אירועי השבוע האחרון, מאז הפיגוע הרצחני בהר הבית, חורגים מעוד אירוע נקודתי. בשל ההקשר הדתי שלהם ובשל הרגישות והנפיצות של הר הבית, יש לאירוע משמעות אסטרטגית.
במאמר זה אתייחס לאירוע בהקשר רחב יותר, אך מזווית אחרת, כשיקוף לאחד המכשולים העיקריים בפני פתרון הסכסוך בעתיד הנראה לעין – תרבות הקורבניות וההתבכיינות של הערבים בכלל ושל הפלשתינאים בפרט.
מה קרה השבוע? הכול החל בפיגוע רצחני של מחבלים ערבים. במקרה זה אזרחי ישראל, בעלי זכות בחירה ושלל זכויות האדם והאזרח, שהערבים היחידים במזרח התיכון שנהנים מהם הינם אזרחי ישראל.
התגובה הישראלית הייה מדודה, מתונה ואחראית. סגירה מיידית של מתחם הר הבית לצרכי חקירה ולהרגעת הרוחות. הודעה מהירה ומיידית של ראש הממשלה על פיה הססטוס-קוו בהר הבית יישמר. פתיחתו המהירה של הר הבית יומיים בלבד אחרי הפיגוע. והחלטה על צעד הגנתי מובהק, שנועד לסכל את הפיגוע הבא ולהגן בראש ובראשונה על המוסלמים העולים להר – בידוק ביטחוני באמצעות מגנומטרים.
אילו היו מגנומטרים לפני הפיגוע, רס"מ האיל סתאוי ורס"מ כמיל שנאן עוד היו חיים איתנו. הניסיון מלמד, שיש אפקט של חיקוי פיגועים, בפרט כאלה שנחשבים למוצלחים, ולכן יש להתייחס לפיגוע הבא בהר הבית כאל תרחיש כמעט ודאי, ולכן מוטב לבצע לפניו את מה שלבטח יבוצע אחריו.
בידוק ביטחוני באמצעות מגנומטר, הוא צעד הגנתי מוחלט. כאן אין המדובר אפילו בנשיאת נשק להגנה עצמית – אין זה נשק כלל. זהו צעד הגנתי המקובל בכותל המערבי, והכל מתייחסים אליו כאל מטרד שאין מנוס ממנו, כדי להגן על חיי אדם. זהו צעד הגנתי המקובל בכעבה שבסעודיה. הראשונים שאמורים היו לתמוך בו הם המוסלמים העולים להתפלל על הר הבית.
אז למה הם מתנגדים להצבת מגנומטרים?
יש לכך שתי סיבות.
א. הם נגד הבידוק הביטחוני בדיוק מהסיבה שלשמה הוא נועד – סיכול פיגועים. הם אינם רוצים בסיכול הפיגועים.
ב. זאת הזדמנות להסית ולהתסיס. אלמלא תירוץ זה, היה נמצא תירוץ אחר.
איך השתלשלות אירועים שתחילתה בפיגוע אלים של הפלשתינאים והמשכה בצעד הגנתי מתון של ישראל, התגלגל לכך שמיליוני מוסלמים בכל העולם "יודעים" לספר סיפור על התוקפנות הישראלית נגד מסגד אל-אקצה?
בדיוק כפי שהם יודעים שמלחמת השחרור, שבה כל מדינות ערב פלשו לישראל ביום הקמתה כדי לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם, היא "נכבה" – טיהור אתני אכזרי, שהציונים הקולוניאליסטים שפלשו מאירופה "עשו להם".
תמיד "עושים להם". הקורבן הנצחי. הבכיין הנצחי. זאת תרבות ילדותית וקלוקלת של התקרבנות והתבכיינות, ללא שמץ של לקיחת אחריות, ללא קורטוב של חשבון נפש. אך למרבה הצער, זו התרבות השלטת בעולם הערבי. זאת התרבות שבעטיה 70 שנה אחרי תוקפנותם כלפינו, ממשיכים הפלשתינאים להחזיק במחנות "פליטים" את אחיהם, להבטיח להם את מימוש "זכות" השיבה במקום לאפשר להם להשתקם ולצאת לחיים בריאים ועצמאיים. זאת הסיבה, שכאשר במשך שנים אבו מאזן אינו מאפשר בחירות ברש"פ, הפלשתינאים טוענים שהם משוללי זכות בחירה "בגלל הכיבוש הישראלי".
בטרם יאמצו הערבים תרבות בוגרת ואחראית יותר, נגזר עליהם פיגור מתסכל. וכל עוד הם דבקים בתרבות הקורבניות, אין סיכוי לשלום.

