סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ל"ד

הפילוג, שרגא נשאר במפא"י

כל אותו שבוע שקדם לכינוס הוועידה היה שרגא, לדבריו, היחיד למעשה שנשאר במרכז, "כדי לדאוג שההתייעצויות תתקיימנה בצורה גלויה ולא במחתרת." בתוך כך הזמין אליו חברים שונים, וביקש מכולם שירגיעו את הציבור ויימנעו מפילוגים.

ביום פתיחת הוועידה ניסה שרגא מאמץ אחרון למנוע קרע: "חיפשתי כל דרך אפשרית כדי לקרב את הרחוקים. עשיתי מעשה שאולי אינו נחשב לשיא הממלכתיות. לערב את הנשיא בעניין מפלגתי פנימי. אבל חשבתי שהדבר רצוי, כיוון שהמדובר הוא בהנהגת המדינה והנשיא עצמו הרי נבחר בסופו של דבר מתוך המפלגה. זלמן שז"ר הסכים לשבת עם החברים. ידעתי שהעניין כבר אינו בידי אשכול, אפילו ירצה בכך. בן-גוריון בא רק מתוך כבוד להרכב, כדי שלא יגידו... מה שהיה על ראשי, בלשונו, זה דבר אחר!"

בחדרו, שבמלון "שרתון", זימן נשיא המדינה זלמן שז"ר, שירד ובא במיוחד מירושלים לערב הפתיחה, את בן-גוריון, אשכול, ברקת, בקר, ישעיהו, אבא חושי וכמובן שרגא נצר. הנשיא פתח וביקש להפסיק את הוויכוחים על "הפרשה" ולעשות מאמץ משותף לליכוד התנועה. בן-גוריון חזר על עמדתו כי כל עוד לא תוקם ועדת-חקירה לא יהיה שקט במדינה. אשכול חזר גם הוא על טענותיו נגד הקמתה. שרגא אמר:

"תסלחו לי אם אגיד את דבריי מתוך התרגשות, כי עוברים עליי ימים קשים. רק לפני חצי שנה, ביולי, ריכזנו מאתיים אלף חברי מפלגה, הגיעו למפלגתנו כוחות צעירים, אנשי רוח ועבודה, המפלגה היתה מלוכדת ומאוחדת. לא כל חברינו בצמרת האמינו באפשרות זאת ובמיוחד התווכחה על כך איתי גולדה. המפלגה היתה מאוחדת ועדיין היא כזאת. ואולם, הסכסוכים בצמרת והוויכוחים הפומביים בחודשים האחרונים גורמים לזעזוע קשה במפלגה. במשך החודש האחרון השתדלתי לתווך בין אשכול לבן-גוריון בעניין 'הפרשה'. נכשלתי בתפקיד זה. אנו מגיעים לוועידת המפלגה מפולגים לשני מחנות. אני מודה לנשיא שהזמין אותנו ביום גורלי זה, על-מנת לחפש דרך לשמור על שלימות המפלגה. אני מצידי מודיע, שאעשה הכול כדי שהועידה תעבור בשלום. אולם, המאמצים שלי לבדם לא יספיקו. ראשי המדברים בוועידה חייבים לדבר במתינות ולהימנע מפגיעות אישיות. אם נעבור בשלום את הוועידה, הרי מיד אחריה נצטרך ליישר את ההדורים ולהכין את המפלגה לקראת מאבקיה החיצוניים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 78).

בדברי שרגא, האופטימי מטבעו, הורגש ייאוש. הוא ידע היטב שאם אין מגיעים להידברות מוקדמת, אין זה משנה מי משני המחנות ינצח – בכל מקרה המפלגה תפסיד.

*

על שרגא, שהיה ידוע בכוחו הרב לנווט הצבעות, סופרה בשעתו הבדיחה:

ספיר, דיין, אבן ונצר שטים בספינה. לפתע מתחוללת סערה ורב-החובל מודיע לארבעה כי כדי למנוע טביעה, על שלושה מהם לקפוץ למים.

