12 שנים חלפו מאז ההתנתקות.
מה קרה באותו אירוע?
טענה מקובלת היא, שיצאנו מעזה.
הטענה הזאת אינה נכונה. ישראל נסוגה מעזה, מדיר אל בלח, מחאן יונס, מבית חנון, מרפיח, כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה.
גם כאשר הטרור היכה מעזה, והוא היכה בגדול, ישראל לא חזרה לעזה. גם כאשר לאחר דחיית הצעות ברק בקמפ-דיוויד פתחו הפלשתינאים במתקפת הטרור הרצחנית, ישראל לא חזרה לעזה. כאשר בפעולה מסוימת כוח של צה"ל נכנס לעזה, ומפקד האוגדה יאיר נווה אמר שנישאר שם "ככל שיידרש," מיד ניתנה הוראת הנסיגה.
גם במבצע "חומת מגן", לאחר שנרצחו כ-1,500 ישראלים, כשצה"ל החזיר את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ, הוא עשה זאת רק ביו"ש, לא בעזה. אני יודע זאת גם מידע אישי. בשלב ב' של המבצע גויסתי בצו 8 ועמדנו להיכנס לעזה. החטיבה שלי אמורה היתה לפרוץ את ציר פילדלפי. אבל הפעולה בוטלה, ועברנו לטול כרם.
במשך אותן שנים, פיתחו הפלשתינאים באין מפריע את יכולת שיגור הטילים והחל ירי הטילים לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית, הן בגוש קטיף והן בעוטף עזה. ועדיין, ישראל לא חזרה לעזה. כאשר בני בגין אמר, לאחר הסכם אוסלו, שיירו טילים על אשקלון, לעגו לו, אמרו עליו שהוא מחולל פאניקה, "נביא זעם", כינו אותו. אבל הוא טעה. הטילים לא נורו רק על אשקלון, אלא גם על תל-אביב. וישראל לא חזרה לעזה.
אם כן, מה היתה ההתנתקות?
עקירת יישובי גוש קטיף ונסיגה לקווי 49'. לא היה בכך שום יתרון דמוגרפי, כי את השליטה על הפלשתינאים הפסקנו עוד קודם. אולם נאמר שהנסיגה תביא לשקט – היא הביאה לתוצאה הפוכה. הפלשתינאים האמינו בניצול הצלחה – כפי שהצליחו באמצעות טרור לעקור אותנו מנווה דקלים, הם האמינו שיצליחו באמצעות טרור ורקטות לעקור אותנו גם משדרות. כל שטח שישראל נסוגה ממנו הפך בסיס לטרור וירי טילים על אזרחי ישראל. זה החל עוד תחת שלטון אבו מאזן והתעצם תחת שלטון חמאס.
לפני עקירת היישובים הודיע שרון, שלאחר שניסוג, אם יירה כדור אחד, ישראל תגיב בעוצמה חסרת תקדים, ותקבל לגיטימציה לכך מכל העולם. זה לא קרה. כאשר ישראל הגיבה לראשונה, אחרי קרוב לשלוש שנים של הבלגה, במבצע "עופרת יצוקה", היא נאלצה להפסיק את המבצע באמצע, בטרם השיג תוצאות, ובמקום תמיכה בינלאומית קיבלנו את עלילת גולדסטון. רק ב"צוק איתן", 9 שנים אחרי העקירה, ישראל היכתה בחמאס והביאה לירידה משמעותית בטרור.
אפילו הטענה שבהתנתקות נתנתק מרצועת עזה לא הושגה. עדין העולם תופס את ישראל כאחראית על הרצועה, ואנו נוהגים כאילו הטענה הזאת מקובלת עלינו.
ההישג היחיד שהושג בהתנתקות היה מדיני – מסמך בוש, המסמך המדיני הפרו ישראלי ביותר של ממשל אמריקאי כלשהו. וגם ההישג הזה התמוסס במהרה, כאשר אולמרט הדהים את בוש, בהציעו לאבו מאזן הצעה שמחקה את כל הישגי המסמך (ואת השלום לא קירב בכך במאומה, כמובן).
אז מה קרה בהתנתקות? ישראל החריבה חבל התיישבות ישראלי שלם, עד הבית האחרון. קרעה קרע קשה ביותר בחברה הישראלית. קבעה תקדים הרה אסון של נסיגה עד המ"מ האחרון. ועל כל הנזק הזה לא קיבלה כל תמורה.
זה כל הסיפור של ההתנתקות.

2. צרור הערות 9.8.17

* פוגעים במעמד בית המשפט – אפשר להתווכח על חוק מס דירה שלישית, אך הוויכוח הוא בכנסת ושם צריכה להיות ההכרעה. בית המשפט אינו אמור להתערב בסוגיה זו, שהיא סוגיה פוליטית מובהקת.
במקרה זה אני תומך בחוק, אבל זו היתה עמדתי החד-משמעית, גם כאשר בית המשפט התערב בחוקים או החלטות שהתנגדתי להם, כמו למשל בנושא חוק טל.
בית המשפט צריך להתערב בחקיקה רק במקרים של פגיעה משמעותית בזכויות הפרט. מעבר לכך, עליו לדחות על הסף כל עתירה.
אמנם בית המשפט לא נקט עמדה בסוגיה הפוליטית-חברתית-כלכלית, אלא בפגמים שבהליך החקיקה. אך גם אם נפלו פגמים, מכאן ועד שימוש בנשק יום הדין של פסילת חוק, הדרך ארוכה (כפי שקבע השופט מני מזוז בדעת המיעוט).
חבל ששופטי בית המשפט העליון אינם מבינים שעיקר הפגיעה של האקטיביזם השיפוטי היא במעמד בית המשפט העליון, ושאויבי שלטון החוק ומערכת המשפט משתמשים בכל החלטה כזאת ככלי לפגיעה במערכת המשפט והסתה נגדו.

* לבטל את חוק ההסדרים – אם בית המשפט העליון מפעיל את נשק יום הדין של פסילת חוק, בשל ליקויים בהליך החקיקה, היה עליו לבטל רטרואקטיבית את כל חוקי ההסדרים ב-32 השנים שבהן פועלת השיטה. כמעט כל הרפורמות הכלכליות, כל ההפרטות, כל החקיקה הכלכלית המהותית והמשמעותית במדינת ישראל מאז 1985, התקבלו בהליכי מחטף מזורזים, ללא דיון אמתי וללא בקרה פרלמנטרית מהותית, במסגרת חוק ההסדרים.
אחרי שבית המשפט יצר תקדים משפטי של פסילת חוק בשל הליך החקיקה, על הכנסת להתעשת כבר עתה, 5 חודשים לפני חקיקת התקציב, ולהעביר מן העולם את חוק ההסדרים.

* לא בסמכותו – משפחת גולדין הודיעה לראש הממשלה ולשר הביטחון על כוונתה לעתור לבג"ץ נגד הממשלה, על כך שאינה מפעילה אמצעי לחץ על חמאס, כדי שיחזירו לישראל את החללים שבידיהם. על בג"ץ לדחות על הסף את העתירה, לא כיוון שהביקורת אינה מוצדקת, אלא כיוון שאין זה מעניינו ומסמכותו של בית המשפט העליון להתערב בסוגיות מדיניות וביטחוניות מובהקות, שהנן בסמכות מלאה של הממשלה.

* ההישג – ההישג האפשרי היחיד של ההפגנות ההזויות נגד היועץ המשפטי לממשלה, הוא מתן תחמושת לחסידי נתניהו, במקרה שיוגש כתב אישום, לטענה שמנדלבליט פעל תחת לחץ פוליטי והפגנות רחוב, ולא בשיקול דעת מקצועי.

* רעיון יצירתי – על רקע חקירות ראש הממשלה, מעלים תומכיו את הרעיון של איסור חקירת ראש ממשלה מכהן, כמקובל כלפי הנשיא בצרפת, כדי שיוכל להתרכז בניהול המדינה, ולא בניהול חקירותיו.
האם תומכי ההצעה מוכנים לרעיון הבא: ראש ממשלה מכהן לא ייחקר עד תום הקדנציה, אבל הוא לא יוכל להתמודד על קדנציה נוספת?
סביר להניח שהתשובה שלילית, ובצדק. האם ניתן למנוע התמודדות של ראש הממשלה בבחירות, רק בשל חשדות שאף לא נבדקו?
אלא שאלמלא כן, ראש ממשלה יוכל לאחוז בקרנות המזבח, להתמודד ולנצח שוב ושוב, ולנהל במקביל חיי שחיתות ועבריינות. זה עדיף?
אבל עלה לראשי רעיון מקורי, שכבר מזמן לא נוסה כאן. לבחור לראשות הממשלה אדם ישר ונקי כפיים. אני דורש הכרה בפטנט.
איך לא חשבנו על זה קודם?

* גאה במכון שמיר – ככל שאני מתוודע יותר ויותר למעלליו של נתניהו, ונזכר במעלליהם של אולמרט, שרון וברק, אני גאה להיות חוקר במכון המחקר על שמו של יצחק שמיר ז"ל.

* שמועה זדונית – לאחר אסון האפצ'י, ועוד בטרם הוסר האיפול על התאונה, הופצו ברשתות החברתיות, ובעיקר בקבוצות ווטסאפ, שמועות על כך שההרוג הוא הרמטכ"ל גדי אייזנקוט. ויש לי חשש כבד, שה"שמועות" הללו היו זדוניות, מן הסוג של פרסום מודעת אבל זדונית על אדם חי וכד'. יש לי תחושה כבדה, שזאת "שמועה" שהומצאה והופצה בידי אנשי "גדי גדי תיזהר."

* מעיד על החברה הפלשתינאית – מוחמד חארוף, שרצח את בת זוגו מיכל חלימי, מתעקש להציג את הרצח שלו כפיגוע לאומני. יותר משהטענה הזו מעידה על הרוצח, היא מעידה על החברה הפלשתינאית. בעיני החברה הפלשתינאית, רצח של יהודים מטעמים לאומניים הוא מעשה גבורה. קשר רומנטי עם יהודייה הוא פשע. ולכן, הוא מכחיש את הקשר הרומנטי, ובטענתו שרצח אותה בשל היותה יהודייה, הוא מנסה לקצור רווחים. ורשימת הרווחים שלו אינה קצרה. הוא יכול להיות גאוות המשפחה והקהילה – גיבור לאומי, שמימש את הלאומיות הפלשתינאית בכך שרצח יהודייה. אם החברה הפלשתינאית תכיר ברצח שלו כלאומני, הוא ומשפחתו יקבלו משכורות שמנות מהרשות הפלשתינאית. אם הוא מחבל, הוא עשוי להשתחרר בעסקת חילופין עתידית, והוא רמז לכך כאשר סיפר שעשה את המעשה כדי לשחרר מחבלים אסירים. ואם המעשה הוא על רקע לאומני, הוא צפוי לתמיכה גם מישראלים, דוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר, כפי שאנו מכירים מפשקוויליהם אחרי כל פיגוע רצחני.

* זנות = עבדות – התרבות היהודית, שיצרה את הסיפֵּר של ראשית עם ישראל, לא בעלילות גבורה, בשלל קרבות, אלא בעבדות נוראה וביציאה מעבדות לחירות, נועדה לחנך לשנאת העבדות ולאהבת החירות. עם ישראל הנחיל את הערכים הללו לאנושות כולה.
המאבק המתנהל היום להדברת תופעת הזנות, הוא המשך ישיר של המאבק נגד העבדות, כי אין הזנות, אלא סוג של עבדות. הצגת הזנות כדרך הטבע מקדמת דנא, זהה להצגת העבדות כדרך הטבע מקדמת דנא, בתקופת המאבק לביטול העבדות בארה"ב במאה ה-19.
תומכי הזנות נוהגים למצוא בפינצטה זונה המספרת שבחרה במקצוע בהכרה מלאה והיא רואה בו מימוש עצמי. הטיעון הזה תקף בדיוק כמו תופעת "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי" כלגיטימציה לעבדות.

* ביד הלשון: כמוצא שלל רב – זה קרוב לשנתיים, אני כותב מדי יום מאמר על פרק מפרקי התנ"ך, מ"בראשית" ואילך, במסגרת המיזם הנפלא 929.
אורי שיבי כתב השבוע באתר: "בנערותי רשמתי לעצמי יעד, ללא תאריך מוגדר, לקרוא את התנ"ך מכריכה לכריכה. כאשר נולד מיזם 929 הצטרפתי אליו כמוצא שלל רב. בתחילה כקורא, מיד לאחר מכן כמוביל קבוצת לימוד, וכשאזרתי אומץ גם ככותב."
שיבי כתב את הדברים במאמר על פסוק ה' במזמור קי"ט בתהילים, הפרק הארוך בתנ"ך: "אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ." ובמשפטים שהבאתי, הוא השתמש כשגרת לשון במטבע לשון מוכר, הלקוח אף הוא מאותו מזמור: "כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב."
הפסוק המלא, פסוק קס"ב, הוא:

"שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ
כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב."

ופירוש הביטוי – אני מסתער בשמחה ובאהבה על דבר מסוים, כמוצא אוצר גדול.
אורי הייטנר