חגורת צניעות
מיד לאחר ההליכה לקנוסה של מיליקובסקי-נתניהו בפרשת המגנטומטרים בהר הבית, ולאחר הרצח הנורא של בני משפחת סלומון בנוה צוף, הוא הכריז שיש לתת למחבל פסק דין מוות. כמובן שכדי להיראות "אבו עלי" מיד החרה והחזיק אחריו גם שר הביטחון איווט אביגדור לובוביץ ליברמן, וגם הוא תבע עונש מות. מיד גם בנט ושקד הצטרפו לתביעה.
כל אותם "גיבורים" יודעים היטב ששום דבר מעשי לא עומד מאחורי תביעתם ורק עובדה זאת הביאה אותם לומר את דבריהם כדי להצטייר "גברים" בעיני בוחריהם.
ייאמר ברורות. עונש מוות ככלל אינו מוסרי, ואינו יעיל כלל במאבק עם הג'יהאדיסטים המוסלמים. (ישמעאל הנייה: "אנחנו אוהבים את המוות היהודים אוהבים את החיים ולכן ננצח אותם")
http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243
לכן העונש הראוי והיעיל להילחם בג'יהאדיסטים המוסלמים הוא אחר. וכדי להסבירו יש לנתח את הבעייה.

בעיית הג'יהאדיסטים
במהלך הקרב לכיבוש העיר מֶכָּה (אותה נאלץ לעזוב) ולנצח את שבט קורייש, מתוך רצון לשכנע את לוחמיו להילחם עבורו, העלה מוחמד רעיון גאוני שהשפיע על כל ההיסטוריה עד ימינו. רעיון הג'יהאד מלחמת המצווה.
רעיון הג'יהאד הוא גאוני מפני שאין בו מפסידים כולם מנצחים.
רעיון הג'יהאד – מלחמת המצווה של מוחמד להשלטת האיסלאם הוא רעיון גאוני, אין בו מפסידים. מה שקורין "A win-win situation" – המנצחים במלחמה מקבלים את השלל. אדמות, בתים, רכוש, עבדים. (מוחמד כמובן מותיר ברשותו חמישית משלל הכופרים (סורה 8 סורת השלל, פסוק 1). ואת כל שלל היהודים (סורה 59 פסוק 7) כולל נשים שבויות (סורה 33)
הנופלים במלחמה גם הם מנצחים. הם זוכים בחיי עולם בגן עדן. הם זוכים שם לאוכל, שתייה, נערות בתולות יפות, שחורות עיניים (סורה 52 פסוק 17-25) ונערים יפים (סורה 56 פסוקים 15-21). בניגוד למקובל, אללה בקוראן אינו מגביל את מיספר הבתולות לשבעים ושתיים.
"הוי המאמינים כאשר אומרים לכם, צאו למלחמה למען אללה מדוע תכרעו תחתיכם בכבדות? האם ישביעו חיי העולם הזה את רצונכם במקום העולם הבא? הן תענוגות העולם הזה קצרי מועד הם לעומת העולם הבא." (סורה 9 פסוק 38).
"צאו למלחמה, כל קל רגליים וכבד גוף, וקומו להיאבק בהקריבכם את רכושכם ואת נפשותיכם למען אלוהים. בזאת ייטב לכם לו רק ידעתם." (סורה 9 פסוק 41).
הבעיה במלחמה נגד הרוצחים המוסלמים היא שהם יודעים שהם מרוויחים כפול ומכופל.
כל ג'יהאדיסט הרוצח יהודי בטוח שהוא יקבל את שכרו בעולם הבא באוכל טוב, נשים, ונערים. ואילו משפחתו תקבל את שכרה בעולם הזה בנדיבות ממשלות אבא של מאזן, והחמאס.

הפתרון
טנטלוס, בנם של זאוס ושל הנימפה פלוטו, הוזמן לשולחנו של זאוס באולימפוס. כמנחה לאלים טנטלוס הרג את בנו פלופס, ביתר אותו, בישל אותו, והגיש אותו כמזון לאלים.
העונש שקיבל ע"י האלים היה לעמוד רעב וצמא בבריכת מים תחת עץ פרי בעל ענפים נמוכים. בכל פעם ששלח ידו לקטוף פרי, התרוממו הענפים שנשאו את מזונו הנכסף מעבר להישג ידו. בכל פעם שהתכופף לשתות ממי הבריכה, ירדו המים לפני שיכל ללגום מהם. הביטוי "ייסורי טנטלוס" מתאר מצב בו השגת המטרה נכשלת ברגע האחרון בצורה חוזרת ונשנית.
בדומה לעונשו של טנטלוס על רצח בנו, הנה העונש הראוי לג'יהאדיסטים מוסלמים רוצחי היהודים: "ייסורי טנטלוס."
לכל רוצח בכלא תוצמד חגורת צניעות נעולה בעוד תאו מקושט בתמונות בתולות שחורת עין (גם כחולות). יסבול הרוצח מייסורי טנטלוס נצחיים לכל חייו, ויהא זה העונש הראוי לו.
הנה דוגמאות זולות לפתרון המוצע:
http://www.zap.co.il/models.aspx?sog=x-bdsm&db594821=4605636