2. צרור הערות 23.7.17

* אסור להיכנע – ההחלטה להציב מגנומטרים בהר הבית היתה נכונה, מתבקשת והכרחית. אבל גם אילו סברתי שזאת טעות – דעתי היתה שאסור להיכנע לאלימות הפלשתינאים ולאיומי הפלשתינאים, ויש לדבוק בהחלטה, כי מחיר הכניעה יהיה פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

* לקחת אחריות – החלטת הקבינט המדיני ביטחוני לא להיכנע לאלימות וללחצים ולא לבטל את הבידוק הביטחוני בהר הבית אחראית ונכונה. אולם כיוון שלהחלטה עלולות להיות השלכות קשות, לפחות לטווח הקצר, מן הראוי היה שראש הממשלה ייטול אחריות מלאה על ההחלטה, כראוי למנהיג, ולא יפיל אותה על המשטרה.

* כך הוכנס הנשק – איך הסייען של המחבלים הצליח להכניס נשק להר הבית? פשוט, כי לא היו מגנומטרים.

* מבחן האחריות של האופוזיציה – משבר ביטחוני הוא מבחן האחריות של האופוזיציה. ניתן היה לצפות מהאופוזיציה להתייצב לצד הממשלה בהחלטה להציב מגנומטרים לסיכול פיגועים בהר הבית ולחזק את ידיה בעמידה איתנה מול הלחצים לבטל את ההחלטה. ישיבתה של האופוזיציה על הטריבונה, לראות מה ילד יום, במקום להתייצב, היא התנהגות בלתי פטריוטית.

* משלהבים יצרים – תפקידה של מנהיגות אמת הוא להיות המבוגר האחראי, הגורם השקול והממתן. אילו הח"כים הערביים היו מנהיגות אמת, הם היו הראשונים לדרוש הצבת בידוק ביטחוני בעלייה להר הבית, כדי למנוע את הפיגוע הבא, וגם למען שלומם של המתפללים המוסלמיים. במקום זאת, כדרכם, הם הגיעו לאזור הר הבית כדי לשלהב יצרים, להסית ולהתסיס. אבל מה ניתן לצפות ממי שאינם מסוגלים לגנות פיגוע שביצעו מצביעיהם?

* מכוער נפש – לפני שבועות אחדים התפרסם ב"הארץ" מאמר (איני זוכר מי הכותב) נגד הפגיעה בזכויות האדם ובפרטיות של הפלשתינאים, בפעולות הניטור שמערכת הביטחון מבצעת ברשתות החברתיות כדי לאתר מחבלים פוטנציאליים. זה היה אחד משיאי הצביעות, ההתחסדות והצדקנות של מכוערי נפש, שמכונים ב"הפוך על הפוך" "יפי נפש".
המחבל שרצח בליל שבת את שלושת בני משפחת סלומון בחלמיש, כתב בפייסבוק על כוונתו, בטרם יצא לרצוח. למרבה הצער, לא עלו עליו בזמן כדי לסכל את הטבח. אבל בשנתיים האחרונות נעצרו מאות מחבלים וסוכלו מאות פיגועים מסוג זה. יפה נפש אמיתי, שערך חיי אדם הוא נר לרגליו, יעודד אותה "פגיעה בזכויות": הזכות לרצוח יהודים.
כשנשמע את ההתבכיינות על "מחסומים", "שולפים פלשתינאים ממיטותיהם באישון לילה" וכו', כדאי שנזכור את הטבח בחלמיש.

* עמלק – הישראלי המכוער אלדד יניב, מאשים את ראש הממשלה נתניהו, שהוא שלח את חוליות המחבלים להר הבית ולחלמיש, כדי להסיט את הדיון הציבורי מפרשת הצוללות.
לא, יניב לא טיפש. הוא לא יחזור על הטעות של בן דמותו יגאל סרנה. הוא זהיר יותר. לכן הוא ניסח את ההאשמה הזאת כשאלה "מתוחכמת": "האם יכול להיות שלא עברה לכם בראש המחשבה שמישהו מעוניין שתידלק אינתיפאדת הצוללות כדי להפוך את סדר היום?"
הבנתם? הוא בסך הכול שאל, אם יכול להיות שלא עברה לכם בראש המחשבה.
כך בדיוק נרקמות עלילות הקונספירציה השפלות. כך בדיוק נרקמה עלילת הקונספירציה על רצח רבין, ב"רק שאלות למחשבה", כדי לעורר ספק. בדיוק לכך מכוונת הגימטריה הקבלית: ספק = עמלק.
מן הראוי שאבי גבאי יעיף את המנוול הזה לכל הרוחות.

* מלחמת חורמה באנטישמיות – ההיסטוריה, בעיקר של מאה השנים האחרונות, מעידה על כך שהאנטישמיות היא נייר הלקמוס של הברבריות והאנטי אנושיות. האנטישמים הם אלה שהמיטו את האסונות הכבדים ביותר על האנושות. היצר האנטישמי האפל והנחות גילם את האיום של אותם גורמים על האנושות כולה.
לכן, המלחמה באנטישמיות אינה רק אינטרס של העם היהודי, אלא של התרבות האנושית כולה. מלחמת חורמה באנטישמיות, היא מלחמת חורמה של ההומניזם והתרבות על הברבריות.
השבוע שעבר היה שבוע של הצלחות במאבק נגד החיה האנטישמית. כך היה בנאומו של מקרון בטקס לציון 75 שנים לגירוש יהודי פריס, בהשתתפות ראש ממשלת ישראל נתניהו. מקרון לקח אחריות מלאה על פשעי שיתוף הפעולה של הצרפתים עם הנאצים, והוקיע את המגמה של מכחישת השואה בשם ה"לאומיות" – המנהיגה הפשיסטית והאנטישמית לה-פן (בלי להזכיר את שמה) שעלתה לסיבוב השני בהתמודדות על נשיאות צרפת, מה שמעיד על כך שהאנטישמיות לא פסה מהעם הצרפתי. ולא פחות חשוב, הוא הבהיר שהאנטי ישראליות והאנטי ציונות הם האנטישמיות של ימינו ויש להילחם בהם – מסר חשוב, שגם רבים בתוכנו טרם הפנימו אותו, עד שהם מזהים לעיתים אנטישמיות בוטה עם... "זכויות האדם".
כך גם נאומו החשוב של ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, שאירח את נתניהו לביקור רשמי ראשון של ראש ממשלה ישראלי מכהן בארצו. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, מנהיג הונגריה לקח אחריות על שיתוף הפעולה של ההונגרים בהשמדת יהודי הונגריה, התנצל ונשבע שלעולם לא עוד.
המטיף האנטישמי הקיצוני ביותר שפועל היום בעולם הוא רוג'ר ווטרס, שמפעל חייו הוא ניסיון נואל לחרם ברברי ואנטישמי של האמנים על המדינה היהודית, והפעלת לחץ מאסיבי ואלים על האמנים להצטרף למפעלו. השבוע היה שיא הכישלון של המטיף האנטישמי. תחילה המופע של להקת "גאנס אנד רוזס" ובהמשך המופע של הלהקה החשובה ביותר בעולם היום "רדיוהד" וברדיו נשמעות כל היום פרסומות למופע הקרב של קליף ריצ'ארד וכל זה במסגרת רכבת אווירית של עשרות מופעים בישראל של אמני תבל, מג'סטין ביבר ינוקא עד טום ג'ונס קשישא.
אני מאושר רק מהמחשבה איך המטיף האנטישמי ווטרס מורט את שערותיו לנוכח התרסקות מפעל חייו האנטישמי. אפשר להבין את הלך רוחו של המטיף, מקריאת הפשקווילים של תומכיו בישראל, כמו רוגל אלפר שפירסם פשקוויל של תסכול נורא לרגל הופעת "רדיוהד" בישראל, שבעצם קיומה מכשירה את "אקיבוש" ואת ה"אפרטהייד". רק "כשפארק הירקון יהיה מצורע בעולם, וישראל תהיה מוחרמת, מוקצית מחמת מיאוס, מודרת ודחויה, מושפלת ומבוזה," רק כשהחזון האנטישמי הזה יתגשם, ימוגר "אקיבוש" ולכן "ווטרס צודק" והתמיכה בחרם "תרבותי" על ישראל היא "חובה מוסרית".
וכשמנוולים אנטישמים מתחרפנים ומטפסים מתסכול על הקירות, זה שבוע טוב לתרבות האנושית.

