אורי הייטנר
צרור הערות 30.8.17
* מציירים מטרה סביב החץ – בימים האחרונים נמתחת ביקורת על נתניהו, על שלא השכיל או לא הצליח למנוע את חדירת איראן לסוריה והתבססותה בה. אמנון אברמוביץ' אף הציע הצעה הזויה – להקים ועדת חקירה ממלכתית למחדל.
הביקורת הזו אינה מוצדקת, ודומה שהמבקרים מסמנים את המטרה סביב החץ; מנצלים את הסיטואציה לביקורת לשם ביקורת על נתניהו.
האמת היא, שממשלת ישראל מנהלת מדיניות אחראית ונבונה לאורך שנות החורף האיסלמיסטי במזה"ת בכלל, והטבח ההדדי בסוריה בפרט.
מצד אחד, ישראל מקפידה לשמור על נייטראליות, לא לתפוס צד במלחמת בני חושך בבני חושך הזאת ולא לשקוע בבוץ הסורי. מצד שני, ישראל הציבה קווים אדומים של פגיעה ביטחונית שלא תאפשר ולא היססה להפעיל כוח בשמירה על הקווים האדומים, אך באופן מדוד ואחראי, שלא יוביל להתלקחות.
במקביל, ישראל מעניקה סיוע הומניטרי משמעותי, בטיפול רפואי לפצועי המלחמה בסוריה ובמשלוחי מזון, תרופות, בגדים, שמיכות וצעצועים לאוכלוסייה האזרחית שמעבר לגבול. הישג מדיני חשוב, הוא הקשר הרצוף עם רוסיה, כולל קשר אישי בין נתניהו ופוטין, שמסייע לשמירה על אינטרסים ישראליים ולמניעת עימות בין המדינות.
עם זאת, יש לזכור שישראל אינה מעצמת על, והשפעתה מוגבלת. כאשר אובמה היה נחוש לחתום על הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני – לא היה בידי ישראל למנוע זאת, אם כי אני מאמין שהמאבק הנחוש של ישראל השפיע על ההסכם, שעלול היה להיות גרוע ומסוכן אף יותר. וכאשר פוטין נחוש לייצב את שלטון בן בריתו הראשי אסד, גם באמצעות בני בריתו המשניים איראן וחיזבאללה, קשה לישראל למנוע זאת, במיוחד כאשר מול פוטין ניצב טראמפ, שנעדר כל הבנה ואוריינטציה בעניינים בינלאומיים והוא מתבטל בפני פוטין.
ובשורה התחתונה, המערכה טרם הסתיימה והתבססותה של איראן אינה עובדה קיימת. ועצם העובדה שישראל עושה כל מאמץ כדי למנוע את האחיזה הזאת, או למִצער לצמצמה ככל האפשר, היא צעד חשוב, ומן הראוי שייהנה מתמיכה רחבה של כל המערכת הפוליטית.
* חוף איראן – אילו שמענו בקול החכמים שניסו למסור את הגולן לסורים, היום רבע מחופי הכינרת עלולים היו להיות בשליטת איראן.
* נציב זכויות האדם – לנוכח ניצחונו המסתמן של אסד במלחמת האזרחים בסוריה, הגיע הזמן למנות את המשטר הסורי לעמוד בראש המועצה לזכויות האדם של האו"ם. המועצה מתאימה לאסד ואסד למועצה כמו כפפה ליד.
* רעל בן יין – אחת החוויות המכוננות והמשמעותיות של חיי, אם לא ה... היא שביתת הרעב בגמלא. בספטמבר 1994 שבתנו, חבריי ואני, במשך 19 יום, נגד הנסיגה מהגולן, בימים שבהם ממשלת ישראל ניהלה מו"מ אינטנסיבי על מסירת הגולן לאסד. 19 יום שתינו רק מים, ומיקדנו לעניין עליו נאבקנו את תשומת הלב הציבורית והתקשורתית בארץ ובעולם.