"אני מוכרח להישאר," אומר ספיר, "כי בידי מופקד כל הכסף של המדינה."

"ובידי מופקד ביטחון האזרחים," אומר דיין, "לכן אני חייב להישאר."

"במטותא מכם, עמיתיי, רק אני יכול לדבר עם ראשי מדינות בשפתם," מנמק אבן.

רק שרגא נצר שותק.

"מה אתה שותק?" שואלים אותו השלושה.

"צריך לערוך הצבעה." אומר שרגא.

לאחר דיונים מחליטים הארבעה לערוך הצבעה חשאית. התוצאה – שישה קולות לטובת שרגא.

גם שרגא עצמו ידע להתבדח בנושא. כאשר הכין רשימת מועמדים לאחת מוועידות המפלגה, העיר לו מישהו שיש בה ארבעה שמות מעל למיכסה. שרגא ענה לו:

"אתה תראה שכאשר אקרא את כל הרשימה, ואוסיף ארבעה, איש לא ישים לב לכך."

וכך היה.

אך הפעם, גם שרגא לא הושיע. הוועידה היתה אמורה להיפתח בתל-אביב ב-16 לפברואר 1965, בשש בערב, ולהימשך שלושה ימים. לקראת השעה שש, קהל אלפי צירים כבר מילא את היכל התרבות – ובן-גוריון איננו. פניות טלפוניות חוזרות ונשנות אליו, מאולם הוועידה, לא הועילו.

שרגא, יחד עם אלחנן ישי ופולה, הצליחו לבסוף להביא את ה"זקן", שטען כל אותו זמן שהוא עסוק בכתיבה ואינו יכול להפסיקה. בן-גוריון נכנס באיחור ותפס מקומו ליד נשיא-המדינה, כשהקהל עומד ומריע לו. שרגא התיישב לצידם של ארן ואלמוגי, ליד שולחן הנשיאות.

בניגוד לרצונה של "הוועדה המכינה", דנו רוב הדוברים בוועידה, יום אחרי יום, דווקא בשאלות "הפרשה" והקמת ה"מערך". מאחורי הקלעים עסקו "מושכי חוטים" חדשים, עופר, ורטמן, זילברברג, גרשוני ואחרים, חלקם אנשי ה"גוש", בגיוס תמיכה לאשכול – בדרכי שיכנוע דומות לאלו של שרגא נצר, והם משכו הפעם, כנראה, בכוח רב יותר מזה של שרגא.

*

בליל ה-15 לפברואר ישב שרגא בחדר הוועדה המתמדת יחד עם דיין, נבון, אלמוגי, חושי וסורקיס. לפתע הגיעה הידיעה שבן-גוריון עזב בכעס את הוועידה באמצע נאומה של גולדה, אשר תקפה בחריפות את עמדתו בחקירת "הפרשה". שרגא ומקורבים אחרים הלכו מיד לביתו שבשדרות הקרן-הקיימת. זה היה כבר אחרי-חצות. קודם כל היה צריך לשכנע את פולה שתיתן להם להיכנס וזו היתה בדרך-כלל משימה לא קלה. לאחר שהתגברו על פולה, מצאו את בן-גוריון בחדרו יושב בפיג'מה ומדבר אל עצמו:

"מה היא רוצה ממני? מה עשיתי לה? אישה כל-כך חשובה, שעושה דברים חשובים – מניין הרשע הזה?"

כאן הפסיק. לדעת שרגא, כנראה חשש להכפיש את שמה ודמותה יותר מדי, והתחיל, במקום זאת, לחפש כל מיני נימוקים שונים ומשונים להתנהגותה –

"אולי היתה לה ילדות קשה?"

בן-גוריון שקל להחזיר את פנקס-החבר שלו למפלגה. שרגא ומקורביו מנעו זאת ממנו, אך בינו לבין גולדה נוצר קרע אישי.

