לא הכול פוליטיקה.
לא הכול אידיאולוגיה.
לא הכול "שמאל" ו"ימין".
יש דברים שהם מתחת לפוליטיקה. יש דברים שהם מעל הפוליטיקה.
למשל – שחיתות. השחיתות היא מתחת לפוליטיקה.
כשפוליטיקאי נוטל שוחד, הוא אינו עושה זאת מתוך אידיאולוגיה. הוא אינו עושה זאת כדי לקדם השקפת עולם.
כשפוליטיקאי גונב, הוא אינו עושה זאת כדי לשרת את עמו.
כשפוליטיקאי מקבל טובות הנאה ("מתנות" בכיבוסית) הוא אינו עושה זאת למען בוחריו.
פוליטיקאי שמטריד מינית, אינו עושה זאת כדי להגשים את חזון תנועתו.
המאבק בשחיתות הוא מעל הפוליטיקה.
הדרישה ממנהיג ליושר, לטוהר מידות, לניקיון כפיים, לשמירה על החוק, לאזרחות טובה ולדוגמה אישית, אינה קשורה לימין או שמאל, להשקפת עולם מדינית, חברתית, כלכלית או דתית. מדובר בנורמה, שכל אזרח צריך לדרוש אותה מכל מנהיג – אחת היא אם הוא מן המחנה שלו או ממחנה יריב.
לא, אתקן את דבריי. כל אזרח צריך לדרוש אותה מכל מנהיג, אך לא באותה מידה. בראש ובראשונה עליו לדרוש זאת ממנהיגי מחנהו.
למרבה הצער, נוצרה כאן נורמה פסולה – פוליטיזציה של השחיתות. אני אלחם מלחמת חורמה נגד "המושחתים שלכם" ואגן בחירוף נפש על "המושחתים שלנו".
זהו ביטוי קיצוני של אחת התופעות הבעייתיות בחברה הישראלית – המרת הזהות הלאומית בזהות מחנאית. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אינו מדינת ישראל, אינו החברה הישראלית, אלא "הימין" או "השמאל". יש לכך ביטויים רבים, ועמדתי עליהם לא אחת. וכעת הרעה החולה הזאת חדרה גם לנושא השחיתות.
תסמונת "הוא זכאי", אני מכנה את התופעה. "הוא זכאי" היתה קריאת הקרב של חסידיו השוטים של אריה דרעי, העבריין ונוטל השוחד. היא החלה כאשר היו תחקירים בעיתונות שחשפו את מעשי השחיתות שלו, נמשכה כשנפתחה חקירה פלילית, התעצמה כשהוגש כתב אישום והגיעה לשיאה כאשר ערכאה אחר ערכאה הרשיעה אותו. כל הרשעותיו היו על סמך ראיות. אך מי זקוק לראיות? הרי הוא "שלנו", ולכן נתייצב אוטומטית לצדו. ואם הוא הורשע, סימן שבית המשפט רודף אותו כי הוא מזרחי וחרדי.
התופעה מעוררת הפלצות הזאת הוסברה בכך שמדובר בציבור מנוכר למדינת ישראל, לחברה הישראלית; כפי שהם אינם משרתים בצה"ל כך הם בזים גם לשלטון החוק. אבל, היינו משוכנעים, ברור שתופעה כזאת לא תיתכן במפלגה נורמטיבית, או בזרם נורמטיבי, ממלכתי, ציוני. ברור שלא תתכן תופעה כזאת בקרב מצביעי הליכוד, מפלגת העבודה, הבית היהודי, יש עתיד וכו'.
והנה, אנו רואים אותה תופעה גם היום, בליכוד.
"לא יהיה כלום" צועק המנהיג, וההמון צורח בעקבותיו: "כי אין כלום" ומריע בתשואות.
אין כלום?! מהיכן אתם יודעים? אתם החוקרים? אתם יודעים את תוצאות החקירה? אתם מכירים את הראיות? ירדתם לנבכי החשדות?
עומד המנהיג החשוד בפלילים, שנמצא בעיצומן של חקירות על חשדות חמורים ביותר – ובמקום שישתוק וייתן למערכות לבצע את תפקידם, הוא מקהיל קהלים ומסית. "השמאל!!! התקשורת!!!!"