שוועתה של גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון)
אני בהחלט מודע שהצעה טובה זו אינה ישימה כי מיד תעלה שוועתה של גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) ודומותיה, לשמיים, בגין "חוסר מוסר". פסק דין מוות היא תטען, אינו סותר את החוק הבינלאומי, עונש חגורת צניעות כן.

אין סתירה בין אמירה: "הוא צריך למות,"
לבין חשש חיסול מחבל מחשש למטען או מסכין
אחד הטיעונים שחרצו את דינו של אלאור אזריה היה שהוא אמר "המחבל צריך למות," ורק אחר כך אמר שהוא חשש ממטען חבלה או מהסכין. הסתירה בין השניים חרצה את דינו.
אין כלל סתירה בין הדברים. יכול בן אדם לחשוב ש"מחבל צריך למות" כפי שאומרים מיליקובסקי-נתניהו ואיווט לובוביץ ליברמן, ואין הדבר מגיע בידיהם לכדי ביצוע. ויכול בן אדם לחשוב ש"מחבל צריך למות" כמו אזריה, ולהרוג אותו אחר כך מחשש ממטען חבלה או מסכין ברגע שראה אותה מתנועע. אין כלל סתירה בין הדברים.
הבעיה המשפטית היחידה היא היה יסוד כלשהו לחשש.
ייאמר ברורות. מחבל שנוטרל נבדק ונכבל ואין ממנו יותר שמץ סכנה אסור בתכלית האיסור להורגו.

יהודה דרורי טועה, מתעה, וגם פוגע
בניגוד ליואב אהרוני, הרי שיהודה דרורי הוא שאינו מבין את המצב והוא פשוט ממציא דברים שקריים ופוגעים. ("חדשות בן עזר", גיליון 1266).
משפחת גולדין מעולם לא ביקשה לשחרר אסירים מחבלים, דבר המסכן אזרחים רבים, אלא רק להכביד על החמאס באמצעים אחרים, בלי לפרט ספציפית.
משפחת גולדין צודקת בהחלט בדרישתה זו.
על הדרך לפתרון כתבתי כבר מספר פעמים.
הדרך היחידה להחזיר את הגופות ואת האזרחים החיים היא "הומאניזם תמורת הומאניזם". מדינת ישראל מקבלת מדי שנה לטיפול רפואי בישראל עשרות אלפי חולים מרצועת עזה.
על מדינת ישראל להכריז: "הומאניזם תמורת הומאניזם". לא ייכנס מעזה חולה ערבי לטיפול בישראל ללא החזרת גופות החיילים ושני האזרחים. נראה אז כיצד יעמדו אנשי החמאס מול הפגנות חולים שמעברם יימנע. רק הם יכריחו את החמאס להחזרת הגופות והאזרחים.
כל זמן שהדבר לא נעשה מדינת ישראל בוגדת באזרחיה.

אור לגויים חושך ליהודים
מדינת ישראל מגישה טיפול רפואי לערבים מסוריה, מהרשות הפלישתינאית ומעזה. לאחרונה פורסם שאפילו סאיב עריקאת, המתנאה בכך שהוא כנעני מצאצאי רחב הזונה, מחכה להשתלת ריאות בארץ.
הנימוק לשאלה מדוע עלינו לתת טיפול רפואי ולהציל את הרוצים להרגנו הוא להראות לערבים שהיהודים הם אנושיים. לכן יש לדאוג לכך שגם החולים הערביים המטופלים יהיו אנושיים, ואין הדבר נכון.
על כל חולה המובא לטיפול בישראל לחתום על הצהרה שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי מוחמד חוסיין המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את כל היהודים, גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי. שהרי לא יעלה על הדעת לטפל בחולה איסלמו-נאצי שמטרתו השמדת היהודים. כמובן שכל הערבים תחת שלטון מדינת ישראל יזכו לטיפול למרות גזענותם.
כדאי לדעת עוד עובדה. כל מחבל הנשאר בחיים עולה למדינה לפחות במיטה אחת בבית חולים.

