עיקרי התחייה
שניים הם תורי התחייה: 1. "תור המלחמה והכיבוש", 2. "תור האדנות והגאולה".
ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש:
א. "העם – העם העברי הוא עם סגולה: יוצר דת הייחוד, מחוקק מוסר הנביאים, נושא תרבות עולם; גדול במסורת הגבורה ומסירות הנפש; ברצון-החיים וכוח-הסבל; באור רוחו; בביטחונו בגאולה.
ב. המכורה – היא ארץ-ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת (ט"ו-י"ח) היא ארץ החיים בה ישכון לבטח העם העברי כולו.
ג. העם ומכורתו – את ארץ-ישראל כבש ישראל בחרב. בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחייה. לפיכך יש לישראל, ורק לו, זכות הבעלות על ארץ-ישראל. זכות זו היא מוחלטת, היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע עוד לעולם.
ד. היעוד – א. גאולת הארץ; ב. תקופת המלכות; ג. תחיית האומה: אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות.
כיבוש בחיל – א. גאולת הארץ משמעה: כיבושה בחרב מידי זרים לאחוזת-עולם. ב. תקומת המלכות משמעה: חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.
שלטון במזרח ובים – האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני ותרבותי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.
"ה. חינוך – חינוך העם לאהבת החירות וטיפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים. השרשת הרעיון, כי גורל העם נתון בידיו הוא. חידוש ההכרה: "הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמיים" (ויק"ר ל"ה, ח').
ו. אחדות – איחוד העם כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית, שימוש בגאוניותם, מעמדם ומאדם של היחידים – וכוון מרצם, מסירותם ולהטם המהפכני של ההמונים למלחמת שחרור.
ז. בריתות – כריתת בריתות עם כל המעונים במלחמת הא' המוכנים לסייע לו במישרים.
ח. כוח – חישול הכוח הלוחם והאדרתו - במכורה ובתפוצות, במחתרת ובקסרקטין, להיותו צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו ומפקדיו.
ט. מלחמה – מלחמת תמיד עם כל העומדים לשטן לקיום היעוד.
י. כיבוש – כביוש המכורה בחיל מידי זרים לאחוזת עולם."
ואלה תפקידי הארגון בתור האדנות והגאולה:
"י"א. אדנות – חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.
י"ב. משטר הצדק – הקמת משטר חברתי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי. במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל. בו יחיו חיי אחווה, כבוד וחרות כל בני האומה, באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.
י"ג. החייאת השממות – בנין החרבות והחייאת השממות, לעליית המיליונים, פרייתם ורבייתם.
י"ד. משפט הזרים – פתרון בעיית הזרים על ידי חלופי אוכלוסים.
ט"ו. קבוץ גלויות – קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל.
ט"ז. שלטון – האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני, תרבותי וכלכלי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.
י"ז. תחייה – החייאת הלשון העברית בפי כל העם, חידוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל, צרוף האופי הלאומי בכור התחייה.
י"ח. הבית – בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה."

עיקרים מרשימים אלו לא נוסחו ע"י אחד מארגוני תנועת נאמני הר הבית או בניית בית המקדש ואינם תוצאה של הדתה. הם נוסחו ע"י מפקד ארגון הלח"י אברהם שטרן (יאיר).
אברהם שטרן (יאיר) הוסף עוד רובד מיתי לעיקרי התחייה. בהיותו חבר האצ"ל חיבר את השיר ששימש כהמנון הארגון – "חיילים אלמונים", וכשפרש מהאצ"ל והקים את הלח"י העביר אליו את המנונו והאצ"ל נאלץ לאמץ המנון אחר.

"חלומנו למות בעד עמנו"
בשירו "חיילים אלמונים" מתכתב אברהם שטרן (יאיר) עם אמרתו של טרומפלדור. אבל בשונה מטרומפלדור שכתב: "לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ", הוא כתב "חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ! (ראה ספר השירים של אברהם שטרן המכונה יאיר, הוצאת סולם, תש"י, הקדמה ד"ר אלדד שייב, עמ' י"ג.)
האימרה "חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ" מזכירה אמנם את אמרתו הידועה של טרומפלדור, אבל יש הבדל תהומי בין השניים. בי"א באדר 1920, כאשר הערבים ירו בטרומפלדור ופגעו בו, הוא קילל מיד ברוסית: "יופ טפוימט!" (לא היו אז קללות בעברית). כאשר טרומפלדור הבין כי חייו עומדים להסתיים, הוא הביט אחורה, ניסה לתת משמעות לחייו, לכל מה שפעל, לכל מה שהקריב. "אין דבר," הוא אמר, "אם כבר צריך למות," – "אין דבר, טוב למות בעד ארץ." טרומפלדור עדיין לא שלט טוב בעברית, התכוון לומר "ארצנו".
אמירת טרומפלדור ההומניסטית המדברת על חלום של בנייה ושל חיים שונה מהותית מהטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן החולם על מוות כמטרה ולא כאמצעי.
העיסוק במוות כיעד נכסף הגיע לאברהם שטרן (יאיר) באמצעות רעיונות הפאשיזם האיטלקי.
בספטמבר 1919 יצא המשורר גבריאלה ד'אנונציו (1938-1863), מייצג הימין באיטליה, בראש המצעד על פיומה, עיר נמל שנמסרה ליוגוסלביה במסגרת הסכם השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אנשיו השתלטו על העיר בלא הסכמת הממשלה והקימו בה רפובליקה. סיסמאות הקרב של לגיונות ד׳אנונציו היו: "פיומה או מוות," "למען פיומה, למען איטליה, למען ד'אנונציו."
דאנונצ'יו השפיע מאוד על חוגי הרביזיוניסטים בארץ. ז'בוטינסקי תירגם את שיריו. אבא אחימאיר קרא לעצמו "פשיסטן" ואף ראה בהיטלר מנהיג לאומי "מזהיר". כל אלו היוו את מקורות ההשפעה של אברהם שטרן (יאיר).
בכל מקרה דמותו של אברהם שטרן (יאיר), המרטיר שהקריב את חייו "למען עמנו", נהפך לדמות מיתית בעיני חסידיו אנשי הלח"י ותומכיהם, ורבים מהם קראו לבניהם על שמו.
השם "יאיר" נהפך לפופולארי בקרב חוג נרחב של אנשים. (אין לי ידע על סיבות קריאת שמו של יאיר מיליקובסקי-נתניהו-האן, אבל אני משוכנע שיש להן גם קשר כלשהו לדמותו של אברהם שטרן-יאיר.
מעולם, אגב, לא שמעתי על מישהו שקרא לבנו על שמו של יוסף (אוסיה) וולדימירוביץ'- וולפוביץ'-טרוּמְפֶּלְדּוֹר)‎.

ב"יאיר" הראשון שנקרא ע"ש מפקד הלח"י נתקלתי כאשר היה לי שכן בחיפה, דמות מרשימה שסיפר שהיה מלוחמי הלח"י. זה הרשים אותי כי זו הפעם הראשונה בחיי בה נתקלתי במישהו מארגוני "הפורשים" ושמעתי על המנהג לתת לבנים את השם יאיר.
השכן שלמה (סולומונוב) בן שלמה יליד 1916 בסופיה. היה חבר בית"ר ומפקד קן בית"ר בסופיה. עלה לארץ ב-1935 והצטרף לפלוגות בית"ר בזיכרון יעקב, שם התמנה מפקד הסניף. בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט השתתף בפעולות תגמול נגד הפורעים הערבים. ב-1937 נעשה חבר הארגון הצבאי הלאומי ונשלח ב-1939 לקורס מפקדי האצ"ל שנערך בפולין. עם סיומו, נשאר להדריך בקורס מֶרכזי להדרכה בפינסק.
לאחר שובו ארצה התמנה למפקד האצ"ל בגליל העליון. בעת הפילוג באצ"ל ב־1940, הצטרף אל אברהם שטרן (יאיר) והפך חבר לח"י.
ב-1941 נעצר ברחוב ולאחר יותר משלוש שנים בכלא עכו הוגלה לאפריקה וישב במחנות באריתריאה ובסודן. הוא השתתף בבריחה הגדולה של 51 עצורים מהמחנה באריתריאה ב-29.6.1946, נתפס והוחזר למחנה. ב-29.3.1948, ברח שנית, ממחנה גילגיל, עם חמישה חברים נוספים, הגיע לצרפת, והתמנה אחראי על לח"י באירופה. שם הכיר גם את אשתו יהודית שעזרה לו בפעולותיו המחתרתיות.
לאחר הקמת המדינה בראשית שנת 1949 שב לישראל. תוך זמן קצר נעצר כאיש לח"י והושם במעצר, בקשר לפרשת ברנדוט (במסגרת מעצר כל חברי לח"י לשעבר), ושוחרר עם החנינה הכללית.
שלמה היה פעיל ב"מפלגת הלוחמים" עד לפירוקה.
יחד עם יצחק יזרניצקי-שמיר הוא הקים חברת קבלנות בניין שלא צלחה. ואחר עסק בהפצת ספרים ובמו"לות. פתח חנות בבית הקרנות בחיפה. טבעי היה שיהודית ושלמה לוחמי הלח"י בחרו לקרא לבנם "יאיר" על שם המנהיג הנערץ.
הבן יאיר שנקרא ע"ש המפקד המיתולוגי, ונועד להנציח את זכרו ופעולתו, גדל לתפארת כנער עברי-ציוני, אבל כשבגר החליט לרדת מהארץ.
בסוף שנות השבעים הוא הגיע לאמריקה ומאז הוא חי בה בעושר רב. אני לא מניח שהוא לוחם לתחיית העם האמריקאי, והוא לא הצטרף ל"אלט רייט", והוא גם לא לוחם למעןMake America Grate Again אבל וודאי שהוא נטש את עיקרי התחייה של העם העברי שנוסחו על ידי אותו האיש ששמו הפרטי בא להנציח.

נזכרתי באותו יאיר לאחרונה כאשר קראתי כתבה על יאיר אחר שגם הוא נועד להנציח את מפקד הלח"י אבל הפעם אותו "יאיר" לא רק שירד לאמריקה, אלא שמניו יורק הוא מנהל מאבק לחיסול מדינת היהודים, מאבק כל כך מרשים עד שהשפיע אפילו על ערבי-נוצרי אנטישמי שחי בארץ ונאבק כל חייו לחיסול מדינת היהודים.
האיש הוא יאיר סבוראי, בנם של אנשי הלח"י משה וטובה סבוראי.
כמה מילים על הוריו אנשי הלח"י.
משה סברנסקי-סבוראי נולד בשנת 1914 באוקראינה, הצעיר בין תשעה ילדים. עלה לארץ ב- 1925. ב-1932 הצטרף לארגון "ההגנה". בנוסף, היה חבר בתנועות ברית הבריונים, בית"ר וצה"ר. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה פעיל במסגרת האצ"ל בחיפה. ב-1939 נעצר וישב בבית הכלא בעכו ביחד עם דוד רזיאל למשך 6 חודשים.
בשנת 1940 הצטרף לקבוצתו של אברהם שטרן (יאיר), ושימש אחראי על המודיעין בארגון. ב-1941 נעצר סבוראי על ידי המשטרה הבריטית בתל אביב ונשלח למחנה המעצר במזרע. כעבור כמה חודשים, ב-27 בנובמבר, הצליח לברוח מהליווי המשטרתי וחזר לפעילות המחתרת כמפקד מחוז תל אביב.
במהלך חודש ינואר עבר מפקד הארגון, אברהם שטרן, לדירתם של משה וטובה סבוראי בשכונת פלורנטין בתל אביב, ומשם ניהל את פעילות המחתרת.
ב-27 בינואר 1942 שהה סבוראי בדירה ברחוב דיזנגוף 30 שבה נורו ארבעה מחברי הלח"י על ידי אנשי הבולשת הבריטית בראשות הקצין ג'פרי מורטון. כעבור שבועיים, ב-12 בפברואר נורה אברהם שטרן בדירתו של סבוראי על ידי ג'פרי מורטון ומת. (בדירה נמצא היום מוזיאון הלח"י).
סבוראי נידון למאסר עולם שהומר בהמשך ל-10 שנות מאסר ממנו ברח בראשית שנת 1948.
לאורך השנים היו שהאשימו את סבוראי בגרימת מותו של מנהיג הלח"י, אברהם שטרן, וטענו כי פליטת פה שלו בעת ששכב בבית החולים תחת השגחת שוטרים בריטים היא שחשפה את מקום מחבואו. סבוראי עצמו דחה טענה זאת בתוקף ואף ניהל שורה של משפטי דיבה נגד חברו ללח"י, אנשל שפילמן, נגד עיתון מעריב ונגד ארכיון צה"ל.
לאחר הקמת המדינה התקשה למצוא עבודה כמורה ולכן שימש כנהג בחברת "אגד". בשנת 1957 הוסמך כעורך דין.
ב-1981 נמנו משה וטובה סבוראי עם מייסדי היישוב שקד בצפון השומרון.
סבוראי נפטר בביתו בשקד ב-6 בדצמבר 2011 שמו הונצח בקריאת רחוב על שמו ביישוב חוות יאיר שבשומרון. אשתו טובה נפטרה ב-31 במרץ 2013, בגיל 97.

ובחזרה לבנם יאיר. כתב "הארץ", הגזען האנטישמי הנוצרי, עודה בשאראת, (האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי מוסלמי של הארץ) נסע לניו יורק לראיינו וחזר עם כתבה בשם: "אנשים טובים, הנער שממנו למדתי את האמת" (מוסף הארץ 28.7.17)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4298128
וזה מה שכותב בשאראת: "גם בניו יורק מתברר שאין מי שחיים את בעיות הארץ הזאת יותר מאשר פלסטיני גולה וישראלי לשעבר." ודוק: יאיר סבוראי עכשיו הוא "פלסטיני גולה,"
אגב, הכותב הוא יווני-נוצרי שבגין הכיבוש הערבי איבד את שפתו וזהותו היוונית אך המשיך לשמור על דתו הנוצרית. ובחר לכנות עצמו פלישתי (פלסטיני בערבית).
למרות שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (כ-13 מיליון קמ"ר, 23 מדינות) היו לפני הכיבוש הערבי נוצריים, כעת כמעט לא נותרו בהם נוצרים ורק תחת הכיבוש היהודי ניתן עוד לנוצרים לחיות, הנוצרי עודה בשאראת נאבק לחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.
נחזור לכתבה.
אותו יאיר מספר שמגיל 16 (ב-1966 לפני "הכיבוש" של 1967) כחניך "השומר הצעיר" בקיבוץ מזרע, הוא הזדהה עם אירועי 1948 והסתכל בבוז על התעמולה הציונית והתובנה שלו היתה: "מה שלא יהיה, תושבים לא מפנים מכפריהם. נקודה."
בשאראת לומד ממנו וכותב בהערצה: "מול תובנה פשוטה זו גם התרגזתי על עצמי, בגלל ניסיוני הפתטי להדוף טענות אלה בתגובות נקודתיות שאינן העיקר. מפני שהעיקר, שבא מפיו של נער בן 16, מסנוור בפשטותו: גם אם הערבים סירבו לחלוקה, גם אם הם נוצחו במלחמה, גם אם הם ירו מכפר זה או אחר, גם אם מדינות ערב פתחו במלחמה, גם אם המופתי הוא זה אשר הגה את 'הפתרון הסופי' ולא היטלר המסכן (כפי שאפשר להבין מדבריו המלומדים של ראש הממשלה בנימין נתניהו) וגם עוד אלף 'גם' – כל זה לא מתרץ את הגירוש של משפחתי ושל שאר תושבי כפר מעלול. נקודה, שורה חדשה."
כמה חודשים לאחר מלחמת 1967 נסע יאיר סבוראי לירושלים (המשוחררת מהכיבוש הערבי העבר-ירדני) ו"מישהו שם סיפר על מה שהתחולל במה שנקרא אז 'אצבע לטרון', הרס הכפרים עמואס, יאלוּ ובית-נוּבא, וזה דירבן אותו לבקר באזור." שם הם צילמו את חורבות הכפרים. הם נהרסו לגמרי אחרי שהקרבות הסתיימו, בדיוק כמו שקרה ב-1948.
מצויד בצילומים הוא הגיע אל מערכת "העולם הזה" בתל אביב. הוא זוכר היטב שאורי אבנרי, עורך העיתון, "לא מצא עניין בסיפור." גל ההתלהבות הלאומי ששטף את הארץ אחרי המלחמה כנראה לא פסח גם עליו. אבל סבוראי לא ויתר. חודש לאחר מכן הוא שלח מכתב למערכת, בליווי אחת התמונות שצולמו בלטרון. דבריו פורסמו במדור המכתבים.
(הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) הגיב על זה שבכל זאת הוא פעל נגד. "הארץ" 2.8.17)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.4320249
כמובן שלאור זאת מהבחינה המוסרית החליט "יאיר" סבוראי לרדת מהארץ לאמריקה (שנישלה את האינדיאנים).
יאיר סבוראי רואה את הכיבוש של 1967 כהמשך של הנכבה. מפני שהמטרות בשני האירועים הן מה שהוא קורא "החלפת עם", ובמונחים משפטיים זה טיהור אתני שנחשב לאחת העבירות החמורות ביותר על החוק הבינלאומי. והוא רואה בטרוריסטים הערבים לוחמי חופש.
כעת, כשהוא בפנסיה, הוא כותב ומנסה למשוך את תשומת ליבו של העולם לתיקון העוול שנגרם לעם הפלסטיני ע"י חיסול מדינת היהודים. ולהיאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל.
עיקרי התחייה של יאיר (אברהם שטרן) נדחו ע"י עיקרי התחייה (הנהאדה) של הכיבוש הערבי המכונה פלישתי ע"י יאיר סבוראי.
בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישעיהו פרק א').

ולסיום כמה מילים על הכפר מעלול (בעברית מהלול), כפר הוריו של בשאראת.
עודה בשאראת נולד להורים עקורים מכפר מעלול, כפר שהקימו הכובשים הערבים על שרידי הישוב היהודי מהלול. (מושב נהלל נקרא על שמו). חצי מאדמות הכפר נקנו בכסף רב ע"י הקרן קיימת. (ודוק: הכובשים הערבים לא קנו את כיבושיהם בכסף). ב-1926 התיישבה "קבוצת פינסק" והקימה את קיבוץ גבת מדרום לכפר מעלול.
בחודש יוני של שנת 1929: בערב חג-השבועות, בראשית קציר שדות הדגן, עלו עדרים של ערבים מהכפר השכן מהלול על השדות הזרועים מצפון לגבת. מיספר חברים שירדו לגרש את העדרים נתקלו בברד של אבנים מצד הרועים. בצהרי היום החלה מתקפה של עשרות ערבים. הערבים פלשו גם לגן הירקות והחלו לגנוב ירקות. החברים שעבדו באיסוף ירקות נאלצו לסגת משם והתוקפים התקדמו מחלקת גן הירק לכיוון החצר. כל החברים גויסו והחלו לרוץ עם קלשונים, אתים, וחרמשים, לשדה הירקות על יד הוואדי, בגבול אדמות מהלול, בניסיון למנוע את כניסתם של הערבים לחצר המשק.
הערבים היו אמני הקליעה באבנים: כל אבן שנזרקה על ידם פגעה, והם פגעו גם בפרדות. ליוליק ויודקה נפגעו מן האבנים והובלו למרפאה. החברים היו במצוקה. היה חשש שיאלצו לסגת ולהפקיר את המשק לערבים. אז החל פתאום לרדת גשם שוטף שהכביד מאוד על התנועה בשדה. מיד הזעיקו בטלפון וברכיבה מהירה את אנשי הקבוצות השכנות, "השרון" ו"עיינות". והם הופיעו לעזרה בעורפם של הערבים והחלו להפליא בהם את מכותיהם. חלק מהעדר שעלה לשדה נתפס, והובא לחצר המשק. אז החלו הערבים בנסיגה מהירה. והחברים החלו לרדוף אחריהם.
בינתיים הופיעו גם שוטרים ממשטרת נצרת, שהוזעקו והצליחו ללכוד את כל מחנה המתנפלים, עשרות רבות של ערבים. הם הובלו לחצר ומנהיגי הכנופיה נאסרו. קטטה זו העלתה את יוקרת גבת בעיני ערביי הסביבה, ועזרה בהרתעה ממתקפות נוספות. מאורע זה בישר את מאורעות תרפ"ט 1929 שהחלו בכל הארץ – הפרעות ביפו, הטבח בחברון, והתנפלויות על יישובים בודדים.
הכפר הערבי מעלול חרב במלחמת השחרור בגלל ירי והתנכלות בלתי פוסקת מתוכו ע"י תושביו ואנשי "צבא ההצלה הערבי" לתנועת רכב יהודי מחיפה לנצרת, לאחר שתושביו הוזהרו. במבצע דקל כבש גולני את הכפר יחד עם מוג'דל בקרב קשה ותושביו נמלטו.
כבר כתבתי שהנכבה היה עונש צודק על מלחמת השמד הערבית ביהודים אבל לא מספיק.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00941.php
הערבים-המוסלמים אחראים לנכְּבָּה, בגלל הניסיון לחסל את מדינת היהודים ואת היהודים תושביה.
הנכְּבָּה של ערביי הארץ ב-1948 היא עונש מוצדק על ניסיון רצח, מפני שהיא תוצאה של מלחמת אזרחים שפתחו בה ערביי א"י נגד היהודים, ובהמשך פלישת צבאות מדינות ערב. כאשר רוב  האוכלוסייה הערבית השתתפה במאמץ המלחמתי ובתמיכה אידיאולוגית, שמטרתה חיסול טוטלי של היישוב היהודי.
עודה בשאראת ותומכיו הערבים והיהודים נאבקים להמשך המאבק לחיסול מדינת היהודים.
"אנחנו לא מתכננים את הזכות אלא את השיבה":
http://xnet.ynet.co.il/xo/articles/0,7340,L-3091888,00.html
נראה שהנכְּבָּה הוא עונש מוצדק אבל אינו מספיק, מפני שהערבים ממשיכים בניסיון שבו נכשלו.

על פחד ותבוסתנות
יהודה דרורי אחוז שיתוק קטטוני מפחד החמאס. לדידו אין לישראל אפשרות ללחוץ על החמאס ולהביא לשחרור גופות חיילי צה"ל והאזרחים הנמצאים בידיו. "אנחנו פה," הוא כותב, "נמצאים במצב של 'מפסידים בלבד', לכן דבר לא נעשה (כלפי החמאס) ולכן לחץ מצד משפחת גולדין אם אפילו יצליח, יביא רק צרות לישראל." ("חדשת בן עזר", גיליון 1268)
בהקשר לפחד הקטטוני שאחז בדרורי, מן הראוי לזכור את אמרתו האלמותית של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזבלט: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם."
אם נאמץ את הפחד והתבוסתנות שלך דרורי ביחס לחמאס, עלינו לסגור את המדינה ולברוח מכאן. ואם לא הבנת זאת דרורי... חבל.

במאבק המכוער שלו נגד משפחת גולדין יהודה דרורי לא לבד. חבורת שוקן ושות' נמצאים יחד איתו.
הוריו של סגן הדר גולדין ית"ד (ישראל תיקום דמו) התעמתו שלשום שוב עם עמוס שוקן, המו"ל של עיתון "הארץ״, לאחר שפירסם מעקב אחר שעות אספקת החשמל לעזה.
משפחת גולדין כתבה לו: "הארץ ממשיך בקו האנטי ישראלי שלו: באופן יומיומי, מפרסמים נתוני אספקת החשמל לעזה, בהתעלמות מוחלטת לכך שחמאס מחזיק בשבי חיילים ואזרחי ישראל."
המשפחה פנתה לשוקן וכתבה, "אנחנו מתביישים בך וב'הארץ' שמעדיפים לתת ביטוי למצוקת אזרחים בעזה ואינם מגלים שום חמלה כלפי משפחות ישראליות שיקיריהן נמצאים בידי חמאס."
שוקן מצידו ענה: "אני משתתף בכאבכם, אבל האם עבאס, שביקש את קיצוץ החשמל הוא שותפכם? והאם 4 שעות (לא 2) חשמל גרמה לחמאס להחזיר ישראלים? אז כנראה שאין קשר."
בחודש פברואר השנה השתלח שוקן בהוריו של גולדין לאחר שתקפו מאמר בעיתון שכוון נגדם.
רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של 'הארץ', פירסם מאמר בו כינה את התנהלותה של המשפחה כ"שגעון גדלות" – זאת, בעקבות בקשתה להפעיל לחץ על ארגון הטרור חמאס, כדי להביא לקבר ישראל את גופת בנם.
ההורים השכולים הגיבו למאמר בציוץ בטוויטר ופנו בשאלה למו"ל העיתון עמוס שוקן:
"רוגל אלפר במופע מביך של דמגוגיה. אינו מכיר את ערכי צה"ל לערבות הדדית, לא מפקירים חיילים בשטח. שלוש הדתות חותרות להבאת המת לקבורה ראויה. האם לדעתך לרצות בקבורה ראויה לבננו זו ההגדרה ל'שיגעון גדלות'?"
שוקן, מצידו, הגיב: "בהחלט." בשלב זה העיר העיתונאי בן כספית: "עמוס, צריך עזרה עם גניבת הסלולרי? לדעתי איזה מטורלל השתלט לך עליו וענה בשמך למשפחת גולדין."
בתגובה מחק שוקן את הציוץ "בהחלט" – וכתב: "מחקתי את הציוץ הבאמת מטורלל שכתבתי מבלי שקראתי עד הסוף את השאלה של גולדין." הוא הוסיף: "בכל מקרה אני מזדהה עם שאיפתכם להביא את הדר ואורון לקבר ישראל."
https://www.inn.co.il/News/News.aspx/353007
כפי שכתבתי ישנם דרכים ללחוץ על החמאס. רק המעז יצליח.
נעמן כהן