ב-21 באוגוסט 2017 הוציאה שרת החינוך התרבות והספורט מרים סיבוני-רגב הודעה על הסרט פוקסטרוט:
"זוהי בושה וחרפה, שהסרט 'פוקסטרוט' של שמוליק מעוז נבחר להציג בפסטיבלי קולנוע נחשבים כפסטיבל טורונטו ופסטיבל ונציה. הדעת אינה סובלת, שסרטים, המבאישים את שמו הטוב של צה"ל, הם אלו שנתמכים על ידי קרן הקולנוע הישראלי, הנתמכת על ידי המדינה, והם אלה שנבחרים להיות חלון הראווה של הקולנוע הישראלי בחו"ל."
בהקשר זה טענה רגב כי הסרט פוגע בשמו הטוב של צה"ל, בין היתר בשל סצינה הכלולה בו בה קבוצת חיילים הנמצאת במחסום מפגינה אלימות קשה כלפי פלסטינים.
בתגובה על הדברים הטיח בה השחקן ליאור אשכנזי (המשחק את תפקיד האב): "אם השרה היתה קוראת צ'כוב אולי היא הייתה יודעת מה זה אלגוריה."
דומה שדווקא הוא היה צריך להבין מהי אלגוריה. ואם זו אלגוריה הרי הביקורת צריכה להיות חריפה בהרבה. מרים סיבוני-רגב צודקת: "פוקסטרוט" הוא סרט אנטי-ישראלי ואפילו אלגוריה אנטישמית.

יסודות הטרגדיה:
לפי הסכימה של פרופסור דורותיאה-קרוק-גלעד, הטרגדיה מכילה ארבעה אלמנטים:
1. המעשה המביש – מעשה נגד המוסר המניע את העלילה.
2. הסבל שבא בעקבותיו.
3. ידיעה עמוקה יותר של גורל האדם הנובעת מן הסבל.
4. אישור מחדש. הסדר המוסרי שהופר שב על כנו.

הסרט "פוקסטרוט" מוגדר כטרגדיה בשלוש מערכות.
https://he.wikipedia.org/wiki/פוקסטרוט_(סרט)

מערכה ראשונה:
הסרט מתחיל בסצינה חזקה, כאשר באים נציגי צה"ל להודיע על נפילת חייל צה"ל.
למשמע בשורת האיוב האם מקבלת זריקה ומאבדת את ההכרה. האב, מיכאל פלדמן, ארכיטקט בורגני עשיר הגר בדירת פאר, מסתובב הלוך ושוב ומכה את הכלב המשפחתי. אז מגיע נציג הרבנות הנותן הסבר על הלוויה תוך הסבר על מושגים ביהדות (חשוב לקהל הגרמני).
לאחר מכן הוא הולך לבשר על האסון לאימו הנמצאת בבית אבות.
באולם הכניסה רוקדים הזקנים פוקסטרוט. האם (המלווה בצעירה שחורה) מוצגת כייקית טיפוסית. היא נוזפת בבנה בגרמנית מדוע הוא הולך לא מסודר, שיכניס מיד את המכנסיים לחולצה! לאחר שהוא מבשר לה על מות הנכד היא מחייכת לעומתו, ספק מבינה, ספק לא.
כל הסצינה מופרכת לחלוטין כי לפחות זה כשלושים שנה אין כבר בנמצא ייקיות יוצאות גרמניה שעלו לפני השואה. למופרכות הזו עוד מודבק בהמשך סיפור מופרך עוד יותר. אבל כאמור זוהי קואופרודוקציה גרמנית, במימון גרמני, והסיפור צריך להתאים לקהל הגרמני.
(בנקודה הזו נפסקה ההקרנה לחמש דקות בגלל כמה צופים שרבו על המקום המסומן).
לאחר מכן סוויץ', תפנית בעלילה. קציני צה"ל מגיעים לבית ומודיעים שההודעה על נפילת בנם היתה טעות ובעצם נהרג חייל אחר באותו השם, יונתן פלדמן.
האב מכאל פלדמן מתרגז, לא מאמין, ודורש במפגיע הוכחה שהבן בחיים. "איפה בן שלי?"
הקצינים עונים לו שהוא עם היחידה שלו והם לא יודעים היכן. (סצינה מופרכת לחלוטין הרי במצבים דומים נותנים מיד לחייל להתקשר בסמארטפון הביתה).
מר פלדמן צועק עליהם שמיד יביאו את בנו הביתה!