* כיף לקרוא את גדעון לוי – נהניתי, כל כך נהניתי! מה זה נהניתי? התמוגגתי. התמוגגתי למקרא פשקוויל הנאצה של גדעון לוי נגד תום יורק, סולן להקת "רדיוהד". כן, אני יודע. השבוע היה שבוע קשה לאנטישמיות העולמית. היה זה שבוע קשה למטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס וחסידיו, כולל הישראלים כגדעון לוי ורוגל אלפר. הרכבת האווירית של גדולי האמנים לישראל, שהיא ניצחון התרבות והאמנות על חשכת הגזענות והאנטישמיות, מטריפה את דעתם. הם דופקים את הראש בקיר. הם יוצאים מדעתם. ככה זה כאשר מפעל שבו הם משקיעים שנים מתרסק לנגד עיניהם. מפעל חייהם האנטישמי.
התועמלן האנטי ישראלי הפנאט גדעון לוי אינו בוחל במילים כדי לגדף את יורק. הוא מכנה אותו "שרץ". הוא מכנה אותו "אמן ההמחאה" להבדיל מהמטיף האנטישמי שאותו הוא מכנה "אמן המְחאה". הוא לועג לו על מום מלידה בעיניו. הוא מצטט שיר שטנה נגד יורק של פלוגות הסער האנטישמיות של ה-BDS בבריטניה. והוא מתאר בסגידה את אלילו, המטיף האנטישמי הידוע. זהו פשקוויל מעורר סלידה וגועל, אבל כיף לקרוא אותו. כיף לראות אותם מתבוססים בתבוסתם.
אני יודע, נאמר "בנפול אויבך אל תשמח." אבל משום מה, זאת העבירה האהובה עליי ביותר.

* המסר הפשוט של יורק – למה דווקא תום יורק עורר כזה זעם בקרב האנטישמים? דווקא כיוון שמדובר באמן מחאה שמאלני, הממנף את אמנותו לקידום תפיסת עולמו השמאלית לאורך עשרות שנים. ודווקא בתור שכזה, חשובה כל כך הופעתו בישראל וחשובה כל כך מלחמת החורמה שלו ב-BDS האנטישמית. המסר שלו הוא המסר של האמנות הטהורה, שחייבת להתנגד לגזענות ולאנטישמיות, ולא לתת ידה לחרמות גזעניות.
מי שמופיע בישראל, אינו חייב לתמוך בעמדותיה המדיניות של ישראל. הוא יכול להתנגד ואף להתנגד בתוקף לעמדותיה. יורק אמר: "איני מתנגד לנתניהו יותר מאשר לטראמפ, וכמו שאיני מחרים את ארה"ב איני מחרים את ישראל." כל כך פשוט. ביקורת על מדיניות של מדינה מסוימת היא לגיטימית. חרם אנטישמי הוא בלתי לגיטימי.
וכאשר המסר הזה נשמע דווקא מפי יורק, אחד האמנים הנחשבים בעולם, אחד הפופולריים בעולם ודווקא זמר מחאה שמאלני – זו מכה קשה לאנטישמיות הבוטה של ה-BDS ולחלאה האנטישמית רוג'ר ווטרס, ממשיך דרכו של ריכרד וגנר.

