מה תרומתם של יו"ר התנועה לאיכות השלטון עו"ד אלעד שרגא ושל הפרשן המשפטי של קול ישראל פרופ' משה נגבי, לשחיתות בישראל?
אקדים ואומר, שמדובר בשני אנשים ישרים ונקיי כפיים, שלא דבק בהם רבב. יתר על כן, מדובר בשני אנשים שמקדישים עשרות שנים מחייהם למאבק בשחיתות, והם עושים זאת ללא משוא פנים, בלי הנחות פוליטיות, מתוך תחושת שליחות אמתית.
אם כך, למה העליתי בכלל את השאלה הזאת?
אני סבור שתרומתם לשחיתות היא בהיותם בין מובילי תופעת הפליליזם של המאבק בשחיתות, שהוא סניף בתופעת המשפטיזם בחברה הישראלית.
למה כוונתי בביטוי פליליזם? בכך שכל התנהלות והתנהגות של ההנהגה, נבחנת באמות מידה פליליות.
התנועה לאיכות השלטון מגישה תלונות למשטרה על כל התנהגות שלילית של מנהיגים, לוחצת לחקירות פליליות, רצה לבתי משפט בתביעה לאלץ את הפרקליטות להגיש כתבי אישום, מערערת על קולת העונש או על זיכוי וכו'.
משה נגבי עושה זאת בפרשנותו ברדיו ובעיתונות. הכול נבחן על פי אמת מידה פלילית. כל התנהגות בלתי נורמטיבית מבחינה ציבורית, מוסרית וערכית, מוצגת כפלילית בפי נגבי, שמקפיד להציב ליד כל התנהגות את העונש הקבוע בחוק, ברף הגבוה ביותר שלו, על פי פרשנותו. ולאחר מכן הוא מאשים את מערכת אכיפת החוק – המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט ברפיון ואוזלת יד, כיוון שלא פסקו לחומרה על פי הרף שהוא הציב להם.
ומדוע אני סבור שהפליליזם מחזק את השחיתות?
כי הוא מציב בפני ההנהגה דרישה נמוכה מאוד – לא לחצות את הסף הפלילי. אם כל דבר נבחן במשקפיים פליליות, הרי שכל מה שאינו פלילי – מותר. ומכאן שנשיא, ראש ממשלה, ראש רשות, שר, חבר כנסת – כל עוד לא עברו עבירה פלילית, הם עמדו בציפיה המוסרית שלנו מהם.
האם כאזרחים אנו יכולים להסתפק בסף הפלילי? האם אין לנו ציפיות ודרישות גבוהות יותר מן ההנהגה – לעמוד ברף מוסרי וערכי גבוה, להיות ישרים, להיות נקיי כפיים, להוות דוגמה אישית לציבור (והרי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית)?
כאשר הכול נבחן באמת המידה הפלילית, אנו מוותרים על הצבת הציפיות והדרישות המוסריות הללו. וכאשר אנו מוותרים על הרף המוסרי, אנו הופכים שחיתות ציבורית להתנהלות לגיטימית, כל עוד היא לא חצתה את גבול הפלילים. ומנהיגים מושחתים מקובלים עלינו, כל עוד לא הוכח בבית המשפט שהם עבריינים פליליים.
אמחיש במספר דוגמאות את פירות הבאושים של ההסתפקות בסף הפלילי.