והקהל מתמוגג כאשר הוא מספר בדיחה: "עוד מעט הם יחקרו גם את קאיה." והוא מוסיף ומעצים את הבדיחה: "באזהרה!" והקהל מתפקע מצחוק.
עוד מעט "הם" יחקרו. הם? מי זה "הם"? אה, "השמאל והתקשורת". כידוע, נתניהו ואשתו ובן דודו ועוזריו ומקורביו לא נחקרו, נחקרים וייחקרו ביחידת להב 433, אלא בחדרי החקירות האפלים של "השמאל והתקשורת". והחקירה לא נעשית על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, אלא על פי הנחיות זקני השמאל והתקשורת.
והקהל מריע. וכל הח"כים והשרים (מלבד בני בגין – צדיק אחד בסדום) מתייצבים. המצלמה מתעכבת על פניהם, וניכר בעליל שרבים מהם אינם יודעים כיצד לכבוש את פניהם מבושה. ואיש אינו קם ואיש אינו אומר "עצור". למה? כי הם מ-פ-ח-דים!
ועומד המנהיג החשוד, האיש שהוא התגלמות המושג "אני, אני, אני," זה שתמיד "אני הוריתי" ו"אני הנחיתי" ו"אני הראשון שזיהיתי" ומי שרץ לגנוב קרדיט מכל הצלחה של שר, ולפתע הוא נהיה קולקטיביסט. כאשר הוא חשוד בשחיתות, הוא פתאום "אנחנו". השמאל והתקשורת רודפים "אותנו" ומבצעים "ניסיון הפיכה" נגדנו, כדי להפיל את הימין. אנחנו? מה, מישהו מהקהל המריע נהנה מהסיגרים והשמפניות?
מן הראוי היה שדווקא מצביעי הליכוד, מי שנתנו את קולם לנתניהו, יהיו הראשונים לדרוש חקירה יסודית, קפדנית, כדי להגיע לחקר האמת. הם היו צריכים להיות הראשונים להגן על גורמי האכיפה ושלטון החוק, כדי שיהפכו כל אבן ויבדקו האם החשדות נכונים. מה הם צועקים "אין כלום" כאוטומטים?
גם אולמרט נקט באותן שיטות. גם הוא דיקלם "לא היו מעטפות". וגם הוא סיפר ש"הימין הקיצוני", התקשורת, המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי וכל ערכאות בתי המשפט חברו יחדיו לתפור לו תיק, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא לישראל ולמזה"ת.
אלא שאז רק קומץ קטנטן של חסידים שוטים קנו את הסחורה. ואילו לנתניהו יש גייסות של חסידים, המגוננים עליו ומדקלמים כאוטומטים חסרי יכולת חשיבה ביקורתית ועצמאית את סיסמאותיו.
המאבק בשחיתות צריך להיות מעל הפוליטיקה והאידיאולוגיה. למרבה הצער, התמונה של חסידי נתניהו המפגינים למענו היא תמונת הראי של המפגינים נגד היועץ המשפטי, בדרישה להעמיד אותו לדין.
גם אותם, או לפחות את היוזמים, המארגנים והמסיתים, מעניין המאבק בשחיתות כשלג דאשתקד. אילו ביעור השחיתות היה מעניין אותם, הם לא היו פוגעים במכוון בשלטון החוק, הם לא היו מחלישים את היועץ המשפטי לממשלה בטענות שווא, דווקא כאשר הוא זקוק לתמיכה ולחיזוק.
מה משמעות ההפגנות שלהם? גם הם אינם זקוקים לראיות, גם הם אינם זקוקים לחקירה, גם אותם לא מעניינים הפרטים. הם "יודעים" – הוא אשם. מבחינתם, תפקידה של החקירה אינה לחשוף את האמת, אלא להדיח את נתניהו ולשלוח אותו לכלא. אם זו אינה התוצאה, לשם מה צריך חקירה? היא מיותרת. והם מפגינים נגד היועץ, על כך שטרם סיפק את הסחורה ולא מימש את ציפיותיהם.
ומה יקרה אם היועץ המשפטי יגיש כתב אישום? הם יעברו להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שיפסקו "נכון"?
אני בוטח ביועץ המשפטי לממשלה שהוא לא יושפע מהפגנותיהם, אבל אם הוא יחליט להגיש כתב אישום – רבים יטענו שהוא נכנע ללחץ המפגינים. זאת התוצאה היחידה שהם יכולים להשיג.
שלטון החוק בישראל מצוי במתקפה דו-ראשית, הן מצד המפגינים נגד היועץ והן מצד חסידי נתניהו. אלה ואלה פוגעים במלחמה בשחיתות, כי הם מכפיפים אותו לאינטרסים פוליטיים.
2. צרור הערות 23.8.17
* גידול פרא – בשבוע שעבר חשף תחקיר של ערוץ 2, את העובדה המצמררת, שבמסגרת המיזם הציוני החשוב והמוצלח "מסע", המביא רבבות צעירים יהודיים מחו"ל לתקופה ארוכה, של חודשים בישראל, הכוללת לימוד, טיולים, עשייה התנדבותית וכו', התפלח ארגון עויין בעל שם מכובס "אחוות עמים", של יהודים אוטו-אנטישמים, אנטי ישראליים ואנטי ציונים, שבאים לארץ כדי להילחם לצד הפלשתינאים נגד מדינת ישראל. המנוולים הללו מפגינים עם הפלשתינאים, מפעילים אלימות נגד חיילי צה"ל ומפיצים תעמולת זוועה זדונית נגד מדינת ישראל. וכל זה, במימון העם היהודי ומדינת ישראל!
מסתבר, שגידול הפרא הזה גדל בערוגות "השומר הצעיר". ולא זו בלבד שהוא גדל שם, הוא עדין משתייך לשם. זוהי תוכנית של תנועת "השומר הצעיר" העולמית, והיא מופיעה באתר האינטרנט של התנועה.
זוהי תופעה מעוררת פלצות. "השומר הצעיר" הינה תנועה ציונית מפוארת, בעלת היסטוריה ציונית מפוארת, שחינכה נוער לציונות בכל רחבי העם היהודי והעלתה רבבות רבות מתוכם לארץ ישראל. התנועה יישבה את ארץ ישראל ב-85 יישובים, שעיצבו את גבול המדינה. בני התנועה ובוגריה התגייסו לפלמ"ח ולאחר קום המדינה ליחידות הטובות ביותר בצה"ל. והנה, מתוך אותה תנועה צמחה מוטציה נוראית כזאת.
הסלוגן של "על המשמר" – בטאון מפ"ם והשומר הצעיר היה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים." בסדר הזה. אפילו בתקופת הסטייה הסטליניסטית של "השומר הצעיר", התנועה לא התבלבלה, והמחויבות הראשית שלה היתה לציונות. אותה מוטציה ניכסה לעצמה את הצלע של "אחוות עמים", אך כאשר זו מנותקת מן הציונות, היא חסרת ערך. אחוות העמים, היא השאיפה לשלום בין העמים, אך היא מבוססת בראש ובראשונה על הזהות הלאומית הציונית שלנו. בלעדיה היא אינה שווה אפילו כקליפת השום. ובמקרה הזה, תחת הכותרת "אחוות עמים", ההזדהות של אותם טיפוסים אינה ללאום שלהם, אלא ללאום האוייב, וההזדהות עימו היא לא בצעדים של שלום עם עמנו, אלא בצעדי מלחמה ואלימות נגד חיילינו.
אני רוצה להאמין שהנהגת "השומר הצעיר" לא היתה מודעת לזוועה הזאת ולא נתנה לה יד. כעת, משהדברים נחשפו, יש לקוות ש"השומר הצעיר" ינתק כל מגע עם הקבוצה הזאת, יתנער ממנה ויוקיע אותה, בדיוק כפי שהתנער לפני 45 שנה מהמרגל הבוגד אודי אדיב. דיבוק – צא!
* הרמת הראש של החיה הניאו-נאצית – יאיר נתניהו וכמוהו עוד רבים מאנשי הימין, בעיקר ברשתות החברתיות, יצאו מעורם לגבות את תגובתו השערורייתית של טראמפ על האלימות הרצחנית של כנופיות ניאו-נאציות בוויריג'יניה. המסר העיקרי שלהם היה, שמי שעמדו מול הכנופיה הניאו-נאצית, היו חברי הארגון האנטישמי "אנטיפה".
אכן, "אנטיפה" הם אנטישמים לא קטנים, אולם אם הם היחידים שעמדו מול החיה הניאו-נאצית, זו תעודת עניות לעם האמריקאי. כל אדם הגון, כל דמוקרט, צריך להתייצב נגד הרמת הראש של החיה הניאו-נאצית. ובראש ובראשונה נשיא ארה"ב.
ואנו, היהודים, הראשונים שצריכים לצאת נגד התופעה ונגד מי שמקלים בה ראש. אבל מסתבר שיש בימין הקיצוני כאלה ששכחו מה זה להיות יהודי.
* האינטרנציונל הימני – הגיבוי של אנשי ימין ישראלי לתגובתו האנמית של טראמפ לאלימות הניאו-נאצית, מבטאת תופעה חדשה ומזעזעת – אנשים שהזהות הימנית שלהם חזקה מן הזהות הלאומית שלהם, ואולי היא תחליף לה. אנשים שההזדהות שלהם עם ימנים באשר הם, גדולה מן ההזדהות שלהם עם היהודים באשר הם.
הדבר בלט בתמיכה של אנשי ימין ישראלי במפלצת הפשיסטית האנטישמית מכחישת השואה מארין לה-פן, בהתמודדותה על נשיאות צרפת. במערכת הפוליטית היה זה רק המוקיון אורן חזן, אבל ברשתות החברתיות היה זה שיח נפוץ מאוד.
זו תופעה מדאיגה מאוד.
* התשה – אני ממליץ בחום על ספרו של פרופ' יואב גלבר "התשה – המלחמה שנשכחה". זהו ספר ראשון מתוך טרילוגיה שכתב גלבר, מהטובים והחשובים בהיסטוריונים הישראליים, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. ספר נוסף שייצא בקרוב יעסוק במהלכים מול ירדן, וספר שלישי – בתקופה שבין מלמת ההתשה ליום הכיפורים. ספר זה מתמקד במלחמת ההתשה עם מצרים, מהיבטיה הצבאיים, החברתיים-תרבותיים ובעיקר המדיניים והבינלאומיים.
בין השורות, הקורא מנסה להבין דרך סיפור מלחמת ההתשה, כיצד הגענו למלחמת יום הכיפורים. פירוט המהלכים המדיניים – שהם הליבה של הספר, מפריך את טענת הסרבנות הישראלית לאפשרות של שלום וכתוצאה מכך להחמצת הסיכוי לשלום. אמנם הספר מסתיים בהפסקת האש שסיימה את מלחמת ההתשה באוגוסט 1970, אולם בפרק הסיכום עושה גלבר קלקלן (ספוילר) להמשך מחקרו, ומבהיר שלא היתה כל אופציה לשלום ולא היה כל פרטנר לשלום לפני מלחמת יום הכיפורים. גלבר מנפץ בספר את מיתוס השליחות ההיסטורית של נחום גולדמן, שכביכול הוזמן לנאצר וממשלת גולדה אסרה עליו להיענות להזמנה ובכך החמיצה הזדמנות לקדם את השלום. המחקר מוכיח שגולדמן היה מגלומן, פנטזיונר ובלתי אמין (גלבר נזהר משימוש במילה המפורשת שרלטן), שכלל לא הוזמן בידי נאצר, אלא במניפולציות של קשריו בעולם ולהטוטיו בין מדינאים בארץ ובעולם, יצר מצג שווא לפיו הוא הוזמן לשיחות מדיניות, בתנאי שממשלת ישראל תסמיך אותו לייצג אותה. כמובן שהממשלה דחתה זאת, לא רק מהסיבה שהיא לא תאפשר לנאצר לקבוע מיהו נציגה למו"מ, אלא שעמדותיו של גולדמן היו מנוגדות לחלוטין לעמדות ממשלת ישראל והוא אף תקף אותה בכל הזדמנות בטענה שאינה רוצה בשלום. וכאמור, כל היוזמה הזאת לא היתה אלא פנטזיה, והדבר המשמעותי היחיד בה היה הנזק לקונצנזוס בישראל, בשל טענת השמאל הקיצוני שישראל החמיצה הזדמנות פז לשלום.
