(כולל שתי הפסקות)
באופרה טורנדוט של פוצ'יני בניצוח מהטה

האופרה "טורנדוט" (1926) של ג'קומו פוצ'יני (1858-1924) היא אחת ההפקות הגדולות של הפילהרמונית שאותה שמענו וראינו בהיכל תרבות ביום ראשון האחרון, 23.7, והיא היתה מדהימה. כן, ממש מדהימה.
קודם כל המנצח האגדי זובין מהטה בן ה-81, שעמד כשלוש שעות על דוכן המנצחים והוליך ללא תווים, הכול בעל-פה, את האופרה האדירה הזו, ואפילו שר לעיתים בלחש את המילים למי מהזמרים שאולי יש חשש ששכח, כי כנראה מהטה יודע בעל פה את כל היצירה, תווים ומילים. ממש לא ייאמן. גאון. הקהל לא הפסיק להריע לו, ואהבתו לישראל קרנה מכל הופעתו.
אחר כך המקהלה הפילהרמונית מפראג, שהיא כבר שנים רבות אחת מן הטובות בעולם, עושר צליל אחיד ברור ורם וחזק שלא יאומן, וכבר ביקרה פעמים רבות בישראל, והיא חוזקה הפעם גם במקהלה הישראלית על שם גארי ברתיני, ולצידן מקהלת הנערות אנקור שהופיעה מדי פעם במהלך האופרה. תאווה לאוזניים. שתי המקהלות הראשונות, ממוזגות יחד, הביאו לרגעי שיא מרגשים וסוחפים. אתה ממש מרגיש מחנק בגרון לנוכח היפעה הקולית הזו. אנסמבל של מאות אנשים: המקהלות, התזמורת והזמרים. והכול בקולות אנושיים טבעיים, ללא שום הגברה. ממש פלא נשגב.
שני סוליסטים כבשו את לב הקהל. האחד היה זמר הטנור האמריקאי גרגורי קונדה, שחלקו בביצוע האופרה הוא יותר משעתיים של שירה, וכל הזמן היה קולו עז וברור וחזק וכובש את הלב. הוא אמנם נעזר במעמד-נייד עם תווים, אבל כנראה קשה לדרוש מזמר אחד לזכור יותר משעתיים של טקסט מושר, מילים ולחן. התפקיד שלו היה של כַּלַף, הנסיך הנסתר, שהחליט לכבוש את ליבה של הנסיכה טורנדוט, בת קיסר סין, והוא מסכֵּן את ראשו לשם כך, כי אם לא יצליח לפתור את חידותיה, ייכרת ראשו עם שחר, כפי שאירע למחזריה הקודמים.
וההפתעה הגדולה השנייה של הערב היתה הזמרת הישראלית בעלת הקריירה העולמית כיום, חן רייס, סופרן, דקת הגוף עם קול צלול, מקסים וכובש את הלב ובעל עוצמה אדירה שקשה להאמין שהיא נובעת מגוף כה צנום-יחסית. תפקידה באופרה הוא לכאורה מישני, היא המשרתת לְיוּ, האוהבת את כלף, ובמערכה השלישית אף מקריבה את חייה למענו. ובמערכה הזו, טרם התאבדותה, היא שרה אריה אדירה שהיא אחד משיאיה של האופרה, לבד מהאריה הפופולארית "איש לא יישן" (נֵסוּן דוֹרְמָה), שאותה שר נהדר גרגור קונדה (ואותה היה שר לוצ'אנו פאבארוטי בשעתו).
פוצ'יני מת בטרם השלים את האופרה, מעבר לסצינת מותה של ליו, ויש גירסה שבכך יש לסיים את האופרה, אבל לפי טיוטות שלו הושלמה האופרה בידי אחרים ונוסף לה גם "הפי-אנד", שאינו מתרחש תמיד באופרות של פוצ'יני ("מאדאם באטרפליי" למשל).
בערב שבו שמענו את הקונצרט שרה את תפקיד הנסיכה טורנדוט הזמרת הרוסייה ילנה פנקרטובה, שיש לה קול עמוק וחזק שממלא את היכל התרבות, וגוף ענק ופנים גדולות ואפילו קצת מפחידות. לומר את האמת, לא התפעלנו ממנה, למרות כושרה המקצועי הוודאי, וכאשר מגיע ה"הפי-אנד", הנשיקה הממושכת של קונדה ויֶלנה על הבמה, זה היה אמנם מרגש מצד המוסיקה אבל גם פאתטי ובלתי-אמין מבחינת המשחק המאולץ והמימדים הגופניים שלה בשמלתה הענקית.
וצריך לציין לטובה גם את זמר הבאס הסיני ליאנג לי, ששר כה יפה ובקול עמוק את תפקיד טימור, אביו של כלף.
וכמובן הערב היה של התזמורת הפילהרמונית, בשלל כלים רגילים וגם מיוחדים, והיא במיטבה כמעט תמיד אבל במיוחד תחת שרביטו הנינוח של זובין מהטה, שהוא והתזמורת כאילו נוצרו זה לזה מששת ימי בראשית. וברגעי שיא, יחד עם המקהלה הענקית, הם הרעידו את ההיכל ואת האוזניים ואת הלבבות. פשוט לא היה אפשר להישאר אדיש לעוצמה המוסיקלית שלהם.
אולי בגלל החום הכבד והלחות הגבוהה ששררו אותו ערב בתל-אביב, ואולי בגלל הקירור הלא-מספיק בפואייה, מחוץ לאולם, היה נדמה שמערכת הקירור של ההיכל עצמו, אם כי פעלה וקיררה היטב – אינה מצליחה להתגבר על חוסר החמצן שבאוויר. האולם והבמה היו מלאים עד אפס מקום, אלפי אנשים נושמים ומחממים את האוויר ביום חם ולח במיוחד, וחרדתי כל הזמן פן מי מהמְבצעים יתעלף בגלל חוסר אוויר רענן.
כל הכבוד להם שהצליחו לבצע את תפקידיהם ללא פגם.
אהוד בן עזר