תביעת הדיבה נגד יאיר הון-נתניהו
במסגרת מאבק פוליטי לכיבוש ערבי המכוון לפגוע בראש הממשלה פירסם ארגון "מולד" תחקיר על בנו יאיר נתניהו.
בתגובה לתחקיר פרסם יאיר נתניהו בכינוי יאיר הון* את התגובה הבאה: "הי 61. אני לא אתייחס לכל השקרים וההשמצות. כמה נחמד אבל שהצד שלכם תמיד מבלבל את המוח על הסתה, דמוניזציה, רצח אופי וחציית קוים אדומים. מה עם איזה תחקיר על מקורות המימון השונים והמשונים (והזרים) של המפעילים של הדף ההזוי הזה? מה עם איזה תחקיר על ה'בן של כולנו' של רה"מ שרון שנכנס לכלא?
"מה עם איזה תחקיר על 'הבן של כולנו' של רה"מ אולמרט, יחסיו המעניינים עם פלסטיני והמשמעויות לביטחון המדינה? או 'הבן של כולנו' של ראש הממשלה פרס שהרג חייל בפליטת כדור והנושא הוצנע? ברוח ימים אלו יש לי מסר לכל חברי הקרן להשמדת ישראל וגרורותיהם."
הוא חתם את התגובה באימוג'י של אצבע משולשת וצואה.
בתגובה ארגון "מולד" הגיש תביעת דיבה נגד יאיר-הון-נתניהו על סך של 140 אלף שקל.
ב"מולד" ציינו כי בין הפרסומים שהוציאו את דיבתם נמצאים הביטוי "הקרן להשמדת ישראל", שימוש במילה "גרורותיהם" והקביעה שמדובר בארגון "אנטי ציוני". ב"מולד" אף ציינו כי בניגוד לטענת נתניהו, הם אינם זוכים למימון מהאיחוד האירופי.
בנו של אולמרט לא הגיש תביעת דיבה.
תביעת הדיבה של יאיר הון:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5000288,00.html
על התביעה הזו ועל סיכויה מן הסתם עוד ידובר רבות.

* שרה בן ארצי היא הבת של שמואל הון (האן) (ביידיש תרנגול) שעיברת את שמו. יאיר נתניהו בחר להזדהות עם שם משפחת אימו.

תביעת הדיבה שלא היתה ואין סיכוי שתהיה נגד בן עזר
מן הראוי ומן הצדק היה עליי לתבוע תביעת דיבה את אהוד בן עזר על דברי הדיבה שהעליל עליי כשכתב שאני כותב דברי דיבה. (גיליון 1263) כמובן להד"ם. מעולם לא כתבתי דבר שהוא אפילו ספק ספיקא של דיבה. (אל חשש לא אתבע אותו).
בניגוד לדברי בן עזר עליי: "הוא אמיץ מאוד כשמדובר בסיכון משפטי וכספי שלי כעורך אחראי – להיתבע על הוצאת דיבה בגלל פירסום חלקים מתוך דבריו." אינני אמיץ כלל ועיקר, להיפך, אני מאד פחדן והסיבה לכך היא שאני הרבה יותר עני מבן עזר, ולכן הרבה יותר חושש ממנו מתביעה. אני זהיר מאוד מאוד בכל מילה שאני כותב.
בן עזר צינזר אותי בשני מקרים. האחד ידידו של העורך עולה מבגדד שתבע ממנו לצנזר את דבריי ולא לפרסמם יותר, ובתגובה תבעתי את חופש הדיבור והדמוקרטיה וכתבתי שאל לנו לאמץ בארץ את מערכת הערכים והצנזורה של אבו בכר אל-בגדדי!
ככל שיהפוך מישהו את דבריי אין בדברים אלו שום עילה לתביעת דיבה כלשהי. הסיבה לצינזור היא רק ידידות העורך עם אותו עולה מבגדד.
המקרה השני גם הוא ידידו של העורך שבריש גלי מתנאה בכך שהצטרף לתנועת החרם נגד ישראלים ותבעתי להתייחס אליו על פי הכלל: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא," וליישם עבורו את הכלל: "האוחזים בחרם בחרם יאבדו."
אכן אותו האיש תומך תנועת החרם, הפחיד את העורך עד מאוד באיום בהגשת תביעת דיבה שכמובן אין לה שחר ועילה, שהרי לא ניתן לתבוע דיבה על ציטוט מדברי התובע.
לשמחתנו בקרוב כשייכנס חוק החרם לתוקפו ניתן יהיה לתבוע כלכלית את אותו האיש תומך החרם על דבריו ללא הוכחת נזק. או אז הוא ישלם על מעשיו.

רחמים לא ידע
https://www.youtube.com/watch?v=vgCoUj9OcxQ

ליברמן לא ידע?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5000193,00.html
בניגוד לרחמים ש"לא ידע" מישהו רוצה לומר לי שאיווט אביגדור לובוביץ ליברמן, המנהיג הטוטאליטרי של ישראל ביתנו, המנהיג שמעלה ומוריד, ממנה ומפטר, האחראי על כל פעולה גדולה וקטנה במפלגה, לא ידע?
המזעזע הוא שהמשטרה אפילו לא חקרה אותו.

הדתה בקיבוץ
בעקבות כתבותיה המרתקות של ד"ר ארנה גולן האם היתה הדתה בקיבוצים? ברצוני להוסיף משהו על "ההדתה" בקיבוץ.

אחד במאי והיהדות
"הקבוצה ע"ש קדושי פינסק" קמה ב-1924 והגיעה להתיישבות בעמק יזרעאל בהקימה ב-1926 את קיבוץ גבת.
כיאה לחברי תנועת "פועלי ציון" (יש לבטא "פוֹלֵי צייֶן) הציונית-סוציאליסטית-מרקסיסטית חגיגת "אחד במאי"-חג הפועלים ביטא יותר מכל את האידיאולוגיה ה"סוציאליסטית-קיבוצית" של הפינסקאים. "אחד במאי" נקבע תמיד יום שבתון.
השכנים – "קבוצת השרון", "קבוצת עיינות", ו"נהלל". היו אנשי "גורדוניה" ומפלגת "הפועל הצעיר", והמונח "סוציאליזם" לא היה מקובל עליהם. הם לא חגגו את "אחד במאי" ולא שרו את "האינטרנציונל". כשהתנוסס בגבת הדגל האדום הם חששו מהשפעתו על חינוך ילדיהם. באמצע חגיגת "האחד במאי" בגבת, הופיעו פתאום צעירי נהלל, עם צעיר בשם משה דיין בראשם, והחלו להתפרע ולהפריע. הם סולקו והחגיגה נמשכה.
יום אחד הסתקרן חבר קבוצת "השרון" השכנה, שבה לא נחוג ה"אחד במאי" ולא הונפו דגלים אדומים, לדעת כיצד חוגגים בגבת את חג הפועלים. הוא התגנב בערב החג אל מאחורי חדר-האוכל של גבת לראות ולהאזין. מה הופתע כאשר שמע שירה אדירה שבקעה מהאולם. החברים ישבו צפופים איש אל רעהו, ומפיהם פרץ בהתלהבות חסידית אדירה – זמר חסידי בנוסח קארלין, החוזר על עצמו שעה ארוכה: "שיר המיילעס מיט היספיילעס" שיר המעלות עם התפעלות: אוי-יו-יו-יו-יו... ותחינת "אבינו מלכנו,חננו עננו – עשה עמנו צדקה וחסד!" והשורות חוזרות ונשנות: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ / חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ / אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ / חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ / כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים. / עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד / עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהושִׁיעֵנוּ."
לחגיגה "סוציאליסטית" כזאת לא ציפה החבר מהקבוצה השכנה.
החלוצים הפינסקאים באו כולם מבתים מסורתיים ולא יכלו להתנתק ממהותם היהודית.
לא עברו שנים הרבה ובהשפעת חגיגת ה"אחד במאי" של "קבוצת פינסק", נפוץ החג בכל העמק. חג "האחד במאי" נחוג גם בנהלל, וכלל שם מצעד בכפר, ואסיפה רבת משתתפים בבית העם, בחסות הדגל האדום. ברבות הימים החג נמוג ונעלם. היהדות נשמרה.

ירדה השבת
 חבר הקבוצה יהושע רבינוב הוזמן יום אחד לבקר בקיבוץ גינוסר. לפנות ערב יצא לטייל לכיוון ואדי חמאם שכשמו כן הוא – ואדי היונים – וחזה במאות יונים עפות חזרה לקִנן. כשחזר מטיולו כבר ירדה השבת ובקיבוץ גינוסר קיבלוה בשירים.
הביקור נחרט בזיכרונו של יהושע וכשחזר לגבת כתב את השיר – "ירדה השבת". דוד זהבי חיבר לשיר לחן.

ירדה השבת
יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר,
וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ.
וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים
לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת.
תַּעֲלֵינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם,
קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=137
כמובן שמאז כל "קבלת שבת" בגבת נפתחה בהדלקת נרות ובשירו של יהושע המשורר – חבר הקבוצה.

מאיר איילי והמאבק על היהדות בקיבוץ
אויגן הירשלר – בן למשפחת רבנים, נולד ב-1913 באוסטריה בעיירה אייזנשטדט. בהיותו בן שבע-עשרה, לאחר לימודים באייזנשטדט ובמטרסבורג, נסע לפרנקפורט דמיין ללמוד בישיבתו של ד"ר יוסף ברויאר, שהיה נכדו של ר' שמשון רפאל הירש, בעל הסיסמה: "תורה עם דרך ארץ."
בנוסף לקח אויגן, שיעורים כתלמיד שלא מן המניין באוניברסיטת העיר. בראשית 1933 סיים את לימודיו וחזר לאייזנשטדט, שם הקים את הסניף המקומי של תנועת הנוער "תכלת לבן" (בלאו-וייס) ו"החלוץ", ועבד בהכשרה כרפתן.
באפריל 1933 הגיע העולה החדש לנמל חיפה. אויגן, תלמיד הישיבה לשעבר הבקיא בלשון המקרא והמשנה, השתוקק מאד לשמוע את צליל השפה העברית מפי ילד עברי המדבר בשפת המקרא והמשנה כשפה טבעית – שפת אימו. כשיצא מהנמל החל לטייל בשכונה העברית "בת גלים" והנה בא לקראתו ילד כבן שש. מיד שאל אותו:
"אמור נא לי ילד, מה שמך?"
מניה וביה ענה לו הילד ב"לשון הקודש" בהברה ספרדית: "חמור! מה איכפת לך?!"
הסתבר לו מיד שזאת היא השפה העברית המדוברת מפיו של ילד עברי יליד הארץ שהעברית היא שפת אימו. בכל מקרה אויגן הירשלר עיברת את שמו לשם העברי: "מאיר איילי".
עם עלייתו ארצה צורף מאיר איילי, על פי החלטת בני מרשק, ל"קבוצת השדה". החלטה שממנה למד את המושג "מרות הקיבוץ", כסיסמה שצילצולה דמוקרטי לחלוטין, אבל משמעה קווים שנקבעו ע"י יצחק טבנקין ומרעיו... מאז לא "החזיק" יותר מטבנקין, בלשון המעטה.
לאחר יום העבודה התחיל מאיר להדריך קבוצת נוער מגרמניה. כמדריך הוא נפגש עם ברל כצנלסון שהשפיע רבות על דרכו בעתיד.
בשבועות תרצ"ה נערכה התכנסות למדריכים, בה הרצה ברל כצנלסון. מאיר שמע מפיו את המסה המצליפה שלו: "בזכות המבוכה ובגנות הטיח." בדבריו, מצא ברל מסילה לליבו של מאיר איילי. איילי נוכח שמשנתו של ברל, שלא כזו של טבנקין, היתה סדורה, ולא היו בדבריו חזרות וערבובי רעיונות. נקודה נוספת: ברל היה מקורב אל גדול חוקרי היהדות בימים ההם – גרשם שלום. ברל חשב כל הזמן על דרך חינוכית למען לא יאבדו החלוצים את מורשתם היהודית. ברל ראה במאיר איילי בן ברית רעיוני שיש לטפח, מפני היותו "חלוץ" שבא ממשפחת רבנים, ומעיירה בה היתה הישיבה של עזריאל הילדסהיימר לפני שעבר לברלין, שם הקים את הסמינר הידוע לרבנים, והוא בוגר לימודים בישיבה. חלוץ כזה השואף לשמר את המורשת היהודית, היה דמות "המדריך האידיאלי" בעיני ברל.
בשנת 1940 עלה לירושלים להמשיך בלימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית. הוא נרשם ללימודי יהדות. פרופסור גרשם שלום חוקר הקבלה המפורסם בחן אותו על דף מספר "הזוהר". בבחינת הכניסה לאוניברסיטה הוא נדרש לתרגם טקסט בארמית. מבחן הקבלה עבר בהצלחה והוא התקבל ללימודים. מאז התיידד מאוד עם גרשם שלום, למרות ששנה מאוחר יותר שלום הצטער מאד על כך שתלמידו בחר לחקור את הנגלה במקום את הנסתר. בנוסף למד מאיר תורה אצל הפרופסורים: קאסוטו, סגל, יוליוס גוטמן, ובנציון דינור.
 בשל המאורעות והמלחמה הפסיק את לימודיו לפני סיומם. מוריו באוניברסיטה הפצירו בו להמשיך במסלול אקדמי אבל מאיר רצה להיות נאמן לדרכו האידיאית ולשוב לחיי קיבוץ.
ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיע לקבוצת פינסק-גבת. לאחר לבטים רבים, שיכנעו אותו ארקה ישראלי ורעייתו המשוררת פניה ברגשטיין, לבוא ולהתנחל עם אשתו בקיבוץ.
מאיר התרשם מאד מהסברת הפנים ופתיחת הלבבות שנתנו לו החברים בגבת. מיום בואו חש בתחושת השתייכות והרגשת בית. הוא מאוד התרשם מהחברה המלוכדת, שבה שררה חמימות יהודית עממית, שהביאו איתם יוצאי פינסק.
בוותיקי הקבוצה – יוצאי פינסק, הוא מצא, היתה תערובת אנושיות-מנטאלית מעניינת, פשטות עממית נלבבת – חמימה, עם אינטליגנציה טבעית. הרשימו אותו המשוררים: יהושע רבינוב, ופניה ברגשטיין. הרשימה אותו הדבקות בשפה העברית הצחה, שנרכשה כבר בגימנסיה או ברחוב הפינסקאי, מבלי להתנכר לחלוטין לשפת האם, היידיש הרוסית-ליטאית המתנגנת.
לאחר שנה של עבודה בחקלאות ועמידה במבחן העבודה הפיזית, נקראו – מאיר ונעמי אשתו, לעול העבודה החינוכית, נעמי כמטפלת לילדים בגיל המתבגר, ומאיר כמורה ב"כיתות ההמשך" – השם הקיבוצי לתיכון, ומאוחר יותר כמנהל בית-הספר. כל זאת כמובן מבלי לזנוח לגמרי את העבודה ברפת לעת מצוא, בעיקר בתורנויות שבת.
המנהל והמחנך מאיר איילי, שהיה אמון על ההומאניזם המערבי האירופאי יותר מאשר על האחידות החינוכית הסובייטית, יצר במקוריותו מוסד חדש בגבת – מוסד "חברת הילדים". "חברת הילדים" שהקים מאיר שימשה לאחר זמן דוגמא גם לקיבוצים אחרים. "חברת הילדים" התנהלה בדרך דמוקרטית על-ידי החניכים עצמם. החניכים אירגנו את הפעילות התרבותית והספורטיבית שלהם. הם אירגנו את סידור העבודה שלהם בענפי המשק, את הוצאת העלון השבועי, את המסיבות, הטיולים, וכדומה. אך היתה זאת כמובן "דמוקרטיה מודרכת". המחנכים-המדריכים היו מודעים לגבולות התערבותם באוטונומיה של החניכים, אבל הם המורים, קבעו את מהלך הדברים. המורים הם שהנחילו לילדים את סגנון התרבות בהווי מיוחד של "חברת הילדים": אירגון חדר-האוכל של הילדים, קבלות השבת וערבי החגים, קונצרטים מעל גבי תקליטים בפטיפון מונע ידנית, תערוכות רפרודוקציות מגדולי האמנים, וכדומה.
כאשר שמע ברל כצנלסון ממאיר איילי, בן טיפוחיו, שהחליט להסתפח לגבת, הוא תמה מאוד. היה זה זמן קצר לאחר שברל, החרד לאובדן הזהות היהודית, עודד את מאיר להתחיל לעבוד בהכנת האנתולוגיה "חגים וזמנים", כפועל יוצא מהשאיפה להשיב את הדרת המועדים היהודיים לחיי הציבור הנקרא "חילוני".
ברל שאל אותו בתמיהה: "האם לא קראת ב'יומן גבת' את רשימתו הבוטה של ארקה, על שהמטפלות בגבת 'העזו' לעשות מעשה קלריקאלי כזה, ולהדליק נרות שבת בבית הילדים?..."
"שומו שמיים!" זעק ארקה בלהט המהפכני שלו, "מחזירים אותנו ואת ילדינו להווי הדתי, שאותו נטשנו!"
מאיר ענה לו שהוא לא נותן משקל יתר לדברים אלו, אבל בהמשך פעולתו הבין מאיר את תמיהתו של ברל על תפישת היהדות ב"קבוצת פינסק". הבעייה התעוררה בקשר לאופן עריכת "קבלות השבת" ב"חברת הילדים".
בעת ייסוד "חברת הילדים", ישב מאיר עם ילדי הקבוצה הבוגרים לתכנן את הפעילות התרבותית. המבוגרים שביניהם ביקשו והחליטו, כי בעת קבלת השבת בחדר-האוכל שלהם יודלקו נרות שבת. החלטה זו בדבר הדלקת נרות שבת הגיעה לידיעת "ועדת חינוך" של המשק, וזו העבירה את הנושא בדחיפות להכרעת אסיפת הקיבוץ. בשלוש אסיפות קיבוץ דנו ודשו בנושא, ובסופן הוחלט ברוב דעות: אין להכריח את הילדים לנטוש את הרעיון הזה, אך יש לנסות ולשכנעם, שאין מנהג זה של הדלקת נרות שבת מתאים לחיי הקיבוץ.
מאיר נזכר בדבריו של ברל, ומכיוון שלא היה מוכן להיות ה"שליח לדבר מצווה", ולהודיע את ההחלטה לילדים, הטילה האסיפה על המשוררת פניה לבוא בדברים עם בני חברת הילדים ולהסביר להם את עמדתם של רוב חברי הקבוצה. פניה, המשוררת, שבהיוודע ממדי השואה, כתבה את השיר המרגש "שתלתם ניגונים", שיר מלא הערגונות והגעגועים לבית אבא, ולזמירות השבת על שולחנו, הלכה והודיעה לילדים את ההחלטה. ואכן, נרות שבת כבר לא הודלקו על שולחנם של הילדים, אבל הוקראו פרקי מקרא ודברי חז"ל, והושרו ברננה נלהבת זמירות שבת, פיוטי חג, ופסוקי הלל, ועל כך לא היה פוצה פה ומצפצף.
פניה ברגשטיין שתלתם ניגונם:
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=394

המנטאליות של חברי "קבוצת פינסק", ניתח מאיר איילי, היא מלאת סתירות. אצל חברי הקבוצה התקיימה קריאתו של פאוסט: "שתי נשמות בליבי שונות," זו נוגדת את זו, האחת ספוגה שורשיות יהודית עממית, אהבת ישראל ואנוש, עם מסירות נפש עד כלות לבניין הארץ, והאחת בוערת בלהט מהפכני להרס חברה גלותית ישנה ולהקמת אושיות חברה של צדק ושוויון. תוך כך לא הושם לב, שמא נשפך התינוק יחד עם המים הדלוחים, ויחד עם כלים שנדבקו אליהם רפש ועובש נזרקו כלים יקרים, טעוני מסורת של עושר תרבותי ומוסרי.
רק לאחר מאבק ארוך התאפשר למאיר ללמד בבית-הספר, אולי מהראשונים בתנועה הקיבוצית, לצד יצירות י"ח ברנר, וש"י עגנון – גם דף גמרא, ופרק מעמיק במחשבת ישראל. ובו בזמן להכניס למערכת הלימודים בכיתות הגבוהות את היצירות הקלסיות מספרות העולם. החל בטרגדיות יוון, דרך שיקספיר, וגיתה, עד השירה, המחזה, והרומאן, של המאה האחרונה. כיוון שלא הונהגו בחינות בגרות בבית-הספר, והן לא היו המוטיבציה ללימודים, היה חופש לבחור מערכת לימודים ייחודית.
מאיר איילי הירהר: האם היתה זאת מורשת בית אבותיו, או פרי תהיותיו בדרך החינוך, שהניעו אותו לנקוט, גם במערכת ההוראה, שילוב של שתי הדיסציפלינות יחד, תרבות ישראל שורשית עם תרבות כללית חובקת עולמות. הוא פעל בהתמדה לעניין בכך הן את החניכים, והן את עמיתיו המחנכים. הוא עצמו גדל בבית דתי, אביו היה תלמיד חכם מופלג, מקפיד במצווה קלה כבחמורה, אך הקפדה זו שהושלטה בבית לא השאירה בו את אותה רתיעה, או אף עוינות שמצא אצל החברים יוצאי קהילות מזרח אירופה. חדשים לבקרים אביו שינן לו את פירושו הוא למאמר בתפילת השחרית, "לעולם יהא אדם ירא שמיים," כך: "לעולם יהא אדם," קודם לכל תהיה אדם, ואחר כך תהיה ירא שמיים. לא בכדי כיהן בעירו ד"ר עזריאל הילדסהיימר, רב אורתודוכסי, ממייסדי שיטת "תורה עם דרך ארץ" – שיטה של דבקות בסערות המהפכות החברתיות והסוציאליות.
בבקשו נתיבות עולם, רחק מאיר מדרך האורתודוכסיה, ובבחלו בחיי הגלות ובספיחיה הסתפח אל עדת הפועלים בוני הארץ ויוצרי חברה חדשה, אבל, הוא לא נסחף להתנכרות הטוטלית לערכי מורשת אבות, אדרבא, הוא ידע ולימד: "לא תצלח לעמנו תחייה לאומית ארצית ורוחנית ללא יניקה משורשי תרבותו. ומצווים אנו לרכשה ולפרשה כל יום מחדש, כמעשה חכמינו, שבנו מערכת הרמנויטית מדרשית שלימה כדי לפרש את התורה, ולהקנותה לכל דור כהבנתו." וכדברי גיתה: "את אשר ירשת מאבותיך, רכשהו למען יהא קניינך."
מאיר לא יכול היה לקבל את העובדה שבגבת העדיפו ללמד את "המניפסט הקומוניסטי" במקום יהדות.
ברל כצנלסון נשאר מאד קרוב למאיר, והמשיך לעודדו להוציא חומר בדפוס על "החגים והזמנים" היהודיים.

קבלת שבת בעת פילוג
 בדומה לריב בפינסק בין החסידים למתנגדים והקמת המניינים הנפרדים כך קרה גם בגבת בזמן הפילוג. בטרם עזבו החליטו המפא"יניקים לפצל את טקס קבלת השבת בחברת הילדים.
קבלת השבת חייבת להיות על פי דרישתם על פי ההשתייכות הפוליטית.
הגיע ערב שבת והנה: באותו חדר-אוכל ישבו עתה שתי קבוצות של ילדים. קבוצה אחת של ילדים ממפא"י ישבה מצד ימין של האולם, וקבוצה שנייה של ילדים ממפ"ם ישבה מצד משמאל של האולם. הילדים ישבו ופזלו במבטיהם אל הקבוצה היריבה. "שבת המלכה" שירדה מעתה על הילדים, נכנסה מפולגת: שבת "איחודית" ושבת "מאוחדת".
לראשונה ילדי "האיחוד" עשו "קבלת שבת" ללא השיר הפותח המסורתי: "ירדה השבת". על פי המסורת הגבתית – השיר "ירדה השבת", פרי עטו של יהושע רבינוב, פתח כל "קבלת שבת" בעבר. הסיבה לפסילת השיר: המשורר יהושע רבינוב שייך ל"קיבוץ המאוחד". ילדי "הקיבוץ המאוחד" לעומת זאת המשיכו לפתוח איתו את קבלות השבת.

