כשניתחתי את התסריט של הסרט "פוקסטרוט" ("חדשות בן עזר" 1276) הערכתי שבשל תוכנו האנטי-ישראלי ואף האנטישמי הוא יזכה בכל הפרסים האפשריים. ואכן כך היה ויהיה.
לכן ברצוני לנתח ולהראות את הגאוניות הרבה של יוצר הסרט שמואל עזיז-מעוז, גאוניות שיכולה לעזור לכל מחזאי או תסריטאי הרוצה להצליח בעולם.
לשם כך הנה בשנית סיפור המעשה:
הסרט "פוקסטרוט" מוגדר כטרגדיה בשלוש מערכות.
https://he.wikipedia.org/wiki/פוקסטרוט_(סרט)
יסודות הטרגדיה:
לפי הסכימה של פרופסור דורותיאה-קרוק-גלעד, הטרגדיה מכילה ארבעה אלמנטים:
1. המעשה המביש – מעשה נגד המוסר המניע את העלילה.
2. הסבל שבא בעקבותיו.
3. ידיעה עמוקה יותר של גורל האדם הנובעת מן הסבל.
4. אישור מחדש. הסדר המוסרי שהופר שב על כנו.

מערכה ראשונה:
הסרט מתחיל בסצינה חזקה, כאשר באים נציגי צה"ל להודיע על נפילת חייל צה"ל.
למשמע בשורת האיוב האם מקבלת זריקה ומאבדת את ההכרה. האב, מיכאל פלדמן, ארכיטקט בורגני עשיר הגר בדירת פאר, מסתובב הלוך ושוב ומכה את הכלב המשפחתי. אז מגיע נציג הרבנות הנותן הסבר על הלוויה תוך הסבר על מושגים ביהדות (חשוב לקהל הגרמני).
לאחר מכן הוא הולך לבשר על האסון לאימו הנמצאת בבית אבות.
באולם הכניסה רוקדים הזקנים פוקסטרוט. האם (המלווה בצעירה שחורה) מוצגת כייקית טיפוסית. היא נוזפת בבנה בגרמנית מדוע הוא הולך לא מסודר, שיכניס מיד את המכנסיים לחולצה! לאחר שהוא מבשר לה על מות הנכד היא מחייכת לעומתו, ספק מבינה, ספק לא.
כל הסצינה מופרכת לחלוטין כי לפחות זה כשלושים שנה אין כבר בנמצא ייקיות יוצאות גרמניה שעלו לפני השואה. למופרכות הזו עוד מודבק בהמשך סיפור מופרך עוד יותר. אבל כאמור זוהי קואופרודוקציה גרמנית, במימון גרמני, והסיפור צריך להתאים לקהל הגרמני.
לאחר מכן סוויץ', תפנית בעלילה. קציני צה"ל מגיעים לבית ומודיעים שההודעה על נפילת בנם היתה טעות ובעצם נהרג חייל אחר באותו השם, יונתן פלדמן.
האב מכאל פלדמן מתרגז, לא מאמין, ודורש במפגיע הוכחה שהבן בחיים. "איפה בן שלי?"
הקצינים עונים לו שהוא עם היחידה שלו והם לא יודעים היכן. (סצינה מופרכת לחלוטין הרי במצבים דומים נותנים מיד לחייל להתקשר בסמארטפון הביתה).
מר פלדמן צועק עליהם שמיד יביאו את בנו הביתה!

מערכה שנייה:
הסרט עובר לתיאור את חיי הבן החייל, תיאור הנראה יותר אלגורי מריאליסטי. מתואר מחסום צהלי המאויש ע"י קבוצת חיילים קטנה. המחסום ספק פרימיטיבי ספק מתוחכם.
בתמונה הראשונה רואים מידבר שממה בחורף, והנה המחסום עולה ועובר בו גמל בודד, ולאחר מכן החייל יונתן פלדמן רוקד פוקסטרוט. מסתבר ששם המוצב הוא "פוקסטרוט".
שם הריקוד "פוקסטרוט" חוזר שוב ושוב, והוא צריך כנראה לסמל משהו, לאור ההסבר שבריקוד הולכים אחורה שמאלה וקדימה וחוזרים לאותו המקום.
תפקיד החיילים במחסום לבדוק את העוברים. המחסום נראה פרימיטיבי ומצ'וקמק אבל יש שכלול העוברים בו נסרקים ואם הם מאושרים לעבור מופיע על המסך הכיתוב Clear.
החיילים היהודים (כמובן), כולם בני טובים מחונכים ומשכילים (מה שקורין בערבית "חנונים"), מופיעים בתפקיד של קלגסים יהודים הרודים בערבים. למשל, בתמונה אחת משאירים בגשם זלעפות אישה ערבייה המוצאת בפקודה ממכוניתה לבדיקה.
הבן, החייל יונתן פלדמן, מספר לחיילים סיפור שסיפר לו אביו לפני שהתגייס. אימו (זו שבתחילה הוצגה כאישה ייקית הדוברת גרמנית) היא הפלא ופלא דווקא פולנייה ניצולת שואה שהיתה באושוויץ והיא הצילה מאושוויץ ספר תורה ושמרה אותו בוויטרינה "הפולנית" בסלון ביתה. אבל הבן שלה (אביו) התחרמן כילד מחוברת סקס שמצא בחנות לספרים משומשים, וכדי להשיג את החוברת הוא מכר את ספר התורה – האוד המוצל מאושוויץ, תמורת אותה חוברת, וכל חבריו התחרמנו ממנה וגמרו עליה עד שדפיה נדבקו ביחד, ולכן הוא קנה לבנו חוברת דומה, בדיוק לפני גיוסו לצבא. הנה החטא הקדמון-הראשון של האב.
מכונית עם ערבים מגיעה למחסום לבדיקה. הצעירה הערבייה היושבת במכונית קצת מחייכת לחיילים הקלגסים היהודיים, והם מאשרים למכונית לעבור, אבל שמלת הצעירה נתקעה בדלת המכונית והיא פותחת אותה לשחרר את השמלה, ואז נופלת מהמכונית פחית שתייה. החיילים היהודים מדמים שזו פצצה ויורים על יושבי המכונית והורגים אותם.
למוצב מגיע גנרל יהודי קירח הדומה לגרינג ואומר להם שהם במלחמה ושבמלחמה יש טעויות ושישתקו. בא דחפור וקובר את המכונית ויושביה ההרוגים באדמה.
הנה אישור לדימוי האנטישמי העתיק. היהודים רוצחים ושקרנים. זו תרבות הרצח והשקר הידועה של היהודים המתגשמת בצבא היהודי. החיילים היהודים רוצחים ושקרנים.
המפקד בא ליונתן פלדמן ופוקד עליו לנסוע מהר הביתה להורים להראות הם שהוא בחיים. הוא עולה על המכונית הצבאית ונוסע הביתה.
(אין הסבר מדוע בכלל קרתה התקלה של ההודעה הבלתי נכונה על מותו).

מערכה שלישית:
הסצינה הבאה ארוכה ומשעממת ומלאה מלל ודיבורים.
רואים את אב המשפחה שכנראה נפרד מאשתו מגיע לביתם המפואר. ולפי השיחה מתברר שבנם החייל בכל זאת מת ולא ניצל. (מה קרה כאן?)
בשיחה הארוכה והמשעממת (כאן באו רטינות מהקהל משעמום: "מה זה?") האישה מטילה את האחריות למותו של הבן החייל על בעלה ואומרת שהוא נענש על מעשיו. הבעל מכה על חטא נוסף שעשה ומספר שפעם בצבא הוא הוביל שיירה ופתאום הוא החליט לזוז הצידה ופקד על השיירה להמשיך. אך הם עלו על מוקש וצרחו, והוא רצה שיפסיקו לצרוח וימותו. הנה חטא נוסף.
בסצינה האחרונה של הסרט מגיע הפתרון. המכונית עם החייל יונתן פלדמן נתקלת בדרך חזרה מהמחסום בגמל הבודד (שעבר במחסום בהתחלה) סוטה הצידה, המכונית מתדרדרת לתהום, והוא מת.
לכאורה סתם "דאוס אקס מכינה". אריסטו היה נותן "נכשל" לסיפור על הסיום הטרגי שאינו קשור לעלילה. כמובן שאין "קתרזיס", אבל זהו למעשה הרי מעין מחזה מוסר. החטא של היהודים מביא לעונש.
הגרמנים יכולים ליהנות ולהיות מסופקים שהם לא ביזבזו לשווא את כספם. הנה מה שקורה ליהודים הרשעים. אולי בכל זאת מה שעשינו לא כל כך נורא.
הסרט בגלל תוכנו יזכה ודאי בכל הפרסים בעולם.

עד הנה תוכן הסרט. והנה אני משכתב את הקטע הבעייתי:

המקור
"מכונית עם ערבים מגיעה למחסום לבדיקה. הצעירה הערבייה היושבת במכונית קצת מחייכת לחיילים הקלגסים היהודיים, והם מאשרים למכונית לעבור, אבל שמלת הצעירה נתקעה בדלת המכונית והיא פותחת אותה לשחרר את השמלה, ואז נופלת מהמכונית פחית שתייה. החיילים היהודים מדמים שזו פצצה ויורים על יושבי המכונית והורגים אותם.
"למוצב מגיע גנרל יהודי קירח הדומה לגרינג ואומר להם שהם במלחמה ושבמלחמה יש טעויות ושישתקו. בא דחפור וקובר את המכונית ויושביה ההרוגים באדמה."

השכתוב
מכונית עם ערבים מגיעה למחסום לבדיקה. הצעירה הערבייה היושבת במכונית קצת מחייכת לחיילים היהודיים, והם מאשרים למכונית לעבור, אבל שמלת הצעירה נתקעה בדלת המכונית והיא פותחת אותה לשחרר את השמלה, ואז נזרק מהמכונית רימון, והחיילים היהודים מתפוצצים. המכונית נמלטת עם יושביה.
למוצב מגיע גנרל יהודי יפה תואר וחסון ואומר ליונתן (שניצל מהרימון כי היה במוצב) שבמלחמה יש טעויות ושבטעות הודיעו להוריו כי הוא נהרג ושיסע מיד הביתה.
שימו לב האלטרנטיבה שהצגתי תואמת במדוייק את העלילה, ואינה מורידה או מוסיפה לה, אבל ברור שבלי הצגת היהודים כרוצחים ושקרנים הסרט נותר כל כך משעמם שאף אחד בעולם לא היה סופר אותו כלל.

הגאונות
הנה הגאונות הגדולה של התסריטאי שבזכותה יזכה הסרט לכל ההצלחה בעולם. קטע קטן שאינו מהותי כלל לעלילה אבל מציג את היהודים כפי שהקהל בעולם רוצה לראותם.
בראיון לעיתון "הארץ" שמואל עזיז-מעוז משווה את עצמו לסופוקלס ("הארץ", גלריה 29.9.17, עמ' 22), הוא אמנם רחוק מלהיות סופוקלס, (היה נכשל לפי אריסטו) אבל אין ספק שיש בו גאונות. קטע קטן נגד היהודים ואתה זוכה לתהילת עולם.

גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) תומכת בכיבוש:
התומכים בכיבוש ערבי של ישראל
תומכים בכיבוש ערבי של כורדיסטן
במשאל העם שנערך בכורדיסטן העיראקית הצביעו 92 אחוז מהכורדים על רצונם בעצמאות.
העובדה שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, כ-13 מיליון קמ"ר ובכל 23 הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות, אין בנמצא ערבים המסכימים לשחרור העם הכורדי מכיבוש ערבי, אינה מפתיעה.
זה מובן מאליו שערביי "הרשימה הערבית המשותפת" (בשנאת ישראל) הנלחמים למען כיבוש ערבי, לא יתמכו בשחרור כורדיסטן מהכיבוש הערבי, אבל איפה למשל גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) הזועקת תמיד נגד "הכיבוש"? האם שמעתם את קולה למען סוף הכיבוש הערבי של כורדיסטן?
ברור שלא. המהגרת מווילנה, הפיליסטינית הזעיר בורגנית, (האמת לא כל כך זעיר) תומכת בכיבוש. הרי כל אלו הזועקים בארץ נגד "הכיבוש", חברי הארגונים שקרויים אצלנו "ארגוני זכויות אדם" אינם תובעים חופש ועצמאות לעם הכורדי והם אינם תובעים את סוף הכיבוש הערבי, הם רק בעד כיבוש ערבי של ישראל וכורדיסטן. כי הרי אצלם אין מדובר כלל בזכויות אדם, אלא רק בזכות הכיבוש הערבי.
לכן קל וחומר נאחל לעם הכורדי, עלו והצליחו והשיגו עצמאות מהכיבוש הערבי, הטורקי והאיראני. הלאה הכיבוש הערבי! תחי כורדיסטן העצמאית!
על ישראל לא להתמהמה, ולתמוך מיידית ובריש גלי בכורדיסטן העצמאית.

הגזענות האנטי-אשכנזית של ח"כ דוד אמסלם
למי למי יש יותר כבוד?
בראיון לעיתון "הארץ" חושף ח"כ דוד אמסלם, מהליכוד את תורתו הגזענית:
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.4457799
"התרבות האשכנזית," מסביר אמסלם, "שולטת כאן בכיפה. גם בעולם המשפט, הערכים הם אשכנזיים."
ומהם אותם "ערכים אשכנזיים" בעולם המשפט שנגדם יוצא אמסלם?
"אני," אומר אמסלם, "שונא קמצנים. להעניק דברים, חום, אהבה, תשורות קטנות, אלה דברים שמוטבעים אצלי. כשאני רואה שני חברים יושבים ומזמינים קולה וכל אחד משלם את הארבעה שקלים שלו, זה מדהים אותי. אני חושב שאם היו שופטים בעלי מסורת מזרחית, (ר"ל מערבית-מוגרבית-מרוקנית) הם לא היו מבינים על מה המהומה."
הבנתם? לפי המסורת המרוקנית והערכים המרוקנים, למלך מותר לתת מתנות.
(אכן המלך מוחמד השישי ידוע בכינויו "המלך הגזלן", (LE ROI PREDATEUR)
ומהו הכבוד הראוי למרוקנים? כאן הולך אמסלם ומסתבך כשהוא דורש שוויון. "לאשכנזים ולשמאלנים" הוא טוען, "מותר לעבור על החוק תמיד..." "הספרדים (ר"ל מרוקנים) במדינת ישראל, צריכים לקבל את הכבוד הראוי להם!"
הבנתם? לא בטוח שהוא הבין. הרי הוא בא להגן על עבירות על החוק שבהן מואשם מיליקובסקי-נתניהו האשכנזי הלא שמאלי.
אמסלם צודק. הוא צריך לקבל את הכבוד הראוי לו.
(אני מודע שעל זה אני בודאי אואשם בגזענות וד"ל).

נוי שטרית תפנית בעלילה
נוי שטרית שהתאסלמה על הר הבית ולאחר מכן שבה ליהדות, חזרה לאהובה המוסלמי.
http://rotter.net/forum/scoops1/427594.shtml
לא ברור האם היא שוב משומדת ששבה לאיסלם, או נשארה יהודייה, אבל היא זכתה מיד לתמיכה של לא אחר מהעולה מרומניה פלורין גולדשטיין הידוע יותר בשם אילן גלאון. ח"כ גולדשטיין-גלאון טען ש"האהבה מנצחת את הגזענות." שהרי לדידו האיסלם היא דת האהבה.
https://twitter.com/mkgilon/status/912329514436440064
ולכן כאקטיביבסט פרו-איסלמי קורא גולדשטיין-גלאון: "אם יש צומת שחייבים לחסום, זאת צומת נשף המסכות בגוש עציון, שם חוגגים אלה שאחראים לסיוט של כולנו."
https://twitter.com/mkgilon
יש אהבה ויש שנאה.