מערכה שנייה:
הסרט עובר לתיאור את חיי הבן החייל, תיאור הנראה יותר אלגורי מריאליסטי.
מתואר מחסום צהלי המאויש ע"י קבוצת חיילים קטנה. המחסום ספק פרימיטיבי ספק מתוחכם.
בתמונה הראשונה רואים מידבר שממה בחורף, והנה המחסום עולה ועובר בו גמל בודד, ולאחר מכן החייל יונתן פלדמן רוקד פוקסטרוט. מסתבר ששם המוצב הוא "פוקסטרוט".
שם הריקוד "פוקסטרוט" חוזר שוב ושוב, והוא צריך כנראה לסמל משהו, לאור ההסבר שבריקוד הולכים אחורה שמאלה וקדימה וחוזרים לאותו המקום.
תפקיד החיילים במחסום לבדוק את העוברים. המחסום נראה פרימיטיבי ומצ'וקמק אבל יש שכלול העוברים בו נסרקים ואם הם מאושרים לעבור מופיע על המסך הכיתוב Clear.
החיילים היהודים (כמובן), כולם בני טובים מחונכים ומשכילים (מה שקורין בערבית "חנונים"), מופיעים בתפקיד של קלגסים יהודים הרודים בערבים. למשל, בתמונה אחת משאירים בגשם זלעפות אישה ערבייה המוצאת בפקודה ממכוניתה לבדיקה.
הבן, החייל יונתן פלדמן, מספר לחיילים סיפור שסיפר לו אביו לפני שהתגייס. אימו (זו שבתחילה הוצגה כאישה ייקית הדוברת גרמנית) היא הפלא ופלא דווקא פולנייה ניצולת שואה שהיתה באושוויץ והיא הצילה מאושוויץ ספר תורה ושמרה אותו בוויטרינה "הפולנית" בסלון ביתה. אבל הבן שלה (אביו) התחרמן כילד מחוברת סקס שמצא בחנות לספרים משומשים, וכדי להשיג את החוברת הוא מכר את ספר התורה – האוד המוצל מאושוויץ, תמורת אותה חוברת, וכל חבריו התחרמנו ממנה וגמרו עליה עד שדפיה נדבקו ביחד, ולכן הוא קנה לבנו חוברת דומה, בדיוק לפני גיוסו לצבא. הנה החטא הקדמון-הראשון של האב.
מכונית עם ערבים מגיעה למחסום לבדיקה. הצעירה הערבייה היושבת במכונית קצת מחייכת לחיילים הקלגסים היהודיים, והם מאשרים למכונית לעבור, אבל שמלת הצעירה נתקעה בדלת המכונית והיא פותחת אותה לשחרר את השמלה, ואז נופלת מהמכונית פחית שתייה. החיילים היהודים מדמים שזו פצצה ויורים על יושבי המכונית והורגים אותם.
למוצב מגיע גנרל יהודי קירח הדומה לגרינג ואומר להם שהם במלחמה ושבמלחמה יש טעויות ושישתקו. בא דחפור וקובר את המכונית ויושביה ההרוגים באדמה.
הנה אישור לדימוי האנטישמי העתיק. היהודים רוצחים ושקרנים. זו תרבות הרצח והשקר הידועה של היהודים המתגשמת בצבא היהודי. החיילים היהודים רוצחים ושקרנים.
המפקד בא ליונתן פלדמן ופוקד עליו לנסוע מהר הביתה להורים להראות הם שהוא בחיים. הוא עולה על המכונית הצבאית ונוסע הביתה.
(אין הסבר מדוע בכלל קרתה התקלה של ההודעה הבלתי נכונה על מותו).

מערכה שלישית:
הסצינה הבאה ארוכה ומשעממת ומלאה מלל ודיבורים.
רואים את אב המשפחה שכנראה נפרד מאשתו מגיע לביתם המפואר. ולפי השיחה מתברר שבנם החייל בכל זאת מת ולא ניצל. (מה קרה כאן?)
בשיחה הארוכה והמשעממת (כאן באו רטינות מהקהל משעמום: "מה זה?") האישה מטילה את האחריות למותו של הבן החייל על בעלה ואומרת שהוא נענש על מעשיו. הבעל מכה על חטא נוסף שעשה ומספר שפעם בצבא הוא הוביל שיירה ופתאום הוא החליט לזוז הצידה ופקד על השיירה להמשיך. אך הם עלו על מוקש וצרחו, והוא רצה שיפסיקו לצרוח וימותו. הנה חטא נוסף.
בסצינה האחרונה של הסרט מגיע הפתרון. המכונית עם החייל יונתן פלדמן נתקלת בדרך חזרה מהמחסום בגמל הבודד (שעבר במחסום בהתחלה) סוטה הצידה, המכונית מתדרדרת לתהום, והוא מת.
לכאורה סתם "דאוס אקס מכינה". אריסטו היה נותן "נכשל" לסיפור על הסיום הטרגי שאינו קשור לעלילה. כמובן שאין "קתרזיס", אבל זהו למעשה הרי מעין מחזה מוסר. החטא של היהודים מביא לעונש.
הגרמנים יכולים ליהנות ולהיות מסופקים שהם לא ביזבזו לשווא את כספם. הנה מה שקורה ליהודים הרשעים. אולי בכל זאת מה שעשינו לא כל כך נורא.
הסרט בגלל תוכנו יזכה ודאי בכל הפרסים בעולם.
הערה לסיום: המיזוג בלב דיזנגוף מצוין.

[אכן צדקת בתחזיתך, יש תקווה למלשינים! הנה עיתון "הארץ" מיום 10.9.2017:
"'פוקסטרוט', סרטו של שמוליק מעוז, זכה (בשבת, 9.9) בפרס אריה הכסף בפסטיבל הקולנוע בוונציה. הפסטיבל האיטלקי נחשב לאחד משלושת הפסטיבל החשובים בעולם כיום, וזו הפעם השנייה בה זוכה בו מעוז בפרס משמעותי. ב-2009 זכה סרטו 'לבנון' בפרס אריה הזהב, הפרס החשוב ביותר בפסטיבל, והיה לסרט הישראלי הראשון אי פעם שזכה בו."
אהוד: לאחר קריאת תיאורך את הסרט אין בדעתי ללכת לצפות בו, ואני מקווה שזו תהיה גם תגובת אחרים שטרם נוּגעו בשנאת צה"ל והמדינה. ירוץ הסרט שבוע-שבועיים וייעלם. סרטים כאלה מוטב שימומנו על ידי הקרן לישראל חדשה ולא על ידי קרן הקולנוע הישראלי. השבחים המורעפים על הסרט בעיתון "הארץ" מחזקים את דעתי, שאתה צודק בדבריך עליו].

המורה של המדינה
עד מדינה הוא תמיד עבריין, והנה עד המדינה "הלמדווניק" – מנחם נפתלי, מעביר בבתי ספר שיעורים על המלחמה בשחיתות.
http://rotter.net/forum/scoops1/423805.shtml#34

הצביעות של מר"צ: מלחמה נגד הכפרות,
ברכה לחג הקורבן המוסלמי
מפלגת מר"צ יצאה נגד מנהג הכפרות באמצעות שחיטת תרנגולים. (אני כמותם בהחלט מתנגד לכפרות מסוג זה) וקראה להפגנה נגד התופעה, אממה באותה הודעה מברכת מר"צ את הערבים המוסלמים על חג הקורבן עיד אל אדחא, בו הם מקריבים כבשים.
ואחר כך הם עוד מתלוננים על שמגדירים אותם כמפלגה פרו-איסלמית.

