מיכה גודמן, "מלכוד 67", הוצאת "דביר" תשע"ז 2017. 222 עמ'

"על הצורך הכמעט אובססיבי לשייך עמדות לקבוצות אני יכול להעיד מניסיוני האישי. בכל פעם שאני מדבר עם קהל על ערכים ליברליים והומניסטיים, אני מיד נחשד כשמאלני. בכל פעם שאני מדבר על ערכים פטריוטיים ועל ציונות אני מיד נחשד כימני. חבר קרוב שלי, שאינו חובש כיפה, סיפר לי שבכל פעם שהוא מדבר בלהט על החוכמה שבתלמוד סביבתו חושדת בו שהוא חוזר בתשובה. המונופול התדמיתי של הימין על הציונות, ושל השמאל על ההומניזם ושל הדתיים על היהדות – פוגע ביכולת שלנו לחשוב על הומניזם, ציונות ויהדות. כשהעמדה של האחר איננה נמדדת על פי מידת הסבירות שלה, אלא על פי המגזר שממנו הוא בא, אפשר לומר שהחשיבה הקבוצתית מחליפה את המחשבה החופשית.
"זאת ההחמצה הגדולה של השיחה הפוליטית הישראלית: במקום שקריסת האידיאולוגיות תצמיח צניעות, שמביאה לידי הקשבה, היא מביאה להתבצרות קבוצתית שמכוננת התלהמות." ("מלכוד 67", עמ' 116-117).

