בן יעקב, בן אהרון שלוש מייסד נווה-צדק

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 144, מיום 25.5.2006

שלמה שלוש היה בוגר גימנסיה "הרצליה", איש ההגנה, יקיר תל-אביב, מכהן בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, שליח עלייה לצפון-אפריקה, ובעיקר – נצר למשפחת שלוש המפוארת והמעורה בארץ-ישראל מדורי-דורות. הוא היה איש חיוני מאוד, מלא סיפורים והכרת ערך עצמית, והיתה לי הזכות לעזור לו בעריכת ספרו האוטוביוגראפי "בצל שליחות" (בהוצאת "גוונים", 1999) ובו פרקים היסטוריים רבים, חשובים וגם משעשעים על תל-אביב בראשיתה. בכמה מסיפוריו העסיסיים השתמשתי, בשינויים, לצורך הרומאן שלי "המושבה שלי".

למדתי ממנו רבות על הערבים. הם רצחו לפני שנים רבות בכביש מתל-אביב לרמלה, בדרכו לירושלים, את אחיו הבכור והאהוב, המהנדס הצעיר גבריאל שלוש [על כך הוא מספר בפרטות בספרו], אך לא גרמו לשלמה לשנוא אותם. להפך, כל סעודה עימו באחת המסעדות הערביות של יפו היתה חווייה קולינארית יחד עם טיול במנהרת הזמן לתקופת העלייה הראשונה. הוא דיבר ערבית שוטפת, כאבי וכדודים שלי בפתח-תקווה, וביושבי עימו היתה לי הרגשה שאני עדיין יושב בחברתם. ומדי פעם היה מוכיח לי, בשיחה שוטפת עם ערבים, כיצד השפה שלהם הידלדלה, וישנם ביטויים ומילים בערבית ששגורים על פיו, שאותם הדור של היום כבר אינו מכיר.

ממנהגיו: כבר בראשית הארוחה במסעדה היה תוחב שטר של עשרים שקל לכיסם של המלצר או המלצרית, יהודים כערבים, ותמיד שירתוהו בכבוד גדול, וכיד המלך.

צער רב הצטער שלמה על כך שבגלל ריבוי יורשים – בית סבו הדו-קומתי והמרשים בנווה-צדק לא הועבר לעירייה על מנת שישמש מוזיאון ומרכז פעילות לתולדות נווה-צדק ותל-אביב על שם אחיו גבריאל שלוש הי"ד, אלא נמכר לבסוף לאדם פרטי. ומאוד דאב גם על גורל בית הכנסת של סבו הנמצא עדיין בפינה החצר הגדולה של הבית ובו פריטים שתרם סבו, ומחשש עין הרע לא אזכירם. לאחר שהתחלפו תושבי השכונה נפל בית-הכנסת בידי חבורה משונה של חרדים בעלי-גוף שהפכו את עזרת הנשים למיטבח וכדי להצדיק את התיישבותם במקום הם יושבים שם ולומדים אף שהם לא נראים דומים במיוחד לבחורי ישיבה למדנים שתורתם אומנותם, ומחשש לשון הרע לא ארחיב בנושא. לשלמה זה עלה בבריאות כל עוד היה בכוחו לבקר שם.

הוא נקבר בבית הקברות הישן בטרומפלדור בחלקת בני משפחת שלוש האצילה.

הוא גם אהב מאוד לספר על הרפתקאותיו עם נשים, כמובן בתקופת היותו רווק, אלא שלא נטה לכלול אותם באוטוביוגראפיה שלו. הוא היה איש של תקופה. והתקופה כבר מזמן חלפה. ולא נותרו ממנה אלא ספרים שגם להם כבר אין הרבה קוראים.

אהוד בן עזר