סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ל"ה
"שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים"

גם לאחר הפילוג שמר שרגא כל הזמן על קשר עם אנשי רפ"י, ובייחוד עם שמעון פרס, איתו היה גם מטכס עצה כיצד להביא לאיחוד. פרס אומר שעל שרגא לא כעסו ברפ"י, כי מראש הודיע שלא יילך איתם. כעסו על חושי, למשל, משום שנתן להבין כל הזמן, שכן יילך.
במצב דומה לשל שרגא היו כמה וכמה אישים במפא"י, ופרס, לדבריו, נתן להם להבין, מההתחלה, שהפילוג הוא זמני. גם בן-גוריון קרא לרפ"י – רשימה, לא מפלגה. מבחינת פרס, ההתלהבות עם הקמת רפ"י היתה אמנם רבה, אבל בסופו של דבר מצא עצמו לבד. כל אחד הלך לעסקיו. בן-גוריון, הסתגר רותח וזועם בשדה-בוקר, וכל מבוקשו שאשכול יילך. דיין – רצה לחזור לצבא. אלמוגי – "כאב בטן", קולק – ירושלים, ואילו פרס – נשאר עם "חובות" רפ"י. לכן, משעה שהיה אפשר להגיע לכך שדיין יהיה לשר-הביטחון, בשלו התנאים לאיחוד.

שרגא זוקף, במידה מסוימת גם לזכותו ולזכות נאומה התקיף והנרגש של דבורה, את החלטת מזכירות המפלגה, מיום ה-1 ליוני 1967, להפריד בין תיק הביטחון ותיק ראשות הממשלה, ולמנות את משה דיין לשר-הביטחון.

בימי ההמתנה, שקדמו למלחמת ששת הימים, הודיע פרס לשרגא שרפ"י מוכנה להתאחד עם מפא"י ללא תנאים מוקדמים לבד מהתנאי של הקמת ממשלת ליכוד לאומי ומינוי דיין כשר-הביטחון. גולדה, מזכירת המפלגה, התייצבה בראש המאבק נגד הקמת ממשלת הליכוד הלאומי. היא האמינה בניצחון מוחץ במלחמה העתידה לפרוץ ואמרה ש"לא צריך לחלק עימם [רפ"י] את הניצחון."
בעיתונות ובציבור התנהלה מערכה אישית חריפה ביותר נגדה. ליד בית מרכז מפא"י בתל-אביב הפגינה למען דיין קבוצת נשים, שאשכול הגדירה לימים כ"נשי וינדזור העליזות". בחמת-זעם הגיבה גולדה נגד חבריה במפא"י, שפנו, לדעתה, לכיוון הרוחות המנשבות ברחוב והשאירוה כמעט בודדה במערכה, לצידו של אשכול, בבקשם להוציא מידיו את תיק הביטחון. וכשהתברר לה שאין ברירה, תמכה בהצעה למנות את יגאל אלון, יוצא אחדות-העבודה, לתפקיד שר-הביטחון.
שרגא, מצידו, שוחח עם גולדה, והצליח להביא למיפגש ראשון בין ראשי מפא"י: גולדה, ברקת והוא-עצמו, לבין ראשי רפ"י: פרס, אלמוגי ונבון. מיפגשים נוספים, והשפעת ספיר, הביאו לבסוף להחלטת הרוב המכריע של חברי המזכירות בעד מינוי דיין (בהם רוב חברי ה"גוש" לשעבר, ששנים רבות היו מתנגדיו המושבעים של דיין). פרס מעיד אף הוא שלשרגא היה חלק בגיוס רוב במוסדות המפלגה לתביעה להחליף את אשכול כשר-הביטחון, ושלא לתת את התפקיד לאלון אלא להשאירו פנוי לדיין.

