השד ה"הדתי"
בשנת 2010 פירסם העיתונאי והחוקר יאיר שלג, את ספרו "מעברי ישן ליהודי חדש – רנסנס היהדות בחברה הישראלית", מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. במחקר מעמיק זה, תיאר שלג וניתח תהליכי עומק בחברה הישראלית ובתרבות הישראלית מאז המחצית השניה של שנות ה-80, של התחדשות יהודית ועיסוק אינטנסיבי ביהדות בחברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי בדרכים שונות, ובהן בתי מדרש וקבוצות לימוד, קהילות תפילה חילוניות, תוכניות רדיו וטלוויזיה מיוחדות ליהדות, טורים עיתונאיים המוקדשים לפרשת השבוע, זמרים ומוסיקאים המלחינים ומבצעים פיוטים עתיקים, לימודי חסידות וקבלה פופולריים ועוד.
שלג היטיב לתאר את התמונה. מהלך תרבותי כזה, באופן טבעי מעורר פחדים, מעורר התנגדות ויוצר ריאקציה. ההצלחה הזאת של ההתחדשות היהודית, היא שהולידה את הריאקציה – השד ה"הדתי", קמפיין ההפחדה מפני דחליל ה"הדתה". גורמים הדוגלים בחילוניות קיצונית, אנטי דתית, חפה מיהדות, כמו "הפורום החילוני" ועיתון "הארץ" (בעיקר כתב "הארץ" אור קשתי), חוללו את קמפיין ההפחדה הזה, כאשר בתחכום רב הסיטו אותו מהאיום האימתי בעיניהם – ההתחדשות היהודית, לעבר עמותות אורתודוכסיות שקל להסית נגדן. בתחכום רב עוד יותר הם מיקדו אותו בתחום החינוך, תוך ניצול הפחדים שיש לכל הורה, ביצירת מצג שווא של מסע החזרה בתשובה של ילדיהם הרכים בבתי הספר, רחמנא לצלן, השם ישמור.
ללמד את תורת ישראל, מורשת ישראל והמסורת היהודית
בשנת 2000 שונה, ביוזמת שר החינוך, חוק החינוך הממלכתי, וצורפה אליו רשימה מעודכנת של מטרות החינוך הממלכתי.
הרשימה כוללת, בין השאר, את המטרות הבאות: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו ... ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל; ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם." ובמילה אחת: "הדתה".
מי אחראי לשערוריית ה"הדתה" הזאת? מן הסתם נפתלי בנט, אולי שי פירון או שמא זבולון המר, שרים דוסיים שכמותם. או אולי גדעון סער ה"מתחזק". אז זהו, שלא. שר החינוך היה איש מר"צ, אמנון רובינשטיין. כל שרי החינוך, חיפשו את הדרכים כיצד ליישם את המטרות הללו. כולם בחנו את הנושא, והגיעו לתובנה שהבעייה במערכת החינוך אינה של "הדתה", אלא של ריחוק ובורות, ויזמו תוכניות לחיבור ליהדות. כן, גם יולי תמיר. הבעייה האמיתית היא שכל שר זרק לפח האשפה את התוכנית של קודמו וביזבז חצי קדנציה על כתיבת תוכנית חדשה שתהיה מזוהה איתו, אף שלמעשה היא כמעט זהה לתכנית של קודמו.
אני אוחז בידי ספר משנת 1958 שנקרא: "חגים ומועדים בחינוך – למחנכים בגן ובכיתות הנמוכות". את הספר הוציא המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות הכללית. כדי להבין לאיזה זרם משתייך הספר אציין חג המופיע בו בין פסח ויום העצמאות. אחד במאי.
והספר הזה, של תנועת העבודה הציונית סוציאליסטית, הוא ספר של "הדתה" איומה ונוראית, לא עלינו. הספר נפתח בדבריו המפורסמים של ברל כצנלסון על "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות" וכו'. והטקסטים, אלוהים ישמור, הטקסטים... "הדתה" גמורה.
ניקח לדוגמה את רשימת הטקסטים לחג הסוכות: ויקרא כ"ג ל"ט-מ"ד, דברים ט' י"ג-י"ד, נחמיה ח' י"ג-י"ח, מסכת סוכה כ"ח ב', פסיקתה, רשב"ם, מדרש רבה, סוכה ה'. ואח"כ רשימה של מאמרים על החג ועל שמחת תורה, כמו: מאוצר הפולקלור, האושפיזין בסוכתנו, שמחת המועד – ניסוך המים. וטקסטים של שלום עליכם, טשרניחובסקי, שמריהו לוין ושירי ילדים לחג ועוד ועוד.
אלוהים אדירים! הרי זה ממש נשמע כמו "אוי אוי אוי", "הדתה" שלא ברא השטן. הלו, זה המרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות הכלכלית של העובדים העבריים בא"י, תשי"ח?
ספר התורה שלי
כשהייתי תלמיד בכיתה ב', בבית הספר הממלכתי (החילוני), התחלנו ללמוד תורה. לכאורה, היה זה עוד מקצוע, ככל המקצועות. אך לא זכור לי שהיתה לנו מסיבת קבלת ספר טבע עם ההורים, גם לא חשבון או עברית. אבל היה לנו אירוע של קבלת התורה. וכל הילדים וההורים היו נרגשים מאוד, ואף אחד לא חש איום ולא ראה בכך "הדתה". ובסוף השנה, גולגלו דפי מחברת התורה שלנו במעין מגילה, דמויית ספר תורה קטן. ואמי תפרה "מעיל" מקטיפה כחולה, רכה, כשל ספר תורה, רקום באותיות מוזהבות, שנראה ממש כספר תורה קטן, שאפשר לרקוד אתו בשמחת תורה. איזו "הדתה"!
ומצד שני... לכל אורך י"ב שנותיי בבית הספר היסודי ובתיכון, לא שמעתי על הרמב"ם, למשל. תמיד נמשכתי ליהדות והתעניינתי בה, אך את עיקר ידיעותיי רכשתי מחוץ לבית הספר.
כלומר, מצד אחד היה רצון עז לחבר את הילדים בדרכים שונות ליהדותם. מצד שני, לא נבנתה תשתית ידע והיכרות ראויה עם יהדותנו. מצד אחד היו פעולות שהיום היו מוקעות כ"הדתה" ומצד שני, עוצבנו כבורים ועמי ארצות.
הבורות הזאת קיימת עד היום. רק בשבוע שעבר כתב לי חברי דני זמיר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, שרוב בוגרי י"ב שמגיעים למכינות הקדם צבאיות אינם יודעים מה זאת מערת המכפלה.
זאת הבעייה האמתית במערכת החינוך, שעמה עלינו להתמודד – הבורות. לא דחליל ה"הדתה".
מסע ההפחדה
בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ניהלתי ויכוח קשה וממושך עם רבני הגולן וחלק מן ההורים הדתיים, על החיבור בין הנוער הדתי והחילוני בגולן. הרבנים ניסו להמעיט ככל הניתן את המפגש, בעוד אני ניסיתי בכל מאודי להרבות במפגש, להעצים אותו ולהעמיק אותו. ומדוע הם התנגדו? מתוך פחד מהשפעה "רעה" על הנוער שלהם.
הפחד הזה קיים גם במגזר החילוני. ההורים רוצים שילדיהם יכירו את היהדות, אך יש בהם חשש מפני חזרה בתשובה. לפחד הזה מכוון קמפיין ה"הדתה" הדוסופובי.
מסע ההפחדה מתמקד בשתי תופעות – ספרי לימוד וכניסת עמותות לבתי הספר, שהם חלק ממזימה לגנוב את נפשותיהם הרכות של הילדים ולהחזירם בתשובה.
מצאו איזה ספר גיאוגרפיה, שבו, תחזיקו טוב! סופר על המנהג הפרימיטיבי המוזר של תפילה לגשם והובא הטקסט. אההההה! אפילו לגיאוגרפיה הם מביאים את ה"הדתה".