אני יכול להצטרף בגוף ראשון לתיאורו זה של מיכה גודמן, בספרו "מלכוד 67". כן, גם אני מותקף באותה מידה בידי אנשי המחנות, שבהיותם נטולי מחשבה חופשית, הם בוחרים להיות קומיסרים ומשגיחי כשרות של החשיבה המחנאית, הקופסאתית.
הנה, לדוגמה, שתי תגובות אופייניות בפייסבוק, שקיבלתי ביום כתיבת שורות אלו:
"אורי הייטנר כבר שנים ידוע כאידיוט שימושי של השמאל העלק מוסרי. ימנים מהסוג של הייטנר הנקלה והבזוי הם האויבים המרים ביותר של המחנה הלאומי הרבה יותר מסוכנים ממרצ הקרן החדשה ואחמד טיבי."
ושעות אחדות קודם לכן: "הסטטוסים הבלתי נגמרים שלך נגד השמאל ממש רוויי אהבה... אתה חושב שהשנאה שלך לשמאל היא ביקורת עניינית."
כלומר, כל מה שאינו בקופסה האטומה של "השמאל" הוא "שנאה כלפי השמאל", וכל מי שאינו אוטם עצמו בקופסה של הימין הוא "אויב המחנה הלאומי". וכיוון שאיני שייך לאף אחת מהקופסאות, אני אוייב כפול...
בתור שכזה, נקודת המוצא שלי בקריאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67" היא חיובית מלכתחילה, מעצם הערכתי לכל מי ששובר את הקופסאות ואינו מדקלם את סיסמאות המחנות, בעיקר כיוון שזה מצרך נדיר.
גודמן מצטייר בעיניי בספרו כמעין רחפן, המרחף מעל המציאות הישראלית, בלי לכבול את עצמו לשבלונות המוכרות, מצלם את האורות והצללים במחנות הפוליטיים השונים ומנתח אותם לאשורם ממבט-על, כמי שאינו מחויב להצדיק את "הדעה הנכונה של המחנה." והתוצאה מעניינת. המסקנה של גודמן היא ששני המחנות, הימין והשמאל, צודקים. ובאותה מידה שני המחנות טועים. שני המחנות צודקים בתיאור האיום שבפתרון של המחנה השני וטועים בעיוורון שלהם לגבי המשמעויות של הפתרונות שהם מציעים.
גודמן פותח את ספרו בניתוח התהליכים ההיסטוריים של המחנות השונים. אני חייב לציין, שבניגוד ליצירותיו בתחום החשיבה היהודית, ובעיקר ביצירת המופת שלו "הנאום האחרון של משה", בספר זה ניכר שהוא אינו שולט בחומר ההיסטורי. הוא קרא הרבה חומר לצורך כתיבת הספר, אבל תיאוריו ההיסטוריים אינם מדויקים, בלשון המעטה. אך גדולתו היא ביכולת הניתוח שלו. על אף חוסר הדיוק בתיאורים ההיסטוריים, הוא היטיב לנתח במבט-על את התהליכים ההיסטוריים של המחנות. למשל, את המעבר של מחנה הימין הישראלי מגישה ליברלית ל"ימין חדש". איני בטוח שההגדרה "משיחי" מדויקת, אבל התהליך שהוא מתאר נכון. די לראות איך שני המוהיקנים האחרונים של דרכו ההיסטורית של הליכוד, שני הז'בוטינסקאים האחרונים בפוליטיקה הישראלית, רובי ריבלין ובני בגין, היו למשיסה וללעג בקרב הליכודניקים, כדי להיווכח בכך.
וכך תיאור התהליך של השמאל הציוני, מגישה שמרכזה הוא הנושא החברתי-
סוציאליסטי, לעבר ההתמקדות בשלום וכעת בזכויות האדם. תיאור השינויים בקולמוסו של גודמן שבלוני ופשטני מדי, אך במבט על, זהו תיאור נכון.
וא הדין באופן שבו הוא מתאר שתי נקודות שבר מהותיות של שתי האידיאולוגיות המרכזיות. האינתיפאדה הראשונה הייתה נקודת השבר של הימין הליברלי, שנוכח עד כמה אי אפשר לקיים את שלמות הארץ ודמוקרטיה ליברלית בעת ובעונה אחת. האינתיפאדה השנייה הייתה נקודת השבר של "מחנה השלום", שנוכח שאין לו שותף בצד השני להגשמת חזונו. והרי חזון של שלום אינו יכול להתגשם במעמד צד אחד. ובניסוחו של גודמן: "זהו סיפור על השמאל שהשתנה פעמיים והימין שהשתנה פעמיים. הימין, שהזרם המרכזי שבו התחיל כליברלי בשלב ראשון, השתנה ונהיה למשיחי בשלב שני, וכיום השתנה שוב ובמצב הצבירה השלישי שלו עוסק בעיקר בשאלות של ביטחון. השמאל, שהזרם המרכזי שלו התחיל כסוציאליסטי בשלב ראשון, השתנה ונהיה למדיני בשלב שני, וכיום השתנה שוב ומצב הצבירה השלישי שלו עוסק בעיקר בשאלות של זכויות אדם ונזקי הכיבוש. זהו סיפור על המעבר מוודאות אידיאולוגית למבוכה ישראלית." (ע' 61).
הכישרון של גודמן, הוא ביכולת להתמודד באומץ ובמחשבה חופשית עם המציאות המאוד מורכבת, ולנסח את המורכבות שלה, באופן פשוט מאוד, אם לא פשטני. בכל הנושאים הוא תמיד מגיע למסקנה סימטרית על הכשל של שני הצדדים, כאשר כל צד הוא תמונת ראי של רעהו. כמובן שהמציאות המורכבת אינה כזו, אך האופן שהוא מציג את הדברים, מבהיר את ליבת הבעייתיות של הנושא המרכזי שמטלטל את החברה הישראלית כבר חמישים שנה, עתיד יהודה ושומרון, עד שהנושא הפך למילכוד.
