יום רביעי. 12 בינואר 2000. מתוך היומן. לקראת צהריים אני נוסע עם יהודית לבית הקברות ירקון, להלווייה של שלמה טנאי. באים רוב אנשי אקו"ם, שאת חלקם לא ראיתי זמן רב. משה שמיר מדבר על שלמה כחבר וחבר-לדרך. חיים גורי קורא שיר של שלמה. הנכדים קוראים שירים אף הם. עמוס מוקדי מדבר.

אחרי שמגיעים למקום הקבורה, וקוברים את שלמה, מתברר לי שאיש לא הכין לדבר עליו על קברו. לפני הנחת הזרים אני יוצא קדימה ומבקש שיחכו רגע, וקורא את ההספד שלי. בדיעבד זה כאילו היצלתי את כבוד הספרות והסופרים העבריים. מיכל, הבת, ניגשת ומחבקת אותי. גם תרצה. רבים מודים לי על דבריי על שלמה.

שלמה היקר,

הרשה לי להיפרד ממך לא רק כהיפרד ממשורר, סופר, מתרגם ועורך, שרשם פרק נפלא בתולדות הספרות העברית והתרבות הישראלית, הרשה לי להיפרד ממך ולהודות לך בשם ציבור הסופרים, בשם ציבור היוצרים בישראל, להודות לך על עשרות השנים שהשקעת בפעילות הציבורית והמקצועית שלנו, ובעיקר בעשרים וחמש השנים, אולי אף יותר, השנים שבהן היית יושב-ראש הנהלת אקו"ם.

כמעט מחצית הזמן הזה זכיתי לשבת לידך, מדי שבוע, ככותב הפרוטוקול. הערצתי אליך גברה מישיבה לישיבה. היושר המוחלט שלך, תבונת ההחלטות אשר לקראתן ניווטת, הגמישות שלך, הנחישות שלך, מנהיגותך הצנועה והבוטחת, האופטימיות המתמדת, החיוך, וגם ההתרגזות, כשצריך. וכיצד ידעת לתת מספיק חבל לכל מי שהציג עמדה חסרת היגיון כדי שיסתבך בו מעצמו וימצא את עצמו חוזר לדעתך המקורית, שכמעט תמיד היתה הנכונה.

לפני שנים אחדות הזהרת אותנו: "זיכרו, בעוד שנה-שנתיים, כל מה שכתבנו יהיה שייך למאה שעברה."

אכן, כל מה שכתבת שייך למאה שעברה, אבל זכית לחיות עוד ימים אחדים במאה העשרים ואחת, באלף השלישי. כאשר ביקרתי אותך לאחרונה, יומיים לפני תום המאה שעברה, כבר היה קשה עליך הדיבור, אבל משפט אחד שלך נחרת בזכרוני: "צריך לעבור גם את זה!" – לחשת כמתנצל, ולא היה אפשר לדעת אם אתה מאמין שצריך לעבור את זה ולהבריא, או אתה מתכוון שצריך לעבור את זה כחלק מן הסבל שלפני המוות.

מיכל בתך ישבה לידך, וסיפרתי לה כיצד בכל נושא היינו מבקשים לשמוע קודם כל את עצתך. מה שלמה יאמר? מה שלמה יציע? ותמיד היתה זו עצה נאמנה, חכמה. וסיפרתי לך באותה פגישה אחרונה שאני ממשיך להתייעץ איתך גם כשאינך יודע על כך, די לי לשאול את עצמי – מה שלמה היה אומר? – ומהכירי אותך, אני כבר יודע מהי התשובה הטובה ביותר.

שלמה היקר, אנחנו, החברים, הסופרים, ובייחוד סופרי הילדים והנוער, נמשיך לדבר איתך, נמשיך להתייעץ איתך גם לאחר מותך, כי טוהר שכלך ינון בנו כל עוד אנחנו חיים. שלום לעפרך שלמה. אבל מהווייתך הקורנת אנחנו לא נפרדים.

הערה: תחילה ביקשו ממני לשאת דברים אלה בטקס הסרת הלוט המתקיים היום, חמישי, לפנות ערב, אבל לאחר מכן ויתרו על השתתפותי, לכן אני נותן את דבריי כאן, לזכר הידיד שהערצתי, שלמה טנאי.

אהוד בן עזר