הייתי שותף לדיונים רבים בנושא של חינוך ליהדות, ברובם דווקא בעולם של ההתחדשות היהודית, ואחד המסרים המרכזיים היה שיש להפנים שיח יהודי בכל המקצועות ולאו דווקא בשיעורי יהדות. אך אחזור לספרי הלימוד. הנושא נבדק בידי ועדת מומחים מיוחדת והסתבר, שמתוך מאות רבות של ספרי לימוד, שרבים מהם פרטיים באישור משרד החינוך, ב-3-4 ספרים נמצא איזה משפט מיותר שניתן להגדירו כ"הדתה". אגב, לפחות אחד הספרים הללו הוא דווקא מתקופת כהונתה של יולי תמיר במשרד החינוך. המשרד הורה למחוק את המשפטים הללו ממהדורות הלימוד. זה כל סיפור ה"הדתה" בספרי הלימוד.
הרבה פחות, למשל, ממגמות פוסט -יוניות שהוחדרו לספרי האזרחות, כולל בעידן בנט. אבל כל אימת שמישהו מתייחס לנעשה בספרי האזרחות, מיד קופצים: "מקארתיזם".
הטענה העיקרית של הקמפיין, היא נגד עמותות דתיות הנכנסות לבתי הספר.
אידיוטים שימושיים
באופן אישי, מה שכואב לי במיוחד בקמפיין דחליל ה"הדתה", הוא הצטרפותם אליו של חלק מארגוני ההתחדשות היהודית. זה כואב לי, כי אני רואה עצמי חלק בלתי נפרד מן הארגונים, אני קשור אליהם מאוד, ניהלתי ארגון כזה וגם היום אני שותף לעולם הזה. מה גורם לאותם ארגונים לירות לעצמם – לא ברגל אלא בראש, ולהיות אידיוטים שימושיים במאבק המכוון בראש ובראשונה נגד מה שאנו מייצגים?
הסיבה לכך היא סיפור "העמותות" – הארגונים החיצוניים, רובם דתיים, הנכנסים למערכת החינוך כדי להנחיל תכנים יהודיים.
אני סבור שמי שצריכים ללמד יהדות ולחבר את הילדים ליהדותם הם המורים. אם יש בעייה של ידע והיכרות, על משרד החינוך להכשיר לנושא את המורים. ואכן, זו המדיניות של משרד החינוך. אני מאמין שבעוד שנים ספורות, לא יהיה עוד צורך בכניסת העמותות, שנובעת ממחסור במורים הבקיאים ביהדות. גם בגולן נתקלנו בתופעה הזו.
וכל עוד חלק מן התכנים הללו עובר למיקור חוץ, קיימת תחרות בין ארגוני ההתחדשות היהודית לבין ארגונים דתיים אורתודוכסיים. למרבה הצער, רוב בתי הספר החילונים מזמינים דווקא גורמים דתיים. וזה מאוד מכעיס ומעליב את ארגוני ההתחדשות היהודית. ודוחף אותם לקמפיין לא להם.
מן הראוי היה לעשות חשבון נפש בארגונים. לברר, מה הגורם לכך שבתי הספר בוחרים בארגונים דתיים? איך להתחרות איתם בהצלחה? מה לעשות כדי שיבחרו בנו?
למיטב הכרתי, הסיבה היא זאת: הכישלון שלנו, הוא שטרם הצלחנו לזכות להכרה כמייצגים נאמנים ואותנטיים של היהדות. וככל שקהל היעד החילוני בור יותר, בואכה "עגלה ריקה", כך ההכרה בנו נמוכה יותר. ככל שמדובר בחילונים בעלי תודעה יהודית רדודה יותר, כך הם רואים את הארגונים הדתיים כיהודים אותנטיים יותר. ואם בבית הספר החילוני אנחנו צריכים לתת לילדים "קצת יידישקייט", מוטב להזמין את המקור.
התודעה הזאת היא הכישלון שלנו, של ארגוני ההתחדשות היהודית. הכאה "על חטא" על חזה הזולת וזעקות שבר על "הדתה שמדתה", הן ההיפך מן ההתמודדות הזאת.
אדרבא, קמפיין ה"הדתה" רק מחזק את הסטריאוטיפ הזה, כי הוא יוצר זהות בין יהדות לדתיות אורתודוכסית ומציג אותה כדבר מאיים, שעלול לטרוף את נשמות עוללינו הרכים.
הצטרפות ארגוני התחדשות לקמפיין הוא ליקוי מאורות.
מן הראוי שתנועת ההתחדשות היהודית תראה עצמה דווקא כגשר תרבותי בין חילונים ודתיים, גשר המבוסס על התרבות המשותפת, ההיסטוריה המשותפת, השפה היהודית של כולנו, ולא להיגרר אחרי חילוניות רדיקלית המואסת במפעל חיינו.
יש נושאים שבהם יש מקום למאבק של תנועת ההתחדשות היהודית בממסד הרבני, בעיקר בנושא הפתיחות לזרמים ביהדות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוק הגיור ובמתווה הכותל. אבל מה פתאום עלינו להיגרר למאבקי סרק והפחדה, של מי שרוצים ליצור הווייה ישראלית חפה מכל מה שאנו עמלים עליו מזה שנות דור?
2. צרור הערות 1.10.17
* זה לא מצדיק את מעשהו, אבל – המילים "זה לא מצדיק את מעשהו, אבל" הם אתנחתא של כסת"ח בפשקוויל של רוגל אלפר, שהמסר שלו חד וברור – הצדקת הפיגוע בהר אדר, בלי אבל. וכמובן שהפשקוויל הזה עתיר בקיבוש/קולוניאליזם/גזענות וכן הלאה, והסתה פרועה נגד תושבי הר אדר.
* חטיפה לילית – בפשקוויל של גדעון לוי, שבו הלין על התקשורת הישראלית שכינתה את הר אדר יישוב, הוא גם דיבר על חטיפה לילית של פלשתינאים. כוונתו כמובן למעצר מחבלים. לפני כחודש דיווח ראש השב"כ לממשלה, שמראשית 2017 סוכלו 200 פיגועים. בהנחה שבכל פיגוע היו נרצחים 3 ישראלים, כמו בפיגוע בלא-יישוב הר אדר, ניתן לקבוע ש-600 ישראלים חיים בזכות אותן "חטיפות". כמה חבל שהמרצח בהר אדר לא "נחטף", ושלושה ישראלים שנהרגו היו עוד אתנו היום, למגינת לבו של גדעון לוי.
* החרימו או לא החרימו – בצרור הערות הקודם מתחתי ביקורת על מפלגת העבודה ו"יש עתיד", על הימנעותן מהשתתפות בעצרת הממלכתית לציון 50 שנה להתיישבות מעבר ל"קו הירוק". ציינתי בפירוש ששתי המפלגות הללו לא החליטו רשמית להחרים, אבל בפועל כל מפלגת העבודה אינה משתתפת, אין אפילו צדיק אחד בסדום, ומכל "יש עתיד" רק חיים ילין משתתף, והעליתי על נס את השתתפותו. כמו כן, ביקרתי את מארגני העצרת, על שלא פעלו לכך שההשתתפות תהיה רחבה, כמו למשל בהזמנת ראש האופוזיציה לשאת דברים.
יאיר לפיד פירסם הודעה שנועדה להדוף את הביקורת הציבורית על מפלגתו בנדון. בין השאר הוא כתב:
"ליש עתיד נציגות בכל ההתיישבות. ראש מועצת רמת הגולן, אלי מלכה, עבר השנה מהליכוד ליש עתיד מפני שהוא מכיר את המחויבות המוחלטת שלנו לכך שרמת הגולן תשאר תמיד ישראלית. יש לנו מטות פעילים בכל רחבי יו״ש, באריאל, במעלה אדומים, בכל מקום כמעט. איך אני יכול להחרים את עצמי?
בנוסף לכך יש עתיד הרי הודיעה שהיא שולחת נציג לטקס, את ח״כ חיים ילין, כך שברור שלא מחרימים ולא נעליים.
... יש לנו נציגות בטקס, איזו עוד הוכחה אתם צריכים?
מישהו שאל אותי אם הייתי נואם בטקס אילו ביקשו ממני. התשובה היא: בטח. בשמחה. למה לא?
... מי שבעיקר נפגע מהסיפור הזה היא לא יש עתיד – כל מי שמכיר אותנו יודע שהוא לא נכון – אלא דווקא ההתיישבות. הרי מה מטרת תנועת ההתיישבות בחמישים השנים האחרונות? להראות שהיא בקונצנזוס, להסביר שכל עם ישראל עומד מאחוריה לפחות ברמה הערכית. אלא שאת נתניהו ואנשיו זה לא מעניין. מה שהם רצו זה לצרוח 'שמאלנים! שמאלנים!' כדי שעוד יהודים ישנאו אחד את השני בין ראש השנה ליום הכיפורים."
אני שמח על ההבהרה, בזכות האמירה החשובה שיש בה בעד ההתיישבות והבעת המחויבות המוחלטת לכך שהגולן יהיה תמיד ישראלי. אלה דברים חשובים וראויים. אני גם מאמין לדברים.
ההבהרה הזאת, הנוגעת למהות, חשובה יותר משאלת ההשתתפות בעצרת. אולם באשר להשתתפות בעצרת, ההבהרה היא בראש קטן. נכון, "יש עתיד" לא החרימו. אבל הם אינם משתתפים. כשחיים ילין התראיין בנדון והסביר את השתתפותו, הוא ממש לא טען שהוא מייצג רשמית את מפלגתו, אלא הסביר למה הוא נוהג אחרת מחבריו, ובין השורות נשמעה ביקורת על חבריו שאינם נוהגים כמותו, כפי שהיה מצפה שינהגו.
למה יאיר לפיד, שאכן מרבה לבקר ביישובים ביהודה ושומרון ואף להשתתף בטקסי הנחת אבני פינה וכד' מדיר רגליו מהעצרת. מסיבות של פלגנות ורצון לא לקחת חלק בעצרת שהממשלה מארגנת. לא אתפלא, אם הוא יוביל אירוע של מפלגתו באחד היישובים (אולי כמו שקיים את כנס היסוד באריאל) עם אותם מסרים של העצרת הממלכתית. התנהגותה של "יש עתיד" בנדון היא קטנונית ובלתי ממלכתית.
ושוב, אני מאמין שהממשלה לא נהגה נכון, כאשר לא התאמצה לעצב את העצרת ככזו שהליבה שלה היא הפגנת הקונצנזוס, תוך שיתוף יזום של האופוזיציה, ובעיקר של מפלגת העבודה, שהחלה את מפעל ההתיישבות ותרמה לה תרומה משמעותית.
* בין אלון לברק – במאמר ב"הארץ" יצא אהוד ברק נגד העצרת הממלכתית לציון 50 שנה להתיישבות, ובין השאר כתב:
"טקס ממלכתי היה מעלה על נס את בהירות הראייה של 'תוכנית אלון'."
יפה. הוא רק שכח לציין, שתוכנית אלון היתה דרכה של מפלגת העבודה עד אהוד ברק. אהוד ברק, כראש הממשלה, הציע לפלשתינאים בקמפ-דיוויד הצעה הסותרת לחלוטין את תוכנית אלון. לב לבה של תוכנית אלון, היא התיישבות מאסיבית בבקעת הירדן רבתי, עד קו "כביש אלון", כדי ליצור רצף משמעותי של ריבונות והתיישבות ישראלית מהגולן ועד שארם א-שייך, שתיצור גבול בן הגנה, המאפשר גם ויתורים טריטוריאליים באזורים הצפופים בפלשתינאים ביהודה ושומרון. אהוד ברק הציע לסגת מבקעת הירדן.
אלון דחף להתיישבות רבתי בירושלים וסביבתה, תמך בכל לבו בסיפוחה של מזרח ירושלים לישראל ובנה את בית השרד שלו בעיר העתיקה, כדוגמה אישית. ברק הציע לחלק את ירושלים, כולל העיר העתיקה.
אלון היה בין הדוחפים הראשיים ליישוב הגולן, סייע אישית להקמת היישובים ובתקופה הקצרה שכיהן כיו"ר ועדת השרים להתיישבות, בממשלתו של לוי אשכול, הקים שליש מיישובי הגולן עד היום. הוא גם הציע כבר ב-1968 לספח את הגולן ולהקים בה עיר ישראלית.
ברק כראש הממשלה ניסה בכל מאודו למסור את הגולן כולו לסורים ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן.
המסר המרכזי של תוכנית אלון היה הפשרה הטריטוריאלית, כלומר לא מימוש זכותנו על א"י המערבית כולה, אך בשום אופן לא נסיגה מלאה, וביסס זאת על היסוד המוסרי, כלשונו, של תוכניתו – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה.
ברק, לעומתו, קבר את רעיון הפשרה הטריטוריאלית וקיבל את העיקרון של נסיגה מלאה. לכן, בתמורה להישארות ישראל בכבשת הרש של "הגושים" הוא הציע לפלשתינאים שטחים מקבילים בנגב.
ברק מדבר בשם תוכנית אלון, אך הוא מגלם את היפוכה הגמור של תוכנית אלון. כזכור, הצעותיו לא קידמו כהוא זה את השלום, אלא הביאו לשפיכות דמים חסרת תקדים, בגל הטרור שבעקבות ועידת קמפ-דיוויד. מאז הצעותיו של ברק, כל מדינאי ישראלי העומד על הרבה פחות מתוכנית אלון ומורשת רבין, מוצג כ"סרבן שלום".
אהוד ברק הוא המדינאי הכושל ביותר בתולדות המדינה. 12 ראשי ממשלה היו לישראל עד כה. ברק אינו נמנה על 11 הטובים ביניהם.
* הצהרות מעודדות – דבר טוב אחד יצא מהסגה סביב היעדרות ח"כי מפלגת העבודה מהעצרת הממלכתית לציון יובל להתיישבות ביהודה, שומרון, בנימין, הגולן ובקעת הירדן. רבים מראשי מפלגת העבודה נשבעו אמונים לגושי ההתיישבות ובעיקר לגוש עציון, באמירות שלא נשמעו מפיהם שנים רבות. הגדיל לעשות איתן כבל, שכלל בהודעתו גם מחויבות לבקעת הירדן, שמאז ניסיונו של אהוד ברק למסור אותה לאוייב, ממשיכה מפלגת העבודה לומר אמן לרעיון ההזוי הזה. אין רע בלי טוב.
* מאבק הנכים: המטרה והאמצעים – הסוגיה הציבורית הנוגעת לחסימות הכבישים בידי הנכים, אינה שאלת צדקת מאבקם, אלא שאלת הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל. השאלה היא האם במאבק, צודק ככל שיהיה, וכל מי שנאבק מאמין בכל ליבו בצדקתו המוחלטת, המטרה מקדשת את כל האמצעים.
אני מתנגד עקרונית לחסימת כבישים. במאבק על הגולן, שהייתי בין מוביליו, הקפדנו לא לחסום כבישים. אבל אני יודע שחלק מכללי המשחק במאבקים, הוא שהפגנה גולשת בסופה לחסימת כביש, לרוב כביש עירוני, לזמן מסוים, כדי למשוך סיקור תקשורתי.
חסימה יומיומית של צירים בינעירוניים ראשיים, לזמן ארוך, פעמים אחדות ביום, היא שבירת כלים וחציית כל הקווים האדומים של כללי המשחק הדמוקרטיים, עד כדי אנרכיה.
עם כל האהדה לנכים ולמאבקם, על החברה הישראלית לשדר להם: עד כאן! חציתם כל גבול.
* פרס ישראל בתקשורת – בשנת 2018, ביום העצמאות השבעים, יוענק פרס ישראל לתקשורת. העיתונאי הראוי ביותר לפרס הוא בן דרור ימיני.
בן דרור ניחן בסגולות רבות שבעטין הוא העיתונאי הטוב ביותר היום בישראל:
אמינות ויושרה נדירים. איני מכיר אף עיתונאי ישראלי אמין כמותו.
העמקה. הוא עיתונאי מעמיק מאוד, חוקר לעומק את הנושאים עליהם הוא כותב, בקיא בהם מאוד ומסתמך על נתוני אמת, שאי אפשר לסתור אותם.
עצמאות אינטלקטואלית.
בניגוד למקובל בשיח הישראלי, הוא אינו כבול כאוטומט לעמדת "שבט" או "מחנה" זה או אחר. אף שעמדותיו המדיניות הן כשל השמאל היוני, אין הוא מהסס לבקר את הקרובים לו בדעותיהם ולשבח את הרחוקים ממנו בדעותיהם, על פי הצורך. על אף תמיכתו במדינה פלשתינאית, אין הוא מכחיש את העובדה שהפלשתינאים דחו ודוחים כל הצעה למדינה כזאת. אף שהוא מתנגד להתנחלויות, הוא מגן עליהן מפני האשמות לא צודקות ולא הוגנות.
הוא פטריוט ישראלי שמפעל חייו הוא קעקוע תעשיית השקרים של מסעות הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.
הוא רהוט ומעניין.
* טירוף ללא גבול – כאשר אני שומע את תאוריות הקונספירציה המטורפות על רצח רבין בידי השב"כ, על המוסד שביצע את מתקפת 11.9 או על משה דיין שיזם עם סאדאת וקיסינג'ר את מלחמת יום הכיפורים, אני נוהג להוסיף לרשימה שהמוסד ביצע גם את אסון הצונאמי. זאת, כמין הגזמה שאף אחד לא יכול לקנות, כדי להצביע על הטירוף שבתאוריות הללו.
מסתבר שיש מאמינים אפילו לתאוריות כאלו. קראתי השבוע הזייה על כך שהאסונות האחרונים באמריקה, הם שלב א' במזימה של "הבונים החופשיים" שתלך ותתעצם בתקופה הקרובה, שנועדה לחסל 90% מאוכלוסיית העולם.
* המאמינים בתאוריה המטורללת – אמנון לורד ריאיין במוסף יום הכיפורים של "ישראל היום" את אבירם ברקאי, שפירסם לאחרונה ספר המפריך את תאוריית הקונספירציה המטורללת על המלחמה, שמפיץ אורי מילשטיין. מפעלו של ברקאי חשוב מאוד, אבל האמת היא שהאמונה בתיאוריות ההזויות הללו מבטאת בעיקר מבנה נפשי מתוסבך של המאמינים, ולכן שום עובדה לא תקלקל להם את התאוריה העונה על הצרכים הנפשיים שלהם.
* שפנפנות לחיילי צה"ל – מותו של יו הפנר הזכיר לי פרשיה נשכחת. לאחר מלחמת יום הכיפורים, יזמה רעיית הנשיא נינה קציר משלוח של 3,000 חוברות פלייבוי להעלאת המורל של חיילי צה"ל בגבולות. היוזמה עוררה סערה ציבורית. הביקורת היתה על עצם הרעיון של אספקת חומר פורנוגרפי לחיילי צה"ל, ועוד יותר מכך, על העובדה שהרעיון הזה יצא מבית הנשיא, סמל הממלכתיות.
בעקבות הביקורת בוטלה היוזמה.
* צוואתו של יריב – בערב סוכות תמלא שנה לפטירתו של מורי ורבי, המחנך והסופר יריב בן אהרון. בקרוב אמורה להתפרסם יצירתו האחרונה – מסכת על כתביו של ברל כצנלסון, לה אני מצפה בכיליון עיניים. יצירתו האחרונה שהתפרסמה בחייו, הייתה המסכת על "שירי עיר היונה", האפוס הגדול על תקומת ישראל, שכתב אלתרמן. אני רואה ב"שירי עיר היונה" את פסגת יצירתו של אלתרמן, שבעיניי הוא גדול המשוררים של העם היהודי בכל הדורות. אני מזדהה עם דבריו של המשורר אבא קובנר, לאחר צאת הספר: "אשריי שזכיתי לחיות בדור שבו נכתב 'שירי עיר היונה'."