וזו תמצית המלכוד, על פי גודמן: "מבחינה ביטחונית אסור לישראל לסגת מהשטחים, אך מבחינה דמוגרפית אסור לישראל להישאר בהם. אם ישראל תיסוג מהשטח, היא תתכווץ לגבולות שאינם בני הגנה, אם היא תישאר בשטח – הרוב היהודי שלה בסכנה. שתי המסקנות מתנגשות זו בזו, והתוצאה היא סתירה מביכה: אסור לישראל לסגת מהשטחים, אבל היא חייבת לסגת מהם." (ע' 72).
כמובן שאין כאן רק שאלות של ביטחון ודמוגרפיה, וגם גודמן עצמו אינו מתעלם מן הסוגייה המהותית של הזיקה ההיסטורית הלאומית של העם היהודי לארץ ישראל. אולם הוא מיטיב להבין שאלו הסוגיות המרכזיות היוצרות את המלכוד, המקשה על הפתרון והופך אותו לבלתי אפשרי. הוא סותר בחוכמה, בשני פרקים מיוחדים, את הניסיון הפאתטי בכל אחד מן המחנות להכחיש את המחיר הביטחוני שבנסיגה ואת המחיר הדמוגרפי שבהימנעות מנסיגה.
גודמן עוסק גם בסוגיית הכיבוש, וגם כאן הסיכום שלו הוא מחוץ לשתי הקופסאות. הוא מוכיח שאין שחר לטענה ששטחי יהודה ושומרון הם שטחים כבושים, על פי כל אמות המידה ההיסטוריות והמשפטיות. אולם הוא גם מבהיר, שבתוך השטחים הבלתי כבושים הללו, ישנו עם שאינו נהנה מזכויות לאומיות ריבוניות ולכן הוא עם כבוש. הנה, עוד פרדוכס, בשטח בלתי כבוש יש עם כבוש, ולכן טועים אלה שטוענים שאנו כובשים וגם צודקים.
לצד ניתוח המחלוקת בין הימין והשמאל בישראל, מנתח גודמן את המחלוקת בין ישראל והפלשתינאים וכאן מסקנתו חד משמעית – מדובר בסכסוך בלתי פתיר. לכן, אין סיכוי לשלום בין הצדדים. הוא בלתי פתיר, כיוון שסוגיות הליבה של הסכסוך, הן לב הזהות של הצדדים, והם אינם יכולים לוותר עליה. לדוגמה, אין כל מצב שבו הפלשתינאים יוותרו על "זכות" השיבה, שהיתה למגדיר הזהות העיקרי שלהם. אין כל מצב שישראל תשלים עם "זכות" זו, כי משמעות הדבר הוא התפרקותה של המדינה היהודית. לכן, לא ייתכן שלום.
ומכאן הפתרון שאליו הוא חותר – לוותר על השלום, ולהגיע להסכמים חלקיים, שבהם ישמרו הגבולות בני ההגנה לישראל, ישראל לא תשלוט על העם הפלשתינאי שיזכה לעצמאות על חלקים מהשטח, וההתיישבות הישראלית תישאר על מכונה. לטענתו, יהיה קל יותר להגיע להסכמים פרגמטיים, כאשר מדובר בהסכם שאינו שלום, כי הצדדים לא יידרשו לוותר על חלומותיהם ומרכיבי זהותם. וכך, הפלשתינאים לא יידרשו להכיר בישראל כמדינה יהודית, לא בסופיות גבולותיה בני ההגנה ולא בחוקיות ההתנחלויות, אך כל אלה יתקיימו בפועל ובהסכמה לטווח ארוך. נכון, הפתרון החלקי משאיר את הסכסוך מבעבע מתחת לפני השטח, אך כל חלופה אחרת היא של סכסוך קיומי שממשיך לדמם.
אני סבור שהניתוח המבריק של המלכוד, מוצלח יותר מן הפתרונות שגודמן מציע כדי לצאת מן המלכוד. בדיוק כמו כל ההצעות הקיימות, גם ההצעה שלו לוקה בכך שאין לה פרטנר. גם הוא שוגה בחלומות לגבי ההיתכנות של נכונות פלשתינאית לקבל את רעיונותיו. אני מאמין לו, כאשר הוא טוען שבשיחות לא לפרסום עם גורמים פלשתינאיים, הם הביעו נכונות לרעיון. באותה מידה אני מאמין לאנשי השמאל המתארים סיטואציה דומה. עובדה היא, שכאשר הפלשתינאים נדרשו לוותר בפועל, הם לא עשו כן, וחוששני שכך יהיה גם עם רעיונותיו.
כנראה שאין מנוס, בעתיד הנראה לעין, מ"ניהול הסכסוך" באין פתרון, לא קבע ולא זמני, ואילו גודמן שולל את התפיסה הזאת.
כשל נוסף בהצגתו של גודמן, היא התעלמותו מן העובדה שרוב מוחלט של הפלשתינאים כבר אינם חיים תחת כיבוש ישראלי, גם אם הרשות הפלשתינאית אינה מדינה ריבונית של ממש. העובדה שהם אינם אזרחים חופשיים המצביעים בבחירות, נובעת מכך שהם במזרח התיכון...
אולם למרות המחלוקות שיש לי עם רעיונותיו של גודמן, אני אוהב את הראש שלו – את היציאה מחוץ לקופסאות של הפתרונות השבלוניים של המחנות השונים וחיפוש דרך חדשה שרואה בעיניים פקוחות את המילכוד. גודמן אינו מדקלם, אלא מחפש דרך חדשה. הכיוון הכללי בו הוא מציע ללכת נכון. החשיבות הרבה של ספרו, היא בהעשרת השיח הפוליטי והאידיאולוגי הישראלי בתובנות רעננות של חיפוש פתרונות מורכבים ויצירתיים למציאות מורכבת.

