* דילמת הממלכתיות – בביקורת שמתחתי על היעדרות ח"כי העבודה מן העצרת הממלכתית לציון יובל להתיישבות ביהודה ושומרון, לא השתמשתי בנימוק הרווח במחלוקת בנושא זה – העובדה שמדובר בעצרת ממלכתית.
אם הממשלה שתשלוט בישראל בעוד שש שנים תקיים אירוע ממלכתי חגיגי לציון שלושים שנה להסכם אוסלו, האם מתנגדי ההסכם ישתתפו בו? סביר להניח שלא. ואם לא ישתתפו – האם יש בכך פגיעה בממלכתיות? בעיניי לא. הוא הדין במקרה זה. לכן, למשל, אין לי כל ציפייה מח"כי מרצ להשתתף באירוע, למרות שהוא ממלכתי ואין לי כל טענה על היעדרותם.
הביקורת שלי על היעדרות מפלגת העבודה היא אידיאולוגית. בהיעדרות זו מפנה מפלגת העבודה עורף לדרכה ההיסטורית. זאת, בפרט לנוכח העובדה שהאירוע היה בגוש עציון, שההתיישבות בו הוקמה בידי ממשלת המערך ושעל פי עמדות מפלגת העבודה הוא אמור להישאר ישראלי בכל תרחיש עתידי.

* הפשקוויל הבזוי – בתחרות הפשקוויל הבזוי של דבוקת שוקן בערב סוכות, הגיע אורי משגב להישג נדיר – הפשקוויל שלו היה בזוי יותר אפילו מזה של רוגל אלפר!
אלפר מצא הוכחה חדשה לכך שישראל היא גזענית. השלטון לא קורא לאזרחים לירות למוות ב"ליצנים המפחידים", "לעומת היחס הרצחני כלפי פלסטיני חמוש בסכין" כפי שהוא מכנה מחבל רוצח.
אבל משגב עקף אותו בסיבוב. בפשקוויל נגד הסגר ביו"ש הוא בדה איזו תאוריית קונספירציה הזויה, על פיה הסגר נועד להביא להסלמה כדי לסכל את הפיוס בין פת"ח לחמאס, והוסיף:
"בפעם שעברה שהתרקם פיוס כזה, בדמות ממשלת אחדות פלסטינית, קידמה אותו ממשלת נתיהו-בנט-ליברמן במבצע 'שובו אחים' שהוביל במהרה למלחמת 'צוק איתן'."
כלומר, לא נחטפו ונרצחו שלושת הנערים, ואם הם נחטפו ונרצחו את מי זה צריך לעניין הרי הם דוסים, אלא הממשלה יזמה סתם את "שובו אחים" כדי לדרדר למלחמה שתסכל את ממשלת האחדות הפלשתינאית.
הכותב הוא מנוול ומי שמשלם לו על הפשקווילים הללו מנוול שבעתיים.

* אחדות הקצוות – רון כחלילי קרא ב"הארץ" לפירוקה של מר"צ, כיוון שהיא מתעקשת להגדיר את עצמה כשמאל ציוני, ואילו לטענתו קיימת סתירה מהותית בין השמאל והציונות (וכמובן כתב על "פשעי" הציונות וכו'), ומר"צ חוסמת את היכולת להתארגנות של שמאל אמיתי, כלומר שמאל אנטי-ציוני.
בדיוק אותו טיעון, על הסתירה, כביכול, בין שמאל וציונות, אני קורא בטוקבקים של אנשי הימין הקיצוני. כרגיל, אחדות הקצוות, חוק הרדיקלים השלובים.
(אגב, הלוואי שמר"צ היתה ראויה לביקורתו של כחלילי, כלומר שומרת ולו על קשר עין קלוש עם דרכו ההיסטורית של השמאל הציוני).

* עומק של כפית שטוחה – נפטר פרופ' עזרא עובדיה, ממייסדי "יש גבול" ומראשוני עריקי המלחמה בלבנון וביהודה ושומרון. עובדיה הגדיר את עצמו כלא ציוני ולא פטריוט.
בכתבה עליו לאחר מותו, ב"הארץ", צוטטו דברים שאמר לאחר שישב בכלא בגין עריקתו: "אף אחד לא שואל אדם דתי מה הוא יעשה אם הוא יקבל פקודה לאכול חזיר. למדנו לכבד את חופש המצפון ואת חופש הפולחן בהקשר הדתי. אבל פתאום כשבנאדם אומר: 'זה בניגוד לאמונה שלי לשלוט על עם אחר' – את זה הם מאוד מתקשים להבין."
לא הייתי מציין את הדברים, אלמלא נאמרו מפיו של פרופסור לפילוסופיה. רדידות הדמגוגיה שלו, והכשל הלוגי שבדבריו, פשוט מדהימים. הרי האמירה הזאת עמוקה פחות מכפית שטוחה.
איזו השוואה ילדותית, בין פקודה בלתי חוקית בעליל לאדם דתי לאכול טרף, או לצמחוני לאכול בשר, או לטבעוני לאכול גבינה, כלומר פקודה לנהוג בחייו הפרטיים בניגוד לאמונתו ולמצפונו, ללא כל צורך, סתם לשם התעללות – לבין חובתם של חיילים במדינה דמוקרטית, לבצע את המדיניות שהממשלה הנבחרת הטילה על הצבא, גם אם היא מנוגדת להשקפתם הפוליטית.
ניתן להשוות את הסירוב לשרת ביו"ש, לסירוב לסגת משטח של ארץ ישראל. כלומר, אם כאשר ישראל נסוגה מיריחו, לדוגמה, לאחר הסכם אוסלו, קבוצת חיילים היתה מתעקשת להישאר שם כי נסיגה משטחי ארץ ישראל מנוגדת להשקפתה הפוליטית או לאמונתה הדתית, היא היתה נוהגת כפי שנהגו עובדיה וחבריו העריקים. בשני המקרים, עם כל הכבוד להשקפותיהם הפוליטיות ולאמונותיהם הדתיות, כחיילים עליהם לבצע את הפקודות החוקיות של הצבא, המיישם את מדיניותה של הממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטית בידי העם.

* ראוי לפרס – מועמדותו של שר החוץ האיראני לפרס נובל לשלום, בשל חלקו בהסכם הגרעין האיראני, עוררה תגובות חריפות. אני דווקא בעד הענקת פרס נובל לשלום למר זריף. יהיה בכך גם תיקון מאוחר של עוול היסטורי – העובדה שמר היטלר לא קיבל פרס נובל לשלום על הסכם מינכן.

* דוסופוביה – קמפיין ה"הדתה" – דוסופוביה לשמה. כל חילוני נאור חייב לצאת נגד הקמפיין.

* הפחדה – מחוללי קמפיין ה"הדתה" – ליצנים מפחידים.

* חינוך מחדש – קצינת שב"ס המשרתת בכלא השרון התראיינה לתוכניתם של יובל אלבשן ואמילי אמרוסי ברשת ב' וסיפרה על חג סוכות בכלא. היא סיפרה על הסוכה היפה שהם בנו, ושרוב האסירים אוכלים בה. והיא סיפרה על הפעילות הערכית-חינוכית לקראת החג, ושכל כלא בחר סיפור תנ"כי שסביבו נערכה הפעילות וקושטה הסוכה וכד'.
שמעתי ונחרדתי. אוי ואבוי. "הדתה" גם בבתי הסוהר. ואם במקרה אור קשתי האזין לראיון, כבר נקרא אחרי החג חשיפה מזעזעת ב"הארץ" על השלטון הפשיסטי שכולא אנשים במחנות לחינוך מחדש... "הדתה"... בלה-בלהתה.

* האחראי על ה"הדתה" – אחד מתפקידיי הרבים באורטל, הוא הובלת קבלות השבת והחג ובעצם כל התרבות היהודית. בעיניים אורתודוכסיות חמורות סבר, יהיו שיאשימו אותי בכפירה. למשל, שעת קבלת השבת קבועה, ובחורף אנו מדליקים את נרות השבת אחרי כניסת השבת. באירוע "כל נדרינו" בליל יום הכיפורים אנו מנגנים. וכיוון שיש בתכנים שילוב של מסורת וחידוש, יש שלא יאהבו את החידוש. אבל בשיח המטורלל של החודשים האחרונים, אפשר להגדיר אותי כאחראי על ה"הדתה" בלה-בלהתה באורטל...
בערב סוכות קיבלנו את החג בקבלת חג בסוכה, בהובלתי. קידשנו בשם ובמלכות, על היין והחלה ועל ארבעת המינים. בירכנו שהחיינו. התוכן של האירוע, שנמשך 45 דקות, התחלק לשישה נושאים, שישה שערים: שער השמחה, שער הצדק החברתי, שער ארבעת המינים, שער האסיף, שער המים ושער השלום. שרנו משירי החג, קראנו טקסטים - מן המקורות וחדשים, צפינו בהצגה קצרה של ילדי א'-ג' ואילו ילדי ד'-ו' חדו חידות על תוכן החג.
לאחר סעודת החג הטעימה, שבנו להצטופף בסוכה במופע / ערב שירה, "קונטרה לקונייטרה" בהובלת שלושה מוסיקאים מוכשרים: גל שוורץ, אופיר גל וגיא עמיר (שני הראשונים מאורטל והשלישי מעין זיוון).
המשך השבוע רצוף אירועים נוספים ורבים בסוכה. מתוכם, באחריותי – קבלת שבת וקבלת חג של שמחת תורה.
הוא שאמרנו... "הדתה".

* ההשקעה הטובה ביותר – ה"סוכה לנצח" (סוכת נחלים) היא ההשקעה הטובה ביותר שעשינו. קנינו אותה לפני 18 (!) שנים, ולא יאומן – היא עדין משרתת אותנו נאמנה ותמשיך לשרת אותנו עוד שנים רבות. וכך יש לנו שתי סוכות – הסוכה הקיבוצית המשותפת, והסוכה המשפחתית.

* "על הדבש ועל העוקץ" – "אני עוד לא כתבתי את זיכרונותיי" שוררה נעמי שמר. וכעת, 14 שנים אחרי מותה, מוטי זעירא כתב את הביוגרפיה שלה, "על הדבש ועל העוקץ". ביוגרפיה מצוינת, מרתקת, מרגשת, שקריאתה הסבה לי עונג רב.
מדי שנה, בסוכות, מתקיים ערב משיריה בקבוצת כינרת, המקום בו נולדה ובו נקברה. השנה הוקדש הערב לצאת הספר. ערב נפלא, שללי, בתה של נעמי שמר, הנחתה בחן רב.
שתיים גנבו את ההצגה. חברתה הטובה של נעמי, לאורך עשרות שנים, רבקה מיכאלי; חברוּת ששרדה את המחלוקת האידיאולוגית הפוליטית העמוקה בין השתיים. רבקהל'ה סיפרה שנעמי היא תעודת הביטוח שלה. שבכל פעם שמטיחים כלפיה שהיא שמאלנית, היא מיד משיבה: "אבל אני חברה של נעמי שמר."
רבקהל'ה, בשנתה השמונים, שופעת אנרגיה וקסם אישי, כבשה את הקהל. היא שרה ארבעה שירים ובהם "אין לי רגע דל" ו"אקטואליה".
והשנייה היא שולי נתן, גם היא בארבעה שירים והאחרון שבהם, איך לא? ההמנון השני שלנו, "ירושלים של זהב", בקול הפעמונים שלה, בדיוק כמו לפני חמישים שנה.
עונג סוכות של ממש.

* ביד הלשון: קשת יהונתן – את שתי הפינות האחרונות הקדשתי ליישובים ציונים דתיים שקמו במרכז הגולן בעקבות מלחמת יום הכיפורים – קשת ויונתן.
לא אחת שמעתי אנשים המספרים בביטחון שבית ספר שדה קשת יהונתן משותף לשני היישובים. זו טעות. קשת יהונתן נמצא בקשת ואין לו קשר ליישוב יונתן.
כמו מושב יונתן, גם קשת יהונתן קרוי על שמו של לוחם ששמו יהונתן שנפל במלחמת יום הכיפורים בגולן – יהונתן וודק ז"ל. וכמובן שהשם, המנציח את שמו ומציין את שם היישוב, לקוח מקינת דוד:

קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר
וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.

היום קשת יהונתן כבר אינו בית ספר שדה אלא מרכז לחדשנות חינוכית.

הכי שווה – שדרית קול ישראל (נדמה לי שזו ורד יפתחי גרין) אמרה בשידור שסוכות הוא החג "הכי שווה". היא התכוונה לומר, כמובן, שסוכות הוא החג האהוב עליה ביותר. "הכי שווה" זה אוקסימורון. בין שווים – אין "הכי". "הכי" – הוא בין שונים.
ומה החג "הכי שווה" בעיניי. תמיד – החג הבא עלינו לטובה ועוד יותר מכך, החג הנוכחי. כלומר, השבוע החג האהוב עליי הוא סוכות. למה? כיוון שהשבוע כל הווייתי חיה ונושמת את חג הסוכות.
אורי הייטנר