אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1265 03/08/2017 י"א אב התשע"ז
אורי הייטנר

צרור הערות 2.8.17



* אתיקה מקצועית – חובתו ומחויבותו של פרקליט הן העמדת טובת הלקוח בראש מעייניו. שפטל לא פעל על פי האתיקה המקצועית. האם משפחת אזריה תפטר אותו, או תיתן לו להמשיך להזיק לאלאור?

* הראייה החדשה – עו"ד שפטל ממשיך להתאכזר ללקוחו, ובמקום לנסות להקל בעונשו, הוא משתמש בו ככלי משחק למימוש תאוות הרייטינג שלו. לכן, הוא דוחף לערעור בעליון. בנדיבותו, הוא מבהיר שאם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל רוצים שאזריה יגיש בקשת חנינה, הוא מוכן לפתוח במו"מ, אחרי שהם יגישו הצעה מסודרת. איזו מודעות עצמית. לא יאומן.
אז הוא יגיש ערעור לעליון. נו, ומה יהיה לו לומר, אחרי ששתי ערכאות הפריכו מכל וכל, פה אחד, את כל טענותיו כעפרא דארעא? איזו ראייה חדשה יציג בפני בית המשפט העליון? אה. הוא יטען שאייזנקוט שמן.

* חוק הרדיקלים השלובים – השמאלימין הרדיקלי מנסה להוכיח באותות ובמופתים, שמה שעשה אלאור אזריה, זו דרכו של צה"ל מימים ימימה.

* בוז – אני בז מעומק נשמתי לכל סמרטוט עלוב נפש, המתגאה בפייסבוק שיסית את ילדיו להשתמט ולערוק מצה"ל, במחאה על כך שהוא לא הפך לכנופייה. אני מאחל לאותם סמרטוטים, שהילדים שלהם יצפצפו עליהם, כי הם פטריוטים הנאמנים למדינה, ולא ישראלים על תנאי.

* חטיפת הילדים – לא שמעתי חדשות לאחרונה. יכול להיות שהתחילו לחטוף ילדים לצבא? לא, פשוט אני שומע כל מיני קשקושים על "הילד"... פספסתי משהו?

* צרור הערות על השב"כ והמתקפות עליו – הדלפות מן הקבינט המדיני ביטחוני הן עבירה על החוק ופגיעה בביטחון.
אם נכון המידע שהודלף מן הקבינט, לפיו השב"כ המליץ לא להציב מגנומטרים, בניגוד לעמדת המשטרה – בעניין הזה אני בעד עמדת המשטרה.
הגם שאיני תומך בעמדת השב"כ בנדון – אני רואה כחובתו של השב"כ להמליץ לקבינט המלצות על פי הבנתו המקצועית.
השב"כ הוא גורם ביטחון ומודיעין רציני ומוערך מאוד בעולם, אך הוא אינו חף מטעויות. הוא שגה לא אחת בעבר. לדעתי, הוא שגה גם בנושא הזה.
מותר לבקר את השב"כ, כפי שמותר לבקר כל גוף אחר.
בין ביקורת לגיטימית על השב"כ, לבין השתלחויות מתלהמות ודמגוגיות של פוליטיקאים פופוליסטיים ורודפי רייטינג כדוד ביטן ומירי רגב, פעורה תהום. לתהום הזאת קוראים נורמטיביות, אחריות, ממלכתיות, רצינות.
לוחמי השב"כ מחרפים את נפשם מידי יום ומידי לילה כדי להבטיח את ביטחונה של ישראל ואת קיום הדמוקרטיה הישראלית. רק אפס מאופס ודמגוג עלוב כח"כ דוד ביטן, יכול להרשות לעצמו לכנות אותם "פחדנים".
דוד ביטן הוא נער השליחויות של נתניהו. הוא משתלח בשב"כ כדי להטיל עליהם את האחריות על כניעתו של נתניהו. העובדה שנתניהו לא העמיד אותו במקומו, משמעותה היא גיבוי של נתניהו לדבריו.
יציאתו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ להגנת השב"כ מפני המתקפה הפרועה של רגב וביטן, מוצדקת. עם זאת, הביטוי שלו שהשניים "לא השלימו את המעבר מקוף לאדם," היא אמירה חצופה, קיצונית ולא ראויה.
הטענה שהוטחה כלפי דן חלוץ, כאילו דבריו הם גזענות נגד מזרחים, מגוחכת. הרי הוא עצמו מזרחי.

