רומן היסטורי מדהים מאת
אנתוני דואר
מאנגלית: שאול לוין
מודן הוצאה לאור, 2015
543 עמ'

מזה זמן רב לא היתה לי חוויית קריאה מטלטלת, סוחפת ומותחת, כמו בקריאת הרומאן ההיסטורי עב-הכרס המתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה באירופה, "כל האור שאיננו רואים" שכתב אותו סופר אמריקאי שלא שמעתי קודם את שמו, אנתוני דוֹאֵר [יליד 1973, קליבלנד, אוהיו].
בלעתי את הספר עב-הכרס במשך ימים אחדים בכל רגע פנוי, וממש לא יכולתי להניחו מידיי. ההרגשה שלי היתה שהינה, הינה יש עוד סיכוי לספרות קלאסית במיטבה! ישנם גאוני ספרות חדשים שאין לנו מה להתבייש באיכות כתיבתם לעומת הקלאסיקה של הפרוזה העולמית!
הרומאן מספר על נערה עיוורת, מארי-לוֹר ל'בלאן, שגדלה בפאריס עם אביה, המנעולן הראשי של מוזיאון הטבע בג'רדֵן דה פלאנט. כל מי שמכיר את פאריס יכול לדמיין בשעת הקריאה סצינות המתרחשות בגן המפורסם והיפהפה הזה, שבו היא מתמצאת גם בעיוורונה, והכול בזכותו של אביה, הבונה למענה גם דגם מוקטן של סביבתה, שאותו היא ממששת באצבעותיה.
עם כיבוש פאריס על ידי הצבא הגרמני ב-1940 נשלח אביה של מארי-לור להעביר מהמוזיאון לחוף מיבטחים אבן-חן נדירה, שאגדות מסמרות שיער כרוכות בה, ושווייה עצום, והאבן הזו מניעה בהרבה אופנים את העלילה.
האב ובתו מוצאים את עצמם בביתו של הדוד המוזר והעשיר אטיין בסן מאלו, לחוף האוקיינוס האטלנטי, עיירה בה מארי-לור צריכה ללמוד להתמצא כמו שלמדה בפאריס, וזאת על פי דגם חדש שאביה בונה לה.
במקביל אנו מתוודעים, מתחילת הרומאן, לוורנר פפניג, שגדל יחד עם אחותו בבית-יתומים בעיירת כורי-פחם בגרמניה. ביום שהוא מוצא מקלֵט רדיו שבור ומצליח לתקנו ולקלוט באמצעותו בין השאר שידורים מוזרים ורבי השראה מצרפת, שלימים מסתבר שהם קשורים לדוד אטיין בסאן מאלו – נקבע גם עתידו. הוא נשלח לאחד מבתי-הספר היוקרתיים והאכזריים של הרייך השלישי, ובמהרה מנותבים כישוריו למעקב צבאי אחרי שידורים מחתרתיים בכל אזורי הכיבוש הגרמני, ועד רוסיה הוא מגיע במלחמה, כחלק מצוות מעקב הנע בלב שדות הקטל הנוראים.
ורנר הוא חייל קטן-גוף ולבקן, הוא משתוקק אמנם להשתייך למערכת ההיטלראית האדירה אך תמיד מקנן הספק בליבו, זאת בזכות אחותו הקטנה יוטה, שמשמשת לו מעין קול המצפון גם לאחר שהוא ניתק ממנה בגלל גיוסו ולא זוכה לראותה שוב.
ורנר מוצא את עצמו באוגוסט 1944 קבור במרתף הרוס מהפגזות כוחות הברית, בסן מאלו שבצרפת, כשמכשיר רדיו פגום הוא הסיכוי היחיד שלו ליצור קשר עם העולם, והוא ניצל בזכות פולקהיימר, חייל גרמני ענק מהצוות שלו, היחיד ששורד לאחר המלחמה.
המיבנה של הרומאן הוא גאוני. כולו פרקים-פרקים קצרים המתרחשים בחלקם בו-זמנית, פעם בחייה של מארי ופעם בחייו של ורנר, אבל הם אינם ניתנים בסדר כרונולוגי של ההתרחשויות אלא מדי פעם בקפיצות גדולות קדימה ואחורה, ולאט-לאט שוקע הכול בצל שנות המלחמה, שמשנה את העולם, מפרידה בין קרובים אבל גם גורמת, בסוף הרומאן, למפגש המדהים והקצר בין מארי העיוורת לוורנר, החייל הגרמני, שמערכת העיכול שלו כבר הרוסה לגמרי ולא נותר לו זמן רב לחיות.
המיבנה המיוחד והעקבי של הרומאן יוצר פסיפס מדהים, מתוכנן להפליא, מעשה אמנות מעורר השתאות.
לא יאומן עד כמה החיים המקבילים הללו, על שלל הדמויות המשניות הלוקחות בהם חלק, וקפיצותיהם ההיסטוריות, מרתקים את הקורא. ועד כמה הריתמוס של הפרקים הקצרים, שמתרחשים על רקע היסטורי אמיתי, לבד אולי מאגדת אבן-החן היקרה – עד כמה הוא סוחף ומשכנע.
גם אחרי שנים כה רבות, מלחמת העולם השנייה היא הזירה של הספר הגאוני הזה, ומתוך זווית ראייה או התרחשות שונה מכל מה שאנחנו מכירים ברומאנים שנכתבו על אותה מלחמה. והיא עדיין היא קיימת בספר, כאילו עדיין לא נגמרה.
מומלץ. מומלץ בכל פה למהר לרכוש את "כל האור שאיננו רואים" ולשקוע בו.ככל שאתה מתקדים בקריאה חבל לך שהספר הולך ונגמר, אם כי אתה מוכרח להמשיך כדי לדעת כיצד הוא יסתיים. אני מעולם לא מדפדף קדימה ולַסוף כדי לדעת איך יסתיים הספר שאני קורא.
מאחר שכמחצית הספר כתובה לכל אורכו מנקודת מבטה של מארי העיוורת, התיאורים בו מיוחדים במינם ומפורטים ומדוייקים בצורה ממש מהפנטת ומתוך עושר לשוני מדהים שאותו מעביר היטב התרגום העברי, על אף שפע השמות, המונחים והציטוטים. ממש יצירת מופת.

*
הספר אמנם לא מגיע למדרגת חשיבותם של גדולי הסופרים העבריים החשובים שלנו כיום, אבל הוא בכל זאת יצירה גאונית, ולא פלא שעיתון "הארץ", המעריץ את סופרינו החשובים, בעיקר בזכות דיעותיהם הפוליטיות החשובות – קיבל בשעתו את הספר בביקורת מטומטמת של אריאנה מלמד:
"אפילו הסוף תפור כך שנמשיך להתפעם בנשימה עצורה עד לעמוד האחרון. הוא נמשח בקווים גסים של בנאליה ומתוך הכרח בל יגונה ליצור סימטריה מאחדת בין מעוולים וקורבנות, גרמנים וצרפתים, פצעים ומזור, טראומה והבראה. זה שטוח כסיפור בינוני לילדים. אבל נורא-נורא מרגש. וגם בעברית יצמח כאן רב מכר, אין ספק: עצתי לקוראים שמבקשים יותר מזה – חכו לסרט. פחות בזבוז זמן." [21.10.15].
מזמן לא קראתי שטויות כאלה.
כנראה שהגרוסמניזם הוא כמו מחלת האלדסהיימר, לאט-אט הוא מאכֵּל את המוח של קובעי ההערכה הספרותית בארץ. יש לנו קליקה שלימה של מבקרים ספרותיים, שרק סופר עברי שאינו מכיר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לרוצחים הפלסטינים, כותב בארץ ובחו"ל נגד אקיבוש, חותם קבע על עצומות הנתמכות על-ידי הקרן לישראל חדשה, ולקינוח גם מקל על אשמת הגרמנים בשואה – רק הוא נחשב בעיניהם סופר חשוב, וכמובן שאנתוני דואֵר אינו כזה, ולכן הרומאן המדהים שלו הוא "סיפור בינוני לילדים"!