כאשר אולמרט זוכה מחמת הספק בערכאות הנמוכות בפרשת טלנסקי, הוא יצא בחגיגות ניצחון והשתלח בפרקליטות ובגורמי האכיפה. בפסק הדין נאמרו עליו דברים קשים מאוד שהצביעו על שחיתות חמורה. בפסק הדין נאמר בפירוש שאולמרט קיבל מעטפות עתירות מזומנים. אבל כיוון שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שהוא היה מודע לדברים, הוא זוכה מחמת הספק. בחברה מתוקנת, זיכוי כזה היה גורם למנהיג לא להציג עוד את פניו בציבור. אך אולמרט הזחוח יצא מבית המשפט כמנצח. הרי כל שאנו דורשים ממנהיגנו הוא לעמוד בסף הפלילי. ואם הוא זוכה מחמת הספק, הרי שהוא לא הורשע. ואם הוא לא הורשע, הוא ראוי להנהיג. נכון, מבחינה משפטית זיכוי הוא זיכוי. אולם מבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, מה שהתגלה, אלה דברים שאסור לקבלם.
הוא הדין בזכות השתיקה של הרצוג. זכות השתיקה ניתנת לחשוד כדי לא להפליל את עצמו. משמעות הדבר, היא שאם הוא ידבר, הוא יפליל את עצמו. מכאן, שמי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיש לו מה להסתיר. הוא אולי יצליח להימלט מעונש ומבחינה פלילית אף לא יוגש נגדו כתב אישום. אולם ברור שמבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, הוא בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, לא כל שכן, מי ששמר על זכות השתיקה כאשר היה איש ציבור (הרצוג היה אז מזכיר הממשלה), אינו ראוי להיות איש ציבור, ובוודאי שלא מנהיג ציבור. הרי הוא אפילו לא החזיר את חובו לחברה.
עוד ביטוי לקלקול הפליליסטי הוא "הטלת הקלון". יש בכלל ספק בקלונו של איש ציבור עבריין? האם בכלל צריך להכריז על קלון? אצלנו, אפילו הקלון כבר אינו עניין ציבורי או מוסרי, אלא משפטי. בית המשפט קובע האם יש קלון במעשיו של איש ציבור עבריין. ואם בית המשפט לא "הטיל עליו קלון", אין בו קלון והוא ראוי לחזור להנהגה. חיים רמון הורשע בעבירת מין, ואומה שלמה ציפתה בכיליון עיניים שבית המשפט יפסוק בעבורה האם יש או אין קלון באיש ציבור עבריין מין. וכשלא הוטל עליו קלון, הוא שודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה.
ביטוי נוסף ממכבסת המילים הפליליסטית, הוא "החזיר את חובו לחברה". אריה דרעי ריצה את עונשו, ישב בכלא, השלים את "תקופת" הקלון ומרגע זה הוא ראוי להנהיג ציבור, עם חותמת הכשרות של בד"ץ בית יוסף. "אבל הוא החזיר את חובו לחברה, הוא לא יכול לחזור לחיים נורמליים?" אכן, הוא החזיר את חובו לחברה. לכן הוא אדם חופשי, מרגע שסיים לרצות את עונשו. זה הופך אותו ראוי להנהיג ציבור?
השופט דן כהן הורשע בנטילת שוחד וישב בכלא. הוא ריצה את עונשו – האם עכשיו נקבל אותו כשופט? למה לא? הרי הוא החזיר את חובו לחברה. מה, הוא צריך להיענש פעמיים?
דן כהן לא יחזור לכס השיפוט. אבל דרעי חזר להנהיג ואפילו לכהן שוב במקום הפשע, כשר הפנים. ואולי גם אולמרט יחזור להנהיג, כי אין לנו ציפיות מוסריות ממנהיג, אלא רק משפטיות- פליליות. ואם פלוני החזיר את חובו לחברה, או לא הוטל עליו קלון, או הוא שמר על זכות השתיקה ולכן יצא נקי, או יצא זכאי מחמת הספק, או מבקר המדינה כתב עליו ביקורת חמורה אך לא פלילית – שמלה לך, קצין תהיה לנו.

לפני שנתיים וחצי פירסם מבקר המדינה דו"ח חמור ביותר על התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא תיאר התנהלות שניתן לתאר אותה רק במילה אחת – שחיתות. אין מילה אחרת לתאר את החמדנות, התאוותנות והנהנתנות של נתניהו. הפער המזעזע בין הקמצנות של נתניהו בכספו הפרטי לבין הפזרנות שלו בכספי הציבור; בין גישתו המצמצמת עד אכזריות בתקציבי חינוך ורווחה, בשם קדושת "הריסון התקציבי" והאחריות הכלכלית, לבין גישתו המרחיבה ללא גבולות בתקציבי הציבור למימון אורח החיים הראוותני והרהבתני שלו, כפי שעלו מדו"ח המבקר – אינו אמור לעורר ספק על השאלה האם הוא ראוי להנהגה לאומית?
אבל זה "רק" דו"ח של מבקר המדינה. לא הוגש נגדו כתב אישום. בוודאי שהוא לא הורשע בדין. אם כך, מה רוצים ממנו? למה "רודפים" אותו? הוא... נקי.
תחקירים עיתונאיים חשפו התנהלות מושחתת ביותר של נתניהו ומשפחתו, של סביבתו הקרובה. נו, אז מה? הוא הורשע בבית המשפט? אז זה לא מעניין.
בפרשת 1000 לא ברור אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו. אבל אין מחלוקת על כך שקיבל מטייקונים "מתנות" למימון אורח החיים הראוותני והנהנתני שלו ושל רעייתו, במאות אלפי שקלים. ואם החקירה לא תניב כתב אישום פלילי – האם מקובלת עלינו כאזרחים הנורמה הזאת? האם נשאר בכלל בציבוריות הישראלית המושג – נורמה?
אם ראש הממשלה בחר, משום מה, לכהן לצד ראשות הממשלה דווקא בתפקיד שר התקשורת, וביום שבו הוא נכנס לתפקיד הוא הדיח במייל את המנכ"ל ומינה מיד את מקורבו ואיש סודו, כדי להיות בטוח שהוא ממלא בדיוק את רצונותיו – האם כאשר המנכ"ל נחקר בעבירות שחיתות על פעולותיו במשרד, אין אחריות לשר הממונה והממנה?
כאשר סביבתו ומקורביו מעורבים עד צוואר בשחיתות בעסקאות ביטחוניות, אין אחריות מיניסטריאלית לראש הממשלה, שהיה מעורב מאוד בעסקה ודחף בכל כוחו לאשרה בניגוד להמלצות חיל הים, צה"ל ומערכת הביטחון? האם אנו יכולים לקבל שהוא, מי שתמיד הינו "הראשון שזיהה", מי שמקפיד לגנוב קרדיט על כל הצלחה של שר משריו, פתאום "לא ידע"? אין לו מושג מה קורה סביבו?
מבחינה משפטית, עמרי שרון ישב בכלא על עבירות שביצע במערכות הבחירות של אביו. מבחינה משפטית, לא הוכחה מעורבותו האישית של אריק שרון. אולי הוא באמת לא היה מעורב. אולי בניו אמרו לו בקריצה: "את זה תשאיר לנו. יותר טוב שלא תדע." אבל אנחנו, האזרחים, יכולים לקבל זאת מבחינה ציבורית? אין אחריות לעומד בראש?
אבל לא. נהיינו כולנו משפטיסטים. המשפטיזציה והפליליזציה החליפו אצלנו את הנורמות והמוסר. וכך, אין לנו ציפיות נורמטיביות מן ההנהגה.
וכאשר אנו מתעלמים מן הצחנה כל עוד לא ברור שחצתה את הסף הפלילי, אנו מחזקים עוד יותר את הפליליזציה, כי מי שאינם מוכנים לשאת את הצחנה, מוליכים אותה היישר למישור הפלילי. וכך אנו מגיעים להפגנות השערורייתיות נגד היועץ המשפטי, כאילו תפקידו אינו להוביל חקירה לעומק ולהחליט על סמך ראיות, אלא להגיש כתבי אישום על פי דרישת ההמון והלחץ הציבורי. במקום להפגין נגד השחיתות הציבורית של ראש הממשלה, מפגינים נגד היועץ המשפטי, שכביכול אינו מספק את הסחורה – כתבי אישום. ואם הוא יגיש כתבי אישום, המפגינים יעברו להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שהם יספקו את הסחורה?
הסף הפלילי, הוא ציפייה נמוכה מדי מן ההנהגה. כאזרחים, עלינו לצפות ממנהיגינו ליותר. להרבה יותר. למרבה הצער, החברה הישראלית מתפשרת על הסף הזה, ובכך היא נותנת ידה לשחיתות הציבורית.

2. צרור הערות 6.8.17

* תנו לעבוד – כל מי שעוקב ברצינות ובעיניים פקוחות ובלתי משוחדות אחרי ההתפתחויות בפרשיות השחיתות שנתניהו קשור אליהן, מבין שיש כאן חקירה יסודית ורצינית ביותר, מעמיקה, שמתנהלת בנחישות, בדבקות במטרה, ללא משוא פנים ובאומץ. היעד – חקר האמת. המטרה – ביעור השחיתות.
בראש המערכת המובילה את החקירה הזאת ניצב היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. כן, אותו מנדלבליט המושמץ בראש חוצות, שנערך נגדו מסע הכפשות והסתה והפגנות שבועיות בקרבת ביתו. ההפגנות הללו, נגד עובד ציבור, ועל אחת כמה וכמה נגד היועץ המשפטי לממשלה, בניסיון להפעיל עליו לחץ ולהורות לו כיצד אמורה להסתיים החקירה, הן אמנם ליגאליות, אבל לא לגיטימיות, לא דמוקרטיות וחותרות תחת שלטון החוק, ומציבות כנגד שלטון החוק הפועל על פי ראיות וממצאים את משפט ההמון (בדומה להפגנות של תומכי אלאור אזריה, נגד מערכת המשפט ושלטון החוק).
מנדלבליט, שעומד בגבורה במסע הזה, וממשיך לנהל ביד רמה את המערכה נגד השחיתות ולמען ניקוי האורוות בישראל, שותק ואינו משיב למשמיציו. השבוע, לראשונה, הוא התייחס לכך בבקשה צנועה ופשוטה. "תנו לעבוד." והרמז הוא ברור – המסע הזה מפריע לחקירה, משבש אותה, מסרס את גורמי האכיפה ואת שלטון החוק ובכך מסייע לשחיתות.
אני בטוח שרוב המפגינים עושים זאת מתוך כוונה טהורה להיאבק בשחיתות. הם אינם מודעים לכך שהם משמשים כלי בידי בעלי אינטרסים זרים, דוגמת הישראלי המכוער אלדד יניב.

* שולה זקן של נתניהו – במשך עשרות שנים היתה שולה זקן שפחתו החרופה של אולמרט. כל מעשי העבריינות והשחיתות שלו היו לחם חוקה והיא הייתה המגן האנושי שלו. כאשר הופקרה בידיו, לא נותרה לה ברירה, אלא לפתוח את הפה ולספר את האמת במשטרה. וכך, ביום אחד, היא, הנאמנה שבנאמנות, הייתה ל"שטינקרית", "מלשנית", "בוגדת" ושאר התארים המקובלים בסביבות של פשע ושחיתות, כלפי מי ששבר את קוד ה"מוסר של גנבים".
אז בימים הקרובים נתחיל לשמוע על ארי הרו ה"שטינקר" וה"בוגד" שמכר את נשמתו ל"סמול" וכו' וכו' וכו'. וההבדל הוא, שבעוד אולמרט נהנה מסביבה של קומץ מעריצים עיוורים, לנתניהו גייסות של מעריצים מסוג זה.
אבל לא לעולם חוסן.

* ההבדל – ההבדל בין בני בגין ליאיר נתניהו הוא שיקוף ההבדל בין אבותיהם.

* התייעלות – משכורתו השנתית של מנכ"ל "טבע" יצחק פטרבורג היא 34 מיליון שקל. מעולם לא הבנתי לשם מה אדם זקוק לכל כך הרבה כסף, אך לא כאן המקום לכתוב על רדיפת בצע מטורפת וחמדנות. אולם הצידוק הניתן למשכורות העתק הללו מבחינת החברות המשלמות אותן, הוא הצורך במנהלים טובים, התחרות על המנהלים הטובים, הנובעת מכך שמצב החברה נובע בראש ובראשונה מרמת הניהול.
כאשר חברה משגשגת, זאת תוצאת הניהול. וכאשר חברה קורסת? זו אינה תוצאת הניהול? וכאשר חברה שמשגשגת לאורך זמן, קורסת כעבור זמן קצר, תחת מנהל שקיבל אותה כמשגשגת, זו אינה אחריותו?
"טבע" קורסת, ולכן היא נזקקת ל"התייעלות". איך? על ידי פיטורי 800 עובדים, שבירת מטה לחמן של 800 משפחות. והרי העובדים הללו הם עובדים טובים, מסורים ומוכשרים, שתרמו מאוד לשגשוג החברה, והם המשיכו להיות אותם עובדים טובים, מסורים ומוכשרים, גם אחרי שהתחלף המנהל ודירדר את החברה לעברי פי פחת. אבל הם משלמים את מלוא המחיר. ואילו המנכ"ל שגרם למצב המחייב התייעלות, אפילו אינו מעלה על דעתו לוותר על שקל אחד משכרו, למען ההתייעלות.
אילו המנכ"ל היה בנאדם, ולמען ההתייעלות (האמיתית), כביטוי לאחריותו וכדוגמה אישית של מנהיג, במיוחד כשהוא מפטר עובדים, הוא היה מקצץ את שכרו לחצי. גם במקרה זה, שכר הרעב שלו היה 17 מיליון שקל לשנה.

