* על אותו מישור – שרון דולב, ישראלית הפעילה בארגון לפירוז העולם מנשק גרעיני (ICAN), שזכה בפרס נובל לשלום, דיברה נגד הנשק הגרעיני, והעמידה על אותו מישור את הנשק הגרעיני שבידי המדינות השונות, ובהן ישראל (על פי מקורות וכו') וצפון קוריאה.
היא הזכירה לי את הפציפיסטים במלחמת העולם השנייה, שטענו שהאוייב הוא עצם המלחמה, והעמידו על אותו מישור את היטלר ואת בעלות הברית.

* רעיון נשגב – הרעיון של עולם נקי מנשק גרעיני, שלו מטיף ICAN, הארגון שזכה בפרס נובל לשלום, הוא רעיון נשגב ונעלה, אך אוטופי. כיוון שהידע קיים, אי אפשר לבנות על כך שלא יהיה נשק גרעיני בידי מנהיגים מטורפים, ולכן המעצמות של העולם החופשי אינן יכולות להרשות לעצמן לוותר עליו. ויתור על הנשק הגרעיני מצד הגורמים האחראיים בעולם, ובראשם ארה"ב, הוא צעד חסר אחריות שיסכן את שלום העולם. במלחמת העולם השנייה התנהל מרוץ בין ארה"ב לגרמניה הנאצית מי תשיג ראשונה את הפצצה, ולכן גם פציפיסט כאלברט איינשטיין נרתם למאמץ האמריקאי.
מן הראוי שהלקח הזה לא יעלם אף פעם מעיני שוחרי הטוב בעולם.
מכל מקום, באשר אלינו – העם היהודי אינו יכול עוד לסמוך, אלא על כוחו. את האלטרנטיבות אנו מכירים. הסדר ביטחון אזורי הוא רעיון שיש לשאוף אליו, אך הוא אינו יכול להוות חלופה לאף אחד ממרכיבי העוצמה של ישראל.

* לא להתבסס על הגרעין – ישראל אינה יכולה לוותר על הרתעה גרעינית, אולם אך רק כהרתעה מפני מלחמה וכנשק יום הדין במקרה של סכנת השמדה אקוטית. אסור לישראל להגיע למצב שבו ביטחונה יושתת על הגרעין ויהיה תלוי בו, כי תלות כזו עלולה להיות הרת אסון. מרחב הביטחון של ישראל חייב להיות רחב הרבה יותר מהגרעין, ולכן ישראל אינה יכולה בשום מחיר לוותר על גבולות בני הגנה, כלומר על הירדן כגבולה המזרחי ועל הגולן והחרמון בגבולה עם סוריה, וכן על צבא קונבנציונלי חזק.
בלימודי התואר הראשון שלי, לפני כ-25 שנה, למדתי אצל פרופ' שלמה אהרונסון שהטיף לביסוס ביטחונה של ישראל על הגרעין, וקרא לסגת מכל השטחים, כי דימונה היא תחליף להם. אז, כהיום, ראיתי בגישה הזאת הרפתקנות חסרת אחריות, שעלולה לסכן לא רק את ישראל, אלא את המזה"ת כולו.

* ההבדל המהותי – ז'קלין סמדג'ה היא ממנהיגות המסע הפאתטי של "נשים עושות שלום". היא התראיינה לרשת ב, וחזרה עד לזרא על המנטרה "נשים מהימין, המרכז והשמאל דורשות שלום / הסכם מדיני / מו"מ מדיני". אוקיי. איזה הסכם? מה עקרונותיו? לכך היא לא התייחסה.
שאל אותה המראיין: "מה אתן מציעות שעוד לא נוסה במו"מ המדיני?"
תשובתה: "ההבדל הוא שנשים תצטרפנה למו"מ."
אהה.

* כראוי למנהיג תנועת התיישבות – שמחתי לקרוא שניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, השתתף בעצרת הממלכתית לציון יובל להתיישבות ביהודה ושומרון, בגולן ובבקעת הירדן. הוא נהג כראוי למנהיג של תנועת התיישבות ציונית.

* החלטה אוניברסלית – אני קורא את מתקפות הימין (בפייסבוק, לא כל כך נתקלתי בהן במערכת הפוליטית) על פסיקת בג"ץ בנושא ההפגנות, וכרגיל אלו תגובות אוטומטיות: שופטים שמאלנים בלה בלה בלה שלא נבחרו בלה בלה בלה תומכים בהפגנות השמאל וכו' וכו'.
שטות. ההחלטה הזאת, שאפשר להתנגד לה או להסכים לה, ואני לא אוהב אותה, ניתנה אמנם בתגובה לעתירה של הפגנה ספציפית, אך היא החלטה אוניברסלית תקדימית, וייהנו ממנה מפגינים משמאל ומימין, כולל השמאל והימין הקיצוני. ייהנו ממנה, למשל, המפגינים ליד בתיהן של נשיאת בית המשפט העליון היוצאת מרים נאור והנכנסת אסתר חיות (ראש ההרכב שקיבל את ההחלטה) בנושא מבקשי המקלט, והשופטים שפסקו כפי שפסקו ידעו גם ידעו שמשמעות הפסיקה תהיה הפגנות ליד בתיהם. ייהנו ממנה ביריוני הגבעות שיוכלו להפגין ללא הפרעה ליד בתיהם של קציני צה"ל ובכירי שב"כ.
החלטה הזאת לא מפתיעה, כי בית המשפט עקבי בהעדפתו את עקרון חופש הביטוי, על עקרון שלום הציבור. מי שנהנים מכך הם בעיקר הקצוות, ולא בפעם הראשונה. כמה פעמים בית המשפט העליון כפה על המשטרה לאשר פרובוקציות של החיה הכהניסטית באום-אל-פחם?

* נגד הפגנות ליד בתים פרטיים – כשלעצמי אני מתנגד להפגנות ליד בתים פרטיים, אם כי איני בטוח שהייתי רוצה שהדבר יהיה אסור על פי חוק.
בראשית המאבק על הגולן ערכנו הפגנה ברמת אביב ליד בתיהם של רבין ופרס. לאחר מכן החלטנו לא לחזור על כך, בשל הפגיעה בתושבי השכונה.
אני סבור שהפגנות צריכות להתקיים בכיכרות הערים, בצמתים, במקומות ציבוריים ומול הכנסת, הממשלה, בית המשפט, העירייה וכד'.
מילא, כשמדובר בפוליטיקאים. כאשר מדובר במשרתי ציבור – על אחת כמה וכמה.
ההפגנה נגד היועץ המשפטי חמורה שבעתיים, בעיניי, משתי סיבות.
א. זו הפעלת לחץ בלתי סביר של מי שאינם מכירים את הראיות, על מי שאמור להחליט על סמך ראיות. מה יקרה אם יוגש כתב אישום? הם יפגינו ליד בתי השופטים בתביעה שישפטו "נכון"?
ב. כיוון שהיועץ המשפטי עומד בראש חקירה מאוד מאוד יסודית ורצינית, והם מעלילים עליו ומבאישים את ריחו, ללא כל סיבה. זו הפגנה שמטרתה היחידה היא לבנות פוליטית את אלדד יניב.
בית המשפט העליון פסק שההפגנה הזאת חוקית. אין זה מצדיק אותה מוסרית וערכית.

* דמוקרטיה מתגוננת – הבעייה בפסיקת בג"ץ בנושא ההפגנות, היא היותה גורפת. חופש ההפגנה הוא ערך חיוני בדמוקרטיה, אך מערכת דמוקרטית נועדה לאזן בין ערכים נוספים. גם שלום הציבור הוא ערך. גם הזכות לפרטיות היא ערך. המגבלות על חופש ההפגנה הן בשם שלום הציבור. יש להגן על זכות ההפגנה מפני סתימת פיות בשם שלום הציבור, אך יש להגן גם על שלום הציבור מפני ניצול לרעה של זכות ההפגנה הגורפת. דמוקרטיה היא שיטה של איזונים, ובפסיקה זו בית המשפט העליון הפר את האיזון.
מי ייהנו מן ההחלטה? אויבי הדמוקרטיה. הנה, ביריוני בן גביר כבר חוגגים והודיעו שינצלו אותה למטרותיהם. זה לא מפתיע. מאז ומתמיד, בכל דמוקרטיה, אויבי הדמוקרטיה משתמשים בה ומנצלים את חולשותיה כדי להרוס אותה מבפנים. דמוקרטיה מתגוננת, היא זו שאינה הופכת אידיוטית שימושית של אויביה.
פסיקת בג"ץ מחייבת את הכנסת להיכנס לעובי הקורה. עד היום, המשטרה פעלה בהתאם לחוק המנדטורי בנושא אישור הפגנות. יתכן שהתקנות הללו היו דרקוניות מדי, אולי הן אנכרוניסטיות. על הכנסת לחוקק חוק שיבטיח מצד אחד את חופש ההפגנה ומצד שני יציב גבולות להגנה על הדמוקרטיה.

* אותה אובססיה – מעניין שהטוקבקים המתלהמים של אנשי הימין נגד תאגיד השידור הציבורי (סמולני וכו') זהים לטוקבקים המתלהמים של אנשי השמאל נגד אותו תאגיד (מתנחלי, מיסיונרי, "הדתה"). האובססיה אותה אובססיה, חולנית באותה מידה.

* מה פתאום מיקרופון לאמרוסי? – אני מנסה להבין מהיכן צץ הגל הטוקבקיסטי המתלהם נגד רשת ב' שהפכה, כביכול, לתחנה "מתנחלית", "מדיתה" וכל הקשקושים הללו. כנראה שהסיבה היא תוכניתם של אמילי אמרוסי ויובל אלבשן, שבחול המועד משודרת מדי יום. שומע המאזין השמאלן המתלהם את יובל אלבשן ואמילי אמרוסי וקופץ: מה פתאום מיקרופון לאמילי אמרוסי? "שטיפת מוח מתנחלית מדיתה" וכו'.
רגע, אבל יש גם יובל אלבשן. נכון, אבל הוא מובן מאליו, זה לא נחשב. אבל... מה פתאום מיקרופון לאמילי אמרוסי? "שטי... מתנ... הד..."
אבל עיקר הבעייה היא אחרת. מי שמאזין לתווכנית אינו יכול שלא להתרשם מן ההערכה ההדדית ואפילו החיבה בין השנים. וזה כבר בלתי נסבל. יובל אלבשן, איך אתה מייצג אותנו בלי מתנחלופוביה ודוסופוביה מתלהמת. בוגד!
אגב, אמרוסי כבר אינה "מתנחלת". אבל מה אני בא לבלבל עם עובדות?

* מלבים היסטריה – סיפור הליצנים המפחידים הוא היסטריית המונים שלובתה כי היא מוכרת עיתונים. "הדתה" כבר אמרנו?

* עדריוּת אספסופית – מדוע אני מרבה לעסוק שוב ושוב בהיסטריית ה"הדתה"? בשל פגם באישיותי – סלידה עמוקה מעדריות אספסופית.

* ביד הלשון: שעל – מושב שעל הוא היישוב הראשון (מבין שניים) של תנועת משקי חירות-בית"ר בגולן. שמו של היישוב הוא ראשי התיבות: שב עם לאדמתו.
לאחר חתימת הסכם הביניים עם מצרים (ספטמבר 1975) היו דיבורים ושמועות על גישושים להסדר ביניים עם סוריה, שיכלול ויתורים טריטוריאליים ישראליים, שהוגדרו "ויתורים קוסמטיים".
צעירי חירות, בראשות מיכאל קליינר (לימים ח"כ), פנו לוועד יישובי הגולן, וביקשו לתאם הפגנה גדולה בגולן. יהודה הראל, מנהיג הוועד, השיב להם שהגולן אינו מעוניין בהפגנות ואינו זקוק להפגנות. "אם אתם באמת רציניים – הקימו יישוב בגולן."
ואכן, הם הרימו את הכפפה, ובתוך שנה, ב-1976, קם המושב שעל.
בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, התנוסס שלט ענק בצומת הכניסה ליישוב: "לא זזים אף שעל!"

עין הנצי"ב – שמו של קיבוץ עין הנצי"ב, בעמק המעיינות, עלה לכותרות בנסיבות טרגיות – בת הקיבוץ ורד אביישר נהרגה בהתהפכות ג'יפ בנפאל.
מה מקור שמו של הקיבוץ? באיזה נציב מדובר? הנציב העליון הבריטי? נציב מס הכנסה?
לא מדובר בנציב, אלא ברב. הקיבוץ קרוי על שמו של הנצי"ב מוולוז'ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1816-1893) – ראש ישיבת וולוז'ין שהטיף לעליה לא"י ולהתיישבות בה. אחד מחמשת בניו הוא הרב מאיר בר אילן, ממנהיגי תנועת "המזרחי", עורכו הראשון של עיתון "הצופה" ועורך האנציקלופדיה התלמודית, שעל שמו קרויה אוניברסיטת בר אילן.
קיבוץ עין הנצי"ב נוסד בידי חלוצים ציונים דתיים מגרמניה וחלוצים ניצולי שואה ב-1946, ולאחר מכן קלט גרעינים של תנועת "בני עקיבא".
הנצי"ב הונצח גם בשלושה מעיינות סביב הקיבוץ – עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה.
אורי הייטנר