה על-ידי המרכז.
יותר ויותר התברר עתה שקבוצת ה"גוש", התומכת בבן-גוריון או לפחות מנסה להתפשר עימו, מאבדת את אחיזתה ונדחפת להכרעה קשה ביותר – להתלכד סביב אשכול וההנהגה הוותיקה, או לתמוך בבן-גוריון עד כדי סכנת קרע ופילוג במפלגה.
הדילמה לא היתה של שרגא בלבד, אבל דומה שבו היתה מומחשת בצורה הקשה ביותר. אנשי ה"גוש", חברים במפלגה – היו עתידים להתפלג זה לכאן – מפא"י, וזה לכאן – רפ"י. שרגא – יתפלג בתוכו.
אבל בינתיים, לאחר פרישת "מן היסוד", חזר שרגא לתמיכה בעמדתו של בן-גוריון. ייתכן שבעומק-ליבו עדיין קיווה שבן-גוריון יסכים לחזור להנהגה, ש"הזקן" טרם מיצה את תפקידו בהיסטוריה, ואולם הערכת-מצב ריאלית ודאי הראתה לו שאין תחליף לאשכול.
*
כל העיניים היו נשואות עתה לוועידת המפלגה, שעמדה להתקיים ב-16 לפברואר 1965. שרגא נקט עמדה ברורה. ב-7 לפברואר הודיע לברקת, מזכיר המפלגה, באופן כמעט-אולטימאטיבי:
"אם לא נגיע להסדר בין בן-גוריון לאשכול [בעניין הקמת ועדת-חקירה], הרי בשעת ההצבעה בוועידה אתמוך בעמדת בן-גוריון ואני בטוח שנגיע ל-800 מצביעים. אשכול חייב לדעת זאת ולהיות מוכן לתוצאות אלה. לא נפקיר את בן-גוריון! יש לו, לאשכול, שבוע ימים לערך עד הוועידה ועליו לחפש דרך."
המפלגה רחשה פעילויות והתארגנויות של קבוצות שונות, אלה בעד אשכול ואלה בעד בן-גוריון. שרגא היה עסוק ראשו ורובו בגיוס תמיכה ל"כוח חדש", שבראשו עמדו חושי, פיינרמן, יזרעאלי, אלמוגי, דיין, פרס והלל כהן, שלקחו על עצמם את תפקיד הארגון וההסברה לצירי הוועידה לקראת המאבק של בן-גוריון על "הפרשה".
שני הנושאים שהסעירו את המפלגה לקראת הוועידה היו: שאלת ועדת-החקירה, והקמת המערך עם "אחדות העבודה".
עמדת מצדדי אשכול: נגד, ובעד.
עמדת מצדדי בן-גוריון: בעד, ונגד.
חברי "הוועדה המכינה" של הוועידה ניסו, לשווא, שלא לכלול נושאים אלה בסדר-יומה.
*
כיצד נראתה עמדתו של שרגא בעיני תומכי אשכול?
לובה אליאב מספר כי בראשית שנת 1964, זמן לא רב לאחר התמנותו לראש-ממשלה, נוכח אשכול לדעת שרעה מול פניו, בתוך מפלגתו. הוא הבין ששרגא נצר, האיש החזק בבית המפלגה, לא יהיה איתו לימים הבאים, לקראת יום סגריר, אלא לצד בן-גוריון. על כן רצה אשכול לשתול אנשים נאמנים לו בלב מפא"י.
הוא הזעיק את לובה מאיראן, שם עסק בהקמת חבל קאזדין, שנהרס לימים ברעידת-אדמה, והציע לברקת, מזכיר המפלגה, למנות את לובה כראש מחלקת הארגון במפא"י במקום מיכה שביט, מנאמני נצר, ששימש כל אותה עת יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית. נאמנותו של לובה לאשכול היתה ללא סייג, מאז היה יד-ימינו במשך שנים עת עבדו יחד בהקמת חבלי התיישבות.
לכאורה היו שביט ונצר באותו מעמד במפלגה, ואולם לא היה ספק בידי מי הכוח המכריע. עתה קרא אשכול לשרגא ואמר לו: "לובה יחליף את מיכה שביט. אל תדאג. הוא יהיה האיש שלך."
אבל האמירה היתה שקופה מדי. שרגא "התעקש כמו פרד," לדברי לובה. כל יחסו הלבבי ללובה כ"איש שלנו בבריה"מ," והוא ידע היטב מה לובה פעל שם – לא עמד לו ללובה הפעם. שרגא אמר דברים חריפים במעמד לובה, וכנראה גם יותר חריפים, שלא במעמדו.
"מה זה? לובה רוצה להיכנס למרכז המפלגה בתפקיד ראש מחלקת ארגון? – שיתחיל להיות מזכיר בסניף קטן ברמת-גן. עשר שנים. שילמד קודם את העבודה!"
לדברי לובה, אשכול איבד את סבלנותו והתפרץ לעבר שרגא: "כך אתה מדבר על לובה? אתה רוצה שאתן לך את הביוגראפיה של לובה? איפה הוא היה כל השנים?"
שרגא: "כן. אני רוצה. אם הוא רוצה ללכת למרכז המפלגה, שיילך קודם לזרנוגה גימ"ל, ילמד את העבודה בסניף, אחר-כך במחוז, אחר-כך יבוא למרכז. איך אתה שם אותו לראש מחלקת ארגון? הרי הוא עוד לא יודע איך נראה סניף?"
שרגא לא רצה בשום אופן את לובה לידו במרכז המפלגה, ולא מחוסר-הערכה כלפיו אלא חשש שאשכול מתכוון להשתלט על המפלגה, והדבר עלול להחליש את מחנה תומכי בן-גוריון. כשנה התעקש שרגא ולא הניח להכניס את לובה, שמשום-כך חזר בינתיים לאיראן.
*
לדברי חיים ישראלי, שהיה ראש-לשכתו של בן-גוריון כשר-הביטחון, והמשיך בתפקיד ראש-לשכתו של אשכול (שכיהן אותה תקופה גם כשר-הביטחון), אמר לו לובה, בטרם נכנס לשיחה עם אשכול באותו נושא, כדברים האלה:
"אני מתכוון לומר לאשכול שאם אני אהיה בראש מחלקת הארגון המפלגה – לא יהיו יותר דברים מתחת לשולחן. הכול יהיה גלוי, על השולחן!"
אמירה זו מסבירה, לדעת ישראלי, מדוע לא קיבל לובה את המינוי: לא בגלל התנגדות שרגא, אלא שאשכול "נבהל" כנראה מדברי לובה.
אצל שרגא זו לא היתה רק אמתלה, באמת האמין שממלאי תפקידים במפלגה צריכים ללמוד קודם את "העבודה השחורה" בסניפים ובמחוזות, ולא להיות מוצנחים ישר למרכז.
*
אשכול חזר והזעיק את לובה מאיראן חודשים אחדים לפני הוועידה, לעמוד, כאחד מראשי מחנהו, מול מחנה בן-גוריון במפלגה. לכאורה עדיין לא מוסדו המחנות, אך ידעו מי אנשי אשכול ומי אנשי בן-גוריון.
אנשי בן-גוריון היו רוב ה"צעירים": דיין, פרס, בן-נתן, אלחנן ישי, יצחק נבון, אהוד אבריאל, טדי קולק. רוב ה"צעירים", שהיו עם לובה בשנות החמישים בחוג "צעירי מפא"י" – הלכו עתה עם בן-גוריון. נוספו עליהם יוסף אלמוגי, "מלך" חיפה, הלל כהן – האיש החזק בסולל-בונה שהיה גם, ולא במקרה, גזבר המפלגה. חלק מצירי איחוד הקבוצות והקיבוצים ותנועת המושבים, יוצאי עדות-המזרח בראשותו של מרדכי בן-פורת, וכמובן – שרגא נצר. באופן התחלתי היו למחנה בן-גוריון כוחות גדולים מאוד, גם כוכבים "צעירים" וגם מחזיקי עוצמה מפלגתית מן הוותיקים.
לעומתם, מחנה אשכול היה נראה, באופן התחלתי, די עלוב. מדור הוותיקים היו גולדה, ספיר, ארן ונמיר. ברקת, מזכיר המפלגה, היה נייטראלי. ומ"הצעירים" – אברהם עופר, אהרון ידלין, אשר ידלין, שולמית אלוני, דוד גולומב ולובה. המכנה המשותף ל"צעירי אשכול" אלה נוצר בעקבות "הפרשה". לובה חשב, וכן האחרים, כשולמית אלוני, שהדרישה של בן-גוריון לוועדת חקירה משפטית היתה רק פוליטורה, ומאחוריה התחבא יצר חזק מאין-כמוהו – שהמוריש רוצה לקום על היורש, שהרי בן-גוריון הוא שמינה את אשכול: "אני הולך לשדה-בוקר ואתה תהיה ראש-הממשלה."
לובה: "עניין 'הפרשה', לגבי בן-גוריון, היה כיסוי לרצון, קדום כקדמת ההיסטוריה האנושית, של המוריש לקום על היורש ולהורגו, כקנאת שאול בדוד. כבמחזה שקספירי. המוריש לא רוצה לראות את היורש בחיים, ובייחוד שהוא מצליח. ואשכול הצליח. בן-גוריון חשב שהמדינה תיפול עם אשכול, איש-הכספים, שאינו מנהיג-מטבעו. והנה אשכול מתקבל בהצלחה אצל ג'ונסון [נשיא ארה"ב], והמדינה אינה מתמוטטת. להיפך."
בין ה"צעירים" שהצטרפו לאשכול היו גם כמה פעילים מקרב מושבי העולים והמחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, בני טיפוחיו של אשכול עוד מימי היותו יושב-ראש המחלקה, כגון אהרון אוזן, בן-ציון חלפון, דוד קלדרון ואחרים.
לכאורה היו נצר וחבריו צריכים לתפוס בוועידה הזו את השלטון במפלגה. אך הדבר לא קרה, ולא במעט בזכות הכוח שהצטבר במחנה אשכול – מהעלייה החדשה, המחלקה להתיישבות, שכונות, קבוצה של יוצאי עדות-המזרח בראשות השרים שיטרית וששון, ובתל-אביב לקח אשכול את יהושע רבינוביץ אליו, ועימו חלק מה"גוש" ומקורביו – ורטמן, זילברברג, גרשוני, יצחק שפירא, ישעיהו ואחרים.
התחיל מאבק על הכול. לובה מצא עצמו בצד האחד, שרגא בצד השני. "מאבק מר מאוד. כל החסדים של עבודתי בברית-המועצות היו כלא היו." הנושא פילג את דוד ה"צעירים" אך בעיקר קרע את דור העלייה השלישית, שהיה עד אז, למרות הכול, חבורה אחת. וחבורה זו, שהיתה מושתתת גם על קשרים חברתיים ותרבותיים ממושכים וחזקים – נקרעה עתה ממש לשניים. טראגדיה. לובה חש שהוא, ו"הצעירים", משמשים רק בגדר "שחקני-מישנה". הקרע נפרם בדור הקודם להם.
המשך יבוא