כאשר ציבור מצביעים בוחר להעמיד בראשו אדם חדש, בלתי מוכר – יותר משהדבר מעיד על דעת הציבור על הנבחר, הוא מעיד על דעת הציבור על המפסידים. הבחירה באבי גבאי, היתה הבעת אי אמון של חברי מפלגת העבודה בהנהגתם, במתמודדים הוותיקים כולל היו"ר המכהן ואחד מקודמיו. המסר הוא שאין הם רוצים עוד מאותו דבר. הם רוצים משהו אחר.
זה מובן. מפלגה שהפסידה בכל מערכות הבחירות מאז הפסדו של ברק לשרון בראשית 2001, ושעל פי הסקרים אינה מאיימת על השלטון וכלל אינה חלק מהמאבק על הנהגת המדינה, תחפש שינוי כיוון.
אולם שינוי פרסונלי אינו שינוי כיוון. שינוי כיוון הוא שינוי דרך.
עמיר פרץ, המפסיד בפריימריז על הנהגת "העבודה", הוא איש "השמינייה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג, שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו מאז, הוא תקוע בדרך "השמינייה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור האחרון – כישלון הסכמי אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחייה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.
אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות עבשות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.
לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והיעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות. רוב המצביעים זיהו בו את ההזדמנות ולא את היום[?].
אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.
בתוכנית המדינית שהציג, הופיעה לראשונה מאז פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, שבה נטש ברק את הקו המדיני של מפלגת העבודה, מחוייבות להשארת בקעת הירדן בשלטון קבע של ישראל. זהו בהחלט סימן מעודד.
מצד שני, הוא החל את דרכו ברגל שמאל, כאשר בנאום ההכתרה שלו, לצד דיבורים יפים על אחדות וקמפיין חיובי, הוא שיסה את דימונה בעמונה. וזה בהחלט סימן מדאיג.

2. צרור הערות 12.7.17

* אלטרנטיבה? – הבעייה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו."
מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.
אלא... רחל אימנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מיני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.
אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

* שנאת חינם – צום י"ז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.
ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

* סורוס – כשאנטישמים תוקפים אוטו-אנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

* צלם בהיכל – שחיתות ורקב במערכת הביטחון – צלם בהיכל.

* האהבה תנצח – כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה.
קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון "יד יערי" במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

הכתבה הסתיימה בפיסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:
לבטוח בכוחות,
להחזיק באמונות,
לראות את הסיכוי,
לעבוד עם המצוי.
לבחון את היתרונות,
להתמודד עם החסרונות,
לראות את המטרה,
להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

* ביד הלשון: מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.
אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.
ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשנייה בהן היא גולן.
הסוגייה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מיספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן.