* הקלקול השני בחוקה האמריקאית – במדינה שבה ילד יכול להיכנס למכולת ולבקש ארטיק, מסטיק ומטול RPG, כי אלו "זכויות האזרח" המעוגנות בחוק, הטבח בלאס-וגאס היה רק עניין של זמן. אובמה הוכשל בניסיונו לתקן את המעוות. אולי הטבח המזעזע יכניס קצת בינה, או נכון יותר – אומץ אזרחי, לראשי המחוקקים האמריקאיים.

* חברותא או מיתותא – הקלקול השני בחוקה האמריקאית טבח רבבות וכנראה ימשיך לטבוח על ימין ועל שמאל, לרוב אלו תלמידים תמימים בבתי הספר, כי ספק רב אם יחול שינוי במצב.
הסיבה לכך היא שהקלקול מעוגן באידיאולוגיה ובאתוס ליברטיאני קיצוני, בשם האינדיבידואליזם, על פיו אין חברה, אין ציבור, אין קהילה, אין מדינה – אדם לאדם זאב. ואם אדם לאדם זאב, הנשק הוא "זכות" טבעית, ומי זאת המדינה או החברה שתמנע ממני לממש את הזכות הזאת? אתה רוצה שלא ארצח אותך בנשק שיש לי זכות טבעית והיסטורית לשאת אותו – רכוש נשק ושלוף אותו מהר יותר.
אשרינו, שהתרבות היהודית היא היפוכה של התרבות הזאת, היפוכו של האתוס הזה. התרבות היהודית היא תרבות של חברה, של ציבור, של מניין, של קהילה. התרבות הזאת אינה מקטינה את אחריות הפרט, כטענת הדמגוגיה הליברטיאנית, אלא מגדילה אותו, כי אחריות הפרט אינה רק על עצמו, אלא היא גם אחריות לכלל, היא ערבות הדדית וסולידריות חברתית.
את ההבדל התהומי הזה בין התרבות היהודית לתרבות הליברטיאנית ניתן למצות בביטוי התלמודי "או חברותא או מיתותא."

* אני יודע – אל תתקנו אותי. אני יודע שילד לא יכול לקנות בקיוסק מטול RPG. זו הגזמה רטורית להמחיש אמת מהותית.

* בשורה חברתית – ההסכם בין הממשלה לארגוני הנכים הוא בשורה חברתית גדולה בפתח השנה החדשה, לא רק לנכים, שמצבם ישתפר באופן משמעותי, אלא לחברה הישראלית כולה. ההסכם הוא ביטוי לערבות ההדדית בחברה הישראלית.
ההסכם הוא ניצחון גדול של מאבק הנכים בישראל. כמובן שהוא אינו מושלם, כי אין בחיים שלמות, שכן אין משאבים בלתי מוגבלים.
ראויים לברכה כל השותפים להסכם – הממשלה, ההסתדרות, ארגוני הנכים וחברי הכנסת אילן גילאון (מרצ) ודוד ביטן (הליכוד, יו"ר הקואליציה), שושביני ההסכם.

* סכנת אנרכיה – המשך המאבק האלים וחסימות הכבישים המרכזיים מצד ארגון מיליטינטי ורדיקלי, הוא סכנה לדמוקרטיה, ואם המשטרה לא תשכיל לשים לו קץ, הוא עלול לדרדר אותנו לאנרכיה.
אי אפשר לקיים מדינה, אם אין כתובת אחראית ושקולה לארגונים חברתיים. הכתובת הזאת היא בראש ובראשונה ההסתדרות הכללית, שבהסכם זה הוכיחה את כוחה כתנועה חברתית משמעותית. כתובת נוספת היא ארגונים ייצוגיים של עובדים ומגזרים בחברה. למשל – ארגוני הנכים.
הממשלה ניהלה מו"מ עם הנציגות של ארגוני הנכים והגיעה להסכמות. אם כל גוף קיצוני שאינו מקבל את ההסכמות ימשיך להיאבק ולהפר את הסדר, נידרדר לאנרכיה.
נניח שהממשלה תחליט לפתוח מחדש את ההסכם ולנהל מו"מ עם הארגון המיליטנטי "הנכים הופכים לפנתרים", ותגיע איתו להסכמות יותר מרחיקות לכת. מה יקרה אז? יקום ארגון עוד יותר קיצוני, יטען שבגדו בו, יחסום צירים וינסה לכופף את המדינה לתביעותיו?
כל מי שמנהל מאבק, בטוח שהוא צודק, אבל שום מטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. כל מאבק צריך להגיע לסופו בפשרה. וכל מאבק צריך להתנהל עם הנהגה שיכולה לקבל החלטות ויכולה להוות פרטנר למו"מ.
האלטרנטיבה היא אנרכיה.

* אנ"ש – באופן עקרוני, "חוק הג'ובים" הוא חוק מוצדק. יש היגיון רב ברצונם של שרים למנות אנשי אמון, כדי ליישם באמצעותם את מדיניותם. ואף על פי כן איני תומך בחוק, ובוודאי לא ברצונו של נתניהו להקצין אותו, בשל אי האמון שלי בנפשות הפועלות; אי אמון שבו הם זכו בחוסר יושר.
רק לאחרונה ראינו מי הם מקורבי נתניהו ושליחיו, הצועדים בסך למשרדי להב 433, בפרשת הצוללות. נניח שבאמת "רחמים לא ידע"; שהפעם הוא לא היה הראשון לזהות. אבל אלה אנשי האמון שבהם הוא בחר. כנ"ל בפרשיות אלוביץ' למיניהן.
שטייניץ מוערך גם בפי יריביו הפוליטיים כאחד הפוליטיקאים הישרים במערכת, ואני מתרשם שאכן כך הדבר. לו אני דווקא מאמין שהוא באמת לא ידע. אבל גם הוא כשל בבחירת אנשיו. כנראה שיש משהו מובנה באופיים של האנשים הנצמדים למוקדי הכוח, שבעטיו ראוי לסנן אותם ולבחון אותם בדרכי רגולציה א-פוליטית, בטרם מפקידים בידיהם כוח ותקציבים.

* התקנות נכתבו בדמים – לפני שנים אחדות, מוניתי למועצה הארצית לספריות הציבוריות. זהו תפקיד התנדבותי לחלוטין. ואף על פי כן, כדי שאוכל להיבחר לתפקיד, היה עליי למלא חוברת... חוברת? ספר! ספר של שלילת אפשרות לניגוד אינטרסים, שנועד להבטיח שאין ולא יכולה להיות לי זיקה כלשהי לשרה הממונה (אז שרת התרבות לימור לבנת).
זה היה בעיני מגוחך וקיצוני. מה רע בכך שחבר בתנועת הליכוד, תנועה המונית עם רבבות מתפקדים, שמתאים לכך והנושא קרוב לליבו, יהיה חבר במועצה הזאת? כתבתי אז נגד התופעה, ואף טענתי שאיננו צריכים לגרום למושחתים לעצב את אורחות חיינו.
אבל במחשבה לאחור, אני סבור שאולי הגענו לקיצוניות מסוימת וראוי להגמיש מעט את המערכת, אבל כפי שבצה"ל אנו אומרים שפקודות הבטיחות בנשק נכתבו בדם, כך ניתן לומר שתקנות המינויים במנהל הציבורי נכתבו בדמים; בכספי משלם המסים שמימְנו שחיתות ומושחתים.

* המומחה לאיכות הסביבה – במחצית הראשונה של העשור הקודם, בתקופת ממשלת שרון, השיגה המועצה האזורית גולן תקן מהמשרד לאיכות הסביבה בעבור פקח איכות הסביבה אזורי. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לחש על אוזנו של ראש המועצה, שהוא מעוניין שיבחר פלוני לתפקיד.
הנ"ל הוזמן למכרז. מסתבר שמדובר באדם שאין לו ולא היה לו מעולם כל עניין באיכות הסביבה והוא גם נעדר כל כישורים לנושא. כל כישוריו הם היותו פעיל מרכזי של הליכוד בטבריה, קבלן קולות. לאותו מכרז ניגשו מועמדים טובים, אנשי מקצוע, משוגעים לאיכות הסביבה שהמוטיבציה שלהם היא לתרום לתחום.
וראה זה פלא, כנגד כל הסיכויים, המועמד של השר לא נבחר. בתגובה החליט השר הזועם לבטל את התקן ולעצור תקציבים שהובטחו והוקצו למועצה. פרטי הפרשה הופיעו בכתב האישום נגד הנגבי.
לא היה זה מקרה יחיד. זו היתה השיטה. היתה זו תעשיה של מינויים, של אנשים שקיבלו ג'ובים תמורת תמיכה בשר הממנה והבאת קולות של תומכים בו בפריימריז.
הניסיון המצטבר מוכיח, שאנו יכולים להרשות לעצמנו קצת פחות גמישות ניהולית, כדי למנוע את השחתת המערכת הציבורית.
נתניהו מתהדר בהישגי ממשלתו בכל התחומים. אם כך, כנראה שהשיטה עובדת. אז לא צריך להתרשם יתר על המידה מהתבכיינות השרים "תנו לנו לעבוד".

* מהלכים אימים על המשטרה – לאחרונה אני מזהה מגמה חדשה בקרב חסידיו השוטים של נתניהו – קריאות להדיח את מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך. על מה ולמה? זה באמת לא חשוב. הבלי הבלים וקשקושי קשקושים. מה שחשוב אינו העילה, אלא הסיבה האמתית – רצון להלך אימים על המשטרה ועל המפכ"ל בשל חקירות ראש הממשלה. ואולי מי שנתנו את האות יודעים משהו שאיננו יודעים?

* ירושלים על פי חסון – בראיון לתכנית "קלמן-ליברמן" ברשת ב, קרא ח"כ יואל חסון לסגת מן האזורים שמחוץ לשטח המוניציפלי של העיר עצמה בתקופת ירדן, שסופחו אליה לאחר מלחמת ששת הימים, ואמר ש"אנחנו" כמובן תומכים באחדותה של העיר ירושלים שחוברה לה יחדיו. מי אלה "אנחנו"? האם מפלגת העבודה החליטה להתנער מהצעתו של אהוד ברק לערפאת לחלק את ירושלים, כולל העיר המוניציפלית, כולל העיר העתיקה, כולל הר הבית? האם "התנועה" – סרח העודף הפיקטיבי של המחנ"צ, של ציפי לבני והטרמפיסטים שלה, שיואל חסון נמנה עליהם, חזרה בה מתמיכתה בהצעותיו של אהוד אולמרט לאבו מאזן לחלוקת העיר ירושלים כולל העיר העתיקה?
אדרבא, אשמח מאוד לבשורה כזאת.
לגופו של עניין, איני רואה קדושה בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, כולל כל מה שסופח אליה ב-67'. אדרבא, אני בעד מהלך של יצירת רצף התיישבות ישראלי עד מעלה אדומים, וסיפוחו למדינת ישראל ובמקביל ויתור על חלקים מסוימים מן האזורים המסופחים, שלא הפכו לחלק מן העיר והנסיגה מהם אינה מסכנת את השכונות היהודיות בירושלים שהוקמו בחמישים השנים האחרונות, ובהן חי חלק ניכר מן האוכלוסיה היהודית בירושלים. כמובן שצעד כזה מחייב משאל עם, על פי חוק יסוד משאל עם.
ובאשר ליואל חסון – הוא התחנך בבית"ר והיה יו"ר ההנהגה הראשית של בית"ר ויו"ר צעירי הליכוד ונכנס לכנסת מטעם הליכוד בעשור הקודם. הוא נשאל על כך שבעבר שר "שתי גדות לירדן". אילו השיב "אלו היו עמדותיי בעבר ושיניתי אותן," זאת היתה תשובה ראויה ומכובדת. מותר לאדם לשנות את עמדותיו. אבל כאשר הוא מנסה לגייס את ז'בוטינסקי ואת בית"ר לעמדותיו הנוכחיות, זה פאתטי וחסר יושרה.

* רוגל אלפר נגד הטרור – רוגל אלפר, מהבולטים בדבוקת שוקן, הוא כידוע, תומך נלהב בטרור הערבי. אין פיגוע שהוא רצחני ונתעב מדי בעבורו. אין פיגוע שהוא לא יצדיק. אם הפיגוע הוא מעבר לקו הירוק, הוא מוצדק כמובן כי הוא נגד המתנחלים. אם הוא בתוך הקו הירוק הוא מוצדק כמובן כי ישראל היא מדינת קיבוש ואפרטהייד.
בעיצומו של גל "טרור היחידים" לפני שנתיים הוא פירסם ב"הארץ" מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את מעשהו, מביע פליאה שלקח לו כל כך הרבה זמן לעשות זאת והתנצל בפניו מראש על אחריותו, בעצם היותו ישראלי, לקיבוש.
ולמחרת יום הכיפורים – סורפרייז. לא להאמין. אלפר יוצא נגד הטרור. כותרת הפשקוויל התורן שלו: "טרור החגים". מהו "טרור החגים"? החגים עצמם הם טרור. העובדה שמדינת ישראל קובעת את החגים כחוק היא טרור. העובדה שבתי הספר מלמדים את הילדים על החגים היא טרור. "החגים והמועדים בישראל הם מכשיר למניעת יצירת שגרה פרטית, שמנותקת מהכלל." החגים הם מזימה שלטונית למנוע מהישראלי את הנורמליות.
"חג הוא פרק זמן לאומי ולרוב גם דתי. בחג מציין אדם בטקסים ובפולחנים את היותו חלק מעם וחלק מדת. בחג הוא מצווה לספר את הנראטיב הלאומי ולציין אירועים מכוננים בתולדות האומה... מחניק בחגים, והחנק הזה אינו תולדת משפחתיות אינטנסיבית (האשמת המשפחתיות היא הסחת דעת), אלא לאומיות בלתי פוסקת, חסרת רחמים. סוג של טרור מנטלי."
מפשקוויל לפשקוויל האוטו-אנטישמיות החולנית של אלפר הולכת ומקצינה. מה ההבדל בינו לבין אוטו ויינינגר? שוויינינגר לקח את עצמו ברצינות ואילו אלפר הוא סתם פקה-פקה.

* פשיזם – גדעון לוי קבל על התקשורת, על שהגדירה את הר אדר "יישוב". הוא צודק, כמובן. אבל זה עוד כלום. התקשורת אפילו הגדירה את האנשים שחיים ב"יישוב" הזה "בני אדם". והחמור מכל, היא אפילו רמזה של"בני האדם" שחיים ב"יישוב" הזה יש זכות לחיות. וזה כבר ממש פשיזם.

* כשעדי אופיר היה ציוני שפוי – הפילוסוף הפוסט-מודרניסטי פרופ' עדי אופיר, הוא מן הבולטים בהוגי הדעות של השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, מראשוני סרבני השירות ביהודה ושומרון שאף ישב על כך בכלא באינתיפאדה הראשונה, ומי שנוהג להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית ואת "אקיבוש" לאושוויץ.
אבל פעם הוא היה ציוני שפוי. בצעירותו אף היה מראשוני קיבוץ אל-רום בצפון הגולן ובתור שכזה פעיל במאבק נגד הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מתוך כתבה ב"דבר", ינואר 1974:
"עדי אופיר מקיבוץ אל-רום ויהודה הראל מקיבוץ מרום גולן (שניהם משתייכים לקיבוץ המאוחד) הם יותר קיצוניים מרותי בדעתם לגבי המדיניות שיש לנקוט לשם הבטחת המשך קיום ההתיישבות ברמת הגולן. הם סבורים שיש לעורר דעת קהל, שלא תניח לממשלה להיכנע להלכי רוח פשרניים. אומר עדי: 'מדברים עכשיו על הפרדת כוחות עם סוריה, והדבר עלול ליצור בציבור דעה מוטעית, כאילו אפשר להשיג שלום עם סוריה תמורת שטחים. אפילו הסדר מדיני נאות לא נשיג, לכן צריך לנקוט קו תקיף כלפי סוריה.'"
סיפרה לי ציפק'ה פראן, ממייסדות אל-רום, חברה מרכזית בקיבוץ עד היום, וחברתו של עדי אופיר לגרעין הנח"ל: "הדבר הטוב היחיד שאני זוכרת לו, הוא האמירה בעת נטיעת יער טבנקין, שנחיה בצילו של היער ולאורו של האיש."
ולמה אני מזכיר זאת? ראשית, כי חודש תשרי הוא הזמן המתאים ללמד סנגוריה על אדם, וחוטא מנוול כעדי אופיר זקוק לכך מאוד מאוד. אם ניתן לשאוב נקודות זכות כאלו מעברו הרחוק, טרם סטייתו, למה להתקמצן ולחסוך אותן ממנו? ושנית, בימי תשרי אלה ראוי לאחל לו שיחזור בתשובה, ולהזכיר ששערי תשובה אינם ננעלים.

* חבל – חברי הכנסת מנואל טרכטנברג ואראל מרגלית פורשים מהכנסת. חבל שטרכטנברג פורש.

* לאן הוא הולך – לאן מועדות פניו של אראל מרגלית. האם הוא הוא ילך קיבי...?

* הדתה – כשסיימתי את בית הספר, קיבלתי ספר תנ"ך. גם את ואתה, נכון? טוב, כי זה היה לפני עידן ה"הדתה". ומהו התנ"ך שחולק השנה לבוגרי י"ב ברעננה? הביוגרפיה של שמעון פרס. המשך ישיר לפולחן האישיות שלו בתקופת נשיאותו, שאותה הוביל הוא עצמו ("איני עוסק בזה"). טוב, היום אנחנו בעידן ה"הדתה", ואך טבעי לקיים את הפולחן.

* גזענות – קראתי פוסט בפייסבוק, של מישהו שסיפר שכמו בכל יום כיפור גם השנה הוא בילה בים, והיה כיף כי ביום כיפור אין ערסים בים.
כשזה נראה כמו גזענות, נשמע כמו גזענות ומריח כמו גזענות – זו גזענות.

* ביד הלשון: קשת – את הפינה הקודמת הקדשתי ליונתן, יישוב בגולן שנוסד בעקבות מלחמת יום הכיפורים. היישוב הראשון בגולן שנוסד לאחר מלחמת יום הכיפורים ובעקבותיה, הוא קשת. כשהסתיימה המלחמה, נערכה מלחמת התשה קשה במשך 7 חודשים נוספים, שליוותה מו"מ קשה ועיקש על הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה. יישובי הגולן התארגנו למאבק נגד נסיגה מהקו הסגול, תחת הסיסמה: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל".
במו"מ גילתה גולדה מאיר עמידה איתנה, והסורים נסוגו בהדרגה ממרבית דרישותיהם החצופות. היא עודדה את המאבק שחיזק את עמידתה במו"מ.
לקראת סוף המו"מ, לאחר שהסורים התקפלו מרוב דרישותיהם, הוא התמקד בדרישה לנסיגה מקוניטרה. ועד יישובי הגולן החליט להקים יישוב בקוניטרה. 8 שעות בלבד חלפו מן ההחלטה עד שעלו ראשוני המתיישבים לקוניטרה והקימו את היישוב קשת.
מלכתחילה הבהיר הוועד שאין המדובר בהפגנה אלא ביישוב לכל דבר. תחילה עלו נציגים מיישובי הגולן, אליהם הצטרפו מתנדבים מרחבי הארץ. אט אט הגוון הדומיננטי היה של בני הציונות הדתית, מייסדי "גוש אמונים", תלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק.
המתיישבים ישבו בבונקר בפאתי קוניטרה, וספגו הפגזות יומיומיות. בסופו של דבר ישראל נסוגה מקוניטרה, אולם האזור שבו היה הבונקר נשאר בידינו. איך זה קרה? באורח פלא, למחרת הצבת החביות שסימנו את גבול הנסיגה, הן "זזו" כמה מאות מטרים.
נקודת הקבע של קשת היא ליד חושניה. קשת הוא היישוב הראשון במרכז הגולן. הוא מושב שיתופי דתי תורני.
ומה מקור השם? קשת היא קוניטרה בעברית. לימים, האגדה הלבישה לה את ראשי התיבות "קוניטרה שלנו תהיה."
אורי הייטנר