[אהוד: מקריאת רשימתך התרשמתי שמיכה גודמן המציא את הגלגל בתוספת חריקות אחדות של חוסר ידע היסטורי].

2. צרור הערות 16.7.17

* פרי ההסתה – אני משוכנע שרוב גדול בקרב ערביי ישראל מתנגד לפיגוע בהר הבית ומגנה אותו. אולם שלושת המחבלים אינם עשבים שוטים. הם פרי הבאושים של הסתה חמורה, בהובלת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בהנהגת השייך ראאד סלאח, המפיץ בכל העולם המוסלמי את עלילת "אל-אקצא בסכנה". מרכזה של התנועה הוא אום אל-פחם. סלאח עצמו היה ראש עיריית אום אל-פחם.
אם לא נדע לטפל במסיתים ובהסתה, זה לא יהיה הפיגוע האחרון.

* שיקול דעת – הודעתו המהירה של ראש הממשלה נתניהו על כך שישראל תשמר את הססטוס-קוו בהר הבית, היתה ביטוי לאחריות ולשיקול דעת מדיני וביטחוני ראוי. כאשר הדם רותח, לאחר הפיגוע, קל מאוד להיסחף לצעדים נמהרים ובלתי שקולים, שעלולים להסב נזק לביטחון הלאומי ולאינטרסים הלאומיים של ישראל. הר הבית הוא אחד המקומות הנפיצים ביותר בעולם, והטיפול בעניינים הנוגעים לו חייבים להיעשות בזהירות, במתינות ובשיקול דעת, בוודאי לא תחת סערת פיגוע. לעת הזאת, תפקידה של מנהיגות היא להרגיע, וטוב שכך עשה נתניהו.

* מ-פ-חד – למה גדעון סער אינו קורא תגר על מנהיגותו של נתניהו, אינו יוצא נגד הרקב והצחנה הנידפים ממנו ומסביבתו הקרובה, ואינו מתמודד נגדו? כי הוא מ-פ-חד. הוא יודע שסיכוייו קלושים, והוא מעדיף להמתין עד אחרי עידן נתניהו.
אי אפשר לומר שהחלטתו אינה רציונלית. אבל היא לא מנהיגותית.
שאלה – איך היה נוהג במקומו נתניהו? איך היה נוהג אולמרט? שרון? ברק? פרס? רבין? הם היו קופצים למים ומתמודדים. היו לוקחים בחשבון הפסד, אך בעצם קריאת התגר האמיצה הם היו בונים את מנהיגותם.
חוששני שלגדעון סער, עם כל הערכתי אליו, אין את זה. וחבל.

