* אליטה רקובה – יו"ר דירקטוריון "בזק" שאול אלוביץ' הורחק מהחברה בשל החקירות נגדו על שחיתות בחברה. דוד גרנות שמונה כממלא מקומו הזמני, נעצר לחקירה כעבור שבועות אחדים, בחשדות למעורבות בפרשיה אחרת לגמרי, החשדות נגד הטייקון בני שטיינמץ. חשוד נוסף בפרשה הוא טל זילברשטיין. זילברשטיין היה אחד החשודים המרכזיים בפרשת השחיתות של עמותות ברק, שהוגדרה בידי בית המשפט כ"קניית שלטון בכסף". המשטרה המליצה להעמיד אותו לדין בפרשה והיועץ המשפטי אימץ את ההחלטה, אך לבסוף הפרקליטות חזרה בה. שותפו לפרשה, יצחק הרצוג, לימים ראש האופוזיציה, שמר על זכות השתיקה בפרשה, כאחרון העבריינים. לימים, עבר טל זילברשטיין לעבוד כיועץ קרוב של אולמרט, המושחת והעבריין המורשע. בערוץ 2 נמסר שאולמרט הוא האיש שחיבר בין זילברשטיין לשטיינמץ, שלצדו הוא חשוד היום. לימים, עבר זילברשטיין לעבוד כיועץ של נתניהו, החשוד במספר פרשיות שחיתות וחברו של שאול אלוביץ' הנחקר בפרשיות שאירעו כאשר נתניהו כיהן כשר התקשורת, שהורחק מטיפול בענייני "בזק" בשל ניגוד עניינים בגין חברותו עם אלוביץ', אך מקורבו ואיש סודו שמונה בידיו למנכ"ל המשרד, שלמה פרבר, נחקר כחשוד בפרשה. חד גדיא, חד גדיא.

הכול לכאורה. הכל בגדר חשדות. חזקת החפות וכו'.

ובכל זאת, לא ברור שמדובר כאן באליטה כלכלית-פוליטית, אליטת הון שלטון רקובה?

אנו, כאזרחים בעלי תודעה, חייבים להיאבק נגד התופעה. במקום לשלב ידיים, מעל לכל המחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות כדי לנקות את האורוות, אני משתעבדים לאתרוגיזם. מהו אתרוגיזם? אנחנו נגן בלב ובנפש על המושחתים "שלנו" ונילחם בכל הכוח נגד המושחתים "שלכם". האתרוגיזם הוא החממה של השחיתות.

* החינוך הדפוק שקיבלתי – עבריין סדרתי, גנב מושחת ומשוחד, הורשע בערכאות בית המשפט וישב בכלא על עבירות פליליות חמורות ביותר. מדובר באדם המושחת ביותר בתולדות המערכת השלטונית הישראלית. שמו אהוד אולמרט. אהוד בן עזר מציע לי, משום מה, להתנצל בפניו על כך שביקרתי אותו על פשעיו ומעשי השחיתות שלו. רגע, אשקול את הבקשה. שקלתי, ו-לא, איני חושב שאני צריך להתנצל בפני הפושע המושחת הזה. צר לי, אך ההצעה נדחית.

ולמה איני מקבל את הצעתו הנדיבה של בן עזר? משתי סיבות. א. כי אני נגד שחיתות. ב. כי אני נגד פשע.

צר לי, קיבלתי מין חינוך דפוק כזה, שלהיות פושע ומושחת זה דבר רע. כנראה שאני מקרה אבוד.

(אגב, גם בפני האנס הסדרתי משה קצב, שגם אותו תקפתי, לא נראה לי שאני צריך להתנצל).

[אהוד: התכוונתי רק שעליך להתנצל בפני אהוד אולמרט על הנהגתו במלחמת לבנון השנייה, שבזכותה נשמר השקט עד היום].

* תזכורת – "ישראל היום" מדווח על מו"מ לשריונו של אהוד ברק ברשימת "העבודה" וכמועמדה לתפקיד שר הביטחון. גבאי מכחיש. איני יודע אם האמת בידיעה או בהכחשה, אבל ברור לי, שאם הידיעה נכונה, ברק לא יחזור לפוליטיקה כדי להיות מספר 2, אלא לכל היותר כחניית ביניים בדרך לפסגה.

ולכן, כדאי וחשוב להזכיר. 12 ראשי ממשלה היו לישראל עד היום. אהוד ברק אינו נמנה על 11 הטובים שבהם. לנזק ולהרס שהוא השאיר אחריו בקדנציה בת השנתיים שלו אין אח ורע.

בראשית תפקידו שיתף ברק את כל הסובבים אותו באמביציה שלו – בן גוריון נכנס להיסטוריה כמייסד המדינה, בגין כמחולל השלום עם מצרים והוא יכנס כמי שיסיים את הסכסוך עם הפלשתינאים. כזכור, את השלום הוא לא קידם במאומה, ומדיניותו המיטה על ישראל שפיכות דמים רבתי, במתקפת הטרור הקשה והעקובה בדם ביותר בתולדות הסכסוך.

בדרך להישג הזה, באובססיה המטורפת שלו להיכנס להיסטוריה כמסיים הסכסוך, הוא ריסק לרסיסים את הקונצנזוס הלאומי הישראלי, עקף את מר"צ משמאל, וויתר על כל הקווים האדומים של מפלגת העבודה, כפי שביטא אותם רבין: אי חזרה לקווי 4.6.67, שמירה על שלמות ירושלים, בקעת הירדן ישראלית וכד'. כל ה"לאווים" של רבין הפכו ל"הנים" בתקופתו. הוא הציע את חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה. הוא ויתר על בקעת הירדן. הוא קיבל את עקרון הנסיגה המלאה + ה"הברקה" הביילינית של "חילופי שטחים".

את ההצעות הללו הוא הביא לוועידת קמפ-דיוויד. היה זה המהפך המדיני הקיצוני ביותר בתולדות המדינה, והוא ביצע אותו על דעת עצמו, אפילו בלי לדווח לקבינט. וכשערפאת דחה את הצעתו מרחיקת הלכת, במקום להכריז שההצעה בטלה ומבוטלת, הוא דבק בכך ש"זה המתווה ואין בלתו", ואח"כ עוד המשיך לזחול למו"מ תחת אש האינתיפאדה לטאבה, בימיו האחרונים כראש הממשלה, בניסיון נואש ונואל לרצות את ערפאת רגע לפני הקלפי.

ברק לא קירב אותנו במילימטר לסיום הסכסוך, אך הנזק המדיני של ויתוריו חסרי האחריות מכה בנו עד היום. כל ראש ממשלה ישראלי שמתעקש על מעט מזעיר מהקווים האדומים של רבין, נתפס כ"קיצוני" ו"סרבן", לאחר הצעתו של ברק (וממשיך דרכו, אולמרט). מתברר שאת האבן שהוא זרק לבאר, אלף מדינאים חכמים אינם יכולים להוציא.

במו"מ שברק ניהל עם סוריה, הוא היה נחוש יותר מכל ראש ממשלה אחר למסור את הגולן לאסד. למזלה של ישראל גם בזה הוא כשל, ובכך נמנע אסון לאומי.

עכשיו הוא מבקש הזדמנות שניה. לא, תודה. לא על חשבוננו.

* נגד המכשול – איום המנהרות מרצועת עזה הוא איום אסטרטגי. אירוע שבו מתוך מנהרה ייצאו עשרים מחבלים אל תוך סדר פסח של אחד הקיבוצים, יירו לכל עבר, יטבחו במאות החוגגים, יחטפו כמה ילדים ויחזרו אתם לעזה, וקבוצה תציב דגל ותכריז על כיבוש היישוב, הוא סיוט מוחשי, שחובתה של מדינה לסכל אותו. אם חלילה יקרה אירוע כזה, ברור שהוא יוביל למלחמה קשה ועקובה מדם, שהסובלים העיקריים ממנה יהיו הפלשתינאים.

כדי לסכל את איום המנהרות, החליטה ישראל על המכשול בגבול עזה. זהו צעד הגנתי פרופר.

גדעון לוי פתח את השבוע בפשקוויל נאצה נגד המיזם. את הצעד ההגנתי הזה הוא מכנה "הצעד האלים הזה." למה אלים? ככה. למה לא? הרי הכזב הזה משרת את התעמולה האנטי ישראלית של התועמלן הזה.

מה "הפתרון" שמציע גדעון לוי? "מתן חירות לעזה." כן, כן. 12 שנים אחרי שישראל נסוגה מרצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה עד האבן האחרונה של הבית האחרון, גירשה את אזרחיה מן הרצועה על היהודי האחרון – החי או המת ונענתה בירי בלתי פוסק של רקטות על אוכלוסיה אזרחית, ישראל נדרשת על ידי התועמלן להעניק... חירות לעזה.

למה הוא נגד המכשול? קודם כל, מסיבות תעמולתיות.

אך זו אינה הסיבה העיקרית. מי שעוקב אחרי כתיבתו, יודע שהוא תומך ללא סייג בטרור הפלשתינאי נגד אזרחי ישראל (לאחרונה קראנו זאת לאחר הטבח בחלמיש). הוא מתנגד למכשול, כי הוא מייחל בכל לבו לתרחיש האימה שהמכשול נועד לסכל.

* ביד הלשון: אמשים – מאמר של מיכאל הנדלזלץ במיזם 929 נפתח בפסקה הבאה: "באחד מאותם אמשים, לפני מ"ה שנים, ערכתי בגלי צה"ל, יחד עם פרופ' (היום) יחיאל לימור, סדרת תוכניות היסטוריות תחת הכותרת 'מה היה אילו'."

מה פירוש אמשים? אין מילה כזו בעברית התקנית. מדובר ברבים של אמש, כלומר של אתמול. אבל אתמול יש רק אחד. היום הקודם. יומיים קודם זה כבר שלשום. כפי שאין מחרים. מחר הוא יום אחד, ואחריו כבר מחרתיים.

הביטוי אמשים הוא אחת מתרומותיו הרבות של הסופר, המחזאי והסטיריקן אפרים קישון, לסלנג העברי, המעשיר את השפה העברית. הוא הירבה להשתמש בביטוי "באחד האמשים," כלומר באחד הימים שחלפו.

הנדלזלץ לקח את הביטוי צעד נוסף, כאשר הרחיק את אחד האמשים 45 שנים אחורה, כלומר מדובר כאן באתמול ממושך ביותר.

אורי הייטנר