* מאמין ביועץ המשפטי – עסקת עד המדינה הנרקמת עם ראש הסגל של נתניהו לשעבר, ארי הרו, מפריכה את ההשמצות נגד היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, כאילו הם גוררים רגליים בחקירת פרשיות השחיתות של נתניהו. ההיפך הוא הנכון. אין לי ספק, שהם פועלים במרץ כדי להגיע לחקר האמת, ולבער את השחיתות. אני משוכנע, שאם תהיינה בידיהם ראיות המצדיקות הגשת כתב אישום נגד נתניהו, הם יגישו כתב אישום. אם לא תהיינה בידיהם ראיות מספיקות, הם לא יגישו כתב אישום. הם אמונים על ראיות, להבדיל ממשפט הרחוב.
ולא פחות חשוב לחזור על האמירה העקרונית, שמה שאזרחים במדינה דמוקרטית צריכים לדרוש מהנהגתם אינו רק לא לרדת מתחת לסף הפלילי, כלומר לא להיות עבריינים פליליים, אלא לא לרדת מתחת לרף מוסרי של ניקיון כפיים, מוסר ציבורי ודוגמה אישית. אך באשר לעניין הפלילי, יש לתת לגורמי אכיפת החוק לבצע את תפקידם ללא לחץ הרחוב.

