על ספרה של צפורה לביא

"אבא אחר"

ספרי צמרת 2017, 262 עמ'

(בתבנית דיגיטלית לא ממוספרת)

באחת הרשימות הזעירות של ג' שופמן הוא מרגיע את הקורא: תמיד יימצאו שני אנשים אמיצים ואוהבי אדם שישתדלו להציל אנשים אחרים המצויים בצרה. הספר שלפנינו עוסק באנשים מן הסוג הזה, שהרי תמיד יהיו בינינו אנשים השייכים לצד השני, האפל, של הירח, אנשים שנולדו בלי כוכב, ולמרבה המזל, איכשהו, גם מתעוררים אנשים טובים בעלי מצפון שיעשו הכול כדי שגם מוכי הגורל יזכו למעט האושר שהעולם המיוסר הזה מסוגל בכל זאת להעניק לברואיו.

כמעט כל גיבורי הספר הזה הם מוכי גורל: אבי גינור, הגיבור הראשי של הספר, כפי שגם מסתבר מתוך הכותרת, חווה אסון נורא – אשתו האהובה ושני ילדיו נהרגו בתאונת דרכים. הוא מצליח להקים עצמו מתוך הדיכאון והסיוטים הנוראים שפוקדים אותו, ולהחליט שהוא מקדיש את חייו לילדים שהגורל המר להם. הוא מציע לעובדת הסוציאלית לשמש משפחת אומנה לילדים שהוריהם חסרים, או חסרי מסוגלות הורית. כיוון שהוא אלמן ואב שכול – הסיכוי שייענה על ידי לשכת הרווחה הוא אפסי – הם הרי מחפשים משפחות שלימות, מתפקדות, אבל מאיר לו המזל שיש ילדים שאיש איננו מוכן לקלוט אותם, ואשר השהייה שלהם בפנימיות היא עבורם גיהינום.

כך מגיעים אליו, בזה אחר זה, אריק בן העשר בעל האישיות הקרימינלית; דלית, ילדה בגיל הגן היפראקטיבית, בעלת מזג פראי, ודובי, בן של אם נוצרייה ואב יהודי, המנודה הן על ידי יהודים והן על ידי הנוצרים. אריק נזקק לאומנה כי אימו נפטרה, ואשתו החדשה של אביו אינה רוצה בו. אימא של דלית, הילה, ילדה אותה בלי נישואין, האב אינו ידוע, והיא עצמה חסרת מסוגלות הורית, וגם חסרת אמצעים וקורת גג. האב היהודי של דובי נפטר, והאם הנוצרייה חסרת אמצעים.

מתוך הנתינה האינסופית של אבי לשלושת הילדים הקשים האלה – הוא מקבל כוחות להתמודד עם האסון שלו. ובאמת שלושת הילדים מעמידים בפניו ניסיונות קשים ביותר, שכל איש אומנה אחר היה אולי מתייאש, ומוותר, ואולי אף פונה למשטרה: אריק, כאמור, הוא בעל אישיות קרימינלית – הוא מתעלל בדלית ובדובי "הפרופסור", התלמיד "החנון" שגורם לו לקנאה, הוא מחקה את אביו ומנסה לאנוס את איריס, אחותו הגדולה של דובי, כי הוא חושש שאם אבי יהפוך אותה לבת זוגו (אבי באמת מסונוור מיופיה של שרית), הוא עלול אולי לסלק אותו מהבית. אם יהפוך את איריס ל"משומשת" (מונח שקיבל כנראה מאביו ומהמילייה שלו), אבי לא ירצה בה. בהזדמנות אחרת הוא מפתה שני חברים שינסו לאונסה, ועל כך נפתח להם תיק במשטרה. הוא משתתף בפריצה לבית, ומתעלס עם נערה שחוסה במוסד לילדים עם מוגבלויות "הבית שלנו". הוא מתקוטט עם בני כיתתו, מתעלל בכלבים ובחתולים.

וכן, גם דלית איננה מסוגלת להתנהג בצורה תרבותית, שוברת הכול, עולה על הרהיטים בנעליים וכו'.

דובי, קצר הרואי והחרשן בלימודים, איננו גורם לשום בעייה, אבל הוא מושא להתעללות של אריק. אבי נושא הכול בסבלנות אינסופית, ואפילו רוצה לאמץ את אריק לבן, אך מתנה זאת בהתנהגות טובה. בעצתה של אתי, העובדת הסוציאלית, הוא מביא אותו למוסד לעבריינים צעירים, ומראה לו מה יהיה גורלו אם ימשיך בדרכו הנלוזה, אפילו אחרי שיאומץ כחוק. אריק מבטיח, מסכים לקבל את העונשים שמגיעים לו, אבל כל פעם מחדש הוא מועד.

פרשה מעניינת היא קשרו של אבי לנשים: הוא מתאהב, כאמור, בשרית, אחותו היפה של דובי (אגב, כל שלוש הנשים שאבי מתאהב בהן יפהפיות!) ורק בדי עמל הוא מתעשת, ומבין שזה חסר הגיון, כי הוא בוודאי בעשרים שנה מבוגר ממנה. דינה, חברתה של רות, אשתו המנוחה, והשכנה שנוהגת לעשות בייביסיטינג כשאבי נעדר מהבית, רוצה בקרבתו, ואף נוגעת בו לפתותו, אבל אבי אינו נמשך אליה, והיא נסוגה.

חברים מכירים לאבי את איריס היפהפייה, וביניהם מתרקם רומן, עד כי הם הופכים לבני זוג, ומאוחר יותר לזוג נשוי, והסופרת איננה מונעת מהקורא הצצה אל תקופת החיזור ואל תיאורי ההתעלסויות של השניים. אתי, העובדת הסוציאלית, שמעריכה את המסירות של אבי לילדי האומנה, מתברר שהיא גם חושקת בו בסתר ליבה, וכשניתנת לה הזדמנות, היא מתנפלת עליו בביתו, ודורשת ממנו במפגיע שיתעלס עימה באמבטיה (כדי להסתיר את המעשה מהילדים). אבי חצוי בליבו בין שתי הנשים, ולמרות אהבתו העזה לאיריס, הוא חוזר ומבקר את אתי בביתה, ומתעלס עמה.

אבי ואיריס נפרדים, ולאו דווקא משום הפרשה עם אתי, אלא משום שאיריס ביקשה לגור עימו, אבל בלי הילדים. מסתבר שהיא אישה שבעלה, ברוך, נטש אותה כאשר היא החליטה לגדל את הבת המונגולואידית שנולדה לה. אשר על כן, אמרה את המשפט הלא מוצלח, שגרם לאבי להיפרד ממנה, כי הוא בשום אופן לא היה מוכן לנטוש את ילדי האומנה. מי שמחבר בין השניים שוב הוא אריק, שגילה את סודה של איריס לאבי. אריק מתגלה גם כנער שמסוגל להעניק לאחרים – הוא מלמד חשבון את מיקי, הילדה המונגולואידית של איריס, וזוכה להערצה של מנהלת המוסד, של אבי ושל איריס.

הילה, האם המזניחה של דלית, מסתבכת בקטטה עם זיוה, אהובתה לשעבר, שבינתיים מצאה לה מאהב בשם יואל, קטטה שמסתיימת בדחיפתה אל הקיר על ידי יואל ונטישתה גוססת. זיוה ויואל נאשמים בהריגה ונידונים למאסר.

עם מותה של הילה נפתח שער לאבי ולאיריס, שבינתיים נישאו, לאמץ את דלית הקטנה, אבל מופיע מכשול: שתי בנות דודות של הילה, שמעולם לא התעניינו בדלית, מבקשות לזכות באימוץ. בבית המשפט נקבע שדלית תאומץ על ידי אבי ואיריס.

שרית, שנישאה (בכנסייה) ליוני, נפרדת ממנו כאשר למרות הבטחתו לקבל את דובי לביתו, הוא מתנהג אליו בעוינות, ובשום אופן איננו מוכן לקבל בביתו את אימה של שרית ודובי, אשר נותרה בלי קורת גג. בעזרתו של אבי ושל אתי, מצליחים לצאת מן המיצר, ויש סיכוי ששרית תחזור עם התינוק שלה אל יוני, לאחר שיתחייב לגבי גורלו של דובי.

ברוך, האקס של איריס, החי בצרפת, חש נקיפות מצפון לגבי איריס והבת מיקי, ומבקש להיפגש עם השתיים. איריס מראה לו כתף קרה, ואבי מציע לו לפתוח חשבון לשתיים הנמצאות במצוקה כספית משום ההוצאות הגדולות באשר לגידולה וחינוכה של מיקי. הופעתו של האקס גורמת לקנאה אדירה בליבו של אבי, קנאה שמדרבנת אותו לפעול בצורה לא סבירה במציאות ובחלום.

בספר מובאת בפני הקורא פיסת חיים "מהצד האפל של הירח", הצד שרובנו איננו נגישים אליו, הצד של אלה שהגורל לא האיר להם פנים. לא רק ילדי האומנה של אבי הם כאלה, אלא גם אבי עצמו, שרית, איריס, ואפילו אתי – אף אחד לא ליקק דבש בחייו, אבל האהבה והרצון הטוב גרם לכך שכל אחד הצליח לרומם את חברו, וגם לגרום, בסופו של דבר, לאושר.

ציפי לביא, שהייתה מורה לילדים לקויי שמיעה, והדריכה מורים בתחום לקויי הלמידה באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת לוינסקי, פתחה לפני הקורא פתח אל העולם הקשה הזה, והראתה שעם רצון טוב ניתן להתגבר. ללא ספק הספר מהווה תעודה חברתית ראויה לתשומת לב, אבל עריכה ספרותית יותר מוקפדת היתה מיטיבה עם הספר.

הרי קצת מן מעקשים שהעורך לא נתן עליהם את דעתו:

הרומן כתוב רובו כווידוי של אבי בגוף ראשון, ופתאום, ללא שום הסבר איך זה מתקשר – מופיעים וידויים וסיפורים בגוף ראשון של גיבורים אחרים: אתי מתוודה על אהבתה לאבי ועל מערכת היחסים האינטימית שלה עם גברים אחרים. כן מתוודים אריק ואיריס. הכי מדהים הוא הווידוי של דלית – היא הרי ילדה בת שבע, ויש רושם שלא היא הדוברת, אלא פסיכולוג מדופלם מדבר מגרונה.

כשאבי מעלעל במחברות של רות, רעייתו המנוחה, שם מתואר טיפולה בילדים מוכי גורל (ילדה עם גבנון שמתעללים בה, ילדה שאבא רוצה לשרוף אותה ואת אימה, ילדה חיה עם עשרה אחים ואימה שעוסקת בזנות וכו'), זה נראה סביר לחלוטין, אבל הווידויים האחרים נראים מודבקים.

החלומות בספר (אבי חולם שמוצא את האקס של איריס במיטתה; אריק חולם שהוא מצליח לבעול את מימי במחסן הכלים של המוסד לילדים בעלי צרכים מיוחדים) מסופרים בצורה ליניארית, והרי בחלומות אין ליניאריות, אלא קפיצה של מראות, שאין בה כל סבירות.

הגיבורים העיקריים – אבי, אתי, איריס, שרית – הם דמויות מלאכים ממש, והאחד מחמיא לשני ללא הרף: אבי לאימו, ואימו לו, אבי לשרית, ושרית לו, אתי לאבי ולשרית, והם לה וכו'. אילו לפחות היה איזה מתח קטן בין אבי ובין אימו – זה היה נראה יותר קרוב למציאות המוכרת.

לא ברור לגמרי עיסוקה של שרית – נאמר שהיא בשירות לאומי, ופתאום היא חיילת בקבע בעלת דרגה גבוהה.

לא ברורה הופעתה של אתי מארצות הברית בביתו של אבי. היא הרי נסעה לשלושה חודשים כדי להכין דוקטורט, והנה, היא מופיעה בביתו כדי להודיעו על עוד תעלול של אריק, ובהזדמנות זאת היא משכיבה את אבי באמבטיה ומתעלסת עמו. מה עלה בגורלו של הדוקטורט?

הספר נוקט פרוטרוט מוגזם: אנו יודעים בדיוק מה יש בתיק האוכל של הילדים, מה הכין כל אחד מהגיבורים לארוחות, כיצד מכינים, מה אכלו במסעדות, כמה שילמו, כמה טיפ השאירו. יש גם פרוטרוט מקצועי ממש לגבי תסמונת דאון.

יש בספר הרבה חזרות – בתחילה מתואר המקרה (למשל ניסיון האונס של אריק), אחר כך איריס מספרת בדיוק מה קרה. קודם מסופר על הקרע בין אבי לאיריס, אחר כך מספר אבי את זה לאתי. וזה חוזר אפילו פעם שנייה. אתי מסבירה לאבי את המכשול בעניין האימוץ של דלית, ואבי מספר זאת בפרוטרוט לפסיכולוג שלו. את כל הפרטים על מותה של הילה מספרים העדים במשפט של זיוה ויואל. ודלית שומעת את זה שוב כשהיא מבקרת את זיוה בבית הכלא.

אחרי שאתי מתעלסת בביתה עם אבי, היא מוצאת מתחת לסדין פנס עם המילים "את תמותי". היא מבינה שאריק שתל שם את הפנס, ומזמינה את יוסוף הפלסטינאי שיכה את אריק כשזה יגיע לקחת את הפנס בחזרה, ויוסוף שחייב לאתי תודה, נענה, ובאמת מכה את אריק (אבי רואה שריטות בגבו). זאת סצינה ממש מופרכת – ראשית, עובדת סוציאלית מקצועית כמו אתי, לא תנהג כאחרון העבריינים, ושנית, אין סיכוי שפלסטינאי יסכים לעשות מעשה נבלה כזה, כי אם ייתפס – יישב שנים רבות בכלא.

כאמור, עורך קפדן היה מונע את המעקשים האלה, אבל זה לא מונע מהספר להיות תעודה אנושית מעניינת ומכמירת לב.

משה גרנות