התמוטטותה של הילרי קלינטון בטקס הזיכרון לאירועי 11 בספטמבר, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, עוררה דיון שהתמקד בשני נושאים: מצבה הבריאותי של קלינטון ושאלת אמינותה. אולם בפרספקטיבה של שנה, אפשר לראות באירוע סימבול לקריסת מה שהילרי קלינטון מייצגת.
אירועי 11 בספטמבר 2001 היו מכה קשה לכל מה שארה"ב מייצגת. טראומה שהעם האמריקאי טרם התאושש ממנה. קומץ מחבלים מוסלמים חמושים בסכינים (!) מוטטו את ה-סמל, בה"א הידיעה, של האמריקאיות, מרכז הסחר העולמי. סמל של הפאר, העוצמה, הגודל, הכוח הכלכלי, התרבות האמריקאית, הקפיטליזם האמריקאי, הרוח האמריקאית. הסמל הזה התמוטט כמו מגדל קלפים.
שבע שנים מאוחר יותר, התחולל המשבר הפיננסי שהיה מעין השלמה של אותה קריסה, קריסת עולם תרבותי, עסקי, פוליטי שייצג את האמריקאיות.
הקריסה הכפולה הזאת עירערה את הביטחון והאמון של האמריקאים במדינתם, בתרבותם, בעוצמתם.
הילרי קלינטון, שיותר מכל אדם אחר מסמלת את הממסד האמריקאי, את המדינה האמריקאית, התמוטטה בטקס הזיכרון לקריסת מרכז הסחר העולמי, והיה בכך מעין סמל מטרים לקריסתה בבחירות.
הילרי קלינטון היתה מועמדת בעייתית של המפלגה הדמוקרטית – בלתי פופולרית, חסרת כריזמה ולוקה באמינותה. אך מעל הכול, היא סמל הממסד שאיבד את אמון הציבור. ממסד מסואב, נהנתני, מושחת, משלב קשרי הון, שלטון ועיתון במובן המאוס ביותר של המושג.
תומכיה של קלינטון ראו בה את מייצגת הרוח האמריקאית ומגִנה עליה מפני מועמד המערער עליה באישיותו ובדעותיו. אולם בעיני חלקים רחבים בציבור, היא ייצגה את הממסד השנוא והמאוס.
המשבר האמריקאי, עשוי היה להעלות מנהיג אלטרנטיבי שיציע חזון גדול, אופק חדש, "ניו דיל" של המאה ה-21. אך בבחירות הללו לא הוצגה חלופה כזאת. מול נציגת הממסד עמד איש השנה תשע"ז, דונאלד ג'ון טראמפ.
טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תוכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו היתה הצבעה בעד הנגד.
וכיוון שהיתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו היתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.
טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגן, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות.
ולכן, כל מה שעלול היה לרסק מועמד לנשיאות במציאות אחרת – לא הזיז שערה בבלוריתו המוזרה של טראמפ. העובדה שבמשך שנים האיש העלים מס בשיטתיות, במקום שתפסול אותו מכל מועמדות לגיטימית, שיחקה לטובתו. כאשר ההצבעה היא הצבעת מחאה ושנאה נגד המדינה, הממשל, הממסד – המיסים נתפסים כתחיבת יד גסה של הממסד לכיסו של האזרח הקטן, למען האינטרסים של הממסד. וכך, העלמת המס השיטתית של טראמפ נתפסה כהוכחה לחוכמתו וליכולתו לנצח את הממסד השנוא.
כאשר המחאה יצאה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הקיצונית של הממסד, הנתפסת כתרבות שקר והימנעות מאמירה ועשיה של הנחוץ מטעמי תקינות – גסות רוחו של טראמפ, כולל הסרטון המציג את גישתו הבזויה והמבזה לנשים, נתפסה כאלטרנטיבה לפוליטיקלי קורקט. וכך, אותו שקרן מוּעד נתפס כאמין, כיוון שהוא דוגרי, אומר מה שהוא חושב, ללא סינון של תרבות, של נימוס, של מותר אדם מן הבהמה. הוא לועג לנכה על נכותו, לועג למשפחה שכולה שחורה וכו' – וזה נחשב כדוגרי, כאמין, לעומת תרבות ההסתרה של הפוליטיקלי קורקט.
וההכרזות על כך שלא יכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד, שבכל סיטואציה נורמלית היתה שמה קץ בו ביום למועמדותו, התקבלה כמובנת מאליה בידי תומכיו, שאי אמונם בממסד גורם להם להאמין בכל תאוריית קונספירציה, מופרכת ושקרית ככל שתהיה. אילו טראמפ היה מפסיד, המוני תומכיו היו מאמינים לו שהבחירות נגנבו.
זאת היתה מהות הבחירות לנשיאות ארה"ב. בחירות שלא הוצב בהן שום חזון חדש, של עתיד אמריקאי מבטיח. בחירות בין ממסד מושחת ושנוא הנאחז בקרנות המזבח ומעמיד לנשיאות את סמלו המובהק, לבין דמגוג שהצליח להמשיג לבוחרים את שנאתם לממסד ולגלם בעיניהם את הנגד.
היו אלה בחירות קשות. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
אדם כדונאלד טראמפ אינו ראוי להיבחר לנשיא. במציאות נורמלית, הוא לא היה נבחר. היה משהו בעיתוי הבחירות, שגרם לו לנצח.
המשהו הזה הוא שמונה שנות שלטונו של אובמה. אובמה היטה את ארה"ב שמאלה מדי, באופן חד וקיצוני מדי. בחירת טראמפ היא ריאקציה לשלטונו של אובמה. אובמה היה החטא. טראמפ הוא העונש.

הרגע המביך של תשע"ז, היה צילום הסלפי האינפנטילי שאורן חזן כפה על טראמפ, בעת נחיתתו של נשיא ארה"ב בנתב"ג. באותו רגע, הערכתי מאוד את נתניהו, שגילה כושר איפוק מדהים כשלא העיף סטירה למוקיון הזה, שכך בייש את מדינת ישראל.
לא הייתי מציין את האנקדוטה הזאת, אלמלא דבריו של חזן לנשיא. "כולם אומרים לי שאני טראמפ הישראלי."
מביך מביך, מגוחך מגוחך, אבל... באמת, לפני שנים מעטות טראמפ לא נחשב לרציני יותר מאורן חזן.
כאשר הוא הודיע על התמודדותו הוא נחשב לקוריוז. כאשר הוא החל להוביל בסקרים, נאמר שזה ביטוי למצב רוח, אבל בקלפי אנשים ינהגו ביתר רצינות ואחריות. כאשר הוא החל לנצח בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית, דומה היה שמדובר בסך הכל במדינות זניחות, אבל כשנגיע למדינות המשמעותיות, מועמדים נורמטיביים, רפובליקאים אמיתיים, ינצחו. וכך, כנגד כל הציפיות והסיכויים, הוא זכה במועמדות המפלגה שהוא כל כך שונא ושהיא כל כך שונאת אותו, שהוא כל כך זר לערכיה, למסורתה ולדרכה. וכמועמד הרפובליקאים הוא רץ לבחירות בתור הריאקציה למציאות שהבוחרים רצו למחות נגדה.
דונאלד טראמפ לא ניסה להצטייר, במערכת הבחירות, כדמות נשיאותית, כי הוא הבין, בחושיו המחודדים, שהבוחר אינו רוצה דמות נשיאותית, אלא דמות אנטי נשיאותית.
אמנם רוב הבוחרים נתנו את קולם לקלינטון, אולם בחירות מתנהלות על פי כללי משחק, ועל פי כללי המשחק של הדמוקרטיה האמריקאית, ניצחונו של טראמפ כשר לחלוטין.

לא בכדי, אני מייחד את עיקר המאמר לניצחונו של טראמפ בחירות ולא לפועלו כנשיא. הוא מכהן זמן קצר מכדי להעריך את כהונתו. מה שהפך אותו לאיש השנה, הוא ניצחונו המדהים.
ובכל זאת, פטור בלא כלום – אי אפשר.
מרגע שטראמפ נבחר, הוא הנשיא. הוא נושא באחריות, והאחריות מחייבת.
רבים מאוד קיוו שהוא ישכיל להמיר את התכונות שגילם במערכת הבחירות, בתכונות של אחריות, מחויבות ורצינות.
בנאום הניצחון שלו, הוא השליך מאחורי הגב את טראמפ המועמד, ונשא נאום נשיאותי. נאומו עורר תקווה, שגישה זו היא סימן לבאות.
אולם בנאום ההכתרה שלו הוא חזר לסורו. היה זה נאום בחירות לעומתי, מתלהם, בלתי נשיאותי ובלתי ממלכתי. עם כל אותה רטוריקה פופוליסטית וסיסמאות דמגוגיות. והפזמון החוזר – "אמריקה תחילה". הסיסמה המסורתית של הבדלנים האמריקאיים, שבה הם השתמשו בהתנגדותם להצטרפות ארה"ב למלחמה בהיטלר. סיסמה זו היא היפוכה של סיסמה אחרת של טראמפ – "להחזיר את אמריקה לגדולתה." עד היום לא ברור איזו מן הסיסמאות הללו מבטאת את דרכו.
הוא פתח את כהונתו במתקפת צווים נשיאותיים מהירה, ללא כל הידברות ומהלכים פוליטיים, ומהר מאוד נוכח שהדמוקרטיה האמריקאית מציבה בפני הנשיא איזונים ובלמים, ואין לו מנדט מוחלט לעשות ככל העולה על רוחו.
דומה שהוא מנהל את ארצו ואת העולם באמצעות ציוצים מתלהמים ולעיתים מביכים בילדותיותם, בטוויטר.
ממשלו מצטייר כקן הקוקיה. מינויים תמוהים של אנשים לא מתאימים שבעיקר מתקוטטים זה עם זה, מתפטרים, מתפוטרים ומפוטרים בקצב רצחני.
אולם לאחרונה הוא מינה אדם רציני מאוד, הגנרל ג'ון קלי, לראש הסגל, כדי שיעשה סדר בבלגן. יש לקוות, שזה סימן למעבר ממחלות הילדות, להתנהלות רצינית של הבית הלבן.
ההתנהלות המוזרה עד כה, המלחמה האובססיבית בתקשורת, השקרים היוצאים מפיו השכם והערב והכל בצל חקירת החשד להתערבות רוסית בבחירות, מעלים ספק באשר לכשירותו של טראמפ לתפקיד.
זאת, דווקא שעה שהעולם נמצא תחת איום קשה, האיום הגרעיני הצפון קוריאני. לעת הזאת דרוש נשיא אמריקאי אחראי, רציני, נחוש, בעל עצבי ברזל, היודע מתי לגלות תקיפות ומתי גמישות. ספק רב אם טראמפ ניחן בתכונות הללו.
האיום הצפון קוריאני הוא מילכוד. כל צעד שיעשה מול משטר מטורף, פנאטי וחמוש בנשק גרעיני זה, עלול להיות הרה אסון. וראוי לציין שלא טראמפ יצר את המציאות הזאת, אלא הוא ירש אותה מקודמיו, לפחות מאז ביל קלינטון, שבמדיניות חלשה וכנועה אפשרו את גירעונה של מדינה מטורפת.
האתגר הגדול של טראמפ, עשוי להיות סיכול התגרענותה של מדינה יותר פנאטית ויותר מטורפת מצפון קוריאה, בירת האיסלמיזם הג'יהאדיסטי, איראן.
הירושה הקשה ביותר שקיבל טראמפ מקודמו, היא הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. הסכם זה, ששם קץ למשטר הסנקציות שכמעט מוטט את כלכלת איראן ועשוי היה להביא אותה להפסקת תכנית הגרעין אף בלי להשתמש בכוח נגדה, הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם.
טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראני, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני האנושות במאה ה-21.
לשם כך, בראש ובראשונה, עליו לבטל את הסכם הגרעין. נכון, ההסכם מחייב את ארה"ב, ואין היא יכולה לבטל אותו סתם כך, ללא עילה, באורח חד צדדי (אם כי טראמפ עשה זאת באשר להסכם עם קובה, שהיה דווקא אחד המעשים המוצלחים ביותר של אובמה). אבל במקרה הזה, יש סיבה. האיראנים מפרים את ההסכם, ויש לארה"ב לגיטימציה מלאה להודיע שהוא בטל ומבוטל.
אם כך ינהג טראמפ, ולא רק בביטול ההסכם אלא במהלכים דיפלומטיים וכלכליים נחרצים ואם יהיה בכך צורך גם בצעדים צבאיים לסיכול התגרענותה של איראן, תהיה זו תרומה גדולה לאנושות ולמדינת ישראל.

ובאשר ליחסו של טראמפ לישראל.
יש לציין שטראמפ נבחר לתפקידו כשהוא נעדר כל הבנה במדיניות חוץ, כולל בענייני המזה"ת.
בראשית מערכת הבחירות, יצא טראמפ נגד הסיוע לישראל, ואמר שידרוש מישראל לשלם תמורתו. זהו קעקוע אחד מיסודות הברית בין ארה"ב וישראל.
בהמשך הדרך הוא לא חזר על אמירה זו. להיפך, הוא התבטא בידידות רבה כלפי ישראל.
במערכת הבחירות הוא הציג שתי הבטחות הנוגעות לישראל, אחת סמלית ואחת מהותית. הסמלית, היא שביקורו הנשיאותי הראשון יהיה בישראל. המהותית היא העברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
בניגוד מפורש להבטחתו, ביקורו הראשון לא היה לישראל אלא לערב הסעודית. המונרכיה הדיקטטורית התיאוקרטית, המשליטה בכוח את השריעה, כולל ענישה פיזית ככריתת ידי גנבים. המדכאת את הנשים, כולל איסור יציאה של נערה או אישה מביתה ללא ליווי אביה, אחיה או בעלה וכולל איסור על נשים לנהוג. מדינה שלאורך שנים תומכת בטרור ומממנת טרור.
ובהגיעו משם לישראל, התהדר טראמפ שהוא עמד בהתחייבותו, ובביקורו הראשון מחוץ לארה"ב הוא ביקר בישראל...
אבל האמת היא שזה לא באמת חשוב. לעומת זאת, הפרת ההבטחה המהותית בהחלט חשובה. טראמפ לא היה המועמד הראשון לנשיאות שבמצעו הובטחה העברת השגרירות לישראל, אולם איש לפניו לא ייחצן אותה כהתחייבות הבחירות המרכזית בנוגע לישראל. מדובר בצעד מהותי וחשוב ביותר, שעשוי לשים קץ לאנומליה, שבה ארה"ב אינה מכירה בבירתה של בעלת בריתה וידידתה הקרובה, כבר שבעים שנה.
טראמפ נבהל מאיומי הערבים והפר את ההתחייבות הזו. לא היתה זו הפרה פאסיבית, אלא אקטיבית. בתי הנבחרים חוקקו כבר לפני שנים רבות חוק המורה על העברת השגרירות לבירת ישראל, וכדי שהחוק יתבצע, כל שנדרש מהנשיא הוא לא לעשות כלום. אלא שהנשיאים האמריקאיים, אחת לחצי שנה, חותמים על צו המורה לדחות את ביצוע החוק. וגם טראמפ, כמו קודמיו, חתם על הצו, תוך הפרת התחייבותו.
בימין הישראלי היתה ציפיה גדולה שטראמפ יתגלה כנציג מועצת יש"ע בבית הלבן. לא היה כל שחר לציפיה המשיחית הזאת. האמת היא שטראמפ דבק במדיניות העקבית של כל נשיאי ארה"ב (כמעט) מאז מלחמת ששת הימים – נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 1967, עם תיקוני גבול קלים. אמרתי כמעט, כיוון שהיה חריג אחד, בוש הבן, שקיבל את עמדות ישראל בנוגע לצירוף גושי ההתיישבות לישראל ולגבולות בני הגנה לישראל (כלומר שליטה ישראלית בבקעת הירדן) ובלי לדרוש בתמורה "חילופי שטחים". לאחר עלייתו לשלטון של טראמפ, כתבתי שהמקסימום שניתן להשיג ממנו הוא אשרור מסמך בוש ושעל הממשלה לפעול למימוש הישג כזה. נכון לעכשיו, טראמפ רחוק משם. וכשהוא מדבר על "הדיל האולטימטיבי הפנטסטי," הוא מתכוון לדיל במתכונת המדיניות האמריקאית המסורתית.
עם זאת, הוא רחוק מהאובססיה של אובמה נגד ההתנחלות, שהעיקה על מערכת היחסים בין המדינות. שגרירת ארה"ב היילי, היא ידידת ישראל ומנהלת ביד רמה דיפלומטיה פרו-ישראלית באו"ם, שלא נראתה כמותה שנים רבות. אישיותה של היילי היא חלק מן העניין, אך את המדיניות קובע טראמפ, ויש לזקוף זאת לזכותו.
מבחן הידידות לישראל, של טראמפ, יהיה בראש ובראשונה יחסו לגרעין האיראני. הרטוריקה שלו בנושא האיראני מעודדת. אולם הוא כבר גרם נזק ביטחוני חמור לישראל, כאשר בהתבטלות מול פוטין, נתן ידו להסדר בסוריה, המאפשר דריסת רגל לצבא איראן בסוריה.

טראמפ הוא נשיא בתחילת דרכו. תחילת הדרך אינו נותנת לנו סיבה להיות מעודדים באשר להמשכה. ואף על פי כן, יש לו עוד למעלה משלוש שנים לתקן ולהוכיח את עצמו.

2. צרור הערות 17.9.17

* איזונים ובלמים – שיטת המשטר הדמוקרטית מבוססת על איזונים ובלמים בין הרשויות. הבקרה השיפוטית של בית המשפט על החקיקה, כולל היכולת לפסול חוקים הסותרים את החוקה (וחוקי היסוד בישראל הם חוקה בהתהוות), הם מרכיב חשוב במערכת האיזונים והבלמים הדמוקרטית. אולם פסילת חוק היא נשק יום הדין. השימוש בה צריך להיות במשורה, נדיר ביותר. זילות השימוש בכוח הזה בידי בית המשפט, פוגע הן במעמד בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו והן ברשות המחוקקת המייצגת את הציבור שבחר בה.
מערכת איזונים ובלמים נועדה למנוע עוצמת יתר לאחת הרשויות. גם את עוצמתה של הרשות השופטת יש לאזן. ולכן, יש מקום לפסקת התגברות, המאפשרת לכנסת להתגבר על פסילת חוק. אבל גם היכולת הזאת חייבת להיות מרוסנת, שלא תסרס את בית המשפט.
התגברות על פסילת חוק ברוב של 61 ח"כים, כפי שהציע בשעתו שר המשפטים דניאל פרידמן, עושה צחוק מהביקורת השיפוטית, כיוון שמשמעותה היא, שהקואליציה תוכל להתגבר על כל פסילת חוק באופן אוטומטי.
אחזור על ההצעה שכבר הצעתי פעמים אחדות בעבר: ניתן יהיה לפסול חוק של הכנסת רק ברוב של 2/3 משופטי בית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים לפחות. ניתן להתגבר על פסילת חוק, ברוב של 2/3 מכלל חברי הכנסת.
עדין לא ברורים פרטי הצעת חוק יסוד החקיקה שמגבשים השרים בנט ושקד, ומן הסתם מה שיציעו היום ישתנה במהלך החקיקה, כפי שקורה בדרך כלל. אך עצם העלאת הנושא לדיון ולגיבוש חוק חדש, חיוני וחיובי. ובוודאי שעצם חקיקת חוק יסוד חקיקה, המסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות ואת דרכי החקיקה בישראל, הוא התקדמות משמעותית בגיבוש חוקה לישראל.

* אינו צד בעניין – בדיוק כפי שאין זה תפקידו של בג"ץ להילחם בעוני, להגן על גבולות המדינה ולנהל את יחסי החוץ של ישראל, כך אין זה מתפקידו להתמודד עם ההשתמטות הממארת של המגזר החרדי מצה"ל. זה תפקידן של הכנסת והממשלה, ואם הן אינן מבצעות את המלאכה, ולמרבה הצער הן אינן מבצעות את המלאכה, יש לנהל על כך מאבק ציבורי או להחליפן בקלפי. בית המשפט אינו צד בעניין.

* תהיה מלחמה – החרדים הגיבו על פסיקת בג"ץ באיום ש"תהיה כאן מלחמה." נו, ומי יילחמו במלחמה הזו? אלה שממיתים עצמם באוהלה של תורה?

* תינוקות שנשבו – כיוון שאנו בחודש הרחמים והסליחות, אני מנסה ללמד סניגוריה על החרדים הצעירים שמשתמטים מצה"ל, מההגנה על המולדת ועל חייהם של אזרחי ישראל. דבר הסניגוריה היחיד שאני מוצא, הוא שהם תינוקות שנשבו.

* במקום שבעלי תשובה מתגייסים – מה איחוליי לשנה הבאה עלינו לטובה למשתמטים החרדים? שיחזרו בתשובה.

* הציונות החדשה – תגובה אוטומטית על פסיקת בג"ץ בנושא השתמטות החרדים, של פעיל ימין (בפייסבוק): "בג"ץ הכריז מלחמה על הציונות." הבנתי. ציונות = השתמטות מצה"ל. עולם הפוך.
אני נגד התערבות בית המשפט בנושא, למרות שאני תומך בתוכן הפסיקה. אבל זו החלטה ציונית ממדרגה ראשונה, בעוד ההשתמטות היא אנטי ציונית. אני נגד האקטיביזם השיפוטי, אבל החלטה זו מוכיחה שהטענה שבג"ץ אינו ציוני היא שקר נתעב. הרי בג"ץ יכול היה לפסוק, בשם זכויות האדם, שיש לקבל את ההשתמטות ההמונית של החרדים בשם "חופש המצפון" או משהו מהבליל הזה, מארסנל הממבו-ג'מבו הפסאודו-ליברלי. אך הוא העדיף פסיקה ציונית ביטחוניסטית.

* קצת סדר בבלגן – קרולינה לנדסמן, מן הבולטות בדבוקת שוקן, פירסמה פשקוויל של תמיכה בלתי מסויגת בהשתמטות החרדים. זאת, כדי שלא יהיו עוד דתיים בצה"ל. גם ככה יש יותר מדי וזה מסוכן. והיא כבר התגלגלה לעופר וינטר שאותו כינתה בפרץ של שנאה "מח"ט הג'יהאד היהודי" (ונתנה על הכינוי הנתעב קרדיט לחברה לדבוקה, אורי משגב), לברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. הרי החיילים הדתיים הם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, לא?
לצד פשקווילה, הופיע מאמר מצוין של ישראל הראל, מן הדוברים הבולטים והרהוטים של הציונות הדתית, שגינה בתוקף את השתמטות החרדים מגיוס לצה"ל. הוא השמיע קול ציוני דתי, ההולם את דרכה של הציונות הדתית.
וכיוון שלעיתים היוצרות מתהפכים, הדף הזה דווקא עושה סדר בספקטרום האידיאולוגי של החברה הישראלית. השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך בהתלהבות בהשתמטות החרדים והציונים בכלל והציונים הדתיים בפרט מתנגדים בתוקף להשתמטות החרדים.

* הברית המוזרה – מוסי רז, ישראל אייכלר ומשה פייגלין מציעים לבטל את גיוס החובה ולהקים צבא "מקצועי". האמת היא שאני לא ממש מופתע מן הברית המוזרה הזאת, של שופכי התינוק עם המים.

* האידיאולוגיה החדשה של הליכוד – משה כהן ("חדשות בן עזר" 14.9.17) כתב: "'ליכודניקים חדשים' מתראיינים באמצעי התקשורת, אני מאזין לדבריהם ושואל את עצמי מה מבדיל אותם מחברי מר"צ, כשהם מביעים אותן דעות."
יכול להיות שאני צריך להחליף רדיו, כי גם אני מקשיב לראיונותיהם של "הליכודניקים החדשים" בתקשורת, ולא מצאתי שום דמיון, לא צל של דמיון ולא צל צילו של דמיון בינם לבין חברי מר"צ. לא שמעתי אותם מצדדים במדינה פלשתינאית, לא שמעתי אותם תומכים בנסיגה מהשטחים, לא שמעתי אותם קוראים לעקור יישובים או להקפיא את הבניה בהתנחלויות, לא שמעתי אותם מטיפים להפרדת הדת והמדינה, לא שמעתי אותם מצדדים בכלכלה סוציאליסטית (האמת שבעניין הזה גם לא את מר"צ).
מה כן שמעתי? שמעתי אותם מתנגדים לאידיאולוגיה החדשה של "נאמנות למנהיג" ויוצאים נגד השחיתות. האם התנגדות לשחיתות היא "העמדות של מר"צ", לשיטתו של משה כהן?
אגב יש ליכודניק אחד, שבנאום באוניברסיטת בר אילן קרא להקמת מדינה פלשתינאית, שהתנצל בפני ארדואן על הפיגוע הטורקי נגד ישראל, שיחרר אלפי מחבלים בעסקאות שונות והתקפל במשבר הר הבית. אבל הוא ליכודניק אמיתי, כי אין כמוהו מגשים את האידיאולוגיה החדשה של הליכוד – נאמנות למנהיג. הוא באמת נאמן למנהיג.

* שיחדש – בעברית החדשה התנגדות לשחיתות = "צדקנות".

* היהדות על פי ש"ס – גנבים ונוטלי שוחד כשרים להנהיג את ש"ס. מי שהשתתף בחתונת אחיינו, חתונה חד-מינית, נדרש להתפטר.

* מזכיר תהליכים – בשבוע שעבר סיפרתי על אחד, שהשווה בפייסבוק את ישראל לנאצים (!), בעקבות פרשת המורה טלי מזרחי מערד, ומיד קיבל עשרות לייקים ותגובות תמיכה מתלהמות. חלף שבוע, והנ"ל, שכל מיני דברים מזכירים לו כל מיני תהליכים, כתב כמה הוא סובל בנסיעה ברכבת, כי יהודים מתפללים בה. בשפה אירופאית מסוימת זה נשמע יותר אותנטי.

* שקרנית – כל טענה שמופיעה בדו"ח המאחזים של טליה ששון היא שקר, כל עוד לא הוכח אחרת. על סמך מה אני קובע זאת? מנוולת שמסוגלת לכנות את ישראל "מדינת רשע המבצעת טיהור אתני," היא שקרנית חשוכת מרפא, וכל מילה שהיא אומרת או כותבת היא שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

* קשקוש קונספירטיבי – אמיר אורן, "הארץ", פרסם תאוריית קונספירציה מטורפת, על פיה המטרה של בגין בסיפוח הגולן, היתה לגרום למובארק לבטל את הסכם השלום ובכך להימנע מהשלמת הנסיגה מסיני (והפנטזיה ממשיכה לתקווה שהסורים יתקפו בתגובה ויספקו לישראל עילה לפלוש ללבנון).
היה באמת קשר בין עיתוי חוק הגולן לנסיגה מסיני, אך הקשר בדיוק הפוך מהקשקוש של אורן. כיוון שבגין החליט לספח את הגולן, הוא מיהר לבצע את ההחלטה לפני השלמת הנסיגה מסיני, כדי למנוע פגיעה בהסכם השלום. הוא ידע ששום דבר לא יגרום למובארק לסכן את קבלת כל סיני, ולכן ידע שהוא יעבור לסדר היום על סיפוח הגולן.

* איפה הסלפי – ביקרנו במוזיאון טיקטין לאמנות יפנית בחיפה. מוזיאון יפה ומעניין מאוד. אבל כיוון שיש בי משהו ילדותי, יותר מכל הממצאים במוזיאון, התרגשתי לראות בין באי המוזיאון את חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן.
איפה הסלפי? תשאלו. מה, אני אורן חזן?

* מזלו – תמכתי במועמדותו של פרופ' שכטמן לנשיאות המדינה, ואף כתבתי על כך בשעתו. אולם בבחירות, הוא קיבל קול אחד בלבד, קולה של ח"כ רות קלדרון.
בדיעבד, מזלו שלא נבחר. כך נחסך ממנו מסע שנאה והסתה, שיימינג ואלימות מילולית, מצד אויבי הממלכתיות.
מבין הפוליטיקאים שהתמודדו העדפתי את ריבלין והוא אכן נשיא מצוין. ואכן, מתקפת שנאה של אויבי הממלכתיות, היא מנת חלקו. כמי שבא מן המערכת הפוליטית, אני משער שהוא מחוסן יותר.

* שיחה בגל"צ - ביום ה' שעבר הוזמנתי לשוחח בגל"צ על פרשת "כי-תבוא". האמת היא, שנגררתי לוויכוח עם ניצן הורביץ על דחליל ההדתה-שמדתה ולא הספקתי לומר את מה שהתכוונתי. אבל אולי חשוב לא פחות לומר את דברי על הדחליל.
https://glz.co.il/גלצ/תוכניות/מצד-שני/מצד-שני07-09-2017-1101/פרשת-השבוע-אורי-הייטנר-על-כי-תבוא

* ביד הלשון: התפוטר – התפטרותו הצפויה של ח"כ גואטה מן הכנסת (אם לא ימצא פתרון פשרה) היא התגלמות המושג התפוטרות.
התפוטר הוא מי שנאלץ להתפטר. כלומר, לא התפטר מרצונו החופשי, לא פוטר בידי הבוס, אלא אולץ להתפטר. במקרה הזה – אי אפשר לפטר ח"כ, אבל הנהגת ש"ס הפעילה על גואטה לחץ שחייב אותו להתפטר.
אבי הביטוי הוא השר לשעבר ישראל גלילי. הוא המציא את הביטוי ב-1949, כאשר מפקדי הפלמ"ח התפטרו מצה"ל. הוא רצה להסביר שלא היתה זו באמת התפטרות מרצונם, אלא דחקו אותם למצב שחייב אותם להתפטר, ועשה זאת בביטוי היצירתי הזה.
הפועל התפוטר אינו קיים בעברית התקנית וגם בניין כזה לא קיים – אין בניין התפועל. אך ההברקה הלשונית קנתה שבת בעברית, והבניין הבלתי תקני נתן כנראה מענה לצורך לשוני, ולכן משתמשים בו גם לפעלים נוספים, כמו התנודב (נאלץ "להתנדב").
אורי הייטנר