מספר שרגא על המשכו של אותו לילה בחדרו של בן-גוריון:

"ישבנו רותחים מכעס כשלושת רבעי שעה, והוא השתדל להבליג ולהירגע. הוא היה עצור מאוד ומאופק, אבל ארשת פניו היתה שונה מכל מה שראיתי אצלו אי-פעם. רק סמוך למותו ראיתי אצלו הבעת-פנים דומה...

"אני אישית הרגשתי נורא באותו לילה, משום שהיה לי חלק נכבד במסע השכנוע שהביא לבואו משדה-בוקר לוועידה. היה ברור לי שהוא יפרוש מהחבורה הזאת, וכך אמנם קרה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 111-112).

*

משה שרת, למרות מחלתו הקשה, הובא לוועידה על כיסא-גלגלים, ובחלקו השני של נאומו אמר דברים קשים בגנותו של בן-גוריון. גולדה נשקה לראשו, בתום דבריו.

"מה זה היה צריך לסמל? מידה של הערכה לשרת, או כעס ושיטנה על בן-גוריון?!" – כתב על כך שרגא ביומנו.

שרגא החמיץ חלק מן הנאומים הדראמאטיים כי היה עסוק בישיבותיה הסוערות של הוועדה המתמדת. יחד עם סורקיס ונבון ניסח את הצעת-ההחלטה של מחנה בן-גוריון, שאותה הביא דיין בפני הוועידה. על פי הצעה זו, הוועידה מזדהה עקרונית עם עמדתו היסודית של בן-גוריון, שהפורום הנכון לבירור נושא "הפרשה" הינו מוסדות ממלכתיים-משפטיים, וכן מקבלת לתשומת-ליבה את עמדת מרכז המפלגה לפיה חברי הממשלה פועלים ומחליטים בנושא זה לפי הכרתם.

שרגא דאג להחזיר את בן-גוריון לוועידה, להשיב למקטרגיו, ואף ליווה אותו להצביע בקלפי, בללי ההצבעות.

לאחר ההצבעה התברר כי רק כ-40% תמכו בהצעת-ההחלטה (ששרגא, שתמך באיחוד וב"מערך", אך לא בפשרה על חשבון בן-גוריון – היה שותף לה). ואילו שיעור המתנגדים לה היה כ-60%, רוב הצירים בוועידה, רוב שגם תמך בהקמת "מערך" עם אחדות-העבודה.

שרגא נותר במחנה המיעוט. הוא הכריז שתוצאות ההצבעה הן "תמיכה מוסרית" בבן-גוריון, לאחר חודשים בהם הושמץ בעיתונות ובאסיפות מפלגתיות, וכי הרוב שזכה בו אשכול בא משום שרבים מהתומכים בו פשוט רצו למנוע משבר ממשלתי נוסף.

סמלית למעמדו של שרגא היא העובדה כי ביומה האחרון של הוועידה נבחר לתפקיד יושב-ראש ועדת המינויים, כלומר, היה מקובל על כל המחנות. תפקיד הוועידה היה להרכיב את רשימת חברי מרכז המפלגה, שהובאה לאישור במהלך הוועידה עצמה. לאחר מכן השתתף, כיושב-ראש ועדת המינויים, בפורום שעליו הוטל להרכיב את רשימת חברי מזכירות המפלגה, ובו לקחו חלק בקר, נמיר, ישעיהו, פרס ויצחק שפירא. המאבק היה קשה ונמשך כחודש לאחר תום הוועידה.

שרגא, בתמרון של "מלחמת מאסף", התנגד להרכיב את המזכירות לפי תוצאות ההצבעה בוועידה בנושא "הפרשה", ועמד על כך שהבחירה תהיה אישית, לפי הנוהג שהיה מקובל בעבר. בדרך זו קיווה לנטרל את המהפך, שיצרו יחסי הכוחות החדשים בין המחנות בוועידה.

לתימהונו גילה שגם עמיתיו ל"גוש", נמיר, שפירא וישעיהו, מצביעים עם עמדת הרוב ודורשים שהמזכירות תורכב לפי תוצאות ההצבעה בוועידה. ההכרעה הועברה לבסוף לידי אשכול. שרגא מצא עצמו שוב במיעוט, יחד עם פרס.

*

"הספירה של תוצאות ההצבעה בוועידה הסתיימה באחת בלילה," מספר לובה אליאב. "תומכי אשכול צהלו, תומכי בן-גוריון הלכו חפויי ראש. זו היתה מלחמה קשה מאוד. שרגא היה בה 'פייטר'. אם התוצאות היו הפוכות, תומכי בן-גוריון לא היו מרחמים על מתנגדיהם. ייתכן שזה היה סוף דרכם של אשכול ומחנהו, שהיו יורדים מעל במת ההיסטוריה של ישראל."

ב-6.30 בבוקר שלאחרי הוועידה, התייצב לובה בבית המפלגה, ברחוב הירקון 110. הוא נכנס לחדרו של ראש מחלקת הארגון דאז, מיכה שביט, הוריד את השלט הנושא את שמו, קבע במקומו שלט חדש: "אריה לובה אליאב" – וישב שם כשהוא קובע "עובדה בשטח". לובה עשה זאת על דעת חבריו במחנה אשכול.

בשעה 7.00 הופיע כדרכו שרגא נצר. למרות עייפותו לאחר שלושת ימי הוועידה וליל ההצבעות שחתם אותה.

"מה אתה עושה פה?" שואל שרגא את לובה.

"שרגא, יש תוצאות של ההצבעה בוועידה. אני לא צריך לספר לך. ועכשיו אני ראש מחלקת הארגון."

שרגא קיבל זאת באופן קשה, למרות שלא הרים קולו. מיכה שביט היה איש "שלו". לובה נעשה מאז לראש מחלקת הארגון של מפא"י, אבל הפילוג כבר עמד על הסף. עם זאת, לימים למדו שרגא ולובה לעבוד יחד ולחזור לידידות הנושנה ולהערכה ההדדית ששררה ביניהם.

*

לאחר שנקבעה המזכירות החדשה של המפלגה נסע שרגא לבן-גוריון, לשדה-בוקר, ושמע ממנו כי לא ישתתף בפעילות המוסדות שאליהם נבחר ולא ייקח חלק בחיים הפוליטיים כל עוד אשכול לא יסכים לוועדת-חקירה בקשר לאותו עיוות-דין. הוא גם שלל את הרכבת מוסדות המפלגה שלא על בסיס אישי אלא לפי תוצאות ההצבעה בוועידה.

היחסים בין בן-גוריון לאשכול החריפו והלכו. בשלב מסויים צץ בשרגא רעיון: להעמיד את בן-גוריון בראש רשימת מועמדי מפא"י לבחירות הקרובות, העומדות להיערך בספטמבר 1965. בן-גוריון לא הסכים למהלך, אך שרגא, שסבר כי בן-גוריון יהיה מוכן להופיע כמועמד לראשות הממשלה, העלה את ההצעה במרכז.

רק 103 חברים הצביעו עבור הצעה. הרוב חשב אחרת וקבע שאשכול יהיה המועמד. שרגא קיבל את ההכרעה. לא היה לו מועמד אחר, והוא עשה כל הזמן מאמצים נואשים להגיע לאיזון בין נציגי כל חלקי המפלגה ברשימה לכנסת, בממשלה, במזכירות ובלשכה, לפשר בין המחנות ולמנוע את פרישת בן-גוריון ותומכיו מהמפלגה.

בפגישה של דבורה ושרגא עם בן-גוריון ופולה בביתם, ב-26 ביוני, הבהירה דבורה לבן-גוריון, בתשובה לשאלתו: "לא אופיע בשום רשימה נפרדת, כי אני מתנגדת לפילוג."

את שרגא לא שאל בן-גוריון לדעתו, כי ידע היטב את התנגדותו לכל פרישה ופילוג במפלגה.

לאחר ימים אחדים, ב-6 ביולי, התייצבה משלחת מזכירות המפלגה בביתו של בן-גוריון בתל-אביב. בסיום הפגישה פנה שרגא לבן-גוריון בקריאה אישית:

"אתה יודע את קשרינו האמיצים במשך עשרות שנים ואת העובדה שלמרות זאת, עוד לפני חודשיים הודעתי לך, בנוכחות פרס, שלא אלך איתך לרשימה נפרדת. תמיד הערכתי את עקשנותך, שכן תכונה זו היא שהביאה להקמת המדינה, לחיזוק ציבור הפועלים, להקמת צה"ל ולעוד הרבה מפעלים חשובים. אבל הפעם, עקשנותך להקמת רשימה נפרדת גורמת לפילוג המפלגה ולפרישת טובי החברים משורות המפלגה, וללא ספק יביא דבר זה נזק למדינה, לציבור הפועלים, לך ולכל החברים גם יחד. לכן טובה שעת אחת קודם להידברות, כאשר אנחנו כולנו עדיין נמצאים במפלגה אחת. הייתי ונשארתי בין אלה אשר תובעים מאשכול למצוא נוסחה גואלת לבעייה האומללה, אשר זיעזעה את המדינה."

*

רפ"י – רשימת פועלי ישראל, בהנהגת בן-גוריון, קמה בקיץ 1965, שבועות לא רבים לפני הבחירות, והלכה באופן נפרד לבחירות לכנסת, להסתדרות ולעיריות. מאמציהם של אישים במפלגה, שכונו בשם "קבוצת חושי-נצר", למנוע את הפילוג, לא נשאו פרי. מפא"י הלכה לבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו בספטמבר 1965, לראשונה במסגרת "המערך הזוגי" יחד עם אחדות-העבודה, כשאת מערכת הבחירות מנהלים ספיר ואלון.

לדעת מרדכי בן-פורת, שהלך עם רפ"י, אילו חושי ונצר היו באים בזמן הנכון לבן-גוריון, לדיין ולפרס, לומר להם בפירוש שלא יילכו איתם עד הסוף, ואילו מצד שני היו כן מאיימים בפרישה כלפי גולדה ואשכול – אולי הפילוג היה נמנע.

*

בשבועות הלוהטים שבטרם הקמת רפ"י, והבחירות, בקיץ החם של שנת 1965, בחודש אוגוסט – עד כמה שהדבר ניראה כבל-ייאמן ממרחק השנים – ערכה המפלגה משפט פנימי, אך פומבי, לבן-גוריון, במטרה להוציאו ממפא"י, זאת למרות שכבר הודיע על פרישתו.

בפסק-הדין, שניתן ב-2 לספטמבר, נקבע שבן-גוריון אינו משתייך עוד למפא"י.

המשפט השביע את שרגא מרורים. הוא פעל אצל אשכול להפסיקו. קיבל, לדבריו, את תמיכתו. בא בריב עם התובע, יעקב שמשון שפירא, ולא דיבר עימו שנה תמימה. כמו כן השתדל שפסק-הדין יהיה מתון ככל האפשר, כדי שלא לחדד את היחסים עוד יותר.

לאחר הפילוג, כשהמשיך בן-גוריון במאבקו בנושא "הפרשה", ביקש השר יגאל אלון להגיש נגדו תלונה במשטרה, על שימוש בחומר ביטחוני חסוי. ושוב הזדעק שרגא. שבת שלימה צילצל, כל חצי שעה, לביתו של ראש-הממשלה בירושלים, ומרים היתה דוחה אותו: "אשכול באמבטיה." – "אשכול ישן." – עד שהשיג אותו.

לאחר ימים אחדים התפרסם בעיתונים: "אשכול נזף באלון על תביעתו לחקור במשטרה את בן-גוריון."

*

כיצד השפיעה על שרגא הידיעה שבן-גוריון פורש ומקים רשימה נפרדת, למרות שהוא יודע ששרגא, וגם דבורה, ועוד חברים, מאנשיו הנאמנים והקרובים ביותר – אינם הולכים אחריו?

