שמוליק היקר,
אני לא יודע אם ידעת אי פעם עד כמה קינאנו בך בנעורינו. אנחנו היינו נערים פרובינציאליים מהמושבה שהכירו את העולם מקריאת ספרים ועיתונים, ואילו אתה היית כבר בחור מבוגר, אמנם בגילנו, שידע הפלגות לקפריסין במסגרת בית הספר הימי "מבואות ים", וגילה שם את העולם שהיה עדיין כמו אגדה בעינינו.
מעין-גדי ועד צאתך לגימלאות עבדת ברשות שדות התעופה בנתב"ג, ואני זוכר כיצד סיפרת לי פעם, שמאחר שבילדותך בתקופת השואה לא שיחקת ולא היו לך משחקים, היית לוקח לך זמן באמצע העבודה בנתב"ג, ופורש כדי לשחק במשחקי ילדוּת. אינני זוכר בדיוק איזה משחקים.
חלק ממך היו אימא שלך, חיה, הבלונדית הזוהרת, שופעת החיים והעליזות, בעלת העיניים הגדולות, הבוערות, שהקדישה את חייה לקליטת העלייה, ולצידה אבא שלך, ניסן, הגבר הגדול והשתקן.
בעין-גדי היכרת את דליה סגלוביץ, שלימים היתה לאשתך ולאם שתי בנותיך. גל ותמי. דליה ואתה הייתם אז גם אופים, כי מקצוע האפייה עבר בתורנות בין החברים, וגם עוזי שטרן ואני היינו בגילדה הזו, וגם אורי שולביץ, שפרש בגלל תאונה במאפייה, ונעשה הצייר של "במחנה גדנ"ע".
במאפייה הקטנה, עוד מתקופת ההיאחזות, ליד חדר-האוכל, הכיש נחש את דליה ובנס ניצלה, ולדבריה השפיעה ההכשה כל חייה על מצב בריאותה.
וישנו הפרק של הסירה בים המלח. קיבוץ עין-גדי, בהשתדלות אבא של חברנו צבי לאפר, קיבל סירת מוטור גדולה מחברת "העוגן" בחיפה, שאותה הפעלתם אתה ומייק [מיכאל], הימאים שלנו, כשאתם עומדים זקופים ליד ההגה. הסירה כונתה בשם "שך-שך", מהשורש – להשתכשך, במים. היינו מפליגים בה לסדום כאשר רגלינו משתכשכות במים כדי לצנן אותן, ואחרי ארבע שעות של שיט יורדים בסדום, אדומים ולוהטים מחום.
ושנים מאוחר יותר, הבית שלך ושל דליה ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה היה לנו מקום מפגש, והיינו באים אליכם בלילות שישי ומבלים בנעימים.
אתה ואורי שולביץ, "העולים החדשים" שלנו, הייתם חלק מנוף חיינו, וחרף השוני הגדול ביניכם, כל אחד מכם השפיע עלינו בדרך משלו. שלא לדבר על כך שלא היתה שום בעייה ב"קליטה" שלכם. תמיד הייתם חלק מאיתנו באופן הטבעי ביותר.
פתח-תקווה קלטה אותך והיתה העיר שלך ועכשיו אתה טמון בה לעולמים.
תמיד נזכור את החיוך הטוב שלך, את שיערך הבהיר ושפמך השובב ואת דרך הדיבור העברית המיוחדת שלך.
הייה שלום, חבר יקר, כת מלאכי עליון לנוחך ירונו.