המעגל כאילו נסגר. "צעירי מפא"י" תפסו את מקומם הראוי להם על במת ההנהגה הלאומית. הם, ולא יוצאי סיעה ב' והקיבוץ המאוחד. כזכור היה גימגומו של אשכול, בנאום חי ששודר לאומה בימי ההמתנה – אחד הגורמים לפאניקה הציבורית שהעלתה את דיין, כאילו בלעדי גיבור מלחמת סיני של 1956, צפויה ישראל למפלה נוראה. גולדה, המתנגדת העיקרית לדיין, שסברה כי עם ישראל יכול לנצח במלחמה בלעדיו, ירדה לימים אף היא מעל במת ההיסטוריה דווקא לאחר שסמכה על החריזמה של דיין באוקטובר 1973.
אחרי גולדה שוב לא נותר מנהיג מהמשמרת הוותיקה של מפא"י, בני-דורו של שרגא, שייאות לעמוד בראש הממשלה, ויוכל ויעֵז להנהיגה. תם הדור. מצד שני, ייתכן שהאכזבה שהנחיל דיין לעם ישראל באוקטובר 1973 היתה חלק מהתהליך שהביא לאיבוד שלטונה של מפא"י ב-1977.

*
בספטמבר 1967, זמן לא רב לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, נמצא שרגא בעיצומו של מאבק פנים-מפלגתי בשאלת האיחוד.
איחוד משולש – מפא"י, רפ"י ואחדות-העבודה, כדעת "קבוצת "חושי-נצר", המורכבת רובה מאנשי ה"גוש"-לשעבר, או איחוד זוגי בלבד בין מפא"י לאחדות-העבודה, כחפצם של אשכול וגולדה.
דיין נכשל בלשונו, בכנס של רפ"י, כאשר הסביר את מטרת חזרתה של רפ"י למפא"י – הדחתם-מבפנים של אשכול וספיר. אשכול החליט להסתפק באיחוד הזוגי, ולהקים מסגרת פחות-מחייבת לשיתוף עם רפ"י.
לפני ישיבת מרכז המפלגה, שבה אירגנה קבוצתו של שרגא רוב לאיחוד המשולש, התקיים דין-ודברים חריף בין אשכול לשרגא, בנוכחות חברים מצמרת המפלגה. אשכול האשים את שרגא שהוא מחשמל את האווירה במרכז ומארגן את הצירים נגד עמדתו-שלו. שרגא ענה:
"אני מאשים אותך ואת עוזריך שגרמו להתרגזות של חברי המרכז, כי רובם רוצים באיחוד משולש ולא יעזרו לך כל הפגישות שתקיים עימם בעניין. אני מבקש ממך ומיתר החברים להפסיק את ההתארגנות נגד איחוד משולש. במקום זאת נוכל לקיים יחד מפלגה גדולה בת שישים צירים בכנסת, שבוודאי תגדל עוד יותר בכנסת הבאה."
על כך ענה אשכול בקיצור: "מתברר שבארצנו יש רק צדיק אחד, שרגא נצר, והוא כאילו לא מתארגן."
ענה שרגא: "אני מודיע לכם, לכל הנאספים, שמעכשיו אתחיל לארגן קבוצת חברים שתתמוך באיחוד המשולש. אין לי כל רצון להתמודדות, אבל גם לנו יש השפעה במפלגה. עשרות שנים אבא חושי ואני קשורים לצרכי ציבור הפועלים ואיתנו אלפי פעילים. אני מודיע לך שלא יקום איחוד זוגי של מפא"י ואחדות-העבודה."

*
בסופו-של-דבר, לאחר מגעים בין אנשי הסניפים בתל-אביב ובחיפה, התקבלה במפא"י, שהיתה כבר קשורה ב"מערך" עם אחדות-העבודה, החלטה על איחוד משולש. בדצמבר 1967 החליטה גם רפ"י בוועידתה על איחוד עם מפא"י ואחדות-העבודה לשם הקמת מפלגת העבודה הישראלית. האיחוד יצא לפועל בינואר 1968. גולדה, מזכירת מפא"י, שבימיה קם הדבר ונעשה, ישבה עתה עם דיין ופרס במפלגה אחת, אך בלי בן-גוריון שלא השלים עם האיחוד.
לבחירות 1969 הלך בן-גוריון בראש פלג קטן ששרד מרפ"י. גם הפעם – למרות כל הפצרותיו ואזהרותיו של שרגא, שלא יתפתה בן-גוריון ליגאל הורביץ ולאיסר הראל וימנע מעצמו את הביזיון שבהליכה חסרת-סיכוי זו לבחירות.

*
בפברואר 1969 נפטר לוי אשכול, ראש הממשלה היחיד בישראל, עד כה, שמת על משמרתו, לא התפטר ולא התפוטר, אך גם הוא "הודח"-למעשה מתפקידו כשר-הביטחון כשנתיים קודם לכן.
ב-1968 התמנה ספיר למזכיר המפלגה, וכיהן בתפקידו כשנה וחצי. בבחירות 1969 עמדה ראש-הממשלה גולדה מאיר בראש רשימת המפלגה לכנסת. בינואר 1970 נבחר לובה אליאב לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה. ואת מי, לדבריו, הוא פוגש בירקון 110? – שרגא, ידידו-יריבו מאז, בן השבעים-ושתיים, המשמש עדיין יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית, ומעתה גם יושב-ראש הנהלת ברית הקואופרציה הצרכנית, וכמנהגו בא בוקר-בוקר לחדרו שבמרכז המפלגה. שרגא, שמעודו לא פוטר ולא התפטר משום תפקיד שאליו נבחר או מונה.

על התקופה שעבר שרגא, מהפילוג ועד לפגישתם המחודשת, אומר לובה:
"שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים. הוא לא עבר את הרוביקון, לרפ"י. והוא כבר לא היה כל-יכול ב"ביתו-שלו'. עתה היו ספיר, עופר, רבינוביץ שתפסו את ה'גוש' בתל-אביב, והם לא הניחו לשרגא לפעול כמקודם. בגלל נאמנותו לבן-גוריון ולשלמות המפלגה – ירד שרגא מ'נכסיו'. שרגא, האיש החזק במערכות הבחירות הקודמות, נשאר כמעט ללא עבודה וללא השפעה במערכת בחירות 1965. במחנה אשכול לא רצו אותו. נתנו לו לעסוק בדברים קטנים, כבעלי-מלאכה. אם אנו רוצים לנצח במערכת בחירות לכנסת, לא ממך תבוא לנו הישועה.
"שרגא היה מאוד מדוכא. הלך שחוח. גם אחרי שמפא"י ניצחה ורפ"י הוכתה, הוא לא היה בין הצוהלים. כאב את העניין. משנכנסה גולדה בפברואר 1966, לכהן כמזכירת המפלגה, לא היתה ביניהם קירבה רבה. שרגא לא אהב אותה במיוחד. ודאי גם בגלל יחסה לבן-גוריון."
לדעת לובה, גולדה גם לא שיתפה הרבה את שרגא בהחזרת רפ"י למפא"י. שרגא שמח על חזרת רפ"י, אך כוחו לא חזר אליו. ה"גוש" היה עתה מוקטן, מגומד, ולא בהנהגתו. יחסי הכוחות במפלגת העבודה, כשאחדות-העבודה ורפ"י בפנים, היו עתה אחרים לגמרי, וה"גוש", ללא שרגא, איבד את מקומו המרכזי.
בשנים 1970-1971 שימש לובה, כשנה וחצי, בתור מזכ"ל מפלגת העבודה. לדבריו הקפיד לשמור על כבודו של שרגא ופיתח עימו מערכת יחסים טובה ולבבית. שיתפוֹ בכל ועדה פנימית, בכל הנושאים המוניציפאליים, וחש כמעניק לו מחדש הילה שהוא מקובל בבית המפלגה. אך שרגא, לדעתו, לא חזר לכוחו הקודם.
במקביל נעשה לובה לבן-בית במשפחת נצר, בהחזירו מדי שבוע את דבורה מישיבות הכנסת בירושלים, ובאותה הזדמנות מבקר בביתם לכוס תה עם דג מלוח, או בלינצ'ס.
לובה פרש מהמפלגה ב-1975. עימותים והתנגשויות על רקע יונים-ניצים היו לו עם הנהגת המפלגה כבר מראשית שנות השבעים. שרגא, לדבריו, לא הבין זאת. מדוע יהודים רבים כל כך ביניהם על העניין הערבי? הוא לא תפס את חומרת העניין. לגולדה היו דיעות נחרצות בנושא הערבי-הפלשתינאי, ולובה ידע היטב על מה הוא מתנגש עימה. ואילו שרגא רצה רק לרכך את הוויכוח ביניהם, אולי מתוך הרבה תמימות. שרגא הבין מריבות על עמדות כוח ושלטון, התכתשות במאבקים פנימיים – אך לא הבין מדוע אדם בעמדת-כוח כה חשובה, מזכ"ל מפלגת העבודה, הולך ומתפטר על נושא של פלשתינים, של שטחים? – והוא הפציר בלובה כמה וכמה פעמים שלא לעזוב. "אתה רק שנה מזכ"ל, ומזכ"לות מובילה לראשות-הממשלה! מה בוער לך, לובה? תישאר ותוכל להשפיע."
לובה הקים לבסוף מפלגה שמאלית קטנה, של"י. היחסים עם שרגא נשארו יפים אבל עצובים. הם ידעו מורדות ומעלות: תחילה שרגא בשיא-כוחו פועל בחריפות נגד לובה ואינו מניח לו להיכנס למנגנון המפלגה. אחר-כך שרגא, שלאחר-שיאו, רואה בלובה מזכ"ל מפלגה טוב ונוח, איש-רעים להתרועע, כוח עולה שהיה יכול להגיע לראשות-הממשלה, ונעצב על עזיבתו. אחר לובה עומד בראש מפלגונת, ללא סיכוי להגיע אי-פעם לעמדת הכרעה פוליטית, ואילו שרגא, הנאמן – נשאר תמיד במפלגה. אף-פעם לא כולו בחוץ, אך-פעם לא-לגמרי למטה, אף-פעם לא יותר מדי בראש.
לימים, לאחר פטירתו של שרגא, חזר לובה לחיק המפלגה, בברכתה המפורשת, בעל-פה ובכתב, של דבורה. לדברי רינה, בחזרתו של לובה היה תפקיד חשוב גם לידידות העמוקה שהתפתחה בינו לבין רינה ואורי, ומשה, ידידות שנמשכה וטופחה כל השנים, חרף העליות והמורדות ביחסים של לובה עם ההורים.

*
העיתונות לא פינקה את שרגא משעה שנראה כי תש כוחו והתמעטה השפעתו. שרגא כפר בתדמית הכוחנית מלכתחילה. מעודו לא היה כל-יכול, הוא טוען, אלה היו הגזמות של עיתונאים.
בשיחתם שאל אותו שלמה נקדימון:
"נשארת במפלגה, אבל איבדת את כוחך. היחס אליך היה חצוי, בשל נאמנותך לבן-גוריון לא נתנו בך אמון מלא..."
נצר: "אני כופר שהיחס אליי היה חצוי. נכון שהיחסים ביני לבין מיספר חברים התקררו. זה לקח מעט מאוד זמן. נשארתי בתפקידים אחראיים במפלגה. הייתי חבר לשכה מהרכבה הראשון, ונשארתי חבר בה עד היום הזה. המשכתי בתפקידים בכירים במוסדות המפלגה, ועד היום אני יושב-ראש חברת בתי-ארלוזורוב והמחלקה המוניציפאלית של המפלגה."
נקדימון: "עובדה היא, שלאחר הפילוג חדלת להיות שרגא נצר הגדול."
נצר: "גם קודם לכן לא הייתי כפי שמתארים אותי. לאחר שבן-גוריון פרש, המשיכה המפלגה לפעול באורח רגיל. חדלתי להתעניין בבעיות פנימיות, לאחר שרבים מחבריי פרשו. התעניינתי רק במיספר מצומצם של נושאים. עובדה היא שמרכז המפלגה שלח אותי לחתום מטעמו על הקמת המערך בהסתדרות." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