אולם הספר הזה לא כל כך התקבל, בלשון המעטה. המילייה הספרותי הישראלי, כבר ב-1957, שנת צאתו של הספר, היה מנוכר לערכים הלאומיים של הספר, דחה אותו והשתיק אותו. ולאחר מכן הספר נדחק לשולי הספרות, אם לא לתהום הנשייה.
יריב בן אהרון ראה כשליחות גדולה להחזיר את "שירי עיר היונה" למרכז התודעה התרבותית שלנו, כדי לשוב ולהחזיר למקום הראוי להם את הערכים הציוניים של הספר, וכחיסון מפני סרטן הפוסט ציונות. הוא קיווה והאמין, שהמסכת שכתב תתקן את המעוות. לאכזבתו הרבה, זה לא קרה. כמעט שלא היה הד למסכת.
קראתי את המסכת פעמיים ברצף, וכתבתי עליה מסה. השתתפתי בשתי ההשקות שלה. יריב שמח על כך והודה לי. אך בשיחתנו האחרונה, הוא הביע תסכול מכך שגם המסכת לא התקבלה, וציין שנכתבו עליה רק שלושה מאמרי ביקורת, ושלושתם ממי שכתיבתם עליו היא כמעט מובן מאליו – מוקי צור, בארי צימרמן (שגם הוא הלך השנה לעולמו) ואני.
והוא הפציר בי לא להסתפק במה שכתבתי, אלא להמשיך ולהפיץ את הבשורה. אני רואה בדבריו אלה אליי צוואה וצו עשה, שאני מחויב לו.
אני כותב מדי יום מאמר על פרק בתנ"ך במסגרת מיזם 929. "שירי עיר היונה" שזור לכל אורכו שיח עם התנ"ך. סקרתי את הספר לכל אורכו ומיפיתי את ההקשרים התנ"כיים, ובכל הזדמנות אני מציג את ההשראה שקיבל אלתרמן מן הפרק היומי, ולאן הוא לקח אותה. ובכך אני מקיים, כמיטב יכולתי, את צוואתו של יריב.
* ביד הלשון: יונתן – במלאת 44 שנים למלחמת יום הכיפורים, אני מקדיש את הפינה ליישוב שקם לאחר המלחמה והוא נושא את שמו של אחד מחלליה – יונתן רוזנמן.
יונתן נפל כטנקיסט בקרבת הר יוסיפון שבגולן. אביו יזם הקמת יישוב להנצחתו, במקום שבו נפל. ועד יישובי הגולן אימץ את הרעיון, ואת הגרעין המייסד, שכלל את אחיו של יונתן, דידי, היום דידי ידין, חבר היישוב עד היום. ועד יישובי הגולן, שנאבק לאחר מלחמת יום הכיפורים להקמת התיישבות במרכז הגולן (עד אז ההתיישבות היתה רק בדרום ובצפון, והחשש היה שהמרכז הוא הבטן הרכה להפעלת לחץ לנסיגה ישראלית במסגרת הסדר ביניים עם סוריה), הפנה את הגרעין להתיישבות במרכז הגולן.
הגרעין אומץ בידי קיבוץ מרום גולן, ועם עלייתו לגולן התיישב בתוך מרום גולן, כמעין קיבוץ בתוך קיבוץ – קיבוץ דתי בתוך קיבוץ חילוני (עם בית כנסת, מטבח כשר וכשהיה חסר עשירי למניין, תמיד נמצא מתנדב מבין חברי מרום גולן).
לאחר גינוי הציונות באו"ם, כינס ראש הממשלה רבין את ממשלתו לישיבת חירום, והחליט על תגובה ציונית הולמת – הקמת ארבעה יישובים ישראליים בגולן, שיבטאו את המשך המפעל הציוני, אף על פי כן. אחד מארבעת היישובים היה יונתן.
יונתן הוא מושב שיתופי דתי, שמשתייך לאיגוד מושבי הפועל המזרחי.
אורי הייטנר