* תמונת ראי – לפני כשנתיים פרסם רוגל אלפר פשקוויל "ביקורת טלוויזיה", בעקבות ראיון עם איתמר בן גביר. הוא נשפך מהערצה לתמונת הראי שלו. סוף סוף מהפכן אותנטי. וכמה בוז הוא שפך על אלה שאינם מהפכנים כמוהו וכמו בן גביר.
והשבוע גדעון לוי כתב על תמונת הראי שלו – שפטל. המסר שלו היה ששפטל אומר את מה שכולכם – הישראלים השנואים, חושבים. ולכן הוא מעדיף אותו, האותנטי, עליכם הצבועים ועל אנשי ה"תקינות הפוליטית" מערוץ 2.
"אני אוהב להאזין לתוכנית הרדיו של יורם שפטל. הוא מרגיז אותי פחות משדרי האמצע החסודים, שעוטפים את אותם רעיונות באצטלת מהוגנות. הוא מנבל את הפה, וזה לא יפה, והם מכבסים את מילותיהם, וזה יפה פחות. הוא בבוטות והם במתק שפתיים, והמסרים הלאומניים דומים. הוא אומר 'האספסוף הערבי מוסלמנו-ג'יהאדו-שאהידו-עמלקו-פלסטינו-ניאו נאצי־פשיסטי', והם סתם קוראים 'מחבלת' לכל נערה פלסטינית נואשת בת 14 עם מספריים. זו התקינות, שפטל הוא הלא-תקין."

* ימים ראשונים – בטקס חנוכת יישוב הקבע של מושב העובדים גבעת יואב, אמר מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, יחיאל אדמוני: "בתמונות היסטוריות מפורסמות אנחנו רואים את חורשי התלם הראשון בנהלל, או את היושבים על הגורן בדגניה. התמונות הללו הן ציוני דרך בתולדות עמנו. אולי הצילומים המצולמים עכשיו במעמד זה יופיעו פעם בעתיד כאחד מציוני דרך אלה."
התערוכה "ימים ראשונים", המוצגת כעת במכון שמיר למחקר שבקצרין, לציון יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, מוכיחה עד כמה הוא צדק. התערוכה מציגה תמונות מן הימים הראשונים של כל אחד מיישובי הגולן. תערוכה יפה, מרגשת וחשובה ומומלץ מאוד לבקר בה.

* ביד הלשון: דגניה – דגניה היא אם הקבוצות והקיבוצים. חלוציה, עשרה גברים ושתי נשים, עלו על הקרקע באום-ג'וני, להקים יישוב עצמאי – שותפות של פועלים עבריים, בכ"ה בתשרי תרע"א, 28 באוקטובר 1910.
עם הקמת דגניה ב' ב-1920, שמה של דגניה היה לדגניה א'.
ולמה דגניה?

החלוצים בחרו את השם ליישובם, בדיוק השבוע לפני 107 שנה, בי"ב באב תרע"א. מנהיג הקבוצה, יוסף בוסל, כתב בו ביום מכתב לארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי: "א.נ., בזה אנו מודיעים לכבודו כי קראנו שם מושבתנו החדשה 'דגניה', על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים אצלנו." מהם חמשת הדגנים? ומי ספר?
על כך כתב מוקי צור בספרו "לא בעבים מעל" – מאה ראשונה לדגניה: "חבריה לא הלכו לספור את מיני הדגן הגדלים בעמק הירדן, הם האמינו למקורות המשנאיים המדברים על חמישה מינים." ומהם חמשת מיני הדגן שבמשנה? חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון.