30 שנה למותו של שייקה אופיר

במלאת שלושים שנה לפטירתו של שייקה אופיר – סיפור שפרסמתי לראשונה בספר "שלושים שנים וסיפורים – אורטל 1978-2008".

זה היה ביוני 1985. קיבוץ אורטל יצא (בשני מחזורים – המחזור הראשון של מעט המשפחות עם הילדים והמחזור השני, הגדול – של הרווקים) לנופש בן 5 ימים בשדות ים. נופש נפלא, בלתי נשכח.
באחד הערבים, נסענו (המחזור השני, כמובן) לת"א, לבילוי עירוני. קבוצת פרובינציאלים מן הקיבוץ שבקצה הפריפריה, יוצאת לבלות בעיר הגדולה. אכלנו ארוחת ערב במסעדה בכרם התימנים ואח"כ בילינו במועדון לילה, נדמה לי שביפו. היתה זו לי הפעם הראשונה והאחרונה שביליתי במועדון לילה (ואני מניח שכך רובנו).
הופיעה שם חשפנית, טניה שמה, שגם הפשיטה כמה גברים חרמנים בקהל (לא מישהו מאיתנו, חלילה. חננות או לא חננות?)
ואחרי הופעתה... הפתעה! מופע של שייקה אופיר. שייקה אופיר הגיע, לבוש כהרגלו בחליפה יוקרתית בת שלושה חלקים. ונתן הופעה ... כאילו זו הופעת חייו. כל הקלאסות שלו, עם ה"ככה וככה וכולו וכולו", פנטומימות של סוגי מעשנים, פנטומימה של "איך מכניסים חוט לקוף של המחט", "המורה לערבית", עסקן ההסתדרות הנואם עם הסנדוויץ' בפה ועוד ועוד. הופעה נפלאה. לא הפסקנו לצחוק.
היה זה צחוק עגום מאוד, עגום ומדכא. שייקה אופיר, גדול הקומיקאים בתולדות המדינה, שחקן אדיר, פנטומימאי מדהים, במאי מחונן, הכוכב הגדול של הצ'יזבטרון, "השוטר אזולאי", האיש שכל הבמות בעולם היו פתוחות בפניו, הבמאי הדגול של "הגשש החיוור", שייקה אופיר הגאון, התדרדר לשפל כזה, למצב שבו כדי לא להגיע לחרפת רעב, עליו להופיע מדי לילה במועדון סוג ז', בין חשפנית לרעותה. כך חולפת לה תהילת עולם!
איפה עולם התרבות והאמנות בישראל, חשבתי בליבי, ואיזה ערך יש לו, אם הוא מאפשר לאחד מגדולי האמנים לסיים כך את דרכו?

חלפו שנתיים. שייקה אופיר חלה בסרטן. ופתאום, אולי מתוך רגשות אשם, החלו מופעי מחווה לשחקן החולה. כל צמרת האמנות נזכרה בו והצדיעה לו לפני מותו.
ולאחר מותו – מי לא טרח להספיד אותו, לספר איזה ענק הוא היה, ושמעולם לא היה ולא יהיה כמותו, ואיזה אדם נפלא... ואני זכרתי איך לפני שנתיים ראיתי אותו כל כך מושפל. איפה היו אז כל אותם חברים מספידים?
וכך, בכל תאריך עגול של יום מותו – "חגיגה תקשורתית". אך אני נוצר בלבי את הזיכרון העצוב ההוא.

2. החלטת ממשלה בטלה ומבוטלת
לפני שבועיים הרציתי בכנס העולמי למדעי היהדות, שנערך באוניברסיטה העברית. נושא הרצאתי היה: ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים, כמנוף להתחדשות ההתיישבות העובדת. הרצאתי הייתה חלק ממושב שעסק באתוס ההתיישבות לאחר קום המדינה. עמיתיי לכנס היו ד"ר אודי מנור, היסטוריון והביוגרף של יגאל אלון; ד"ר אלון פאוקר, היסטוריון וחוקר הציונות ופרופ' יוסי גולדשטיין, היסטוריון וביוגרף, שהוציא ספרים רבים ובהם ביוגרפיות, כולל אלו של לוי אשכול וגולדה מאיר, וכעת הוא משלים את כתיבת הביוגרפיה של בן גוריון. יו"ר המושב היה חוקר ההתיישבות, חתן פרס ישראל, פרופ' יוסי כץ.
הרצאתו של יוסי גולדשטיין עסקה בתפיסות ההתיישבות של אשכול ושל בן גוריון. אשכול היה האיש שתרם להתיישבות הציונית בארץ ישראל, לפני קום המדינה ובעיקר אחריה, יותר מכל אדם אחר. על כך אין מחלוקת. אין מחלוקת גם על כך שאשכול עודד את ההתיישבות מעבר לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים. בהרצאתי הזכרתי את העובדה ששליש מן היישובים שקמו בחמישים שנות התיישבות בגולן, קמו בשנה וחצי שבין שחרור הגולן לפטירתו של לוי אשכול, בדחיפתו ובעידודו. גם על כך אין מחלוקת.
אולם יוסי גולדשטיין הציג בהרצאתו תזה, קצת משונה בעיניי, על פיה הלהט ההתיישבותי של אשכול, נובע מכך שהוא נולד וגדל לתוך חיי חקלאות באוקראינה, אהב התיישבות והיה לו חשוב לסייע לה ולפתח אותה, אך היא לא הייתה בעיניו כלי מדיני לעיצוב הגבולות. הוא מבחין לגמרי בין השקפתו המדינית של אשכול לזו ההתיישבותית. לטענתו, אשכול הקים יישובים כי הוא אהב להקים יישובים, אך במקביל חתר לפתרון מדיני שבו ישראל תיסוג מן האזורים שאותם הוא יישב, ולכן הוא הקים בעצם "יישובים זמניים".
קראתי את הביוגרפיה עבת הכרס והמעניינת של אשכול, שכתב גולדשטיין, ולא היה בה זכר לתפיסה הזאת. נהפוך הוא. כלומר, זו גישה שהוא אימץ לאחרונה, זמן רב אחרי שסיים את חקר סיפור חייו של אשכול.
את התזה שלו ביסס יוסי גולדשטיין על החלטת ממשלת אשכול מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ב-19 ביוני 1967, הידועה בכינוי "ההחלטה הסודית", שבה ישראל הביעה נכונות לסגת בהסכם שלום לעבר הגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה, עם תיקוני גבול מתבקשים. זו, טען גולדשטיין, הייתה מדיניותו. לכך הוא חתר. במקביל הוא גם הקים יישובים. כנראה סתם להנאתו.
את החלטת 19 ביוני 1967 העלה יוסי ביילין בעיצומו של המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בשנות ה-90, כדי להציג את המו"מ על נסיגה כמימוש החלטת ממשלת ישראל.
בספרו "ההר שהיה כמפלצת", ביסס יגאל קיפניס תזה שלמה על ההחלטה הזו. על פי תפיסתו, זו ורק זו ההחלטה על מדיניות ממשלת ישראל. כל מה שסותר אותה, חסר ערך. התיישבות? הקמת היישובים הייתה "התיישבות זמנית". סיפוח הגולן? זה לא באמת סיפוח, זו לא באמת ריבונות, אלא צעד טכני כלשהו המחיל את החוק הישראלי על הגולן. רק החלטת 19 ביוני קיימת, רק היא קובעת.
מה ש"שכחו" ביילין, קיפניס וגולדשטיין להזכיר, זו העובדה שההחלטה הזאת בוטלה.
לא הופתעתי מדבריו של יוסי גולדשטיין, וזאת מן הסיבה הטכנית שקראתי את התקציר שלה לפני הכנס. ולכן, "במקרה הכינותי מראש" רשימת עובדות.
ב-31 באוקטובר 1968 קיבלה ממשלת אשכול את ההחלטה הבאה: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר... סיכומים אלה של הממשלה באים במקום ההודעה מ-19 ביוני 1967."
חד וחלק. ההחלטה מחליפה את החלטת ה-19 ביוני 1967. אבל האמת היא, שהחלטה זו אינה ביטול החלטת ה-19 ביוני; החלטה זו היא וידוא הריגה של אותה החלטה. יתר על כן, זהו וידוא הריגה שני לאותה החלטה.
כבר ב-17 באוקטובר 1967 החליטה הממשלה: "לאור הדיונים בעצרת ה-22 [של האו"ם א.ה.], במושב המיוחד של העצרת, רושמת הממשלה לפניה בצער את העובדה כי מדינות ערב מחזיקות בעמדתן שלא להכיר בישראל, לא לבוא עימה במשא ומתן ולא לכרות עמה חוזי שלום... נוכח עמדתן זו של מדינות ערב תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע בהסכמי הפסקת האש ותבצר מעמדה, בהתחשב עם הצרכים החיוניים של ביטחונה והתפתחותה."
ההיסטוריון ראובן פדהצור הגדיר החלטה זו, בספרו "ניצחון המבוכה" – מחקר על מדיניות ממשלת אשכול לאחר מלחמת ששת הימים, כ"ביטול פורמלי של החלטת 19 ביוני."
אולם הממשלה ביצעה פעמיים וידוא הריגה, אולי כיוון שבהחלטה הזו לא נאמר בפירוש שהיא מבטלת את "ההחלטה הסודית".
בישיבת הממשלה ב-31 בדצמבר 1967, העלה השר ישראל גלילי הצעה להחליט על ביטול פורמלי של ההחלטה. ראש הממשלה אשכול סיכם את הדיון בהודעה: "לגבי סוריה ההחלטה מבוטלת." וכאמור, ב-אוקטובר 1968 היא בוטלה באופן פורמלי גם באשר למצרים.
בפועל, ההחלטה היתה לאות מתה כמעט מרגע קבלתה. פרופ' יואב גלבר, אחד ההיסטוריונים הטובים והחשובים בישראל, שחקר לעומק את הנושא, כתב מאמר בכתב העת "האומה" והקדיש למעלה מפרק שלם בספרו החדש על מלחמת ההתשה, ל"מיתוס ההחלטה הסודית".
לטענתו, זו כלל לא היתה הצעת שלום פורמלית לערבים, אלא החלטה טקטית שנועדה לצייד את אבא אבן בקווים אדומים וביוזמה ישראלית למקרה שיופעלו על ישראל לחצים לנסיגה מיידית, כמו לאחר מלחמת סיני. המשמעות של ההחלטה היתה דווקא האמירה שללא חוזה שלום ישראל תישאר בקווים הנוכחיים, שהסכם שלום יהיה חייב לכלול הסדרי ביטחון והבטחת מקורות המים, ושיהיו תיקוני גבול. היו אלה קווים אדומים לצורך קרב השהייה, אם יופעל שוב מכבש לחצים כבד על נסיגה.
אבן נסע לארה"ב, והלחצים מהן ישראל חששה לא היו. מרגע זה, לא היה עוד צורך בהחלטה הזאת, וממשלת ישראל התעלמה ממנה לחלוטין. ההחלטות על ההתיישבות הן המבטאות את מדיניות הממשלה, והן קברו בפועל את "ההחלטה הסודית". אליהן נוספו שלוש החלטות מדיניות פורמליות, שמחקו את ההחלטה לחלוטין.
הצגת ההחלטה כתקפה היא סילוף ההיסטוריה, ממניעים לא טהורים.
האמת היא שההחלטה הזאת בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת.

והתייחסות קצרה ל"התיישבות זמנית". אין חיה כזאת התיישבות זמנית. ההתיישבות נועדה לעצב את הגבול. נכון, שאשכול, שהיה זהיר ופרגמטי מאוד, לא התחייב שהיכן שיקום יישוב, משם לא תהיה נסיגה. בוודאי שהוא לא יכול היה להתחייב בשם ממשלות העתיד. אולם הוא הקים את היישובים, כחלק מן המאבק על גבול המדינה, כדי לקבוע עובדות שתשפענה על התהליך.
כאשר הוא הציע להקים יישובים כהיאחזויות נח"ל, כדי להקל על התמודדות עם לחץ בינלאומי, הוא הסביר: "טיבם של גדיים, הוא להפוך לתיישים."
יש להבחין בין טקטיקה לאסטרטגיה. החלטה להקים יישוב כ"מחנה עבודה לאיסוף בקר" או כהיאחזות נח"ל היא טקטיקה, שנועדה לשרת את האסטרטגיה – הקמת התיישבות שתעצב את הגבול.

3. צרור הערות 20.8.17

* מנהיגון קטן – צ'רצ'יל היה מנהיג גדול, כי הוא ידע להצביע על הנאצים כרע מוחלט בלי "אבל" ובלי "מצד שני" ובלי "לגנות את האלימות משני הצדדים", ואת דרכו והנהגתו השתית על אמת זו. טראמפ הוא מנהיגון קטן שמתייחס לניאו-נאצים בארצו בסלחנות ובפוליטיקלי קורקט. צ'רצ'יל נכנס להיסטוריה כגדול המנהיגים של העולם החופשי. בתור מה ייזכר טראמפ?

* מוטציה של המפלגה הרפובליקנית – המפלגה הרפובליקנית בארה"ב קמה מתוך המאבק נגד עבדות השחורים בארה"ב, נגד הרעיונות הגזעניים של עליונות האדם הלבן. הנשיא הרפובליקני הראשון היה אברהם לינקולן, המנהיג הדגול, שנחישותו ביטלה את העבדות בארה"ב.
לינקולן הנהיג את הצפון במלחמת האזרחים. מפקד צבא הקונפדרציה – מדינות הדרום שלחמו להנצחת עליונות האדם הלבן ועבדות האדם השחור, היה רוברט אדוארד לי, שבעצמו היה אדון לעבדים. המהומות בווירג'יניה, שבהן בלטו הניאו-נאצים, חמושים בצלבי קרס, מועל יד וקריאות אנטישמיות קצובות, פרצו בעקבות החלטה להסיר פסל של גנרל לי.
הנשיא טראמפ, שנבחר מטעם מפלגתו של לינקולן, אך הוא רחוק ת"ק פרסה מדרכה וערכיה, אינו מסוגל להוקיע את הניאו-נאצים הללו. לפתע, האיש הזה, בעל הלשון שלוחת הרסן, הפך לאיש הפוליטיקלי קורקט, ש"מגנה את שני הצדדים".
טראמפ נבחר לנשיאות מטעם המפלגת הרפובליקנית, אולם הוא אינו רפובליקני אלא מוטציה של הרפובליקניות.

* בשורה טובה לאנושות – סחרחורת ההדחות מינויים הדחות פיטורין התפטרויות התפוטרויות וחוזר חלילה בבית הלבן בעידן טראמפ, מעידה על התנהלות הממשל כקן הקוקיה.
אולם הדחתו של סטיב באנון היא בשורה טובה וחשובה. באנון הוא אחד הדוברים הבולטים והקולניים של ה"אלט-רייט", ה"ימין האלטרנטיבי", הסולד מן השמרנות הימנית וממיר אותה ברדיקליות ימנית גזענית, לאומנית ואנטישמית ובאנטי ממסדיות קיצונית ושיח מתלהם, דמגוגי ואלים, בעיקר ברשתות החברתיות. על השאלה האם באנון אישית אנטישמי או רק משתייך לזרם אנטישמי חלוקות הדעות, אך כיהודים איננו יכולים לטהר את שרץ הגזענות וההשתייכות לזרם הזה, גם אם האיש לא נתפס אישית בהתבטאות אנטישמית.
עצם העובדה שהפה של המטיף הזה סמוך לאוזנו של האדם החזק בעולם, היא סכנה של ממש. ולכן, הדחתו היא בשורה טובה לאנושות.
כאופטימיסט חשוך מרפא אני מנסה מאוד לקוות, שההדחה מבטאת שינוי כיוון בדרכו של טראמפ, ועלִיה על פסים נורמטיביים.

* הסיבה לפיגוע – מה הסיבה למתקפת הטרור בספרד? המגנומטרים, כמובן.

* כורתים את הענף – במשך שנה וחצי מתנהל מסע הסתה נגד צה"ל, נגד מפקדיו, נגד הרמטכ"ל, נגד ערכי צה"ל, נגד פקודות צה"ל. במשך שנה וחצי חשוף הנוער למסע שקרים והכפשות, מטמטמים אותו ושוטפים את מוחו בסיפורי מעשיות שקריים על צבא ש"מפקיר" את חייליו ושאר הבלים. אז מה הפלא שיש ירידה במוטיבציה לקרבי? אנשים מופקרים וחסרי אחריות כורתים את הענף שעליו אנו יושבים.

* בזכות התחקיר – תחקיר של ערוץ 2 גילה סיפור מדהים, מסמר שיער. במסגרת המיזם הנפלא "מסע", המביא צעירים יהודיים מחו"ל לתקופה ארוכה, של חודשים בישראל, הכוללת לימוד, טיולים, עשיה התנדבותית וכו', התפלח ארגון עויין בעל שם מכובס "אחוות עמים", של יהודים אוטו-אנטישמים, אנטי ישראליים ואנטי ציונים, שבאים לארץ כדי להילחם לצד הפלשתינאים נגד מדינת ישראל. המנוולים הללו מפגינים עם הפלשתינאים, מפעילים אלימות נגד חיילי צה"ל ומפיצים תעמולת זוועה זדונית נגד מדינת ישראל. וכל זה, במימון העם היהודי ומדינת ישראל!
כמה הערות על הפרשה.
א. אין ספק שמדובר בטעות, בתקלה.
ב. אסור שתקלה כזאת תקרה. לארגון גדול כמו הסוכנות היהודית חייבים להיות מנגנוני בקרה כדי להימנע מזוועה כזאת.
ג. אין לי ספק שהתקלה תתוקן לאלתר, והדבר לא יחזור. ואולי בימים מאז שידור הכתבה היא כבר תוקנה.
ד. לאחרונה אני קורא, בעיקר בקרב אנשי ימין, דה-לגיטימציה כלפי תחקירים עיתונאיים. "אין זה מתפקידה של העיתונות לחקור. עליה רק לדווח" וכו'. זאת, כחלק מההגנה האוטומטית על נתניהו. לכאורה, תחקירים שנועדו לממש את תפקידה של התקשורת, להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, הם חלק מ"ההפיכה השלטונית של אסמול ואטיקשורט נגד שלטון הימין" בלה בלה בלה.
אך מה זה התחקיר הזה? תחקיר שנועד להצביע איך כסף שלנו, שנועד לחזק את העם היהודי ואת הקשר בין יהדות הגולה למדינה היהודית, מנוצל במרמה למטרה הפוכה לחלוטין. כן, זה תפקידה של התקשורת. לרחרח, לחפש, לחפור, לבדוק, לחקור – את הממשלה, את המנגנון הציבורי, את השלטון המקומי, את התאגידים הגדולים ובמקרה הזה – את הסוכנות היהודית. זו שליחותה של התקשורת – בשמנו ולמעננו.

* שחיתות מייאשת – כל אירוע של שחיתות שלטונית מעורר בי רגשות של כעס וצער. אבל כתב האישום נגד ראש העיר רמת גן ישראל זינגר מחולל בי טלטלה עזה. זאת, מכמה טעמים.
ראשית, אני רמת גני במקור. שם נולדתי וגדלתי. ואף שכל חיי הבוגרים כבר איני שם, מאז עליתי ברמה מרמת גן לרמת הגולן, עדין יש לי רגש עמוק לעיר, שאבי חי בה עד היום.
שנית, זינגר היה מורה שלי למתמטיקה ופיזיקה בתיכון. מורה מצוין. אהבנו אותו מאוד. אני אהבתי בעיקר לחקות אותו... עשרות שנים הוא היה מורה, מחנך ומנהל בית הספר "בליך" (אחרי שסיימתי). כאשר איש חינוך נופל לתהום השחיתות, הדבר מזעזע יותר מאשר אדם שכל חייו עסקנות או עסקים. ובוודאי כשמדובר במי שהיה מורה שלי. באמת... לא הייתי מעלה על דעתי שדבק בו רבב.
שלישית, כראש האופוזיציה בר"ג הוא נשא את דגל המלחמה בשחיתות ואף עוטר בזכות זאת כיקיר התנועה לאיכות השלטון. כאשר אדם כזה נופל, הוא מעורר חוסר אמון בעצם המאבק נגד השחיתות.
רביעית, כרמת גני לשעבר, צר לי כל כך לדעת ששלושת ראשי העיר האחרונים הסתבכו בשחיתות ופלילים; כל ראשי העיר מאז 1983. על מעשיו של אורי עמית היתה לי אפילו אחריות מסוימת, כי עוד הייתי אזרח ר"ג והצבעתי בעדו (בהיותי חייל סדיר, בעיצומו של קורס הצניחה). את צבי בר הכרתי אישית, בתו היתה בת כיתתי ואח"כ היינו יחד בתנועת "הדרך השלישית". הכרתי והוקרתי אותו. ועכשיו זינגר.
זה פשוט מייאש. אבל אסור להתייאש.
ולזינגר אני מאחל שתוכח חפותו.

* אחווה שמעבר ליריבות – חנוך דאום ציטט בטור שלו ב-"7 ימים" סיפור שסיפר אחד המפגינים נגד היועץ המשפטי לממשלה בפ"ת. בתום ההפגנה, הנ"ל נכנס למכוניתו והיא לא הניעה. מיד התייצבו מפגינים מן המחנה השני, המפגינים בעד נתניהו, סייעו לו לתקן את התקלה ולהמשיך בדרכו.
זה סיפור יפה ומרגש, דווקא כיוון שהוא קרה בנקודת המפגש של השנאה בין הגושים, בין מפגינים בשתי הפגנות מיותרות, בעייתיות ופוגעות בשלטון החוק; דווקא שם התגלתה אחווה שמעל המחלוקת והשנאה, וזהו גילוי חשוב ומנחם.
אותי הוא ריגש בעיקר כיוון שהוא הזכיר לי סיפור משפחתי. בניי הם אוהדי הפועל ת"א. לפני שנים אחדות, בתום עונת ליגת העל, נערך בקריית אליעזר משחק העונה, שיקבע מי תיקח את האליפות – מכבי חיפה או הפועל ת"א.
הסעתי את הילדים לחיפה, וכיוון שאיני אוהד כדורגל, נפגשנו עם חבר שלקח את הילדים למשחק ואני הלכתי לעיסוקיי.
ברדיו שמעתי על הפסדה של הפועל. הלכתי לנקודת המפגש ושם מצאתי את בני הצעיר, שהיה אז בכיתה ב', ממרר בבכי קורע לב. האמת היא שלא כל כך ידעתי איך לנחם אותו. אבל מה שריגש אותי, היו אוהדי מכבי חיפה שראו את הילד הבוכה וניגשו לעודד אותו: "לא נורא. ככה זה בכדורגל. השנה הפועל הפסידה, בטח בשנה הבאה היא תנצח." והכל באמפתיה כנה. זאת היתה מחווה יפה, שלא תואמת בדיוק את תדמיתם של אוהדי הכדורגל.

* ביד הלשון: למה ומדוע – באתר הרצאות "טד" נמצאת הרצאה מעניינת של סיימון סינק על מנהיגות: "איך מנהיגים גדולים מעוררים בנו השראה ופעולה?"
המסר שלו, הוא שהמאפיין המרכזי של מנהיג מעורר השראה, הוא היותו אדם שמציב במרכז את ה-why, כלומר הדבר המרכזי המניע אותו ושאליו הוא מחבר את ההולכים אתו ואחריו, הוא ה-why, התכלית, המטרה [כמובן שזאת הצגה פשטנית של המסר, כי אין זה תקציר ההרצאה].
המילה why מתורגמת בהרצאה ל"מדוע". התרגום הזה בעייתי, כיוון שאנו משתמשים במילה "מדוע" לתיאור סיבה, וב"למה" לתיאור תכלית. מדוע קמתי מהמיטה? כי השעון צלצל. כי כבר איני עייף. כי הייתי חייב לרוץ לשירותים. למה קמתי מהמיטה? כדי להמציא המצאה. כדי לכתוב שיר. כדי לבנות מדינה. כדי להגשים את מה שחלמתי בלילה.
האם ההפרדה הזאת בין "מדוע" ו"למה" מדויקת?
האקדמיה ללשון עברית אינה מקבלת את הדיכוטומיה הזאת. על פי האקדמיה, אכן המילה "מדוע" מתייחסת לסיבה ולא לתכלית, אבל המילה "למה" מתייחסת הן לסיבה והן לתכלית. כלומר, המילה "למה" מקבילה הן ל"מדוע" והן ל"לשם מה"?
מכל מקום, המילה "מדוע" אינה מתייחסת לתכלית, ולכן התרגום של המילה why בהרצאה היה שגוי.
אורי הייטנר