יה אכסוף נעם השבת
בגבת שרו תמיד שירים חסידיים בדגש על ניגוני חסידות קרלין. משום מה שיר אחד מעולם לא הושר והוא שיר שחובר ע"י רבי אהרון פרלוב מקרלין לפני יותר מ-250 שנה ועדיין מושר שם. שיר נפלא. "יה אכסוף נעם השבת":
יה אכסוף נעם השבת – תיהנו
https://www.youtube.com/watch?v=qdP7WPbdd5w

ביפעת, הקיבוץ החדש שהקימו המפא"יניקים, עמד מאיר איילי בראש בית הספר התיכון האזורי "העמק המערבי", שלימים הצטרפו אליו גם בני קיבוץ גבת, אנשי טבנקין, ו"הקיבוץ המאוחד". 
בנוסף להיותו מנהל, לימד איילי תלמוד, ויזם ב-1968 את מנהג תיקון ליל שבועות בו יושבים כל ליל שבועות ודנים בסוגיות תלמודיות.
השילוב בין היהדות לסוציאליזם הקיבוצי בא לידי ביטוי בנושא הדוקטורט שלו שיצא בספר: "אוצר כינויי עובדים בספרות התלמוד והמדרש", 1984, ו"פועלים ואומנים: מלאכתם ומעמדם בספרות חז"ל", 1987.
זמן קצר לפני שנתמנה ליו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ושכל את בנו הטייס במלחמת יום הכיפורים, זכיתי ללמוד אצל מאיר איילי, אדם ומורה נפלא, שאת כל חייו הקדיש למען התרבות היהודית. שיעור התלמוד של מאיר איילי היה מכיל עולם ומלואו, הומניסטיקה במיטבה. בשיעור היה עובר מסוגיית "תנורו של עכנאי", ו"אחרי רבים להטות", ועד פאוסט של  גתה. מסוגיית "האם יש שליח לדבר עבירה," אל עגנון וברנר.

בית כנסת עם שני רבנים
קיבוץ גבת היה היחיד בתנועה הקיבוצית שהיה בו בית כנסת וחיו בו שני רבנים הורי החברים, הרב קרמראז'-כנעני והרב ביגון. בבית הכנסת היו שני ספרי תורה שלימים נמצאו פסולים. ליד בית הכנסת התקיים מטבח כשר שבו בושלו ארוחות כשרות להורי החברים.
לימים נסגר בית הכנסת בגבת וקיים היום ביפעת.

הדתה
במחזור שלי, שהיו בו 19 תלמידים, התדתו רק שניים. על יד אחת ניתן לספור את כל המתדתים בכל המחזורים.
מסקנה: לימוד תרבות יהודית אינה קשורה כלל ועיקר בהדתה...
אי לימוד תרבות יהודית היא סתם בורות.
נעמן כהן