סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק שמונה-עשר
חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה

בכפר בית-נובה לא פגש יהודה בשינאה כלפיו. המוכתר, ראש הכפר, שהשכיר לשותפים את המיבנה למחלבה, הזמין את השניים לשתות קפה ולעשן בַּמַּדַאפֶה (חדר-האורחים) שלו. אולי חשב שתעשיית הגבינות של הפְרַאנְגִ'ים, כלומר – האירופים, תביא פרנסה נאה למקום. בת המוכתר היחפה הביאה במלקחיים גחלת לפטם בה את הנרגילה, והסתלקה. ריח הטוּמְבַּאק החריף עלה, המים ביעבעו בבקבוק. המוכתר הציע ליהודה, מתוך נימוס או ברצינות – את בתו לאישה, בתנאי שיתאסלם, וישלם לאב את המוהר הנדרש עבורה.
הפלאחית הצעירה, שהיתה כבת ארבע-עשרה, דמתה במעט לנערות הצוענים שחורות המבט והשיער שזכר יהודה מהונגריה מולדתו. בחור צעיר היה, דמו סער בשמש המזרח – וכאשר הבת היחפה הביטה בו בעיניים בוערות כרוצה לבולעו, ומתווה שדיה הזקופים בלט מבעד לחלוקה, עלו בו געגועים לאגנש היפה מסנט אישטוואן, ואפילו לאישה הדדנית שגנבה מבעד לחלון את כובעו בטרייסט. יהודה סירב בנימוס להצעת המוכתר. אמנם לא היה בדעתו להתאסלם, גם ידע מה מועט כספו של אביו – ובכל זאת, בלילות, היה דימיונו קודח בהרהורים על האפשרות לקנות את הנערה הפראית, לרחוץ אותה היטב, לגזוז את ציפורניה השחורות ולשכב עימה עד אור הבוקר כשאברו הנוקשה בועל בה שוב ושוב.

ביחס אחר ליהודים חש יהודה בירושלים. למן היום הראשון שטייל בסימטאותיה עם בן-דודתו יהושע ונתקל בחמר הערבי ובקללותיו.
יום אחד פסע יהודה בסימטה שבעיר העתיקה. הוא ראה שובבים ערביים, בני-גילו לערך, המכונים שַׁבַּאבּ, נטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים העידו על עוניו. הנערים חירפו וגידפו:
"יִלְעַן דִינַכּ יָהוּדִי! שִׁכְּנַזִי חנזיר!" – הם ניסו למשוך בזקנו, "חַרַא פִי לִחְיְתַכּ – יַא כַּאפֶר!" חרא בזקנך – כופר!
כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב גם יהודה לטובת בן-עמו. הוא סטר לאחד הנערים על פניו, לבל יעז להעליב את הזקן, ומיד הסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה היו מאומנים ופגעו היטב. עד מהרה החלו הללו צועקים:
"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!
חבורה של ביריונים התקהלה סביב יהודה. למזלו נזהר שלא להשתמש בנשק שהיה בידו. אותה עת טרם ידע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.
מצבו של יהודה היה חמור. הוא פרץ לו דרך בין הערבים וברח, אך הם דלקו בעקבותיו. לפתע ראה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו נכנס פנימה וסגר אחריו את הבריח. הוא מצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעו עמומות מבחוץ, ולעומתן עלו עתה מכל עבר צריחות-פחד – של נשים!
הסתכל יהודה סביבו והתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחַרִים – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!
עד מהרה הופיעו שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים – רחבים למעלה וצרים למטה. הם תפסו את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גערו בנשים הצורחות, וקראו מיד לבעל החרים לבוא. למזלו של יהודה הכיר האַפֶנְדִי הערבי, שהיה בעל "חצר" מושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עזר לו. הוא ציווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפנה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.
יהודה סיפר לאביו את אשר קרה לו, והשניים התייעצו עם יהושע, שהיה ותיק ובקיא מהם בתנאי הארץ. הוא אמר להם ללכת אל הקונסול האוסטרי שלהם בירושלים, גראף קַאבּוֹגֶה, ולהתלונן בפניו.
"מדוע אל הקונסול?" שאל יהודה.
"אתם יודעים שארץ-ישראל והארצות סביבה נתונות מאות שנים תחת שלטון התורכים." הסביר יהושע. "האימפריה העות'מנית היא ממלכה גדולה, חלשה, בעלת שלטון מושחת שאינו מספק שירותים מסודרים וביטחון לנתיניו. משפט-צדק אינו קיים. בשיטת הבקשיש, השוחד, אפשר לקנות כאן כל פקיד ושופט.
"ואולם ארץ-ישראל היא אבן-שואבת לעולי-רגל ולתיירים נוצריים, שבאים לסייר בה בעקבות משיחם – בנצרת, בכינרת, בירדן, בירושלים ובבית-לחם. מדינות אירופה רוצות להבטיח את שלום הצליינים שלהן, ובאותה הזדמנות הן בונות כאן כנסיות ואכסניות, כ'מגרש הרוסים'. על-ידי כך הן מחזקות את מעמדן הדתי, המדיני, ואפילו הצבאי בארץ הקודש. לשם כך ביקשו וגם השיגו מן השולטן זכויות רבות לקונסולים שלהן. היהודים שלנו, על מי שהוא נתין אוסטרי, צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי או אמריקאי – שומר על נתינותו, ורבים קונים נתינות זרה, כי הקונסוליות, שמעניקות חסות לאזרחים שלהן בארצנו, מעוניינות להרבות את מספרם כדי לחזק את מעמדן. קוראים להסדר הזה – משטר הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת. קחו לדוגמא את רוסיה. הצאר לא אוהב יהודים בארצו – אבל נציגיו בארץ-ישראל מגינים עליהם משום שהם נתיניו. אנחנו, למשל, זכאים לחסות הקונסול האוסטרי, נשפטים בפניו, וחוקי הארץ העות'מניים אינם חלים עלינו. זו הסיבה שאני מייעץ לכם לשמור תמיר על הנתינות שלנו [האוסטרו-הונגרית. – אב"ע], ואם חס-ושלום נפלתם בצרה – לפנות לקונסול."

הקונסול האוסטרי קיבל בנימוס את לאזאר ובנו, שניהם אזרחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית שאותה ייצג, אבל לאחר ששמע את סיפורו של יהודה, אמר לו:
"מדוע תמיד אתם, היהודים, מתלוננים? מדוע לא יקרה פעם ההפך – שהערבים יתלוננו עליכם?"

יהודה ואביו הבינו את הרמז. לא עברו ימים רבים ופגשו חבורה מן ה"שבאב" כשהם מתקלסים בלאה, בתו הצעירה של ידידם בן-ארצם, מנחם מאניש, כאשר הלכה לתומה בסמטה. את הקללות הגרמניות וההונגריות של יהודה ואביו לא הבינו הערבים, אבל האגרופים דיברו בשפה כה קשה, שאביו של אחד מהם, שהיה עשיר ובעל-מעמד, רץ להתלונן אצל הקונסול האוסטרי על כך ששני יהודים ניסו להרוג את בנו. הוא תבע מן הקונסול לשפוט ולהעניש אותם, שאם לא כן ימצא דרך לכלאם בתואנה כלשהי במצודה שבשער יפו, שם יטעמו את נחת השוטים של השוטרים התורכיים – עוד בטרם יבוא הקונסול לפדות את נתיניו!
לגראף קאבוגה לא היתה ברירה. הוא קרא אליו את לאזאר ויהודה, הודיע להם כי הוא אוסר אותם למשך יומיים, בביתו, ושולח את הַקַּוַּאס, שומר-ראשו בעל המטה המגולף והמדים המפוארים, להודיע בקול רם, בכל סימטאות העיר, על המעשה החמור שעשו ועל העונש הכבד שהוטל עליהם! –
בדברו קרץ אל השניים מבעד למשקפי-המצבט שלו, מעל שפמו העבה, הרים עימם כוסית יין טוקאי משובח, הזמין אותם לארוחה ואחר ישב לשחק שחמט עם יהודה, ואף כיבדו בתערובת טבק משובח למקטרתו. ליהודה הזכירו ימי ה"מאסר" את לילות החורף הארוכים והמאושרים שבילה באחוזת דוֹיְטְשׁ בְּצֶ'סְנֶק שבהונגריה, בחברת ידידו הקשיש סִיטְשִׁי, שלימדו לשחק שח, פתח בפניו את ספרייתו הענקית וקרא עימו את גיתה, שילר וסופרים רבים אחרים. יהודה גילה עתה את ספרייתו הגרמנית של הקונסול האוסטרי ושקע בקריאת ספרים שלא נמצאו לו בסמטאות הרובע היהודי. רוב יושבי הרובע לא הכירו ספרות זרה, אסרו קריאתה והחרימו כל ספר, גם עברי, אם חשש "השכלה" עלה ממנו.

התנהגותו של יהודה הקנתה לו בסמטאות העיר שם של ג'דע, בן-חיל. הערבים החלו להתייחס אליו ביראת-כבוד. היו אלה דווקא אחיו היהודים שהביטו בעין רעה על העזתו וגינו אותו. הם טענו שבהפעילו את אגרופיו הוא גורם נזק ומסכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים התייחסו אל יהודה רַאבּ בחשד משום שהיה בן-כפר ומפני שהיה בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי "כולל אונגארן" התקיפים ראו בו נטע זר וארבו להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.

*
באחד הימים עמדו יהודה ושותפו יעקב במחלבה שהקימו בכפר בית-נובה. הם שפכו כהרגלם את מי-הגבינה הצהובים החוצה, לשוקת קטנה שממנה נהגו לשתות תרנגולות מנומרות בצבעי שחור-וחום, ואשר יונים השתכשכו בה להנאתן.
לפתע עלה ענן-אבק בסמטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות-בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חזרו עתה במרוצה, קודם זמנם, וצעקו:
"שמעו אנשים, הוא שמעו! נשחטו, נשחטו כל היהודים והנסראנים באל-קודס!"
מיד עלו יעקב ויהודה על סוסיהם. בת המוכתר היחפה, בעלת העיניים הבוערות, צמחה והופיעה מבין הסלעים, כאילו ארבה לשניים. היא תפסה ברגלו של יהודה, והתחננה. האם ביקשה שייקחנה עימו? שיישאר? או להזהיר אותו?
יהודה לא הבין את מבטה ואת בליל דבריה. לא היה זמן. השניים דהרו לירושלים כשהם עוזבים אחריהם בכפר את תעשיית הגבינות שלהם.
"אבא, טובה, חנה, משה-שמואל, סבתא אסתר, יהושע, ר' דוד, העי"ש... כולם... ואני לא הייתי שם..." מילמל יהודה על גבי סוסו. "אבל, אפילו אם אשאר לבדי..."
"די, די! יודה..." הרגיעו יעקב הרוכב לצידו. הוא היה מבוגר מיהודה, יליד ירושלים ומעורה היטב בחיי הערבים. "אני מבטיח לך שכולם, בעזרת השם, בריאי ושלמים. אתה לא מכיר את גוזמאות הדימיון המזרחי..."

יעקב צדק. בבואם לירושלים התברר שכולם חיים. אמנם, אתמול היתה קטטה באחת הסמטאות. עניין פעוט. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה סודר ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה לא ידעה שאסור ליהודים בירושלים ללבוש בגד או לשאת צעיף ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים. זה הכול. אלא שהפעם נחלצו צעירים יהודים אחדים לעזרתה, היכו את המתנךלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.
יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים. כאשר שבו למחרת לבית-נובה – לא מצאו זכר למחלבה שהקימו במו-ידיהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – נעלמו כאילו היו הפקר, רכוש ללא בעלים.
המוכתר ספק כפיו. "מה אפשר לעשות? אלי פאת – מאת. מה שחלף, מת. כולו מן אללה, הכול בא מאלוהים!"
הוא הפציר בהם להישאר ולחדש את המחלבה; אף הבטיח להשתדל, תמורת תשלום מסויים, לרכוש עבורם את הכלים שנגנבו.
בתו לא נראתה בשום מקום.
נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הם הפסידו את כל השקעתם. גם את הסוסים היה עליהם להחזיר לבעליהם. לאזאר ומשפחתו נותרו עתה ללא פרנסה. שארית הכסף, שהביא עימו מהונגריה, הוציא על תעשיית הגבינה.

*
החלה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני "כולל אונגארן" ולבקש את קצבת "חלוקה", שהגיעה לו כמו לכל יוצא הונגריה. הוא עשה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו. אבל התוצאה היתה שנעשה תלוי באנשים אלה, אשר לדרכם התנגד.
יהודה קיבל משרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן בירושלים. באמצעות הבנק הועברו סכומי-כסף רבים מחוץ-לארץ, והוחלפו למטבע המקומי. עיקר עבודתו של יהודה היה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי החשבונות, ושליחויות אל הלקוחות. ידיעותיו והשכלתו, שבזכותן מצא עבודה מועילה ו"מודרנית", הרגיזו וגם הדאיגו את בני הסביבה היהודית שבה חי. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יטייל בשדות, יעשן מקטרת שצורתה ראש אדם, ירכב על סוסים, יקרא ספרי-חול ויעבוד בבנק! – מה הוא חושב לו? – בגרמנית הוא משתמש כגוי משכיל, בהונגרית מקלל כבן-כפר חם-מזג, בעברית משתעשע כמו היתה שפת חול, ויידיש אינו יודע כלל – המתפקר הזה, שכל דבר מעניין אותו כנראה יותר מהתורה והיהדות!
והם החליטו להכניסו בעול: שיילך לישיבה, שילמד ש"ס ופוסקים, שיישא אישה! – אם יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.
בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! – מה קרה? – הם נגנבו על-ידי קרוביו, שחשבו לרצות בכך את ממוני הכולל. תקיפים אלה התנו את המשך מתן ה"חלוקה" לבני-חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון, החליטו קרוביו להכריחו ללבוש את הבגדים הירושלמיים שהכינו עבורו – הקאפלוש, מגבעת הקטיפה השחורה; הקפטן, חלוק המשי המפוספס בשלןר-לבן, והז'ובע, המעיל העשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, וקצר מהקפטן.
לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפה לאחר הפסד כספו. הוא נאלץ לקבל את הגזירה ולא היה יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כעס והתרתח, אך הבגדים – אינם. בבוקר נשאר שוכב במיטתו, במחאה. לעבודה לא הלך, ולא עשה דבר כל אותו יום.
אהוד בן עזר

המשך יבוא