* עוד סמולן – בראיון ל"7 ימים" קורא נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר להתפטרותו של נתניהו, בשל הסיאוב והשחיתות, דוגמת פרשת המתנות (חבל שגם הוא משתמש בשפה מכובסת לתיאור פרשת טובות ההנאה).
טוב, זה ברור, בקרוב נשמע שזה בגלל שהוא עוד איזה סמולן. הסמולנות הביאה אותו להתגייס לאצ"ל. בשל הסמולנות הוא נכלא והוגלה למחנה מעצר באריתריאה. ובשל הסמולנות הוא עיצב את התשתית המשפטית להתיישבות הישראלית ביש"ע, בגולן ובסיני, בתפקידיו כפצ"ר במלחמת ששת הימים ואחריה, כיועץ המשפטי לממשלה החל ב-1968, כשופט ביהמ"ש העליון וכנשיאו.

* מחקרים בלתי רלוונטיים – בוויכוח המתלהט על אימוץ ילדים במשפחות חד-מיניות, שולפים הצדדים את הנשק הסודי: מחקרים. וכמו בכל נושא, כל בעל דעה מוצא את המחקר המאושש את דעתו. אלה מציגים מחקרים על פיהם ילדים הגדלים במשפחות חד-מיניות פחות מאושרים ואלה שהילדים יותר מאושרים.
קטונתי לפסוק בין המחקרים. אומר רק שהם כלל אינם רלוונטיים. הבחינה צריכה להיות פרטנית – מי המשפחה הספציפית המתאימה לאמץ ילד ספציפי. הרי אף ילד לא יאומץ בידי "המשפחות החד-מיניות", אלא בידי משפחה אחת. מן הראוי לבטל מגבלות כוללניות, ולבחון כל מקרה לגופו, על פי טובת הילד.

* פמיניזם נאור – כמו בכל אידיאולוגיה, גם בפמיניזם, יש צד נאור וצד אפל. הפמיניזם הנאור נאבק למען שוויון המינים. הפמיניזם האפל נלחם בגברים. ההבדל בין הפמיניזם האפל לפמיניזם הנאור, הוא כמו ההבדל בין לאומנות ולאומיות. כפי שהלאומנות היא שוביניסטית, כך גם הפמיניזם האפל.
אני פמיניסט, במובן זה שאני דוגל בשוויון המינים. ככזה, אני סולד משוביניזם אנטי גברי, בדיוק כפי שאני סולד משוביניזם אנטי נשי. כפמיניסט, אני שולל כל אפלייה מגדרית, ולכן אני שמח על החלטת בית המשפט העליון להשית תשלום מזונות שוויוני על אבות ואימהות במשמורת משותפת.

* רגעים בגולן, עכשיו התערוכה – על ספרה השני של רינה נגילה, חברתי וחברת קיבוצי, "רגעים בגולן", כבר כתבתי עם צאתו לאור. רינה היא אמנית הצילום, והספר מכיל צילומי נוף מרהיבים שרינה צילמה בגולן, לאורך עונות השנה.
ביום שישי בבוקר הושקה תערוכה של מבחר תמונות הספר ביקב רמת הגולן בקצרין. תערוכה מקסימה – מומלץ לבקר! היקב הוא אלוף ההפקות. הפקה מקצועית, איכותית. החל באוכל המשובח, שלא לדבר על היין כמובן, דרך ההרכב המוסיקלי שהנעים את זמננו ועד טיקטוק אחרון הפרטים.
רינה אינה אשת דיבור – הביטוי שלה הוא אמנותי. אבל הפעם היא דיברה. לאורך למעלה משלושה עשורים וחצי של היכרותנו, מעולם לא ראיתיה מדברת מול קהל. אך היא עשתה זאת בגדול, לא מהכתב, ודבריה היו יפים ומרגשים.
הדבר המרגש ביותר באירוע, היה דברים שנשא שמחה גולדין, אביו של הדר, שבדיוק לפני שלוש שנים, במלחמת "צוק איתן" נפל, וגופתו נחטפה בידי המחבלים. בין רינה ומשפחת גולדין נוצר קשר יפה, ודבריו של שמחה רגשו עד מאוד את כל הקהל שבא לחגוג עם רינה את השקת ספרה.

* רגעי קסם – חוויתי השבוע רגעי קסם. בחפירותיי בארכיון הגולן, מצאתי סרט על שביתת הרעב בגמלא, בזמן המאבק נגד נסיגה מהגולן, ב-1994. היתה זו התרגשות גדולה לראות את חבריי ואותי, בניכוי 23 שנים, ברגעים הקשים ביותר אך היפים ביותר של חיינו. 19 הימים של שביתת הרעב – אך ורק על מים, כדי לסכל את הנסיגה מהגולן, הם חוויית השיא של חיי. בכלל שכחתי מקיומו של הסרט הזה, שהופק בידי אולפני אל-רום, והתרגשתי מאוד לראותו.
... אח"כ בשיחה עם חוקרים צעירים במכון שמיר למחקר (בקצרין) התברר שהם לא שמעו על שביתת הרעב בגמלא...

* ביד הלשון: חלמיש – טבח משפחת סלומון בליל שבת, העלה לתודעת הציבור את היישוב הקהילתי חלמיש, בחבל בנימין, מצפון מזרח למודיעין, סמוך לכפר נבי סלאח. היישוב בן הארבעים בחר לעצמו את השם נווה צוף, אולם ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם.
שם היישוב נועד להנציח את שמו של היישוב המקראי רמתיים צופים, שם חיו אלקנה וחנה, הוריו של שמואל הנביא:
"וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי."
ועדת השמות לא קיבלה את השם, כיוון שלא ניתן להוכיח על הקירבה הגיאוגרפית בין היישוב לאתר המקראי. הוועדה העניקה ליישוב את השם חלמיש, סוג של סלע. החלמיש מופיע במקרא, בשירת "האזינו":
יַרְכִּבֵהוּ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ
וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע
וְשֶׁמֶן – מֵחַלְמִישׁ צוּר.
הסבר שקיבלתי, הוא שמייסדי היישוב, שהתבסס בין השאר על ענף מכוורת, רצו גם מסיבה זו להיקרא נווה צוף, והפסוק משירת "האזינו" שומר על זיקה לענף הדבש.
החלמיש מופיע גם בתהלים:
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם,
חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.
המתכנן עוזי גדור, שעבד עם שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון, בעת הקמת היישוב, סיפר לי שהמתכננים התכוונו לתת ליישוב את השם ניל"י, שניתן בסופו של דבר ליישוב אחר בסביבה.
חברי היישוב ממשיכים לקרוא לו נווה צוף. זה השם הכתוב על שלט הכניסה של היישוב.
היישוב ספג לאורך השנים פיגועים רבים וקשים, ששיאם – בטבח הקשה בליל שבת. אולם תושבי נווה צוף חזקים כחלמיש, והטרור הערבי לא ישבור אותם.

תיקון טעות – בגיליון הקודם כתבתי על הביטוי "לא דובים ולא זבובים". ציטטתי מראיון של רז זהבי, ואח"כ כתבתי בטעות רז רזניק. הכוונה היתה לזהבי.
אורי הייטנר