את עיקר הקולר למה שהוביל למלחמת יום הכיפורים תולה גלבר בהיבריס ובאופוריה בצה"ל ובחברה הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים, התחושה שצה"ל הוא צבא כל יכול, בלתי מנוצח והזלזול הבוטה והמסוכן בצבאות ערב. היבריס זה נמשך חרף חוסר היכולת להכריע במלחמת ההתשה. צה"ל, טוען גלבר, לא הפיק לקחים משמעותיים ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה, ולא נערך ברמה הקונספטואלית למלחמה הבאה.
מלחמת ההתשה הסתיימה ללא הכרעה. עם זאת, ישראל בהחלט ביצעה מהלכים משמעותיים בניסיון להכריע ובראשם ההפצצות בעומק מצרים. הפצצות אלו לא סיפקו את התוצאה המקווה, בעיקר בשל ההתערבות הסובייטית בפועל, בידי כוחות צבא סובייטים שנלחמו באופן מוגבל לצד מצרים, והלחץ האמריקאי על ישראל שנבע מחשש שעימות עם הסובייטים יגרור את ארה"ב למלחמה; בשל אלו הופסקו ההפצצות.
הקשרים בין ישראל לארה"ב הם הנושא המדיני המשמעותי בספר. למרות מחלוקות ואף עימותים ומשברים, מערכת היחסים בין המדינות הלכה והתהדקה באותן שנים, אך גם העמיקה את התלות של ישראל בארה"ב.
בעיניי, הסיפור המשמעותי ביותר בספר, שלטעמי היה צריך לתת לו דגש רב יותר, הוא קירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לטעמי, ההבלגה הזאת היא המחדל האמיתי של מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים, ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים היתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. גלבר מבהיר שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדה אך ורק לאפשר את המהלך הזה.
ניתן להתרשם מרמת ההערכה השונה של גלבר לדמויות המרכזיות בישראל ובארה"ב, שעמדו במרכז הדרמה הגדולה. בולטת במיוחד חוסר ההערכה של הכותב לשר החוץ אבא אבן ולכישוריו המדיניים. אבן מוצג בספר כמי שלא התעלה מרמת הדיפלומט לרמת המדינאי והתנהלותו והתנהלות צמרת משרדו מוצגים באופן פאתטי. זאת, בניגוד ליריבו המר, שגריר ישראל בארה"ב רבין, שהינו מדינאי מוכשר, בעל השפעה רבה בישראל ובארה"ב, שבסופו של דבר ראש הממשלה עבדה מולו ישירות, תוך עקיפת שר החוץ (אף שפורמלית הקפידה על כבודו של אבן).
גולדה עצמה מצטיירת כמנהיגה חזקה, כמדינאית חכמה וכמי שבסך הכל היטיבה לנווט בתבונה בין השיקולים הצבאיים במלחמה הבעייתית הזאת, השיקולים המדיניים בשיפור היחסים עם ארה"ב (הישג משמעותי שלה) והימנעות מהסתבכות עם בריה"מ. עם זאת, כאמור, היא אחראית למחדל ההבלגה על קירוב הטילים, שהוביל, כמיטב שיפוטי, למלחמת יום הכיפורים.
הספר עב הכרס רהוט ומרתק, ומומלץ לכל המתעניינים בהיסטוריה המדינית והביטחונית של ישראל ושל המזרח התיכון.
* ראש – אוסיף לשבחיי על "התשה" של יואב גלבר ואציין לשבח את העובדה שגולדה מאיר מוגדרת בספר "ראש הממשלה" ולא "ראשת". גלבר העדיף את העברית על הטרנד (שבחסות האקדמיה).
* ביד הלשון: זוטי דברים – הדיון הציבורי על החשדות נגד נתניהו, הכניס לשיח הציבורי את המונח המשפטי זוטי דברים. זוטא פירושו – קטן. זוטות – דברים פחותי ערך. המונח המשפטי "זוטי דברים" מתייחס להגנה הניתנת לנאשם, אם העבירה שעשה היא קלת ערך. בהקשר של חקירות נתניהו, הדברים נאמרו מתוך ניסיון להמעיט בחומרת החשדות: "בגלל סיגרים וחמגשיות לא מדיחים ראש ממשלה," וכו'.
אורי הייטנר