ביום השני של שביתת הרעב, הופיע אצלנו יהודי בן 80, עטור זקן עבות, לא בקו הבריאות, והודיע שהוא מצטרף לשביתת הרעב. משה סבוראי שמו, מן היישוב שקד שבשומרון. רק שמעתי את שמו, ומיד נפל האסימון, וידעתי מי האיש. סבוראי היה אחד הפעילים המרכזיים במחתרת "ברית הביריונים" שפעלה בראשית שנות ה-30 של המאה שעברה. הוא לחם בשורות ה"הגנה", אח"כ האצ"ל ולאחר הפילוג היה אחד המפקדים הבולטים בלח"י. מפקד הלח"י, אברהם שטרן – יאיר, התחבא בביתו בתל-אביב, ושם נתפס ונרצח. סבוראי ישב שנים רבות בכלא הבריטי, בעכו, במזרע ובירושלים. פעמיים הצליח לברוח מכלאו.
הוא שבת עמנו כעשרה ימים, עד שחש ברע ונאלץ להפסיק את השביתה ולחזור לביתו. בימי השביתה הוא חלק תא בקרוואן עם אמיתי שלם, חבר מבוא חמה וממייסדי ההתיישבות בגולן, ואִתִי. עצם העובדה שאדם בגילו, עתיר זכויות ומעשים, השתתף בשביתתנו, נתנה לנו כוח והשראה.
באותם ימים קיימתי עמו שיחות מרתקות. מצאתי בו אידיאליסט נלהב עם רוח נעורים של רומנטיקן בשנות העשרה, וכן אידיאולוג בעל משנה סדורה. בדעותיו הפוליטיות הוא היה הרבה יותר ימינה ממני, אך ראיתי בו, בסיפורו, באורח חייו – ציונות מהלכת. הוא נשם את האידיאל הציוני.
הבטחתי לו שאבקר אותו בשקד, ולבושתי, לא קיימתי את ההבטחה. משה נפטר לפני שש שנים, בגיל 97.
נדהמתי והזדעזעתי לקרוא במאמרו של נעמן כהן ב"חדשות בן עזר", ובקישור שהוא צירף למאמרו של עודה בשאראת ב"הארץ", על בנו של משה, יאיר סבוראי, הקרוי על שמו של מפקד הלח"י, שהנו פעיל אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני, שירד לארה"ב בראשית שנות השבעים ומאז הוא מנהל משם מאבקים פוליטיים נגד מדינת ישראל. אני יכול רק לשער לאיזה שברון לב האיש הרע הזה גרם להוריו.
במקרה הזה אין המדובר בחומץ בן יין, אלא ברעל בן יין.
* ביד הלשון: עמק המעיינות – פעמיים, בשבועות האחרונים, הזכרתי את עמק המעיינות. לפני שבועות אחדים הקדשתי את הפינה "ביד הלשון" לבכור יישובי חומה ומגדל ניר דוד (תל עמל) וציינתי שהוא שייך למועצה האזורית עמק המעיינות. בשבוע שעבר כתבתי על פרשת הקב"ט של המועצה האזורית עמק המעיינות, שכביכול פוטר בשל שירות המילואים שלו (כזכור, וכשירות למי שלא קרא, אין לכך שחר). אך מהו עמק המעיינות? מהי המועצה הזאת? היכן היא נמצאת? זהו שם חדש למועצה ישנה. שמה הקודם – בקעת בית שאן. ב-2007 שינתה המועצה את שמה במסגרת תהליך מיתוג. במסגרת התהליך, עלה שהתדמית של האזור היא של מקום רחוק, חם מאוד, יבש, לא מתחדש ואינו פונה לצעירים. יחד עם פעולות רבות אחרות, לשינוי ולפיתוח, הוחלט גם לשנות את השם. בבקעת בית שאן נובעים עשרות מעיינות מפכים מים, והרעיון היה למתג את האזור למים הקרירים והרעננים.
למרות שינוי שם המועצה, הדואר הנע שלה נותר ד.נ. בקעת בית שאן.
אורי היטנר
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר