על ספרה של עדינה מור-חיים "פרדוקס הדופי – עיון ביצירתו של חיים נגיד"
אוניברסיטת תל-אביב – ספרא 2017, 225 עמ'
לפני הכול אני מבקש להביע התפעלות מהעבודה היסודית והמושקעת של מחברת המונוגרפיה שלפנינו – עדינה מור-חיים בקיאה באורח מעורר השתאות ביצירתו של חיים נגיד על כל גילוייה, בביוגראפיה שלו, ובשרשרת הארוכה של כתבי יוצרים, חוקרי ספרות ומבקרי ספרות שגמרו את ההלל על יצירי עטו ומקלדתו של חיים נגיד*).
וזה באמת לא פשוט, בהתחשב בכך שלאיש יבול אדיר בתחום היצירה, העריכה והעיון. האיש הרי ערך מעל מאה ספרים בהוצאות "עם עובד" ו"ספרא", היה עורך המדור לספרות, ובהמשך – עורך מדור התרבות ב"מעריב", היה מבקר תאטרון ב"במחנה" וב"דבר", היו לו טורים שבועיים קבועים בעיתונים, יסד את כתב העת של איגוד הסופרים "גג", ואת הוצאת הספרים של האיגוד – "ספרא", היה עורך לשוני של סדרת "החי והצומח של ארץ ישראל" בעריכת עזריה אלון, כתב סקירות ספרים חדשים ב"משא" בעריכת אהרן מגד, ובמדור תרבות בעריכת זיסי סתוי ב"ידיעות אחרונות", ערך את "אורים להורים" לאחר פנייתו של שלמה טנאי.
המחברת מתארת בצדק את יצירתו כיצירה אוונגרדית: שום משורר לפניו לא חיבר צביר ענק כל כך של סונטות כמוהו (88 סונטות בקובץ "סיור באזור האסור" 1994). הרומן שכתב "מטטרון" נחשב בעיני מבקריו כרומן הפוסט מודרני הראשון בספרות העברית, ואותה הערכה היתה גם למחזה שלו "פיקניק בחוסמסה" שהוצג ב"הקאמרי" ב-1990-1989. הוא פרסם ארבעה ספרים על התיאטרון: "שפת הבמה", "צחוק וצמרמורת", "בגנות האשלייה" "הליצן בן דמות היגון", ושוב, גם הכתיבה הזאת היא אוונגרדית – הספר "צחוק וצמרמורת" הוא הספר העיוני הראשון שנכתב על התאטרון של חנוך לוין. "שפת הבמה" הוא מעין מדריך המכין את הצופה בתאטרון, "בגנות האשלייה" עניינו הז'אנר התיעודי במחזה, ו"הליצן בן דמות היגון" חוזר אל חנוך לוין, ואל מחזאים בעלי תו היכר דומה – נסים אלוני ומיקי גורביץ'.
המחברת מתארת כיצד חיים נגיד זוכה (לדעתה – בצדק) לאורך חייו להזדמנויות שאנשי ספרות אחרים רק יכלו לחלום עליהן – יש רושם שאישים כמו אהרן מגד, משה שמיר, זיסי סתוי, שלמה טנאי כאילו המתינו לו כדי להציע לו תפקידים נחשקים.
והנה, אם ניתן היה לצפות מצדו ליצירה אופטימית, ולמצער – הערכה ושבח למפעל הציוני, מפעל יחיד ומיוחד מאוד בכל קורות העולם – אנו פוגשים יצירה פסימית ודיכאונית, וגם בכתיבה העיונית שלו הוא מקדיש את חלקה הגדול לפסימי שבין כל מחזאינו – לחנוך לוין. אין ביצירתו אף שביב של תקווה. הבניין הענק על גבול חולון-בת-ים, שמדמה את קיבוץ הגלויות הציוני, עומד בפני קטסטרופה, שתשאיר את המקום כמדבר שממה, כמעין אתר מוזיאוני. כל המפעל הציוני מידמה לגבעת חול, שמעליה תל אשפה ומתחתיה כפר ערבי הרוס.
איבסן, ובעקבותיו נתן אלתרמן שלנו, מצאו פתרון לעולם המיוסר שאליו נקלענו בעל כורחנו על ידי הטבע – הפתרון הוא אהבת אין קץ (סולוויג אצל איבסן, נעמי אצל אלתרמן), אבל חיים נגיד מפקפק גם בכך: "באהבה, כמו במלחמה, כמו במחלה – הרבה עלומים מתבזבזים" (השיר "אהבה ומלחמה"). העולם טובע באשפה, כולל עולם הרוח – "אשפואטיקה", "אשפמוות"). המחזה "פיקניק בסומסמה" נסב סביב המזבלה בחולון, והגיבור הראשי מאבד עצמו לדעת שם. הפגישה עם הזבל היא פגישה גורלית עם הריקבון, הכלייה והמוות, אבל האשפה היא גם געגוע לסדר ישן שהשתבש. האדם מפריש את האשפה, וגם סופג אותה. מסתבר שחיים נגיד לא הסתפק בביטוי הספרותי של האשפה החודרת לחיינו, הוא גם הציג תערוכה על חוסמסה, עולם הזבל שמייצג רצון להרס עצמי.
מסתבר שגם סיפור הילדים שלו על צב שמבקש את אהבתה של צבה זמרת (הומחז בתאטרון לילדים ונוער ב-1998) – גם בסיפור זה לא חסרה הפסימיות: הצב, מר גדעון ששוני, אמנם מקיים דיאטה של 214 יום כדי למצוא חן בעיני הצבה יוספינה, ואחר כך חוזר להיות שמנמן לפי הנחיותיה, כדי זכות בהסכמתה, אבל במשך ימי הדיאטה הארוכים הוא שומע מפי השפן וההיפופוטם על אהבות חסרות סיכוי (אריה ופרפרה, כרוב ובצלצלה וכו').
המחברת מנסה למצוא צידוק ביוגראפי לנימה הפסימית שביצירתו של חיים נגיד, והיא מפנה את הזרקור אל ילדותו העשוקה: אימו נפטרה כשהוא היה רק בן חמש. אביו, ניצול זוועות טרנסניסטריה, מתגלה כמשולל לחלוטין מסוגלות הורית, הוא גונב יחד עם בנו את הגבול להונגריה, ומשם לאוסטריה, ולבסוף – למחנה בבארי שבאיטליה לקראת העלייה ארצה – אודיסיאה שלימה של פליטות וחוסר כול. האב שוכח אותו נרדם על גדר של איכר במעבר הגבול, ולולא חזר לחפשו, היה בוודאי קופא שם למוות.
בארץ האב זוכה לדירה פיצפונת בבית נטוש במושבה הגרמנית. האב מנסה את מזלו במלאכות שונות (זגג, שוער בבית חולים), ואפילו פותח חנות נעליים, אך הוא על הרוב מובטל, ולבסוף פושט רגל. הוא איננו מסוגל לדאוג לאוכל לבנו, וזה נאלץ ללכת לישון על בטן ריקה.
לימודיו של חיים היו פרשה פתלתלה בפני עצמה: החל ללמוד בבית ספר דתי, ומשם עבר לפנימייה דתית ברחובות. אביו, שלא ביקר אותו בפנימייה אפילו פעם אחת, בא לקחת אותו משם, למרות סירובו הנחרץ של חיים. אחר כך הוא לומד בבית ספר של זרם העובדים, זרם חילוני וסוציאליסטי, הגורם לו להסיר את הברט מעל ראשו.
בהיותו בן שתים-עשרה, אביו נושא אישה שנייה, את פרידה, והיא מתנגדת לכך שחיים, שהיה תלמיד מצטיין, ימשיך ללמוד – עליו לצאת לעבוד. ובאמת חיים הופך לנער שליחויות אצל קבלן, ומנסה ללמוד בתיכון ערב. למזלו מוריו מתיכון-דרום מפצירים באב שירשה לבן ללמוד, כשהם לוקחים על עצמם להעניק לו מלגה, שכן האב איננו מסוגל לממן את לימודי בנו.
לאחר פשיטת הרגל האב מוכר את הדירה שקיבל עם עלייתו ארצה, ועובר לגור בתל-אביב, והבן, נשאר בירושלים, חי בעוני מחריד בתוך מרתף, כשהוא צריך להסתפק בעשר לירות לשבוע שהיה מקבל מאביו. אחרי הצבא אין לו לאן לחזור, כי פרידה לא רוצה אותו בביתה, והוא נאלץ להתגורר אצל דודים רחומים.