"אני חושב עצמי כחניכו של בן-גוריון ועל ברכיו התחנכתי על קדושת איחוד המפלגה, לא במחשבה ולא במעשה לא פרשתי מהמפלגה. באי-פרישתי הייתי בעצם תלמיד נאמן של בן-גוריון, בעוד הוא זה שסטה מהדרך בה חינך." כותב שרגא ביומנו. הוא האמין כי "עם ישראל לא יכול בלי בן-גוריון." לכן גלילי, ראש המטה הארצי של ה"הגנה" בשעתו, ושרת, ראש-הממשלה בשעתו – הסכימו לפרוש. הם הכירו בחשיבותו של בן-גוריון, למרות יריבותם המרה עימו. עתה העריך שרגא בוודאות שבן-גוריון עתיד להיכשל בבחירות, להכשיל את המפלגה ומתוך כך גם את המדינה, ובסופו-של-דבר המפלגה עלולה לאבד גם את בן-גוריון וגם את השלטון.

*

שרגא ממשיך ומספר על שיחה קצרה, באקראי, שהיתה לו עם בן-גוריון בעודם במעלית, בבית הוועד-הפועל, ב-10 לספטמבר:

בן-גוריון: "סופך יהיה כסופו של דב יוסף."

(שר-המשפטים דב יוסף, מתומכי בן-גוריון שנשארו במפא"י, הודח מאחד המקומות הראשונים ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת אל תחתית הרשימה, וזאת בהיותו בחוץ-לארץ).

שרגא:" אינני שר ואין לי כל תפקיד ציבורי בשכר ולכן אינני מודאג אישית ממצב כזה."

בן-גוריון: "אני יודע שאין לך עניין אישי, כי אתה תמיד רוצה בטובת המפלגה, אבל הסוף יהיה שגם בך יפגעו."

בהמשך דבריו שאל בן-גוריון: "מה דעתך על בנך, משה, המופיע איתנו ברשימה?"

שרגא: "משה בחור טוב ואינני יודע מה הוא יאמר עליי."

בן-גוריון: "לפי דעתי הוא יאמר עליך אותו הדבר, וגם לי אין טענות אליך על הישארותך במפלגה. אני יודע עברך ופעולתך במפלגה וידעתי מראש שלא תעזוב המפלגה."

שרגא: "משה עשה לי בדיוק מה שאני עשיתי בזמנו לאבי, כי חלקתי על דעתו. אבי היה איש דתי קיצוני ולי היו השקפות חופשיות בענייני דת. הוא היה אנטי-ציוני, ואני ציוני נלהב. מה שלום פולה? מסור לה דרישת-שלום ממני."

בן-גוריון השיב על השאלה האחרונה וביקש משרגא למסור דרישת-שלום לדבורה.

לאחר זמן המשיכו דבורה ושרגא לבקרו בהזדמנויות שונות ושמרו על קשר אישי ורצוף עימו ועם בני-משפחתו עד סוף חייו.

*

משה נצר הלך אחר בן-גוריון והיה ממקימי רפ"י.

בינואר 1973, בשנת חייו האחרונה של בן-גוריון, נערכה מסיבה למלאת שבעים וחמש שנים לשרגא, במועדון "יחדיו" בתל-אביב, בהשתתפות בן-גוריון.

באריכות, בהומור ובחום בירכו את שרגא ידידים שחלקם היו בשעתם במחנות מנוגדים – רבינוביץ, ספיר, פרס, אלמוגי, ישעיהו ואהרון ידלין. אווירה חגיגית, נשכחו חשבונות העבר. שרגא, מלווה בדבורה, משה, רינה ועימם חברים ובני-משפחה, ענה למברכיו.

רק בן-גוריון הישיש לא שכח. הוא קיצר דבריו והדגיש, בין השאר, שהחג הוא: "קודם כל לא רק של שרגא, אפילו לא של שרגא ואשתו. זכיתי לראות שני אלה ברוסיה, לפני איזה חמישים שנה. והילד, היחיד שהיה אז... אז לא ידעתי אותו. [---]. והוא גדל פה. ולא רק שניהם יכולים להתגאות בו, גם אני, שאינני אביו וגם לא אימא שלו, מתגאה בבן שכזה."

המשך יבוא