לפני מאה שנה בדיוק, בקיץ תרע"ז (1917) פירסם ביאליק את המסה "הלכה ואגדה", אחת המסות החשובות שכתב.
תשע שנים קודם לכן, פירסם ביאליק, יחד עם חברו יהושע חנא רבניצקי, את "ספר האגדה". ספר זה, שלאורך עשרות שנים לא היה בית דובר עברית המכבד את עצמו, שלא החזיק אותו – שני בחשיבותו רק לתנ"ך, כינס את אגדות חז"ל שהופיעו בכל הספרות החז"לית, מתורגמים לעברית (אלו שנכתבו בארמית), ערוכים ומבוארים. בכך, היה ביאליק למזוהה עד מאוד עם האגדה.
הזיהוי הזה, התחבר לתודעה חזקה מאוד בקרב התרבות היהודית החילונית, שביכרה את האגדה על ההלכה. בעוד ביהדות הרבנית, בוודאי הליטאית (שממנה בא ביאליק, שלמד בישיבת וולוז'ין), האגדה היתה שולי השוליים, חסרת חשיבות וערך, וכל היהדות לא היתה אלא ד' אמות של הלכה, התרבות היהודית החילונית ראתה בהלכה קובץ משמים ויבשושי של הלכות עבשות, זניחות, לא רלוונטיות, המדכאות את הנפש היהודית, ואילו האגדה, בהמשך לתנ"ך, היא התשתית ליצירה האמנותית היהודית החיה והמתחדשת – הספרות, השירה, המוסיקה, האמנות הפלסטית.
דווקא ביאליק, המזוהה מכל עם התפיסה הזאת, ניפץ אותה במסתו, שהיתה שיר הלל להלכה. הוא העמיד את ההלכה והאגדה על מישור אחד, כשתי ישויות אחיות, שאין קיום לאחת ללא חברתה. האגדה היא המעניקה את האידאה, את הרעיון, את החזון, את ההשראה, אך אין לה כל משמעות כשלעצמה, ללא ההלכה הפורטת למעשים, והופכת אותה לתורת חיים. ההפרדה בין האגדה וההלכה מלאכותית, טען ביאליק, והישווה אותה להפרדה בין המים והקרח, שהנם שני מצבי צבירה של אותו חומר.
"ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החניה, סיפוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה. החלום הרץ ונמשך אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המלה, הפרח אל הפרי – והאגדה אל ההלכה. ואולם גם בתוך הפרי כבר גנוז הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת. הלכה שמתרוממת עד למדרגת סימבול – וכזאת יש, כמו שיתבאר עוד – היא עצמה נעשית אם לאגדה חדשה, אם כיוצא בה ואם לאו כיוצא בה. הלכה חיה ובריאה היא אגדה לשעבר או שלעתיד, וכן להפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה. וכל תרי"ג מצוות שבתורה מה הן אם לא תמציתם האחרונה, צירוף אחר צירוף, של דברי מיתוס, אגדה ומנהגים קדמונים – תורת חיים ותורת פה ולב – שהיו מתחלה כפורחים באוויר כמה אלפי שנה ... עד שהגיעה שעתם להתגבש בדמות של חוקים חצובים באבן וכתובים בקלף?"
ביאליק המחיש את הדברים, בין השאר, באמצעות השבת. השבת היא, לכאורה, אגדת האגדות. אולם כדי לממש אותה, להפוך אותה מרעיון נאצל לדבר חי ואמתי, היה צורך בהלכות על הלכות, הפורטות את הרעיון הנשגב לאורח חיים.
המסר הזה של ביאליק היה מסר חתרני ביחס למיליֶה התרבותי שבו פעל, שבו הוצגה ההלכה כמעין טבעת חנק של הרעיונות הנשגבים, דווקא בשל אותן הלכות מעשיות, שפרטו את הרעיון למעשים וחוקים קטנים, אפרוריים. ההשכלה והחילוניות נועדו לשחרר את הרעיונות היהודיים הנשגבים מכבלי ההלכה החונקת והמסרסת. טשרניחובסקי, בן דורו של ביאליק, משורר דגול ושני אך לביאליק בין משוררי התחייה, כתב על "אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה", ש"וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין..." כלומר היהדות ההלכתית היא היפוכה של הרוח הציונית שתכבוש מחדש את כנען ותחדש את ימי היהדות כמקדם, כתקופת ההוד שלה בימי התנ"ך.
מסתו של ביאליק היתה הלל להלכה, אולם ברובד עמוק יותר שלה, ניתן היה להבין שאין הוא קורא לחזור ולחיות על פי ההלכה היהודית ככתבה וכלשונה. יותר משהוא דיבר על ההלכה הפסוקה, הוא דיבר על הרעיון של הלכה, על הצורך בהלכה. את חשיבותה של ההלכה הוא הציג בלשון עבר.
"האגדה, היונקת מעולם האצילות, עוסקת בראוי וברצוי, וכשאני קורא בה אני רואה מה רצתה, איך הגתה ולמה נשאה את נפשה האומה הישראלית; ההלכה, שניזונית מעולם העשייה, עוסקת בקיים ובמוחזק, והיא מראה לנו בעליל, בציורים קצרים אבל בולטים, את עצם חייה של האומה, את ממשות חייה. אני רואה מתוכה עין בעין, איך הלבישה האומה את רצונה ומשאות נפשה השוטפים צורות חיים קיימות ומוצקות, צורות של מעשים. כשאתם נכנסים למשנה – אל נא תקמטו את מצחכם. עברו בין הפרקים בנחת, כמי שעובר בין חורבות ערים עתיקות; שוטו בין פסקי ההלכות הרצופים שם זה אצל זה כלבֵנים בנדבך ונראים בצמצומם כחצובי חלמיש; התבוננו בעין פקוחה אל כל הציורים הקטנים וקטני הקטנים, המפוזרים שם בערבוביה לאלפים, ואמרו: האין אתם רואים לפניכם חיי מעשה של אומה שלמה, שנתאבנו לכל תגיהם ופרטיהם בתוך כדי מהלכם?
"איני מדבר רק על התמונות השלמות והמפורטות הבאות שם לפרקים, כגון סדר הבאת ביכורים, סדר עבודת יום הכיפורים, סדר הדין, ודומיהם. פרקים תיאוריים כאלה הרי אֶפּיקה גמורה הם, במובנה התאוּרי, ומן הסוג המעולה. דן אני גם על אותם הרסיסים הקטנים, קו קו ותג תג, פרורי חיים קפואים, שמהם נצטרפו כמעט כל ששת סדרי המשנה ותוספאותיהן."
וכך עובר ביאליק על כל אחד ואחד מששת סדרי המשנה, ומציג כיצד ניתן לשחזר מהם את אורח חיי היהודים בתקופת המשנה. אין כוונתו שהמשנה היא ספר שתיאר את אורח החיים, אלא שאורח החיים היה על פי הלכות המשנה. כלומר, המשנה היא זו שנתנה ליהודים בתקופתה את הוראות ההפעלה, כיצד לממש באורח חייהם, ביום יום, את הערכים היהודיים הנאצלים והנשגבים. הקורא זאת לעומק מבין, שביאליק מבקר את הדבקות בהלכה כמות שהיא כעבור אלפיים שנה, כיוון שאין היא נותנת מענה למימוש האידיאלים הנשגבים של דורו; להגשמת ערכי היהדות באופן המתאים למאה העשרים.
לקראת סוף המאמר, הוא כותב זאת במפורש.
" – ובכן נתנה ראש ונשובה אל... ה'שולחן ערוך'?
"מי שיגלה בדבריי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום. המילים 'הלכה ואגדה' תלמודיות הן ומשמען במקומן קבוע, אבל מצד מהותן הפנימית משמען עשוי להתרחב ולהתפשט גם על שאר החזיונות בני-מיניהן, בין של התקופות הקודמות לתלמוד ובין של המאוחרות לו. שתי צורות מסוימות הן, שני חלופי סיגנונים, שמלַווים זה את זה בחיים ובספרות, ודור דור ואגדתו, אגדה אגדה – והלכתה.
"לא בהלכה פלונית, כמו שלא באגדה אלמונית, הכתוב מדבר. בעיקר הלכה אנו עסוקים כאן, הלכה בתור כלל גדול, בתור צורה מוחשית ומסוימת לחיים ממשיים, חיים שאינם פורחים באוויר ותלויים ברפיון של הרגשות ומימרות נאות בלבד, אלא שיש להם גם גוף ודמות הגוף נאים. והלכה כזו, אני אומר, אינה אלא המשכה המוכרח, 'סיפא דקרא' של האגדה.
"גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כֹח המעשה של בעליה."
היתה בדבריו ביקורת על מצב הציונות. "אם תרצו – אין זו אגדה," כתב הרצל, אולם ביאליק רומז, שללא הגשמה, אין האידיאל הציוני אלא אגדה לשמה, ואילו אגדה שאין עמה הלכה, אין עמה מעשה, היא אוננית, היא בַּטָּלָה, והיא בְּטֵלה.
מה שיהפוך את האגדה הזאת למעשה, היא הלכה ציונית; הלכה שתציב בפני היהודי מצוות מעשה של אורח חיים המגשים ביום יום את האידאה הגדולה.
הוא השווה את הציונות של ימיו לשיבת ציון לאחר גלות בבל. שיבת ציון התגשמה ברגע שהיו מי שהפכו את הנבואות הגדולות של נביאי ישראל, להוראות פעולה ברורות ומסודרות.
"החזיונות הנשגבים של ישעיה השני העירו את הלבבות, ואולם כשהגיעה שעת הבניין, היו שני הנביאים שבין הבונים – חגי וזכריה – האחרונים לנבואה והראשונים להלכה, ואלה שלאחריהם – עזרא וסיעתו – לא היו אלא בעלי הלכה בלבד."
הציונות בתקופתו דומה היתה בעיניו לתנועה הנושאת אידיאה גדולה, ויש לה סופרים ומשוררים גדולים וחשובים, והוא בראשם, אבל שירה בלבד לא תבנה מולדת ולא תגשים את הרעיון. יש צורך במצוות עשה, יש צורך בהלכה.
"בואו והעמידו עלינו מצוות!
"יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.
"אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?"

50 שנה בדיוק לאחר פירסום "הלכה ואגדה", בקיץ תשכ"ז (1967) חודשה ההתיישבות הציונית בגולן. בספטמבר 1967, כתב מזכיר קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, יהודה הראל ב"עלי גולן", עלון הקיבוץ:
"גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם... הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.
"מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעליקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה... ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה... על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.
"כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו."

חלוצי ההתיישבות פעלו להגשמת אידאה גדולה, רעיון ציוני גדול, רעיון סוציאליסטי, חלומות גדולים שפעמו בלב רבים בקרב הציבור הישראלי. יהודה מזכיר בדבריו את נושאי האגדה – המחתימים והחותמים על עצומות, הכותבים מכתבים למערכת, המצהירים הצהרות "לעולם לא ניסוג."
אבל מי שרצו והבטיחו ש"אין זו אגדה," הם אלה שהפכו אותה להלכה; הלכה למעשה. הדיונים על דישוּן שטחי הפלחה, על סוג השמיכות והתנורים ועל הרכב ועדת שיכון, הם דיונים הלכתיים פרופר, היוצרים את אורחות החיים ואת תקנון החיים שנועד להגשים את המטרה. ההלכה הזו היא ההגשמה של האגדה. מי שקיבלו על עצמם את עול המצוות הציוני ההתיישבותי, הם שהגשימו את האגדה.
יצחק טבנקין, ממנהיגי תנועת העבודה ומנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד הגדיר את המושג הגשמה:
"החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!' כי אם עלה! אתה אוהב עברית... – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית... אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!"

ההגשמה האישית – זו ההלכה הציונית, זו ההלכה שעליה כתב ביאליק. "אומה שאינה למודה להיות תוכפת הלכה לאגדה, מוסרת עצמה לתעתועי עולם ומסכנת בעצמה לשכוח את הדרך הישרה והיחידה שבין הרצון ובין המעשה ומן השאיפה אל ההגשמה."
הפיכת האגדה הציונית להלכה, להגשמה – זה הניצחון הציוני הגדול.

2. צרור הערות 26.7.17

* מבחן המנהיגות – החלטת הקבינט לסלק את המגנומטרים היא התשובה הנכונה לשאלה איך לעבור את יום שישי הקרוב בשלום. היא התשובה השגויה לשאלה מה נכון לביטחון הלאומי של ישראל.
ההבדל בין מנהיגות לעסקונה, הוא בשאלה שראש הממשלה מציב בפני הקבינט.

* הכניעה – מלכתחילה, ההחלטה להציב גלאי מתכות בכניסות להר הבית היתה החלטה נכונה ומתבקשת. אולם מוטב היה לא לקבל אותה, מאשר לקבל אותה ואח"כ לבטל אותה ככניעה לאלימות.
גם אילו הייתי חושב מלכתחילה שלא נכון להציב מגנומטרים, הייתי מתנגד לכניעה, כיוון שהפגנת הרפיסות הזאת הרסנית להרתעה הישראלית ומזמינה אלימות שתעלה לנו בדם רב.

* נתניהו צודק – אני מזדהה עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ביטול הצבת המגנומטרים מפחד האלימות הפלשתינאית, אילו קיבל אותה גבאי / יאיר לפיד / אולמרט.

* האמצעים המיוחדים – כאשר יחליפו בנתב"ג, בכנסת, בבתי המשפט ובכותל המערבי את המגנומטרים ב"מצלמות המשוכללות", אאמין שהן נותנות מענה ביטחוני טוב יותר.

* הימור – למהמרים בינינו: כמה כסף תשימו על ההימור שבתוך חצי שנה תוצבנה "מצלמות חכמות" בכניסות להר הבית?

* הפתיל של ליברמן – הקריאות של ליברמן ובנט לגזר דין מוות למחבל, הן חזרה להתנהלות הפופוליסטית והבלתי אחראית שלהם ב"צוק איתן". ליברמן, הפתיל שוב התקצר? די לרקוד על הדם.

* ידידינו הטורקים – ארדואן משלהב יצרים ומסית את האספסוף הג'יהאדיסטי הקנאי האנטישמי בארצו, והתוצאה היא מתקפות, על סף פוגרומים, על בתי הכנסת בטורקיה. על כך, נתניהו עוד יתנצל בפני הטורקים.

* תומך בטבח – בפשקוויל שכתב בעקבות הטבח בחלמיש, גינה גדעון לוי את אבי גבאי ואת ציפי לבני על כך שגינו את הטבח. ומה דעתו שלו בנדון? "מה הייתם אומרים לאל-עבד לו פגשתם אותו לפני שיצא לזרוע הרג, זולת 'לא תרצח'? שעליו להיכנע ולוותר? שהצדק לא עימו, אלא עם הכובש?"
לוי, כדרכו, תומך ברוצח הנתעב.

* השקרנים – "שוברים שתיקה" הם ארגון המבוסס על שקר. כל מפעלם הוא הפצת עלילות על מדינת ישראל ועל צה"ל. איך הם תיארו את סוף השבוע שבו נטבחה משפחה בישראל בידי מחבל רוצח צמא דם?
"ב-48 השעות האחרונות נהרגו 7 בני אדם."
כלומר, מתפרעים שנהרגו במהומות אלימות ואנשים שנטבחו בסעודת שבת בביתם הם היינו הך, ברוח הפרובוקציה של יום הזיכרון. ומי אשם? "הממשלה עסוקה בלהבעיר את השטח."
מנוולים.

* לוחם אמיתי – ע' הוא לוחם אמיתי. בעודו בחופשה, כאשר שמע על התקפת הטרור, נטל את הנשק, רץ היישר לתוך הסכנה, חתר למגע, פעל במהירות ובמקצועיות, ירייה מדויקת אחת דרך החלון, פגיעה ישירה במחבל, ששמה קץ למסע הרצח. ומיד רץ למשימה החשובה הבאה – טיפול בפצועים.
ועכשיו, כל מיני טוקבקיסטים וזרזירי עט ימננים עלובים, ובראשם אצבעוני המפקד – שרון גל, סונטים בו ויורדים עליו, על כך שהוא לא "גיבור אמתי" כמו אלאור אזריה.

* למה הם עשו זאת? – החודש ימלאו 88 שנים למאורעות אב תרפ"ט, בהם נטבחו 133 יהודים בהם 69 בחברון. ערבים מן הכפר הסמוך קולוניה התנפלו על הבית הקיצון במוצא, ורצחו את יושביו, בני משפחת מקלף: האב, האם, שלושה מילדיהם ושני אורחיהם. את הנשים הם אנסו לפני הרצח. לאחר מכן בזזו את תכולת הבית והעלו אותו באש. רק ילד אחד ניצל (מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל).
למה הם עשו זאת?
בגלל המגנומטרים.

* דמגוגיה זולה – את דעתי המתנגדת בתוקף לעמדת המדינה, לפיה אין לאפשר אימוץ ילדים במשפחות חד-מיניות, הבעתי פעמים אחדות בשבועות האחרונים. אך גם במאבק צודק, אין מקום לדמגוגיה זולה ושקרית.
פוסט שכתבה הסופרת שרית ישי לוי, וזכה למאות לייקים ותגובות תמיכה בלתי מסויגות: "וליגאל עמיר הם נתנו להיות הורה."
למה זאת דמגוגיה? ראשית, כי לא מסרו לו ילד לאימוץ. אף אחד אינו מבקש ומקבל אישור להוליד, ולעומת זאת, אין מחלוקת על כך שהמדינה תקבע מי זכאי לאמץ. ושנית, כי מי שאישר ליגאל עמיר להתייחד עם אשתו היה בג"ץ, נגד עמדת המדינה.
אבל די להשתמש בביטוי יגאל עמיר כדי להתסיס.

* תרבות הכסת"ח – כאשר הייתי בן ארבע, למדתי שחייה בבריכת "גלי גיל" זצ"ל בר"ג. אני זוכר זאת היטב. בשיעורים הראשונים, ברכה, המורה לשחייה, לימדה אותנו, הזאטוטים, לנשוף ולשאוף, תוך שאנו אוחזים בשפת הבריכה – מכניסים את ראשינו למים, נושפים, ומוציאים אותם מיד לשאוף. אח"כ עשינו "חץ" כשהיא מחזיקה אותנו, ותוך כדי ה"חץ" היא עזבה אותנו. כשנוכחנו שאנו צפים. רצנו לשפת המים העמוקים, ושם עמד מורה העל שלנו, צמבאי, וזרק אותנו למים כמו כדורסל. פרפרנו לעבר הקיר. ואז, מלאים בביטחון עצמי, התחלנו ללמוד לשחות.
כעבור שנה, בהיותי בן 5, השתתפתי ב"קייטנה אולימפית" בבריכת "גלית" ביד-אליהו, בהנהלת רובי. במשך הקייטנה, כמעט לא יצאנו מהמים – שחינו, קפצנו, אפילו מהמקפצה.
אבל הבריכה האהובה עליי ביותר, הייתה הבריכה בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן, הקיבוץ של הדודים שלי. הילדים הקיבוצניקים, בערך מגיל הפגייה, שחו בביטחון כדגיגונים קטנים. כך בבית זרע וכך במרבית הקיבוצים. הבריכה היתה מרכיב משמעותי בתרבות הילדים הקיבוצית.
באורטל אין בריכת שחייה (יש בריכת ילדים, שמכונה "השלולית") אבל ילדי הגן, בשנתיים שלפני העלייה לכיתה א', למדו שחיה בעין זיוון או במרום גולן.
כעת הדבר בלתי אפשרי. משרד החינוך אוסר באיסור חמור על לימוד שחייה לפני כיתה א'. הוא אוסר באיסור חמור על כניסת ילדים למים לפני גיל 5. בגיל 5 מותר לילדים להיכנס לבריכת ילדים, עד גובה הברך של הילד הנמוך ביותר. למה? למען הבטיחות.
בטיחות? מה בטוח יותר – ללמד את הילדים לשחות, או לא ללמד אותם לשחות? איזה ילד נמצא בסכנת טביעה, זה שיודע לשחות או זה שאינו יודע לשחות?
משרד החינוך יודע את התשובה, כמובן. אז מה עומד מאחורי ההחלטה? אנסח זאת בצורה בוטה – משרד החינוך מעדיף שילדים יטבעו כאשר אינם במסגרת, מאשר שחלילה יתבעו אותו על טביעה של ילד במסגרת. זאת תרבות הכסת"ח במֵרעָהּ. תרבות המאפיינת אותנו מהקבינט המדיני ביטחוני ומטה.

* ביד הלשון: מגנומטר – האם המכשיר החשמלי לגילוי מתכות, המתבסס על התגובה הייחודית של מתכת לשינויים בשדה מגנטי בסביבתה, נקרא מגנומטר או מגנטומטר?
גוגל ידידי וזוגתו ויקיפדיה טוענים ששתי התשובות נכונות. וורד, לעומת זאת, מסמן את מגנטומטר כטעות.
ואולי נכון לומר פשוט – גלאי מתכות.

חדשים לבקרים – חדשים לבקרים אנו קוראים ושומעים את המושג חדשות לבקרים. חדשים לבקרים או חדשות לבקרים? האקדמיה מאשרת את שני הנוסחים, אולם "חדשות לבקרים" הוא אישור בדיעבד לשגיאה שהפכה לשגרת לשון. הביטוי המקורי הוא "חדשים לבקרים".
הוא מופיע במגילת איכה, אותה נקרא השבוע בתשעה באב: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ."
פירוש המונח הוא: לעתים קרובות.
אורי הייטנר