לא הייתי צריך לערב את עצמי לתוך רשימה שכולה מוקדשת ליוצר והעורך חיים נגיד, אבל ממש קשה לי להתאפק: גם עליי לא עברה ההיקלטות בארץ בשופי, שלא לדבר על נוראות המעברה שנחסכו ממנו, ובכל זאת, כשנפגשתי עם האנשים המדהימים, חלוצי העלייה השנייה והשלישית – הייתי המום לנוכח האור, האופטימיות ומסירות הנפש שהללו הפגינו כלפי כברת האדמה הזאת, וכלפי האידיאלים הציוניים הכרוכים בה. הם נדמו בעיניי לנפילים שכמוהם לא קמו מעולם בעמנו. בוודאי שאינני משקיף על המפעל הציוני כעל גבעת חול שמעליה מזבלה, ותחתיה כפר ערבי הרוס. ובכן, נדמה לי שפסימיות ואופטימיות ביצירה אינן חייבות להיות כרוכות בזיכרונות ילדות ונעורים – אולי זה יותר עניין של מבנה אישיות. יצירה גדולה יכולה להיווצר מראיה פסימית נוסח בודלייר (המוזכר כמתכתב עם יצירתו של חיים נגיד), ונוסח חנוך לוין (לו מקדיש חיים נגיד, כאמור, את עיקר כתיבתו העיונית), ומראייה אופטימית נוסח סרויאן הארמני ונעמי שמר שלנו.
המחברת מוצאת קווים של דמיון בין חיים נגיד ובין הגיבור ההזוי והטרגי ברומן "מטטרון": שניהם ילדים יתומים, שניהם לא מוכנים להיפרד מהברט כסמל של אמונה, שניהם עבדו בשק"ם, שניהם גרושים, ושניהם אבות לבת, שניהם טובעים בערימות של ספרים. המחברת גם מראה כיצד משלב המחזאי של "פיקניק בסומסמה" קטעים משיריו במחזה. המחזאי יצר כאן גיבור סכיזופרן ופרנואיד, שמעשיו ומחשבותיו נעים במסלול פתלתול של הזיה, שלה מוטיבים קבליים, אנגלולוגיים, פנטזיים (עב"מים), כגון הנס התנ"כי במסווה מדעי – הגיבור עולה בחללית לשמיים, רקיע אחר רקיע.
מסתבר שרמזים ביוגראפיים ניתן למצוא גם בסיפור הילדים – בילדותו של הצב, בסיפור שהזכרתי לעיל, יש קווים של דמיון לילדותו של המחבר.
ובכן, מי שאיתרע מזלו בילדות ובנעורים, מי שכבר בגיל צעיר מאוד הועיד עצמו להיות סופר, זכה לפסגה אליה יכולים רבים רק לחלום, ועוד דבר: מונוגרפיה בחיים היא מוצר ספרותי נדיר, ורק יחידי סגולה זוכים לכך, ואין ספק שחיים נגיד הוא אחד מהם. לא צריך להסכים עם ראייתו הפסימית כדי להשתאות אל מול כישרונו הנדיר.
הבאתי ברשימה זאת רק הצצה אל השפע הרב שעדינה מור-חיים מציעה לקוראים בכל הנוגע ליצירה העניפה והמיוחדת של חיים נגיד. מדובר בספר מושקע מאוד, שמתמודד בצורה מעוררת התפעלות עם הרים של חומר, וכל זאת בלשון רהוטה ושווה לכל נפש.
*) הרי מצעד המשבחים לפי סדר הופעתם במונוגרפיה: אהוד בן עזר, רוני סומק, חיים באר, ארז שווייצר, משה בן-שאול, גד קינר, משה גרנות, תקווה וינשטוק, זיוה שמיר, אביבה לורי, עירית שמגר, גפי אמיר, יהודית אוריין, נורית גוברין, חיים פסח, חנוך ברטוב, שרית פוקס, נטלי גוטין, שמעון לוי.
משה גרנות