אברהם בוסקילה – מיהו השפל?
את המסיבה בגוש עציון לרגל יובל לשחרורה מכיבוש ערבי (עבר-ירדני) כינה מנכ"ל "שלום עכשיו", אברהם בוסקילה, "מסיבה שפלה". "הכיבוש," אמר בוסקילה, הוא "ניסיון שפל. 50 שנות חורבן הדמוקרטיה בישראל." ("הארץ" 27.9.17)
כואב הלב לחשוב על אותם הל"ה (המוגדרים "שפלים" ע"י בוסקילה) ואנשי הגוש במלחמת השחרור (שהקריבו את חייהם לכיבוש "השפל" של גוש עציון), מפני שהם באמת הושפלו כשנרצחו ע"י הפורעים הערבים שלשם השפלה השחיתו מינית את גופותיהם
אז נאמר לבוסקילה המתהדר בלבושו* הצדקני: "הפוסל במומו פוסל."
בואו נראה מי מממן את השפל הזה בוסקילה, ומי משלם את משכורתו השמנה של עשרות אלפי השקלים. (שכר שנתי של יותר מ- 260 אלף לשנה).
הנה המממנים של תנועת "שלום עכשיו" או בשמה הרשמי: "ש.ע.ל – שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים (ע"ר)"
http://www.justice.gov.il/Units/RasutHataagidim/units/RashamAmutot/services/Pages/amuttview.aspx
(להקיש את שם העמותה)
אז אם רוב המימון של בוסקילה הגיע מתרומות שמקורן בחו"ל, האיחוד האירופי ומדינות אירופאיות שונות, בהן נורווגיה, בריטניה, גרמניה, הולנד ובלגיה. (כמעט כל התרומות לתנועה הן מ"ישויות מדיניות זרות"), הרי יש לקרא למר בוסקילה סוכן זר וכמובן שפל. (כבר אמרנו).

* שם המשפחה בוסקילה הוא גרסה של המונח בושקילה, שפירושו בערבית "אורג של שקילה", בגד מגונדר בצבעים אדום-לבן שהיה נהוג אצל יהודי צפון אפריקה בימי הביניים. על פי סברה אחרת, שם המשפחה בוסקילה נגזר מהביטוי הערבי זגוקה, שפירושו "יחיד"/"מוזר". פירוש התחילית הערבית "בו-" ("אבו") הוא "אביו של".

BDS  ו"השמאל"
קצת מוזר לקרא על התגלית החדשה של יהודה דרורי על תמיכת אמריקאים מהשמאל ב- BDS (יהודה דרורי, BDS ו"השמאל", גיליון 1281), בשעה שתופעה זו אינה כלל ועיקר חדשה, מה גם שאין צורך להרחיק לכת למצאה באמריקה, הרי כאן, ב"חדשות בן עזר", משתתף תומך מוצהר של ה-.BDS איני יכול לכתוב את שמו מכיוון שהוא איים על העורך בתביעה משפטית, (שאין לה כל שחר).
צודק יהודה דרורי בקביעתו: "חשוב ביותר להתארגן מיד ולקעקע בנחישות ארגון נבזי זה." אבל קודם יש לעשות זאת כאן בארץ, לפני אמריקה.

בנים גידלתי ורוממתי וחינכתי לגזענות ואנטישמיות
נהרות של דיו נשפכו על ביטויי הגזענות והאנטישמיות של תומכי טראמפ והמפלגה הגרמנית החדשה "אלטרנטיבה לגרמניה".
משום מה בעיתון "הארץ" הס מלהזכיר מפלגה שהביטויים האנטישמיים והגזעניים המצויים בה עולים בכמה דרגות על ביטויי הגזענות האנטישמית של תומכי טראמפ, או של המפלגה הגרמנית החדשה "אלטרנטיבה לגרמניה" – והיא מפלגת הלייבור הבריטית.
באירועים שנערכו לאחרונה בשולי ועידת המפלגה נשמעו הצהרות אנטישמיות בוטות: דוברים קראו לאפשר לפקפק בהתרחשות השואה, השוו ישראלים לנאצים, טענו שישראל ביצעה רצח עם בעזה – ודרשו לסלק ארגונים יהודיים ופרו-ישראליים מהמפלגה. והם זכו למחיאות כפיים.
חלק מהדוברים שאמרו שישראל ביצעה רצח עם, סירבו אף לנקוב בשמה של ישראל ובמקום זאת כינו אותה "המדינה הציונית". טוני גרינסטיין, היהודי האוטו-אנטישמי שונא ישראל שהיה חבר בלייבור והושעה משום שהשמיע הצהרות אנטישמיות, זכה שם גם הוא לתשואות.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5021374,00.html
מסתבר שהפעיל האנטישמי המרכזי בועידת הלייבור היה ישראלי יורד בשם מיקו פלד.
https://en.wikipedia.org/wiki/Miko_Peled
מיקו פלד טען בוועידה כי יש לאפשר לאנשים לפקפק בהתרחשות השואה: "זה נוגע לחופש הביטוי, החופש למתוח ביקורת על כל נושא ולדון בכל נושא, בין שמדובר בשאלת 'השואה – כן או לא?' בין שמדובר בפלסטין, בשחרור, כל קשת הנושאים. לא צריכים להיות גבולות לדיון."
הוא אף השווה את ישראל לנאצים: "אנחנו לא מזמינים את הנאצים ונותנים להם שעה להסביר מדוע הם צודקים; אנחנו לא מזמינים את גזעני האפרטהייד מדרום אפריקה להסביר מדוע האפרטהייד היה טוב לשחורים; וכך עלינו להימנע גם מהזמנת הציונים – זה דבר דומה מאוד."
הפעם בניגוד ליאיר, בנם של אנשי הלח"י משה וטובה סבוראי, שבגד בתורת הוריו הפך אוטו-אנטישמי ואנטי-ציוני קיצוני המחויב לחיסול ישראל, הבן, מיקו פלד, רק ממשיך את תורת אביו. ככתוב "שמע בני מוסר אביך":
האב, מתתיהו (מתי) איפלנד-פלד (1923-1995), יליד הארץ להורים שעלו מאוקראינה, התחיל את הקריירה כפלמ"חניק, המשיך אותה כאלוף בצה"ל וחבר המטכ"ל בששת הימים, שהאיץ במטכ"ל לצאת למלחמה, וסיים אותה כאנטי-ציוני, חבר "התנועה המתקדמת לשלום". כששנים שימש כמרגל סמוי של הק.ג.ב. בארץ, ומסר ידיעות לסובייטים.
הבן, מיקו פלד המתגורר בארצות הברית, חיבר ספר בשם:
The General's Son – Journey of an Israeli in Palestine
בו הוא מתאר את התהפכות האידיאולוגיה ההדרגתית שלו ושל אביו, נגד הציונות, והפיכתם לאקטיביסטים פרו-איסלמיים, ומותח ביקורת חריפה על מדינת ישראל וצה"ל.
נכדתו של איפלנד-פלד, סמדר, (בתה של בתו נורית פלד) נרצחה בפיגוע התאבדות במדרחוב בן יהודה בירושלים ב-4 בספטמבר 1997 ונקברה בקיבוץ נחשון, ליד סבה, אבל הרצח הנתעב ע"י האיסלמו-נאצים רק העצים את הזדהותה של אימהּ נורית פלד, הידועה כאקטיביסטית פרו-איסלמית קיצונית, עם הרוצחים ומטרותיהם.
הנה בנים גידלתי ורוממתי וחינכתי לשנאת ישראל.

על אילוז ואילוזיה
גאווה יהודית – בין סארטר לאווה אילוז
במאמר מבולבל בשם "הגיע הזמן שישראל והיהודים יתגברו על הגאווה", ("הארץ" 29.9.17)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4471798
מאמר המנוסח גרוע (יתכן בשל התרגום העברי הקלוקל) ממשיכה פרופסור אווה אילוז את מאבקה המתמשך בעם היהודי, בסולידריות שלו, ובגאווה העצמית של כל יהודי ויהודי.
במאמר דנה פרוסור אילוז בספרו של ז'אן־פול סארטר,
"Rèflexions sur la Question Juive"
"הרהורים על השאלה היהודית", שראה אור ב-1946, לאחר השואה, והופיע ב-1946 בגרסה אנגלית: "Anti-Semite and Jew"
סארטר בספרו חקר את האנטישמיות, לא את היהדות. "אנטישמי," הוא אמר, "בוחר להיות כזה." לכן "האנטישמיות אינה משתייכת למחלקת הרעיונות המוגנים על הזכות לדעה חופשית," אבל סארטר כנוצרי שהושפע ממשפחתו. (אימו היתה דודנית של התיאולוג אלברט שוויצר, 1875-1965 שהיה כומר קלוויניסטי ורופא), לא יכול היה להשתחרר מהאנטישמיות הנוצרית הטבועה בו, ולכן כשהוא דן במהות היהדות הוא מעלה בספר את הטיעון המופרך שיש בו גם שמץ בורות ש"הנוצרים הם שיצרו את העם היהודי מכיוון שמנעו מתוך שיקולים אינטרסנטיים שונים בעד התבוללותו והשתלבותו בחברה הסובבת." (איפה יהודי העולם המוסלמי?) והוא מגדיר את היהודי כיציר רוחו של האנטישמי. כלומר ליהודי אין מהות, תרבות, ורצון קיום משלו. ללא האנטישמי היה היהודי נעלם. זוהי ללא ספק גישה אנטישמית.
בערוב ימיו שינה סארטר את השקפתו על היהדות. מזכירו האישי פייר ויקטור, חזר אל שמו העברי-יהודי – בני לוי, והוא שהביא אותו בעזרת הלימוד המשותף שלהם בכתבי הקלאסיקה ההגותית המערבית ובכתבי עמנואל לוינס, למסקנות בדבר נס הישרדותם של היהודים כאירוע מטאפיזי מובהק בתולדות ההיסטוריה, והם הגיעו למסקנה שישנו בכך מקום לתקווה לעתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שמביא את שניהם לצדקת רעיון הגאולה היהודית.
סארטר, סיפר לוי בערוב ימיו, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות."
את הקטע האחרון כמובן שפרופסור אילוז אינה מזכירה כי הוא הרי מנוגד לכל עמדותיה.
פרופסור אילוז מהגגת על מושג "האותנטיות" של היהודי ע"פ סארטר:
"סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי אומרת על עצמה שהיא יהודייה גאה כשהיא מסתובבת בחברון. הרב יונתן זקס קרא לגאווה יהודית: הוא קרא ליהודים לחבוש כיפה, לעמוד בפני המבוכה שבשונות בסביבה לא-יהודית ולהוקיר את יופייה של השבת. ומנה את הפילוסופים, את זוכי פרס הנובל היהודים."
"באופן סארטריאני אנחנו יכולים, אם כן, לשאול," טוענת אילוז, "האם חוטובלי והרב זקס מתגאים במשמעות היהודי ה'אותנטי'?"
פרופסור אילוז אינה רואה בהם יהודים "אותנטיים" לפי סארטר, ורואה בגאווה היהודית שלהם ושל אחרים מה שהיא מכנה " זהות בזויה".
"אם לתנועה הציונית היתה משמעות אחת בסיסית," טוענת אילוז, "היה עליה לזרוק את היהודים אל הקיום במובן הסארטריאני, כלומר להתרחק ממהות, להפוך את היהודים לסובייקטים מוסריים ולא לאובייקטים של רדיפה וגזענות..." "לשלב ביצירתיות בין יהודים ללא-יהודים, ליצור ברית בין אלוהים לנשים ולהיות מעורבים בדיאלוג מתמשך עם האומות, לא כאור שלהן אלא כשווים לבניהן, ולא כקורבן הנצחי שלהן אלא כשותפן. אחרת, זהות יהודית קבועה וגאווה לעד ימסמרו את העם היהודי לארון המתים של המהויות, בעזרת המסמרים הארוכים של לאומנות, אורתודוקסיות דתית ואתניות."
ולכן המסקנה שלה: "הגיע הזמן שישראל והיהודים יתגברו על הגאווה," (כלומר שיתביישו).
במאמרה זה ובאחרים משתקף עולמה הרוחני של פרופסור אילוז.
בעולם הרוחני הפיליסטיני והמעוות של פרופסור אילוז יש רק שני סוגי גזענים:
הסוג הראשון הם אנטישמים אירופים, נאצים גרמנים או צרפתים הפועלים נגד יהודים.
והסוג השני הם יהודים אשכנזים המגולמים בשמה של מדינת ישראל שפועלים בגזענות נגד ערבים ויהודים שהיא מכנה "מזרחיים" (ר"ל מערביים-מוגרבים-מרוקנים).
בעולם הרוחני הפיליסטיני המעוות של פרופסור אילוז אין כלל בנמצא גזענות מוסלמית או גזענות אנטי-אשכנזית של יהודים מזרחיים )ר"ל מערביים-מוגרבים-מרוקנים), לדידה אלו הם מושגים שאינם כלל קיימים. פרופסור אילוז חסרה לחלוטין מודעות עצמית כאשר היא אישית משקפת תמיד בדבריה את סוג הגזענות האחרון בה היא לוקה.
כל "הגותה" הביקורתית של פרופסור אילוז היא בעצם פאראפראזה על אימרתו האנטישמית של דה גול ב- 27 בנובמבר 1967:
"Les juifs un peuple d'élites et dominateur"
"היהודים הם עם של עילית הבוטח בעצמו ושתלטן."
https://www.youtube.com/watch?v=Iqu0iUGXs-o
(דקה 1.55)
הנה דמות היהודי הגאוותן בקריקטורה של טים שפורסמה בתגובה לדברי דה גול:
http://2.bp.blogspot.com/-k52Q9WKjXSw/UZ9-cNqP1yI/AAAAAAAAQoo/3BTYnYbhJP8/s1600/tim.gif
הגאווה אסורה ליהודים. היהודים צריכים לחזור למצבם לפי אוגוסטינוס הקדוש, מושפלים המוכיחים בהשפלתם את אמיתת הנצרות, או בני חסות מושפלים של האיסלם.

האילוזיה של אילוז
האילוזיה של אילוז שאם יהודים יתביישו במעשיהם ורצון קיומם ויזדהו עם אויביהם תיעלם האנטישמיות ושנאת ישראל – היא מוטעית לחלוטין.
פרופסור אילוז זו רק אילוזיה. שנאת ישראל אינה קשורה כלל במעשי היהודים.
לכן יסלח לי העורך אם אביא לסיום ציטוט מדויק ממה שכתבתי בגיליון 936:

אווה אילוז לכי למרוקו ולחמי שם נגד הכיבוש הערבי!
על אווה אילוז, ילידת מרוקו הגזענית האנטי-אשכנזית שהפכה לאנטישמית, כתבתי כאן כבר כמה פעמים ובאריכות עד שהעורך איים שלא יפרסם את דבריי עליה עוד, לכן אקצר.
במאמר ב"הארץ" (המתורגם מצרפתית) "האם ייתכן דבר כזה אינטלקטואל יהודי?" – יוצאת אילוז נגד "אהבת ישראל" ו"הסולידריות עם העם היהודי."
היא כותבת: "לנוכח העוולות הקשים, כלפי הפלסטינים והערבים תושבי ישראל, חובה מוסרית היא להיפרד מן הסולידריות הזאת."
מכיוון שכך נאמר לה: אווה אילוז, מכיוון שאין לך "אהבת ישראל" ו"סולידריות עם העם היהודי" – מן הראוי הוא שתחזרי למולדתך מרוקו, כי עצם קיומך כאן פוגע בערבים. חזרי למרוקו ושם תלחמי נגד העוול של הכיבוש הערבי! הפגיני שם נגד הכיבוש של סהרה המערבית, ונגד הכיבוש של הבֶּרְבֶּרִים הכבושים, תושבי הארץ המקוריים! נראה אותך שם לוחמת נגד תוצאות הכיבוש הערבי ובעד פינוי כל ההתנחלויות הערביות.

[אהוד: גברת אילוז היא שרלטנית וגם פילוסופית-חצר של "הארץ" ושני הדברים הולכים מצויין יחדיו].

מוחמד בכרי לך בעקבות המופת של מחמוד דרוויש
השחקן הערבי-מוסלמי-סוני-אזרח-ישראל בכפייה, מוחמד בכּרי, מבקר בלבנון במסגרת מה שנקרא שם שבוע "הימים הפלסטיניים", בו הוצגו חלק מיצירותיו.
בראיון לעיתון הלבנוני "אל-אח'באר", המזוהה עם חיזבאללה, אמר מוחמד בכרי כי "נורמליזציה עם האוייב הציוני היא בגידה והדיון סביבה הוא עניין מביש ולא מקובל."
כזכור ב-2002 נעצרו שבעה מבני משפחתו המתגוררים בכפרו, על סיוע למחבל שביצע פיגוע התאבדות בצומת הר מירון בו נהרגו 9 אנשים. שניים מבני המשפחה, הורשעו ברצח, בהם אחיינו. אירוע זה בא על רקע התבטאויות שלו בתמיכה במאבק מזוין של הפלסטינים.
לכן נמליץ לבכרי, קח דוגמא ומופת מאיש המופת המשורר מחמוד דרוויש.
המשורר הקניבל, מכחיש העם הפלסטיני, דרוויש, שלל את קיומה של ישראל אבל היה ישר עם עצמו ועזב את ישראל ללבנון.
בכרי, אל תהיה צבוע, היה ישר. לך בדרכיו
נעמן כהן