העיוות ההיסטורי של חוקר הפשיזם שנהפך לתומכו
במאבקו למען כיבוש ערבי של יהודה ושומרון משתמש פרופסור זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל במיטב המסורת הגבלסית של הדמגוגיה הפאשיסטית (אותה הוא חוקר), בעיוות ההיסטוריה.
"המלחמה בחזית הירדנית," קובע שטרנהל, "לא היתה מלחמת מגן." הירדנים רק הפגיזו בדלילות כדי לצאת ידי חובה את ירושלים, וכבשו את ארמון הנציב שהיה ממילא בשלטון האו"ם. התוקפנות היתה רק של היהודים. (זאב שטרנהל, הדמגוגיה של "מלחמת המגן", "הארץ" 8.9.17)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4425943
אז הנה העובדות: ב-7 ביוני נשא המלך חוסיין נאום וקרא לנתיניו "הִרְגוּ את היהודים בכל אשר תשיגם ידכם. הִרְגוּ אותם בזרועותיכם, ובידכם וציפורניכם, ובשיניכם!"
הירדנים ירו והפגיזו לכל אורך הגבול. בנוסף לירושלים, הופגזו מושבים בפרוזדור לבירה ויישובים במישור החוף – קיבוץ אייל, רמת-הכובש, כפר-סירקין, יד-חנה וכפר-סבא. פגזי התותחים ארוכי טווח "לונג תום" נפלו בתל-אביב בכיכר מסריק, ובתל ברוך. בצפון הופגז אזור טירת-צבי, ואף נערכו מספר תקיפות אוויריות באזור נתניה, כפר-סבא, כפר-סירקין וכמה צמתי דרכים. פגזים נפלו אפילו ביישובים ערביים ישראליים.
תופעה מרתקת היא כיצד חוקר פשיזם נהפך לתומך הפשיזם המאמץ את תורת עיוות ההיסטוריה הפשיסטית.
בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר כי במסגרת מאבקו של שטרנהל למען כיבוש ערבי הוא שימש כיועץ לענייני טרור של יאסר ערפאת ויעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001)

השאלה (העובדה) הנעלמה
יצחק אפשטיין (1863-1943) היה מחנך, חוקר לשון, הוגה דעות, וממחדשי השפה העברית בארץ ישראל. בין השאר חידש את המילה "תודעה".
במאמר המפורסם שלו "שאלה נַעֲלָמָה", שהופיע בעיתון "השילוח" שבו הביא לידי ביטוי רעיונות שהציג קודם לכן בהרצאה שנתן בפני האגודה "עברייה" לרגל כינוס הקונגרס הציוני בבזל בשנת 1905, טען כי בין השאלות הקשות הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו יש שאלה אחת שנעלמה כליל מן הציונים, והיא שאלת היחס לערבים.
"בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו," הוא כתב, "אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב, רגש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדתו בעבותות חזקים. חובה עלינו להכיר כראוי את העם הערבי... ואנו בורים גמורים בכל הנוגע לערבים." לסיכום הוא מזהיר: "אל לנו להתגרות בלביא נרדם. זיק אחד יתמלט ויהיה לתבערה שלא תכבה."
לא כאן המקום להיכנס לדיון האם באמת התעלמו הציונים מהערבים אבל כפאראפרזה לחיבורו "השאלה הנעלמה", יש עובדה נעלמה מכל הדיונים על בעיית המסתננים לישראל. והבעיה הנעלמה היא שרוב רובם של המסתננים לישראל מסודן ואריתריאה הם ערבים מוסלמים. את העובדה הזו התקשורת הישראלית מעלימה לחלוטין ובמתכוון.
אורי הייטנר קובע ש"אפילו אם כל 40,000 מבקשי המקלט יישארו בארץ אין בהם איום אסטרטגי". ("חדשות בן עזר", גיליון 1274).
זה לא נכון. בהחלט יש בהם איום אסטרטגי.
נכון שבעיר גדולה כתל-אביב, בה המסתננים מונים כעשרה אחוז מהאוכלוסייה וכ-12 אחוז מאוכלוסיית הילדים (המספרים האמיתיים כנראה גדולים יותר) המיספר נראה קטן (אחוז כזה בקיבוץ היה בוודאות מפרק אותו), אבל אחוז כזה של אוכלוסייה ערבית-מוסלמית (מלבד ערביי יפו) בתל-אביב, שגדל במהירות, מהווה בהחלט סכנה אסטרטגית.
לא בכדי כל הארגונים הפרו-איסלמיים הפועלים למען הקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקום יהודית, תומכים במסתננים ותובעים לקלוט אותם בארץ.
המסתננים, שכאמור רובם ככולם הם ערבים-מוסלמים, רואים את הארץ כארצם ותובעים ריבונות עליה תוך סילוק או רצח היהודים:
https://www.youtube.com/watch?v=qSX4K4---ng
בניגוד למה שמתפרסם אף מסתנן לא הגיע מסודן או מאריתריאה, כולם הגיעו ממצרים, ולשם היו צריכים להחזירם. לרוע המזל ממשלת ישראל לא רצתה להתעמת בנושא עם מצרים. לכן פתרון הבעייה הוא קשה היום, ויהיה קשה ואכזרי הרבה יותר בעוד עשר שנים, כשאחוזם של הערבים-המוסלמים באוכלוסיית תל אביב יגיע לשלושים אחוז.
דווקא הערבים-המוסלמים אזרחי ישראל (בכפייה) מבינים את הבעייה. המסתננים, שכאמור רובם הם ערבים-מוסלמים, ניסו להיקלט בכפר הערבי מנדא אשר בגליל התחתון, ולמרות היותם של המסתננים גם הם ערבים-מוסלמים, ולמרות שהם חולקים את האמונה שדברי מוחמד באמנת החמאס, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, הם מופת מוסרי, באישון לילה התנפלו עליהם תושבי הכפר, וההמון הזועם דרש מהם שיעזבו את הכפר לאלתר. בעימות קשה ואלים הושלכו עליהם כמיטב המסורת הערבית אבנים, ורבים נפצעו. חייהם של המסתננים ניצלו בעזרת כוח של 150 שוטרים שבקושי הצליחו לחלצם בחיים מהכפר. "הם פוגעים בנו בפרנסה," טענו ערביי הכפר. כמצופה לא נשמע קול מהארגונים המכונים "ארגוני זכויות אדם".
http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-88ec763f4fbe731018.htm
בתל-אביב, לעומת זאת, מקבלים המסתננים הערבים-המוסלמים קבלת פנים מאירה. לקראת שנת הלימודים תשע"ח השקיעה עיריית ת"א 20 מיליון ש"ח בהרחבת מתחם לווינסקי ב-8 כיתות גני ילדים נוספים. בשנת 2016 השקיעה עיריית תל אביב באוכלוסיית המסתננים בתחומים כמו חינוך, בריאות ורווחה, 64 מיליון שקל.
יש להעלות את "הבעייה הנעלמה" הזו לתודעה (מילה שחודשה ע"י אפשטיין). רק אז ניתן יהיה לפותרה.

הטעות הגדולה של איילת בן-שאול-שקד
בוועידת המשפט בתל אביב נשאה שרת המשפטים, איילת בן-שאול-שקד, נאום בו תקפה את שופטי בית המשפט העליון. "בישראל של 2017," היא אמרה, "מדינה שמשטרה החוקתי הוא מארג שתי וערב של זכויות פרט, ללא כל התייחסות בחוקי היסוד שלה להיותה מדינת הלאום של העם היהודי – הפכה הציונות לשטח המת של המשפט. שאלות הנוגעות לה (לציונות) כלל אינן רלוונטיות. אתגרים לאומיים הם נקודה משפטית עיוורת, שעל פי התפיסה המקובלת היום לא אמורים לבוא בחשבון, ובוודאי לא להכריע כשמולן עומדות שאלות הנוגעות לפרט."
בנאומה התייחסה שרת המשפטים לתפיסתם של שופטי בג"צ, שבאה לידי ביטוי בפסיקה על המסתננים, ואמרה כי "שאלת הדמוגרפיה ושמירת הרוב היהודי הן דוגמאות קלאסיות. הפסיקה הישראלית כלל אינה רואה אותן כערכים האמורים להישקל. שאלת הרוב היהודי אינה רלוונטית בשום מקרה – היא לא רלוונטית כשאנחנו מדברים על המסתננים מאפריקה שהשתכנו בדרום תל-אביב והקימו בה עיר בתוך עיר, תוך דחיקת תושבי השכונות, ותגובת מערכת המשפט בישראל היא פסילה ופסילה חוזרת של החוק המבקש להתמודד עם התופעה."
גם האופן שבו שופטי בג"ץ מרחיבים את זכויות הפרט על חשבון האינטרס הלאומי של ישראל עמד במוקד מתקפתה של שקד. "מערכת המשפט בישראל, המבקשת לקבל על עצמה תפיסת עולם אוטופית ואוניברסלית, מקדשת את זכויות הפרט באופן קיצוני כל כך, ומפסיקה באותה השעה לקחת חלק במלחמה על עצם קיומה של המדינה ועל יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה." היא הצהירה.
כדי לטפל בחוסר האיזון הזה קראה שרת המשפטים, כאמור, לבצע מהפכה חוקתית חדשה.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/892/657.html
כצפוי כל הערבים, והאקטיביסטים הפרו-איסלמים צהלו. הנה היא הסתירה בין הציונות לזכויות האדם, הנה הציונות הגזענית הסותרת את זכויות הפרט.
כתב "הארץ", לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי), יצא מגדרו כדי להלל ולשבח את שרת המשפטים איילת שקד, והגדירה "שרת האמת," מפני שבנאומה בלשכת עורכי הדין היא איששה את טענתו, שקיימת סתירה בין ציונות לזכויות האדם. (ולכן יש לחסל את הציונות הגזענית ולחסל את המדינה היהודית, ולהקים במקומה מדינה ערבית-מוסלמית).
על איילת בן-שאול-שקד היה לנסח את דבריה הפוך. עליה היה לומר שאין זכויות אדם או זכויות פרט ללא זכויות ליהודים. זכויות האדם והדמוקרטיה אינן יכולות להתקיים ללא הכרה בזכותו של היהודי להגדרה עצמית ולריבונות, ולכן כל פסיקה שאינה מתיישבת עם זכות זו, היא היא הפגיעה בזכויות הפרט ובדמוקרטיה.
רק לאחר הקדמה זו היתה צריכה שקד לפרט את נימוקיה.
האם זה היה משכנע את האקטיביסטים הפרו-איסלמים מסוגו של גדעון לואי (לוי)? ודאי שלא, (קל וחומר לא את הגזענים הערבים) אבל לפחות לא תורמת לדמגוגיה הגזענית שלהם.

החזרת גופות חיילי צה"ל והאזרחים השבויים בעזה
השבוע ביקש יו"ר הצלב האדום פטר מאורר שביקר בעזה להיפגש עם השבויים הישראלים הכלואים בה. החמאס סירב, וכתנאי מוקדם לפתיחת מו"מ על החזרתם, והחזרת גופות החיילים הישראליים, הדר גולדין, ושאול אורון ית"ד (ישראל תיקום דמם) הוא תובע את שחרור המחבלים ששוחררו בעיסקת שליט ונעצרו לאחר חטיפת הנערים.
וכיצד מגיבה ישראל?

הטעות של בנט:
שר החינוך נפתלי בנט התראיין לרגל פתיחת שנת הלימודים הקרובה, והתייחס גם לסוגיית השבת גופות החיילים והאזרחים המוחזקים בידי חמאס ברצועת עזה.
"קיבלנו החלטה לא לשחרר מחבלים. צריך לעשות זאת, ולדאוג שלחמאס לא יהיה כדאי להחזיק בחיילים."
בנט הסביר כי הדרך הנכונה, לשיטתו, היא "החמרת תנאי כליאת האסירים, אי שחרור גופות מחבלים – שצריכים להיקבר בבית עלמין אלמוני ולשמש 'נכס' מול חמאס." לדבריו, יש "לצאת ביוזמות מבצעיות כדי לפגוע בחמאס ולייצר את אותם נכסים. ידענו לעשות זאת בשנות ה-50' וחטפנו ירדנים, בשנות ה-70' סיירת מטכ"ל חטפה קצינים סורים בלבנון. צריך להחזיר את רוח היוזמה וההתקפיות."
https://news.walla.co.il/item/3093114
טעות גדולה. חטיפת אנשי חמאס לא תתרום דבר אלא רק תחמיר את המצב. לא זו הדרך.

הטעות של איווט אביגדור לובוביץ ליברמן:
בניגוד לתיאודור רוזבלט שאמר: "דבר בלחש אך שא איתך מקל גדול" התפרסם ליברמן לפני היותו שר ביטחון רק בפה הגדול שלו כאשר התרברב בפיו הגדול שאם יהיה שר הביטחון יושבו הגופות תוך 48 שעות.
בינתיים נעלם הפה הגדול אבל גם לא בא מקל גדול במקומו.
נשאר רק פה קטן:
בעקבות פרישתו של ליאור לוטן, מתאם ראש הממשלה לנושא השבויים והנעדרים. אמר ליברמן כי "אסור לנו לחזור על הטעות בעסקת שליט כאשר שוחררו 1,027 מחבלים, בהם רוצחים. יש לאמץ את דו"ח שמגר במלואו לפני מינוי מחליף ללוטן."
כלומר, לא לעשות כלום.
ליברמן צודק בכך שאין לשחרר מחבלים אבל הוא אינו אומר מה יש כן לעשות לפתרון הבעייה, והתוצאה היא אפס מעשה.
הפתרון: הומניזם תמורת הומניזם:
אני שמח שמשפחת גולדין אימצה את הצעתי לדרך המאבק בחמאס.
בראיון שנעשה עם בני משפחת גולדין לאחר התפטרות ליאור לוטן (טל אריאל אמיר "ישראל היום" 1.9.17 שישבת עמ' 22) אומרת המשפחה על דרך המאבק:
"להתנות טיפול רפואי שמשפחות מעזה מקבלות מישראל, לא לקנות תוצרת חקלאית, ולא לשחרר גופות של מחבלים... יש דרכים ללחוץ על החמאס, ושחרור מחבלים הוא לא אחת מהן."
אני מרגיש כמו קאטו הזקן כשאני חוזר שוב ושוב על הפתרון:

הומאניזם תמורת הומאניזם
חולה תמורת גופה
אין להקריב חיים תמורת המתים. את החזרת הגופות מעזה יש להשיג ע"י המעשה הבא:
ראשית, תיקון טעות – לא ישראל הטילה מצור על עזה אלא עזה הטילה מצור על ישראל. בתקשורת הבינלאומית ובקרב הקולבורטורים-משת"פים, תומכי החמאס בישראל, נשמעת התביעה להסיר את המצור מעזה. יש להזכיר – עזה היא שהטילה מצור על ישראל.
האֶמירוֹת המוסלמית של עזה היא-היא שהכריזה מלחמת שמד על ישראל במטרה לחסלה ולהשמיד את אזרחיה, ואת כל יהודי העולם, והיא שהטילה את המצור על ישראל. ודוק: כל אלו התובעים את הסרת המצור על עזה אינם תובעים שעזה תסיר את המצור על ישראל ותיתן למשל לאזרחי ישראל היהודים לבקר בעזה.
על נתניהו להכריז בנאום פומבי את התנאי הבא:
"לראשונה בתולדות המין האנושי מדינת ישראל מספקת לאויביה בזמן מלחמה, מזון, דלק, וסיוע רפואי. למרות שבניגוד לחמאס, הגרמנים הנאצים לא נשבעו לחסל את ארה"ב ובריטניה ולרצוח את כל תושביהן, ארצות אלו לא העלו אפילו על הדעת לספק מזון דלק ותרופות לגרמניה בעת המלחמה. מדינת ישראל קיבלה בשנה האחרונה כ-15,000 פלסטינים מעזה לטיפול רפואי. לא עוד! מעתה הומאניזם תמורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים והאזרחים השבויים."
נראה אם לאחר הכרזת התנאי ימשיכו מנהיגי החמאס לסכן את בריאות אזרחיהם בפומבי.
המתנגדים להצעה טוענים שפעולה כזו תשחיר את דמותה של מדינת ישראל בעולם. להיפך, אם החמאס יסרב זה יציג בעולם את דמותו האמיתית, ויהיה בכך ניצחון הסברתי חשוב.
נתניהו, בידך המפתח להחזרת גופות החיילים ולהשבת האזרחים.
נעמן כהן