* סקירה מודיעינית – יצחק לאור מדוכא. מה שמדכא אותו אלו ההפגנות נגד היועץ המשפטי. למה? כי כאשר מפגינים נגד השחיתות, בעצם מסיחים את הדעת מהנושא שנגדו צריך להילחם – הברבריות של הקולוניאליזם המשיחי, כלומר הציונות. ואלה שמפגינים נגד השחיתות, הם בעצם חלק מאותה ברבריות, רק נאבקים על שטויות, כמו כיצד היא תתנהל.
לאור גם לועג לאנשי השמאל, בלשונו הסרקסטית "נאורי השמאל", המזהירים מפני הידרדרות ל"מלחמת דת". בעיניו, זו התנשאות קולוניאליסטית על עם שנלחם על חירותו מפני הכובש הקולוניאליסטי הברברי.
אגב, באופן חריג מוצא לאור הבדל מסוים בין פשעי 1948 לפשעי 1967: "ההבדל העיקרי בין גבולות 1948 ל-1967, לא גודל הפשעים, אלא הצידוק האידיאולוגי. מאז 1967 השתלט השד המשיחי גם על השמאל – למשל, הכותל."
כלומר ב-1948 היינו סתם קולוניאליסטים, וב-1967 נהיינו קולוניאליסטים משיחיים, כולל השמאל הציוני.
כדרכם של שוקניסטים, הוא לא יכול להשלים פשקוויל בלי לבוז לזכר השואה בישראל ובעיקר למסעות הנוער לפולין. "כל הציונים מדובבים את הייעוד ההיסטורי הזה של המדינה, זה גם פשר מסעות הנערים לפולין: רק שם יבינו שחיינו השתפרו ביחס לאושוויץ, והם מהווים חלק מתהליך היסטורי, כולל הזונות והוודקה. הכול מותר לנו, הגואלים ונגאלים."
יפה, לאור. יפה. לאור מודה שחיינו בגיהינום הקולוניאליסטי השתפרו ביחס לאושוויץ. ואו.
נמשיך בסקירה המודיעינית מהשוקניה. בניגוד ללאור, התסריטאי והבמאי צפל ישורון דווקא מתמלא בתקווה בעקבות ההפגנות נגד היועץ, אך גם הוא מזהיר, שאם המחאה תסתפק בנושא השחיתות, היא תתמוסס. יש למנף את המאבק הזה למערכה כוללת. "אין ולא תוכל להיות פשרה בין המשיחיות הדתית הלאומית לדמוקרטיה ליברלית." ולכן, מן המחאה צריכה לצאת התארגנות פוליטית חדשה, שתאבק נגד הימין המשיחי דתי לאומי. מי הם מנהיגי הימין? ישורון מפרט: "בראש המפלגות המשמעותיות עומדים היום אנשי ימין, רובם יוצאי חצרו של נתניהו: ליברמן, גבאי, כחלון, לפיד, וכולם מחזרים אחר מצביעי הימין."
ואחרון בסקירה המודיעינית להיום, זוהיר אנדראס. הפשקוויל שלו מכוון נגד משה ארנס. מי שקורא את מאמריו של ארנס יודע, שארנס דבק בדרכו המסורתית של הליכוד, כמפלגה לאומית ליברלית; כזו שנציגיה היום במערכת הפוליטית הם ריבלין ובני בגין. חלק ניכר ממאמריו של ארנס הם בעד העמקת השוויון של ערביי ישראל והשתלבותם במדינה, נושא בו עסק רבות גם כשר בממשלה. מתוך האיכפתיות של ארנס להשתלבות ערביי ישראל, הוא יוצא נגד ההנהגה הקיצונית שלהם. בשבוע שעבר, תקף את ראאד סלאח, המסית הראשי. בפשקוויל התגובה, מכנה אנדראס את ארנס – "המסית הראשי". אם הוא תוקף את סלאח, הוא בעצם מסית נגד הערבים. הוא גם מזכיר מה היה תפקידו של ארנס בממשלות ישראל. "שר המלחמה".
עד כאן סקירתנו המודיעינית להבוקר.

* קביש – ברי כנורי שיתף את קוראי "הארץ" ביומן מסע. הוא יצא מתל-אביב לפסטיבל הקולנוע בירושלים, והווייז הבהיר לו שבשל פקקים ועומסי תנועה כבדים בכביש 1, הוא עומד לאחר באופן משמעותי לסרט שרכש לו כרטיסים. לאחר לבטים רבים, נאלץ לנסוע בכביש 443 והגיע בזמן. אלא מה? כבר 30 שנה הוא אינו דורך בשטחים קבושים ו-443, אויה, הוא כביש קבוש, להלן קביש. ובכן, מר כנורי, לידיעתך, גם כביש 1 הוא כביש קבוש, כלומר קביש. גם הוא עובר בשטחים אקבושים (כלומר בשטחים שהיו תחת הכיבוש הירדני עד שחרורם במלחמת ששת הימים).
אין מה לעשות, מר כנורי היקר. מעתה יהיה עליך לחשב מסלול מחדש. לא עוד כביש 1 (אלא אם כן מחיר עקרונותיך הוא כרטיס לקולנוע).

* שותף לדבר עקירה – במלאת 12 שנים לעקירת גוש קטיף, כדאי לזכור ולהזכיר – שותפו של שרון לעקירה היה נתניהו. נתניהו תמך בעקירה במשאל חברי הליכוד, לפחות בשלבים הראשונים של המשאל, כאשר היה ברור לכל שיש רוב לשרון (אחרת שרון לא היה הולך למשאל). בימים האחרונים של המשאל, היו שמועות שנתניהו פועל בחשאי לשכנע אנשים להצביע נגד, בניגוד לאמירותיו הפומביות. אחרי משאל חברי הליכוד, הוא הצהיר שתוצאות המשאל – שכזכור דחה את העקירה, מחייבות אותו, והוא יפעל על פיהן. אולם כאשר ההתנתקות הגיעה להצבעה בממשלה, נתניהו, אז שר האוצר, הצביע בניגוד לתוצאות המשאל, בעד ההתנתקות. וחשוב לציין – בממשלה אין משמעת סיעתית, אין משמעת קואליציונית, כל שר מחויב להצביע על פי צו מצפונו.
כאשר העקירה הגיעה לכנסת, הוא שוב הצביע בעד, בניגוד לתוצאות המשאל. נכון, בהצבעה בכנסת השרים מחויבים להחלטת הממשלה, על פי עקרון האחריות המשותפת. אך הוא יכול להצביע נגד ומיד להתפטר. או עדיף להיפך – להתפטר ואז להצביע נגד. ובכל מקרה, כיוון שההחלטה בממשלה התקבלה בתמיכתו, אין משמעות לאמירה שהצבעתו בעד היתה רק בשל האחריות המשותפת.
נכון, רגע לפני העקירה הוא התפטר. הוא עשה זאת כאשר כבר אי אפשר היה להשפיע. כאשר ניתן היה להשפיע, בדרך העיקרית שבה יכול נבחר ציבור להשפיע – באמצעות האצבע, הוא תמך.
אז למה הוא התפטר? כי הוא ידע לעשות את החשבון שלו.
מעניין, שנתניהו תמך בעקירת היישובים על אף הטראומה האישית שלו – עקירתו מבית ראש הממשלה למלון "שרתון פלז'ה".

* מוסיקה יהודית של אמן דגול – ב-2008 הוציא שלמה גרוניך את תקליטו "מסע אל המקורות". זהו תקליט של טקסטים ממקורות ישראל, מן התנ"ך ומן התפילה, שהוא הלחין והקליט. גרוניך הוא גאון, אמן דגול. כל יצירתו נפלאה. ומכל יצירתו, אני אוהב במיוחד את "מסע אל המקורות". גרוניך מתאר בצורה כמעט מיסטית את האופן שבו הוא יצר את התקליט. הוא פשוט ישב ליד הפסנתר, והלחנים רצו מאליהם, ברצף אחד, כאילו היו בתוכו תמיד ורק ציפו לרגע שבו יפתח להם שער לפרוץ אל העולם. התקליט כולל גם את תחילת ההפטרה של גרוניך בבר המצווה שלו.
תקופה ארוכה התקליט הזה היה במכוניתי ובנסיעותיי האזנתי לו רצוא ושוב, ואני מכיר על פה כל תו ותו. גם הייתי פעמים אחדות במופע של "מסע אל המקורות". גרוניך הוזמן להופיע באירועים רבים של עולם ההתחדשות היהודית בישראל.
שמחתי לשמוע על זכייתו של גרוניך בפרס שר החינוך למפעל חיים בתרבות היהודית. הוא ראוי לפרס והפרס ראוי לו.
כאשר הוציא גרוניך את התקליט, היה גל גדול מאוד של יצירה יהודית של מיטב האמנים. היו מי שהלעיגו על כך וכינו זאת טרנד. יתכן שיש כאלה שתפסו טרמפ על טרנד (אדרבא, אני בעד טרנדים חיוביים), אבל רבים וטובים אכן מצאו ביצירה הזאת את זהותם כיהודים וכיוצרים ואמנים. ...עכשיו לכו תתבכיינו על הדתה שמדתה.

* ביד הלשון: נפלה עטרת ראשנו – מילים אלו פותחות מודעות אבל על אדם יקר, לרוב על דמות מרכזית, אישיות חשובה בקהילה. מקור הביטוי הוא ממגילת איכה, שאנו קוראים בתשעה באב:
"נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ
אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ."
עטרת ראשנו שנפלה, ועליה מקוננת מגילת איכה, היא ירושלים.

רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?

הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.

הצטרפו לאתר
🏠 A− A A+