* פגיעה בשלטון החוק – מחאה ציבורית נגד השחיתות של נתניהו ראויה ונחוצה. המחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה – לא זו בלבד שאינה ראויה, היא מזיקה. זו מחאה אנטי דמוקרטית ופגיעה בשלטון החוק, כי היא מנסה להפעיל לחץ בלתי נסבל ובלתי הוגן על גורמי האכיפה, לרצות את המפגינים ולא לפעול על פי חוק ולמצות את החקירה. היא מטילה דופי ביועץ המשפטי לממשלה, על לא עוול בכפו. ניתן לכנות את ההפגנות נגד מנדלבליט כהתנהגות של אספסוף.
השתתפותו של יו"ר העבודה אבי גבאי בהפגנה הזאת מעוררת סימני שאלה על שיקול דעתו. אם ברצונו להוות אלטרנטיבה אמתית לנתניהו, עליו לעשות זאת באמצעות הגנה על שלטון החוק ועל האיזונים והבלמים של השלטון, ולא באמצעות החלשתם.
מבחינה ציבורית ומוסרית, נתניהו אינו ראוי עוד להנהיג את המדינה, בשל התנהלותו המושחתת. השאלה האם הוא גם עבר עבירה פלילית המצדיקה כתב אישום, היא שאלה מקצועית וחזקה על המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי שהם חוקרים לעומק את השאלה ויקבלו את ההחלטה המקצועית הנכונה.
לא כל מה שאינו פלילי – כשר, ואין הצדקה להפעלת לחץ על היועמ"ש כדי שיגיש כתב אישום, כאילו אי הגשת כתב אישום היא גושפנקא לשחיתות מוסרית.

[אהוד: אני רואה שבצדקנות שלך, שאולי מכסה על שינאה חדשה – נתניהו כבר הפך לאולמרט מיספר 2!]

* גבאי ובקעת הירדן – במצעו המדיני, שהפיץ לחברי מפלגתו ערב הבחירות המקדימות, כתב אבי גבאי על בקעת הירדן: "בקעת הירדן, תחת כל הסדר עתידי, צריכה להיות חלק מחגורת הביטחון המזרחית של המדינה. יישובי בקעת הירדן אינם 'התנחלויות מבודדות', אלא חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, היום ובעתיד."
מצד אחד, זו אינה אמירה מובהקת דיה. לא ברור מה הכוונה בהגדרה "חגורת הביטחון". האם הוא מדבר על ריבונות ישראלית מלאה? לא ברור האם כאשר הוא כותב בקעת הירדן, הוא מתכוון לרצועה לאורך הנהר, הוא מתכוון לשטח שעד כביש 90, הוא מתכוון כמו בתוכנית אלון וכמו יצחק רבין עד יומו האחרון, לשטח שעד ממזרח לכביש אלון? זו אינה האמירה הברורה והנחרצת של מפלגת העבודה בנדון, בשנים שבין מלחמת ששת הימים לפסגת קמפ-דיוויד (2000), שבה אהוד ברק נטש את דרכה של תנועת העבודה גם בנושא זה והציע נסיגה מן הבקעה.
אבל מצד שני, זו הפעם הראשונה מאז קמפ-דיוויד, שמנהיג מפלגת העבודה אמר אמירה כלשהי על בקעת הירדן הישראלית. ודווקא העובדה שהוא אמר זאת בצורה מעורפלת, כפי שכל אמירותיו הן מעורפלות, מעוררת תקווה שהוא אינו נעול על הסיסמאות של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים, סיסמאות עבשות, מנותקות, שאבד עליהן כלח, שהפכו אותה למרצ 2, אלא הוא פתוח לחשיבה מחדש, לרעיונות חדשים, להתחדשות אידיאולוגית.
אני מקווה שכך הדבר. נעקוב אחריו ואחרי דרכו בתקווה.

* יעשה שלום – בנו בן ה-17 של אבי גבאי התראיין בליל ניצחונו בבחירות המקדימות, ואמר על אבא שלו שהוא ייבחר לראשות הממשלה ויעשה שלום עם הפלשתינאים. להיבחר לראשות הממשלה? אולי. אם כך יבחרו רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות. שלום עם הפלשתינאים? לא. ולא כי הוא לא ירצה. ולא חשוב כמה הוא ירצה. שאל את הילדים של ברק ואולמרט, איך אבותיהם הצליחו לעשות שלום עם הפלשתינאים.