*
אך בעיני הציבור, העיתונות, וחברים רבים שהכירוהו ממפלגתו-שלו, לא כך נראה המצב. למעשה היו שהחלו "מספידים" את שרגא ואת דרכו כעשר שנים בטרם נפטר. ראו בו סמל. סמל לתקופה שחלפה. בייחוד לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977.
כך למשל "נפרד" דוד שחם משרגא, בן השמונים ושתיים, בכתבה מ-1980, במילים:
"כלפי חוץ נשאר הכול כמקודם. הדמות המוצקה. הישיבה האיתנה. השקט. מתינות הדיבור. אבל לא היה מקום לטעות. בִּפְנים נפער חלל. מה שנותר הריהו מונומנט. אנדרטה חיה לתקופה שהיתה ולא תחזור.
"ההתמודדויות האישיות יצאו מן המחתרת. הן מוצגות היום על גבי הבמה הראשית. אשכול וגולדה שלא יהיה 'איחוד זוגי' בין מפא"י ל'אחדות-העבודה' בלי רפ"י. בניסיון להשפיע על בן-גוריון שיחזור עם חברי הרוב של רפ"י ל'עבודה'. את נאמנותו לבן-גוריון ביטא בכך, שבזמן הפילוג גילה כלפי רפ"י נדיבות בחלוקת מועדוני-המפלגה. אבל קצות החוטים שוב לא היו בידיו.
"הוקם 'גוש' חדש. אבל הפעם, שלא כמו בפעמים הקודמות, היו ה'בוסים הגדולים' עצמם מעורבים אישית בכל הפעולות. הם היו 'בעניינים' ולא הסתפקו בריחוף מלמעלה. ואילו לחברי השורה, שוב שלא כבפעם הקודמת, היו אספיראציות של מנהיגות ולא רק של שירות להנהגה. הם לא הסתפקו בכוח הריאלי וביקשו שהכוח – כמו הצדק במשפט האנגלי – לא רק יהיה אלא גם ייראה.
"רק פה ושם עיקם מישהו את האף כשהחלו האלופים צונחים היישר אל פסגות הייצוג של המפלגה. באו ימים אחרים, ואין אומר אם הם טובים יותר, או לא.
"נצר יוצא בוקר-בוקר אל מרכז המפלגה. יש לו שם חדר. הוא עוסק עכשיו בקואופראציה. וכמו בימים הגדולים אין הוא מחכה שאחרים יבואו לחדרו, אלא הוא יוצא לבקרם בחדריהם – בלי גינוני בכורה ומעמד – מקשיב ומשיא עצות. גם בשיא גדולתו היה מקשיב לכולם. עכשיו על אחת כמה וכמה. הוא מקשיב והחיוך אינו סר מעל פניו.
"אין ספק שיש בחיוך הזה אלמנט של שביעות-רצון. כי עם כל הגינונים של התחמקות מפרסום ושל רצון להישאר בצל, שרגא נצר הוא אדם המכיר בערך עצמו. הוא יודע את ההשפעה הכבירה שהיתה לו על מהלך הדברים.
"יש בו, בחיוך הזה, גם אלמנט של תחושה, שהזמן מיטיב עימו ועם תדמיתו. הפרטים הלא-נעימים נשכחים. העיקר מתבהר והולך, ועימו מעמיקה האמונה שהדרך שבה עשו הוא וחבריו את הדברים עדיפה על הדרכים האלטרנאטיביות שנוסו במרוצת השנים." ("מוניטין", 1980).

בגיליון הבא יפורסם פרק הסיום של הספר