מלחמת יום הכיפורים היא הטראומה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. הציבור הישראלי, ברובו המכריע, נפל לשפל של דכדוך וייאוש ולמכה מוראלית קשה. אובייקטיבית, הניצחון הצבאי של ישראל במלחמה היה גדול. מלחמה שהחלה במתקפת פתע של כוחות עדיפים, בתנאי פתיחה קשים ביותר, הסתיימה במכה לאוייב, כשצה"ל נעצר בפאתי דמשק וקהיר והאוייב התחנן להפסקת אש. אולם הלכי רוח ונפש אינם עניין רציונלי, והעובדות אינן חזקות יותר מהתחושות.
היו סיבות רבות לאווירת הייאוש. בפרשת "לך לך" נמשל עם ישראל לכוכבים בשמיים ולעפר הארץ. במסכת מגילה שבתלמוד דורש ר' יהודה בן עלאי: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין – יורדין עד עפר וכשהן עולין – עולין עד לכוכבים." אחרי האופוריה המוגזמת בעקבות מלחמת ששת הימים, התחושה של מעצמת על וצבא בלתי מנוצח, מוראות פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים הביאו לנפילה קשה ודרסטית מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
ההפתעה, הפלישה של צבאות מצרים וסוריה לישראל, כיבוש שטחים בישראל, כישלונות צבאיים של צה"ל ובעיקר המחיר הכבד והכואב, למעלה מ-2,500 הרוגים, והתמונות המדכדכות, חסרות התקדים, של שבויי צה"ל הרבים בידי האוייב; ולאחר המלחמה, חרם הנפט והמשבר הכלכלי הקשה – כל אלה יצרו את אווירת השבר, שהביטוי הקיצוני ביותר שלו היה גל ירידה גדול מהארץ.
את כל מוראות המלחמה חוו גם תושבי הגולן. גם ביישובי הגולן נפלו חללים רבים, וכל אחד מהתושבים – צעירים, בני דור הלוחמים, איבד רבים מחבריו. ועל כך נוספה טראומה נוספת, קשה ביותר – הפינוי ביום הראשון של המלחמה. חלוצים בתנופת ההקמה של יישוביהם, המובילים תנופת התיישבות ציונית גדולה, המעצבים את גבול המדינה, שנהנים מיוקרה רבה בקרב הציבור, מצאו עצמם בתוך שעות ספורות כפליטים בארצם, שאינם יודעים אם יזכו עוד לחזור ליישוביהם, ואם יחזרו – מה הם ימצאו.
ולאחר ששבו, במשך למעלה משבעה חודשים נוספים. חוו מלחמת התשה קשה, עם "טפטופים" יומיומיים של פגזים סוריים על יישוביהם, מה שחייב אותם לחיות למעלה מחצי שנה בעיקר מתחת לאדמה.
באחת ההפגזות על רמת מגשימים נהרגה חברת המושב אסתר בן דוד, אימא לשלושה ילדים. ואת כל אלה ליווה מו"מ על הסדר ההפרדה עם סוריה, ואי ודאות קשה על עתיד הגולן. כל אלה יכלו להצדיק אווירת שבר, דיכאון וייאוש קשים יותר בגולן מאשר בכל מקום אחר בארץ.
אולם ככל שאני קורא את החומרים מהתקופה ומראיין את האנשים, אני נפעם מחדש לגלות תמונה מפתיעה – המוראל בגולן היה גבוה, החוסן החברתי היה איתן, ועובדה זו היתה משמעותית בעיני תושבי הגולן, שחשו בפער בין האווירה כאן וביתר חלקי הארץ, דיברו עליה ועסקו בה.

בחורף 1974, בתקופת מלחמת ההתשה והמאבק נגד הסדר ההפרדה, ביקרו חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בגולן ונפגשו עם המתיישבים. מוישיק גרליק, חבר רמת מגשימים וממנהיגי הגולן אמר להם: "שלשום חגגתי את טקס ברית המילה של בני במקלט. אם יהיה צורך בכך, אני מוכן לחגוג גם את בר המצווה שלו במקלט."
כעבור 3 שנים התראיין מוישיק ל"מעריב" ואמר: "לא המלחמה ולא ההפגזות היומיומיות וגם לא המחבלים שחדרו לרמת מגשימים – לא ריפו את ידינו. איש לא עזב את רמת מגשימים. בתקופת ההתשה נטענו מטע ליד הגבול – בעוד חודש נקטוף שם דובדבנים."
הסיפור הזה הוא ביטוי מוחשי לרוח האיתנה של תושבי הגולן.
יומיים לאחר הפינוי, החלו לחזור ליישובים גברים שלא היו מגויסים למילואים. מיד לאחר הפסקת האש, חזרו הנשים והילדים. כשמנהיגי ההתיישבות בגולן התכנסו לדון במצב, פניהם היו לעתיד, איך לחזק ולהעצים את מפעל ההתיישבות בגולן – הכפלת ההתיישבות בגולן, יישוב מרכז הגולן, הקמת עיר הגולן ותחילה אפילו פעילות התיישבותית במובלעת הסורית שנכבשה במלחמה.
ארבעה ימים אחרי המלחמה, כתבה יואלה הר-שפי ב"ידיעות אחרונות" על חזרת תושבי הגולן הביתה, ואף היא התפעלה מרוחם האיתנה. היא באה לשמוע מהם על הטראומה והאסון שפקד אותם, ומצאה אותם מדברים על פיתוח ופריחה ומקרינים עוצמה, תקווה ואמונה.
כך, למשל, במרום גולן. "יהודה, מזכיר המשק, מבקש למקד את השיחה לא בנזקי השעה, אלא בתוכניות לשנים הבאות. ... העיקר – העתיד. יהודה חושב שהמטרה העיקרית היא: הכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן תוך שנה. יעד מינימום, לדעתו. חבר אחר מציע להזמין מחקר בדבר פיתוח תעשיה שתפתור את הבעייה הכאובה של תעסוקת נשים. מישהו מציע הקמת תחנת חקלאות ניסיונית. תעוזה, מעוף, רוח איתנה. במרום הגולן יש על מי לסמוך."

בתחילת ינואר 1974, קצת יותר מחודשיים מתום המלחמה, מיד לאחר חתימת הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, נפתח מו"מ על הסדר הפרדת כוחות עם סוריה, בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר. ראש הממשלה גולדה מאיר ניהלה בתבונה ובנחישות מו"מ קשה על תנאי ההסדר, מול דרישה סורית נחרצת לנסיגה ועקירת יישובים.
תושבי הגולן יצאו, לראשונה מאז ראשית ההתיישבות, למאבק ציבורי ופוליטי נגד הנסיגה, שכותרתו: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל." בדומה למאבק על הגולן של שנות התשעים, הצליחו תושבי הגולן להניע מאבק ארצי. פחות מאלף תושבים, ב-17 יישובים, הובילו מאבק שהעניק רוח גבית אדירה לכושר העמידה של הממשלה במו"מ והשפיע באופן משמעותי על תוצאותיו. אמנם היתה נסיגה מסוימת מן הקו הסגול – הנסיגה מרוב שטחה של קוניטרה ומצומת רפיד, אך הגולן ברובו המכריע נותר בידי ישראל, כל היישובים נותרו על מכונם וכל הנכסים הביטחוניים והיתרונות הטופוגרפיים של ישראל לא נפגעו.
גולת הכותרת של המאבק היתה הקמת קשת, בעיצומה של מלחמת ההתשה ומתוך רצון לקבוע עובדות התיישבותיות ולהשפיע על גבולות הסדר ההפרדה. בעיניי, עיקר החשיבות היא עצם הקמת יישוב חדש, יש מאין, בתוך שעות מרגע התקבל ההחלטה, ללא מוסדות מיישבים וללא תנועות מיישבות – איזו אמונה ואופטימיות נדרשות לשם כך, במצב כזה; איזה פער בין האווירה בגולן לאווירת הדכדוך, הייאוש והירידה בחברה הישראלית.
לא בכדי, השנים שלאחר המלחמה היו שנים של פריחה התיישבותית. מרכז הגולן השומם יושב. הוקמה קצרין – עיר הגולן. הוקמו יישובים רבים, גם של תנועות התיישבות שטרם עלו לגולן לפני המלחמה. שמונה שנים בלבד לאחר המלחמה, ביוזמה ובעקבות מאבק ארצי בהובלת הגולן, סופח הגולן לריבונות ישראל.
הרוח הגולנית המיוחדת, היא הנשק הסודי של מפעל ההתיישבות בגולן, מיום עלייתם של שמונת החלוצים הראשונים לעליקה, חמישה שבועות בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, לאורך שנות היובל ועד היום. אני מאמין שהרוח הגולנית תמשיך ותישמר גם ביובלות הבאים, כיוון שהיא מדבקת וסוחפת לתוכה גם את התושבים החדשים, המצטרפים ליישובינו.

2. הקלצ'ניקוב אותו קלצ'ניקוב
בעקבות דברי הבלע של השחקן הערבי ישראלי מחמד בכּרי, בביקורו בלבנון, נגד נורמליזציה עם האויב הציוני, ובעקבות הדברים שקראתי על הסרט "פוקסטרוט", זוכה פרסי אופיר (לא צפיתי בו, אני יכול להעיד רק על מה שקראתי על אודותיו) – להלן מאמר שפרסמתי בשנת 1984, בעודי חייל בשירות סדיר, בעיתון "יחד", ביטאון התק"ם.

הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלו
בתחרות הסרטים היוקרתית על פרס האוסקר לשנה זו, תיוצג ישראל ע"י הסרט "מאחורי הסורגים". תחרות בינלאומית כגון זו, עשויה להוות מנוף הסברתי נכבד ביותר למדינת ישראל. האם יוכל סרט זה לתרום למאמץ ההסברתי שלנו, או שמא יהיה לו לרועץ?
הסרט מציג באופן סטריאוטיפי שלוש קבוצות: האסירים הביטחוניים הערבים (קרי: מחבלים), המוצגים בסרט כלוחמי חירות; הממסד הישראלי, המוצג באמצעות עובדי שירות בתי הסוהר וחיילי מג"ב כקלגסים אכזריים; והאסירים הפליליים היהודיים – קורבנות עיוותי החברה הישראלית.
אפתח בסוהרים: לכאורה, אפשר לטעון, מדובר רק באדם אחד, הרשקוביץ, קב"ט בית הסוהר, סדיסט, שניתן בידיו כוח רב והוא מנצלו בהתאם לאישיותו. למעשה, כל הצופה בסרט, אינו יכול שלא להתרשם שאותו הרשקוביץ אמור לייצג בהתנהגותו ובמדיניותו את כלל מדינת ישראל, ואכן, כל אנשי הממסד מוצגים בסרט בצורה קשה ואכזרית. בישיבות המטה, כולם (למעט העובדת הסוציאלית, שהיא יוצאת מן הכלל המעידה על הכלל), נותנים גיבוי למדיניותו האכזרית של הרשקוביץ.
האם מישהו מאיתנו מעלה על דעתו, שבבית הסוהר הישראלי יכולה להיווצר סיטואציה, שבה יירצח על ידי השלטונות אסיר יהודי, כדי להסית את האסירים היהודיים נגד הערביים?! למעשה, כולנו, כל אזרחי המדינה, מושבים כאן על ספסל הנאשמים, עת הנהלת בית הכלא מוצגת כך.
הבה ננסה להעמיד את עצמנו במקום צעיר אירופאי החוזה בסרט זה. מה היינו חושבים בעקבותיו על מדינת ישראל? צעיר ערבי הצופה בו – האם לא יראה בהרשקוביץ את בבואת מדינת ישראל כולה?! אותם צעירים ערביים, שתקפו את השוטרים, שמנעו את כניסת כהנא לאום אל פחם (שכן הם שייצגו בעיניהם את מדינת ישראל , ואליה – לא אל כהנא – מופנית שנאתם), האם הם יראו את הקב"ט כדמות "אמנותית" – או כמייצג רלוונטי של מדינת ישראל? אני חושש, שסרט זה יגרום לשלהוב יצרים בקרב ערביי ישראל.
כאשר אני, כישראלי, מביט במראה – אינני רואה מולי את הרשקוביץ. חורה לי שכך אני מוצג בסרט.
ואשר לאסירים הערביים: הללו מוצגים כלוחמי חירות פלשתינאים, היושבים למען עמם מאחורי סורג ובריח. מראשיתו ועד סופו מעורר הסרט בקהל רגשות הזדהות עמוקים עם אותם אסירים. כולם יפים. כולם מנומסים. כולם מתונים ושוחרי שלום. הצגתם היא אנטיתזה להצגת האסירים היהודיים. (ושוב: כדי להעיד על הכלל מופיע ה"יוצא מן הכלל": אסיר ערבי קיצוני, שונא יהודים מושבע, שונא שלום, שואף למלחמת חורמה. הוא, כמובן, גם מכוער ומעורר דחייה. התנהגותו ודעותיו רק מבליטות עד כמה שאר האסירים, ובראשם עיסאם, מנהיגם, הם מוסריים, הומניים ורודפי שלום). כאשר מתעללים האסירים היהודיים ביורם, אחד מחבריהם, ומבצעים בו מעשי סדום – מועבר הוא, לצורך הגנה, לתא האסירים הביטחוניים... הם לא יגעו בו, כמובן, לרעה! האסירים הביטחוניים הם המנסים כל הזמן להושיט יד לשלום ליהודים – וזו נדחית בחלקו הראשון של הסרט בגסות.
בדיון אידיאולוגי פוליטי שעורכים האסירים הערבים, תומכים כולם בדרכו המתונה של עיסאם, ומשאירים את הקיצוני שביניהם במיעוט. הסיבה להרג ולכך שאין שלום – מסביר לו עיסאם – נעוצה באנשים כמותו, וכמו "גוש אמונים" אצל היהודים.
המסר שקוף. רוב הפלשתינאים הם אנשי מחנה השלום, שהמקבילים היהודיים שלהם הם מיעוט קטן. רק מיעוט שבמיעוט בחברה הערבית הוא קיצוני, הוא "חזית הסירוב", והמקביל לו בצד הישראלי הוא "גוש אמונים"!
גיבור הסרט, עיסאם, מעורר לאורך כל הסרט את הזדהות הצופה. בשיא הדרמטי, עומדת לפניו ברירה – לנטוש את חבריו ואת המאבק, כדי להצטרף לאשתו היפה ולבנו, אותו טרם ראה מעולם. כבכל מלודרמה, הוא מבכר את הנאמנות לעמו ולחבריו, ובכך מעורר הערצת הקהל. אודה שגם אני, פטריוט ישראלי לאומי, הזדהיתי באותם רגעים עם אותו לוחם חירות נאה, שהוא למעשה אויבי. כיצד, יחוש, אפוא, צופה אירופאי? איך יחוש צופה ערבי?
כל עם מחנך את בניו על דמויות מופת, על גיבורי עמו. מעניין כמה בני נוער ישראליים שמעו על דב גרונר ועל עולי הגרדום בתקופה המנדט הבריטי, שהלכו אל חבל התלייה ושירת "התקווה" בפיהם. בוודאי פחות מאלה שיראו את הסרט ויזדהו עם אותו לוחם חירות פלשתינאי!
מיהם, בעצם, אותם "לוחמי חירות"? מרצחים שפלים, שהניחו פצצות באוטובוסים, פגעו בחפים מפשע ונתפסו. למעשיהם יש הסבר בסרט – "לא הם קבעו את חוקי המשחק." אותו טייס פנטום, שהפציץ מחנה פליטים, כאילו פוצץ מאה אוטובוסים. ההקבלה הישראלית לאותם טרוריסטים היא טייסי חיל האוויר! ההקבלה למעשי הרצח שלהם, היא פעולות הגמול נגד אותם המחבלים, המסתתרים מאחורי גבם של נשים וילדים במחנות הפליטים! "הגבול בין הבנה והצדקה הוא דק מאוד. מי שיודע להסביר את הטרור ומאשים את הממשלה באחריות לו, הופך, למעשה, לדובר הטרור, לאיש יחסי הציבור שלו" – דברים אלה אמר לא אחר מאשר ח"כ יוסי שריד. הדברים כוונו, כמובן, נגד הטרור היהודי...
ואשר לאסירים היהודיים: הללו מוצגים כפראי אדם וברברים. התנהגותם וולגרית, גסה ואלימה. כמעט כולם נרקומנים וסוטי מין. כולם לאומנים קיצוניים, גזענים ושונאי ערבים תאבי נקמה. הם נוהגים באלימות פראית כלפי אסף, אותו בוגד (גרסה קולנועית לאודי אדיב) שמובא אליהם. כשהם מבינים את מזימת ההנהלה לסכסך בינם לבין האסירים הביטחוניים, או-אז הם מתפכחים והופכים את עורם, ומשנים את יחסם לערבים ולאסף, משתפים אתם פעולה בשביתת הרעב ובמרד הנגד ההנהלה.
המסר החברתי-פוליטי של הסרט ברור ובולט לעין. אותם האסירים הפליליים מייצגים את ישראל השנייה, אותם אנשים שנדחפו לפשע בלית ברירה. אורי, מנהיג היהודים, אומר בפירוש בעת הכרזת השביתה, שבגיל 13 כבר הייתה לו "ספרייה של תיקים במשטרה", שכן במקום בו הוא גר, היה עליו "לגנוב את הכבוד שלו." כעת, בשם אותו כבוד, עליהם להתחבר עם האסירים הביטחוניים נגד ההנהלה. אפשר להבין זאת רק בדרך אחת: הממסד הישראלי, שגרם למצב החמור של "ישראל השניה", נוהג, לנוחיותו, בהסתת אותה אוכלוסיה נגד "האוכלוסיה הפלשתינאית המדוכאת", בחינת "הפרד ומשול". הממסד הישראלי, ממשלת ישראל, למעשה – מדינת ישראל, היא האויב המשותף של שתי האוכלוסיות! רק אם הן תתאחדנה ותפעלנה יחדיו, יהיה בכוחן לשנות את מצבן. זוהי תקוותן היחידה. אין זה רעיון חדש. רעיון זה מטופח שנים על ידי כוחות אוונגארד שמאלניים קיצוניים כמצפ"ן, רק"ח והפלג הצ'רלי ביטוני של "הפנתרים השחורים".
יש דרכים רבות להעביר מסרים, אך הדרך הטובה ביותר היא באמצעות אמנות, ובעיקר על ידי סרט, בו מזדהה הקהל עם גיבורו. "יומנה של אנה פרנק", להבדיל, המחיש יותר ממאות סרטים דוקומנטריים את השואה. משום כך, אין להתייחס אל הסרט הזה מן ההיבט האמנותי בלבד – ואין ספק שמבחינת איכותו, הסרט מעולה – אלא לבקר בחריפות את המסר הפוליטי שלו, שכן זהו סרט פוליטי מובהק.
בראיון למוסף ראש השנה של "על המשמר", אמר מחמד בכּרי, השחקן המגלם את עיסאם, כי הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלו. ואכן, לתחרות פרס אוסקר אנו מייצאים נשק שיכוון נגד כולנו. לולא היה הסרט דובר עברית, לולא הופק על ידי ישראלים ובעידוד המדינה, הייתי סבור שזהו סרט תעמולה של אש"ף. אולם דווקא היותו ישראלי, עושה לאש"ף שירות הסברתי, שהוא עצמו לא יכול היה לחלום עליו. לא בכדי נאמר – "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו."

3. צרור הערות 27.9.17

* בגרמנית זה נשמע יותר רע – מפלגה פשיסטית גזענית ואנטישמית נכנסה לפרלמנט הגרמני ותהיה הסיעה השלישית בגודלה.
הרוח הרעה הזאת נושבת בשנים האחרונות בכל אירופה. הרי רק לפני חודשים ספורים מפלצת פשיסטית, גזענית, אנטישמית ומכחישת שואה עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת.
אולם גרמניה היא משהו אחר. בגרמנית זה נשמע רע יותר. פשיזם גזעני בגרמנית, הוא נאציזם.
אין זה עניין פנימי של גרמניה. זהו איום על העולם.
ישראל כמדינה יהודית חייבת להשמיע קול. מן הראוי שנשיא המדינה וראש הממשלה יתייחסו לנושא, יוקיעו את המפלגה הזאת ויביעו את דאגתה של ישראל ודאגתו של העם היהודי מן ההתפתחות המדאיגה.

* צאו מגרמניה – הארגונים היהודיים בגרמניה יצאו נגד מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" והזהירו מפניה. הרבנים בבתי הכנסת בגרמניה קראו לציבור היהודי להצביע בהמוניו, כדי לדלל את השפעת האנטישמיות הפשיסטית.
אבל כל אלה אינם פתרון. הפתרון הוא ציוני – אין לכם מה לחפש על אדמת גרמניה. מקומכם במולדת של עמכם, במולדתו של העם היהודי, בארץ ישראל, במדינה היהודית – מדינת ישראל.

* שכחו מה זה להיות יהודי – לא מכבר כתבתי על התופעה של האינטרנציונל הימנני – אותם ישראלים, אנשי ימין, שפעם היו מחנה לאומי, והיום הם חלק מאינטרנציונל של ימין קיצוני גלובלי, שההזדהות עימו קודמת להזדהות הלאומית.
נחרדתי כאשר קראתי רבים מהאנשים האלה מביעים תמיכה במנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי בצרפת. כתבתי אז בסרקזם, שמעניין במי יתמכו אותם אנשים בבחירות בגרמניה. אשר יגורתי בא. למרבה הבושה, אני קורא גילויי תמיכה בקרב אותה קבוצה גם במפלגה הניאו-נאצית הגרמנית. אחד מהם כתב בפירוש בעד האנטישמיות שלה, כיוון שהפעם היא מתמקדת בשֵׁמִים אחרים. אותו אחד השתלח בארסיות ביהדות גרמניה שמתנגדת לניאו-נאצים, כאילו כדי להפגין את גט הכריתות שלו לסולידריות הלאומית והמרתה בסולידריות עם האינטרנציונל הימנני.
מדובר ביהודים ששכחו מה זה להיות יהודי. אני, כיהודי שזוכר, שמחויב לשבועה "לזכור ולא לשכוח", כואב את העובדה שיש בתוכנו יהודים עלובי נפש כאלה.

* אני רק שאלה – סליחה, ברלין זה המקום הזה שבו המילקי זול יותר? תודה.

* לא בוכים – כשיורד לברלין שותה בירה עם השכן שלו, הוא חושב פתאום, מה הסבא של השכן עשה ב... טוב, עזוב, באמת, מה זה חשוב? לא בוכים על מילקי שנשפך.

* זו אותה רוח רעה – ככל שהשמאלנות הרדיקלית משתלטת בהדרגה על מפלגת הלייבור בבריטניה, כך היא הופכת יותר אנטישמית, יותר גזענית וההבדלים בינה לבין הימין האירופי הגזעני והאנטישמי באירופה הולך ומיטשטש. ולא בכדי. פנאטיות ושנאה אינן השקפת עולם אלא תכונת אופי. ימני רדיקלי יכול בקלות להיות שמאלן רדיקלי ולהיפך. יהיה לו הרבה יותר קשה להיות דמוקרט נורמטיבי.

* סינדיקט הפשע – שעה שהפלשתינאים מנסים להתקבל לאינטרפול, הם מוכיחים במעשיהם שהם ראויים לחברות דווקא בסינדיקט הפשע הבינלאומי.

* פרופיל חברתי – מפכ"ל המשטרה אמר שאין דבר כזה "פרופיל המחבל", וכנראה שהוא צודק. אבל דווקא המחבל שביצע את הפיגוע בהר אדר מצביע על הפרופיל של החברה הפלשתינאית שמוציאה מרצחים כאלה. האיש נקלע למצוקה משפחתית, אשתו עזבה אותו והוא קץ בחייו. אבל להתאבד זה לא מכובד. אפילו קצת בזוי. לעומת זאת, להרוג יהודים זה מכובד. מכובד מאוד. ומי שמת בהרג יהודים הוא שאהיד, שזה שיא הכבוד. והרש"פ תממן את ילדיו כראוי לילדים של גיבור לאומי. כך החברה הפלשתינאית מעודדת רצח ורוצחים.

* בושה – מדינת ישראל חוגגת יובל למפעל ההתיישבות הציונית מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק". בחשבון פשוט, אם נחזור 50 שנה אחורה נגיע ל-1967. כיוון שהליכוד עלה לשלטון ב-1977, פירוש הדבר שהעשור הראשון של מפעל ההתיישבות נעשה תחת ממשלות תנועת העבודה. כמעט כל ההתיישבות בגולן הוקמה בידי ממשלות אלו ורוב היישובים שייכים לתנועות ההתיישבות של תנועת העבודה. רוב ההתיישבות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח הוקמה בידי ממשלות העבודה. ההתיישבות בסיני הוקמה כולה בידי ממשלות העבודה (ונעקרה בידי ממשלת הליכוד). ההתיישבות בגוש עציון הוקמה בידי ממשלות העבודה. ההתיישבות בגוש קטיף החלה בידי ממשלות תנועת העבודה (והגוש נעקר בידי ממשלת הליכוד). ההתיישבות ב"עוטף ירושלים" החלה בידי ממשלות המערך. גם באזורים שמחוץ לתפיסת ההתיישבות של אותן ממשלות, הוקמו יישובים ראשונים תחת ממשלת המערך. בתקופת ממשלות האחדות המשותפות לליכוד ולמפלגת העבודה, הוקמו עשרות יישובים ביש"ע. על פי תפיסתה הנוכחית של מפלגת העבודה, גושי ההתיישבות, שבהם חיים מרבית תושבי יו"ש, יהיו חלק משטחה הריבוני של ישראל בכל הסדר שלום.
לכן, החרמת האירוע הממלכתי לציון היובל להתיישבות בידי כל חברי הכנסת של מפלגת העבודה – אין אפילו צדיק אחד בסדום (למרות שהמפלגה כמפלגה לא החליטה רשמית על החרמה כזאת) היא בושה.
טוב עשתה הממשלה, שקבעה את האירוע בגוש עציון, שבלב הקונצנזוס הלאומי ולא באזור שנוי במחלוקת. עובדה זו מעצימה את גודל הבושה. עם זאת, מן הראוי היה, שבאירוע ממלכתי כזה, יוזמן ראש האופוזיציה לשאת דברים, וחבל שהממשל לא התעלתה והציעה זאת (אם כי ספק בידי אם הרצוג או גבאי היו נענים, לנוכח חרפת ההחרמה של האירוע).
מצערת עוד יותר העובדה שכמעט כל הח"כים מסיעת "יש עתיד", המגדירה עצמה כמפלגת מרכז, שמנסה לחזק את המיינסטרים הציוני והקונצנזוס הלאומי, מחרימים אף הם האירוע. אולם ב"יש עתיד" יש צדיק אחד שיבוא לאירוע, ח"כ חיים ילין. כחבר בתנועה הקיבוצית אני שמח שח"כ שהנו חבר קיבוץ בחר לבטא את ערך ההתיישבות והסולידריות בין מיישבים, ומקווה מאוד שגם איתן ברושי ממפלגת העבודה יצטרף אליו.

* הגדרה עצמית – עשרות מדינות לאום של הלאום הערבי לא תיתנה בשום פנים ואופן להקים במזרח התיכון מדינת לאום כורדית. למה? כי ללאומים לא-ערבים אין זכות קיום במזרח התיכון ובוודאי לא זכות להגדרה עצמית.
וכמובן ששתי המעצמות האזוריות האיסלמיסטיות הרדיקליות, איראן וטורקיה, אינן מוכנות לקבל את זכות ההגדרה העצמית של הלאום הכורדי.

* מה יספק את עודה בשאראת – בכל המרחב הענק של המזרח התיכון וצפון אפריקה, בכל המרחב הערבי השטוף בדם, בטבח הדדי ובדיקטטורות רצחניות, ישנו קיבוץ ערבי אחד בלבד, שנהנה מדמוקרטיה אמיתית, משוויון זכויות (אף שהוא פטור משוויון חובות), מזכויות אדם ואזרח מלאות – ערביי ישראל.
משה ארנס, ליברל מובהק, כתב על כך בטורו ב"הארץ". בתגובה, השתלח בו איש דבוקת שוקן עודה בשאראת, שכינה אותו "קולוניאליסט מהסוג הגרוע ביותר." על מה יצא קצפו? ארנס אינו מציע לו את מה שהוא רוצה: "שתחזיר לי את אדמות הוריי במעלול." מעלול הוא כפר בעמק יזרעאל המערבי, על גבול הגליל התחתון, שקם על חורבות היישוב היהודי מתקופת המשנה והתלמוד מהלול. הכפר נלחם בתש"ח נגד הקמת מדינת ישראל ונגד היישוב היהודי ונכבש בידי צה"ל.
מה רוצה ארנס ומה רוצה בשאראת? ארנס פועל כל חייו, גם בתפקידיו המיניסטריאליים, להשתלבות מרבית של ערביי ישראל במדינת ישראל. בשאראת רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולבטל את תוצאות מלחמת השחרור, כלומר להחריב את המדינה היהודית ולהטביע אותה במיליוני פלשתינאים שישטפו אותה במסגרת "זכות" השיבה.
ארנס ובשאראת הם בעלי טור ב"הארץ". מי מהשניים מייצג את הקו של העיתון?

* איש השנה – מי יהיה איש השנה תשע"ח? אני מקווה מאוד מאוד מאוד, שלא יהיה זה חלילה קים ג'ונג און.

* ביד הלשון: הר אדר – למרבה הצער, פיגועי טרור מעלים למרכז התודעה את קיומם של יישובים ישראליים שונים, והפעם – הר אדר.
ב-1986 הוקם היישוב הר אדר בהרי ירושלים, והיה חלק מן המועצה האזורית מטה בנימין. היישוב גדל וב-1995 הוכר כמועצה מקומית. היישוב נקרא כך, כיוון שהוא נמצא למרגלות גבעת הרדאר – פסגה גבוהה (880 מ') שבה הוקם בידי הבריטים מתקן מכ"ם (רדאר בלע"ז) במלחמת העולם השנייה. במלחמת השחרור התקיימו קרבות קשים ועקובים מדם בין כוחות חטיבת "הראל" של הפלמ"ח ללגיון הירדני. ההר עבר מיד ליד ולבסוף נפל בידי האוייב, ושוחרר במלחמת ששת הימים, בידי חטיבת "הראל".
מח"ט "הראל" במלחמת ששת הימים, אורי בן ארי, היה מ"פ בחטיבה בקרבות תש"ח. ביוזמתו, הוקם במקום אתר הנצחה לחללי חטיבת "הראל" לדורותיה.

ביצה שלא נולדה – בראיון חג ל"ישראל היום" נשאל שר השיכון יואב גלנט לדעתו על האפשרות שיריבו המר גבי אשכנזי יכנס לפוליטיקה והשיב: "כמו שאמר ד"ר בורג ז"ל, 'לא דנים על ביצה לפני שהוטלה'."
בהנחה שגלנט לא יחס את המכתם לד"ר בורג כמותג נוסח "חכם סיני אמר", אלא התייחס ספציפית ליוסף בורג, הוא נתן לו קרדיט שאינו ראוי לו. מדובר בניב עברי ותיק וידוע, ונוסחו שונה במקצת – לא "לפני שהוטלה" אלא "שלא נולדה". אבל הפירוש של הביטוי בהחלט מתאים לכוונתו של גלנט – אי קיום דיון היפותטי על נושא מסוים, טרם זמנו.
המקור לביטוי הוא מן התלמוד, מסכת ביצה: "ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומר תֵּאכל ובית הלל אומרים לא תאכל."
אורי הייטנר