* המחנה האנטי ציוני – גבאי רק נבחר, ולמחרת "הארץ" כבר מאיים עליו ומזהיר מפניו. כותרת פשקוויל המערכת היא "זהירות, לפיד אחד כבר יש," ובו נאמר: "אין צורך בחמישים גוונים של מרכז-ימין."
כלומר, יאיר לפיד הוא "מרכז ימין" ואילו גבאי אמור להיות שמאל. רוגל אלפר, בפשקוויל שלו, הגדיר את "יש עתיד" בצורה חדה יותר: "עדר הח"כים הצייתן שנשרך בעיוורון אחרי הפופוליזם הלאומני והימני-מסורתי המסוכן של לפיד."
כלומר, לפיד הוא לאומן ימני פופוליסט, ולכן על גבאי להציב אלטרנטיבה אחרת לגמרי. כנראה ש"הארץ" רוצים לראות את גבאי בדמותה של חנין זועבי ואת מפלגת העבודה בדמותה של בל"ד. עד אז הם לא יירגעו.

* סוכן זר – הפשקוויל התורן של רוגל אלפר מתמקד בעמית סגל. סגל הוא אחד העיתונאים המוכשרים והאמינים ביותר בישראל – מקצוען של ממש, מוערך מאוד הן בברנז'ה התקשורתית והן בציבור. ולכן, הוא מהווה סדין אדום בעיני אלפר. טענתו המגוחכת של אלפר היא ש... עמית סגל הוא סוכנו של נתניהו. הצחקת את שרה... ואם בסוכנים עסקינן, מעניין סוכן של מי רוגל אלפר?.

* התחביב של רוגל אלפר – תחביבו של רוגל אלפר הוא לבוז וללעוג למשפחות שכולות ישראליות, לשמוח לאידן, להעביר דחקות על המושג "משפחת השכול", לצאת נגד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יש מקרים שבהם הנאתו מהתחביב הזה כפולה ומכופלת. למשל, כאשר המשפחה שכלה שני בנים. למשל, משפחת פרץ, שאת שמחתו לאידה הוא משכפל וחוזר עליה שוב ושוב. דומה שהבוז שלו למה שהוא מכנה "דת השכול" גדול אף יותר מן הבוז שלו למה שהוא מכנה "דת השואה".
אבל הפשקוויל התורן שלו הוא ביקורת חריפה על יועז הנדל, על כך שבראיון עם אב שכול פלשתינאי הוא לא דיקלם את טענתו שבתו "נרצחה" בידי שוטרי מג"ב, והוא כתב עליו: "כשמדובר בפלסטינים, ליועז הנדל אין רגש אנושי בריא..."
לא, זה לא עניין של מודעות עצמית. זה עניין של אוטו-אנטישמיות. כאשר מדובר ביהודים, לרוגל אלפר יש רגשות אנושיים: שנאה תהומית. הרי גם שנאה היא סוג של רגש.

* בלתי ראוי – לפני שבועות אחדים דווח ב"הארץ", שאחד המתמודדים על הנהגת מפלגת העבודה, כמדומני עֹמר בר לב, הציע להרצוג לפרוש מן המרוץ, ולהתמקד במרוץ לתפקיד הנשיא הבא של ישראל.
בתוכניתם בגל"צ, ירון דקל ועמית סגל כבר דיברו על המועמדות הזאת כעל עובדה מוגמרת – זו שאיפתו של הרצוג. הם העלו זאת גם בראיון עם אשתו, מיכל הרצוג, והיא התחמקה מתשובה, ובכל מקרה, לא הכחישה.
יש עוד ארבע שנים, אך כבר עתה יש לומר – הרצוג אינו ראוי לתפקיד הרם. לא כיוון שאין לו הכישורים – יש לו. אלא כיוון שהוא שמר על זכות השתיקה בחקירותיו.
איש ציבור שנהג כאחרון העבריינים, שיבש למעשה חקירה על שחיתות ציבורית ונמלט מעונש, לא החזיר את חובו לחברה, ואינו ראוי למנהיגות. עם כל החיבה ואף ההערכה להרצוג (הוא היה, למשל, שר רווחה טוב), טענתי זאת נגד מועמדתו לראשות מפלגתו, נגד מועמדותו לראשות הממשלה ועל אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בנשיאות המדינה. נשיא המדינה אמור לגלם באישיותו את ערכי המדינה; להיות דמות מופת. איש ציבור ששתק בחקירה, אינו אדם כזה.
מבחינה משפטית, כל אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית, מנהיג ציבור צריך להיות נקי מחשד. לכן, אם יש חשדות נגדו, עליו לשתף פעולה עם החקירה כדי לנקות את עצמו. איש ציבור ששתק בחקירה נשאר בחזקת חשוד (מבחינה ציבורית), כל עוד לא הוכחה חפותו.

* תמונת הניצחון – בישורת האחרונה לפני סוף מלחמת "צוק איתן", נהרגו שני חברי קיבוץ נירים, זאביק עציון ושחר מלמד. מרכז המשק גדי ירקוני נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו.
ירקוני שיקם את עצמו ונבחר לראשות המועצה האזורית אשכול.
ירקוני הוא מסמליה של המלחמה – איבד את חבריו הקרובים ואת שתי רגליו והיום הוא מוביל את האזור שספג יותר מכל מאש האויב ב-14 שנות מטווח הרקטות על אזרחי ישראל.
בתור שכזה, יש עניין מיוחד באופן שבו הוא מסכם את המלחמה.
כך הוא אמר בראיון לעיתון "ידיעות הקיבוץ": "המציאות היא שהמבצע הביא לנו שלוש שנים של שקט ופריחה. יש פיתוח עצום ביישובים, קליטה מאסיבית של משפחות צעירות. האזור פורח. הקיבוץ שלנו, שעבר טראומה קשה במבצע הזה, קלט בשנתיים האחרונות 22 משפחות. זה אומר הכול."
כפי שכתבתי כבר פעמים רבות – הצמיחה הדמוגרפית המרשימה של יישובי עוטף עזה; הצטרפותן של מאות משפחות צעירות שהחליטו לבנות את ביתן דווקא שם, היא תמונת הניצחון של ישראל במלחמה.

[אהוד: להזכירך, המלחמה הזו התנהלה תחת סמכותו והנהגתו של מי שעליו אתה כותב כאן: "מבחינה ציבורית ומוסרית, נתניהו אינו ראוי עוד להנהיג את המדינה, בשל התנהלותו המושחתת."]

* בברכת צה"ל – אני מצוי כעת בעיצומם של שני מחקרים. האחד הוא מחקר עומק על הגל הראשון של ההתיישבות בגולן. השני הוא הביוגרפיה של יהודה הראל, המכונה אצלנו "אבי ההתיישבות בגולן."
מתוך מחקריי, אתקן שלוש שגיאות במאמרו בנדון של מנחם רהט.
א. ראשוני המתיישבים בגולן, אכן התיישבו במחנה סורי נטוש, אך לא מול קוניטרה כי אם בעליקה, שבקרבת נפח. כעבור חודשיים וחצי הם עברו לקוניטרה.
ב. אין זה נכון שהצבא הופתע מעליית המתיישבים. להיפך, צה"ל היה שותף מלא. כבר ברגע שהחל להירקם רעיון ההתיישבות, ימים אחדים לאחר המלחמה, שוחח על כך רפאל בן יהודה, מראשי היוזמים, חבר קיבוץ נאות מרדכי, עם רמ"ט פיקוד צפון, חבר קיבוצו, דן לנר. לנר שיתף את דדו, אלוף הפיקוד. הפיקוד היה שותף מלא ונלהב להתיישבות, הן בהכנות והן בביצוע בפועל.
ההתיישבות אמנם עלתה בטרם אישור רשמי מן הממשלה, אך בידיעה ובתמיכה של ראש הממשלה לוי אשכול, ושל השרים אלון, גלילי וגבתי. ההגדרה הפורמלית של הקבוצה היתה מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט (ואכן, זאת היתה אחת העבודות המרכזיות של החלוצים). את השכר הם קיבלו ממשרד העבודה, שבראשו עמד יגאל אלון.
ג. קיבוץ מבוא חמה, כמו שאר קיבוצי דרום הגולן, לא היה של תנועת הקיבוץ המאוחד, אלא של איחוד הקבוצות והקיבוצים.
מנחם רהט ראוי לברכה על שהעלה את זכרו של מאיר שמיר, ואת תרומתו להתיישבות בגולן.
כמו כן, אתקן שגיאה היסטורית מהותית בנוגע ל"אחדות העבודה" ומפא"י. רהט כתב שבן גוריון וברל כצנלסון פרשו מ"אחדות העבודה" והקימו את מפא"י. ההיפך הוא הנכון. "אחדות העבודה" קמה ב-1919 מאיחוד של "פועלי ציון" עם קבוצת "הבלתי מפלגתיים". ב-1930 התאחדה "אחדות העבודה" עם תנועת "הפועל הצעיר" והן הקימו את מפא"י.
ב-1944 מפא"י התפלגה. הפלג של יצחק טבנקין שפרש ממפא"י, נקרא שוב "אחדות העבודה", כשמה של המפלגה ההיסטורית (ליתר דיוק "התנועה לאחדות העבודה", אך בקיצור – "אחדות העבודה").

* רכבת אווירית – מוצ"ש – גאנז-אנד-רוזס. יום רביעי – רדיוהד. השבוע הוא גולת הכותרת של קיץ עתיר בלמעלה מעשרים הופעות בישראל של האמנים המובילים בעולם, בסוגות השונות ובסגנונות השונים. משנה לשנה הולך וגדל הביקוש של אמני העולם להופיע בישראל, והקיץ נשברו כל השיאים: ממש רכבת אווירית של אמני תבל בדרכם לישראל. זהו ניצחון אדיר של התרבות על הברבריות, של האנושיות על הגזענות והאנטישמיות. מפעל חייו של המטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס התרסק.

בלוג חדש – לפני 11 שנים, ב-25 ביולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, פתחתי את הבלוג שלי ב"ישרא-בלוג". לאורך התקופה פירסמתי בבלוג – 4,849 מאמרים. היו לבלוג כמעט חצי מיליון כניסות.
השבוע פתחתי בלוג חדש, הנושא אותו שם: "הבלוג של אורי הייטנר", ב"וורדפרס". המעבר נובע מכך שב"וורדפרס" החשיפה גדולה יותר.

* ביד הלשון: המוציא והמביא – המוציא והמביא הוא המנהיג, המארגן, הדמות המרכזית בחברה, בארגון, במשימה. מקור הביטוי הוא מקראי. הוא נאמר לדוד בראשית ימי מלכותו:
"וַיָּבֹאוּ כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-דָּוִד חֶבְרוֹנָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: הִנְנוּ עַצְמְךָ, וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ. גַּם-אֶתְמוֹל גַּם-שִׁלְשׁוֹם, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ, אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה לְךָ: אַתָּה תִרְעֶה אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל."
כלומר, פרנסי הציבור, שעלו לדוד להביע לו את נאמנותם, אמרו לו שעוד בימי שאול, הוא (דוד) היה המנהיג האמתיי, המוציא והמביא. מכאן, שהמוציא והמביא אינו דווקא נושא המשרה הפורמלית, אלא האיש החזק בפועל.
מקור מוקדם יותר לביטוי, אם כי לא בצירוף המילים המוכר "המוציא והמביא", הוא בפרשת השבוע, שקראנו אמש, פרשת "פנחס". בפרשה זו מופיע אחד התיאורים על סמיכתו של יהושע למנהיג, בידי משה. משה מצטווה לעלות להר העברים ולצפות על ארץ ישראל, שאליה לא ייכנס. לאחר מכן ה' מצווה על משה למנות מנהיגים שיחליפו אותו לאחר מותו, "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה."
משה ממנה את יהושע בן נון ליורשו בפני הכהן הגדול ובפני כל עדת ישראל, לפי ציווי של ה'. ובין השאר, נאמר כך:
"וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה, עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה."
כאן סוגיית המוציא והמביא קצת מורכבת. מצד אחד, יהושע יהיה המוציא והמביא, שעל פיו יצאו ויבואו בני ישראל. אבל מצד שני, הוא רק השליח, המתווך בפני בני ישראל את מצוות ה', כפי שהוא ילמד מן האורים והתומים, ו"עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ," כלומר המוציא והמביא הוא אלוהים, ויהושע ועמו יצאו ויבואו על פיו.