* הצעד הנכון והראוי – בנאומו בנושא אישרור הסכם הגרעין האיראני, אמר הנשיא טראמפ את הדברים הנכונים בזמן הנכון. מן הראוי לבטל את הסכם מינכן 2, אך גם נשיא ארה"ב אינו פועל בחלל ריק, ואין הוא יכול באופן חד צדדי, ללא התראה, לבטל את ההסכם. נאומו הוא צעד חשוב בדרך לאחת משתי תוצאות: ביטול ההסכם, או שינוי משמעותי בתוכנו ובאכיפתו. בשלב זה לא היתה סיבה לצפות ליותר. נאומו של טראמפ הוא הצעד הנכון והראוי למען שלום העולם, שלומה של ארה"ב, שלום המזה"ת ושלומה של ישראל.

* רוח צ'מברליין – ה"טיימס" הלונדוני מדווח היום, שחקירת המשטרה מעלה כי מתקפת הסייבר נגד הפרלמנט והממשל הבריטי לפני ארבעה חודשים נעשה בידי איראן. עובדה זו מעמידה באור מגוחך במיוחד, את הצטרפותה של בריטניה לתגובת הנגד האירופית לנאומו של טראמפ בנושא איראן; תגובה כמיטב המסורת הצ'מברליינית.

* חידת טריוויה – איזה נשיא אמריקאי השעה את חברות ארה"ב באונסק"ו, בתגובה על החלטת הארגון לקבל את הרשות הפלשתינאית כחברה בארגון?
רמז – הוא "מוסלמי"/"איסלמיסט"/"אנטישמי"/"איש האחים המוסלמי" –
והגרוע מכל – כ—י (מילה שאסור לכתוב בפייסבוק).

* לוט בערפל – "עם שאינו יודע את עברו – ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." את הדברים האלה אמר יגאל אלון, מגדולי המנהיגים של תנועת העבודה הציונית. לימודי התודעה היהודית שהוא עודד, בהיותו שר החינוך והתרבות, היו מוקעים היום בידי משטרת ה"הדתה" כאמ-אמא של ה"הדתות". ומעניין אם מה שמפריע להם הוא רק שהעם עלול, חלילה, לדעת את עברו, או שחשוב להם יותר להבטיח, שעתידו יהיה לוט בערפל?

* עגלה מלאה – פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים במכללת קריית אונו ופעיל ותיק בארגונים חברתיים, מנחה תוכנית משותפת ברשת ב' עם אמילי עמרוסי, עיתונאית דתייה ולשעבר דוברת מועצת יש"ע. בחול המועד סוכות, התוכנית שודרה מדי יום, ועוררה גל טוקבקיסטי עכור של טהרנים דוסופוביים נגד רשת ב', שהפכה לרשת "מתנחלית", "מדיתה" וכל הארסנל של האספסוף הזה. כי מה פתאום לתת מיקרופון לאמילי עמרוסי? ומה נסגר עם האלבשן הזה? מה, הוא לא מבין שהוא במלחמה, והוא נמצא שם כדי להילחם נגד כל מה שמריח יהדות?
בערב שמחת תורה התייחס אלבשן לגל העכור הזה. הוא הסביר שהחילוניות שלו היא של עגלה מלאה. הוא התנער מחילוניות של עגלה ריקה, של בורות, שהתוכן שלה מסתכם בלהיות אנטי דתי. והוא הסביר שכיהודי חילוני, שמחת תורה וארבעת המינים הם שלו לא פחות מכפי שהם של הדתיים. הוא השווה את אותם חילונֵי העגלה הריקה, לדתיים קיצוניים שאוטמים את עצמם מפני תרבות העולם, כשני צדדים של אותו מטבע.
שמעתי את דבריו של אלבשן והזדהיתי איתם מאוד (מלבד העובדה שהוא אמר שוב ושוב בּוֹרוּת במקום בּוּרוּת).

* פתרון ליברלי – בדיאלוג פייסבוקי שקיימתי עם אחד ה"ליברלים" שהתלהמו נגד מתן המיקרופון לאמילי עמרוסי, הוא הסביר לי מה הבעייה. היא אומרת "בעזרת השם", וזו "החְזרה בתשובה".
צודק. זאת באמת בעייה. מה פתאום לתת מיקרופון ליהודי, וחמור מזה – ליהודייה, שאומרת "בעזרת השם"?
אבל יש פתרון ליברלי לבעיה הזאת. אפשר למשל לשלוח אנשים כמו אמילי עמרוסי למחנות ליברליים לחינוך מחדש, שבהם שפתם תנוקה מכל ה"בעזרת השם".

* מיקרופון לדתייה ערווה – כותרת מאמרה של אמילי עמרוסי בטור השבועי שלה ב"ישראל היום", השבת, היה: "קול באישה שמחה".
היא סיפרה בהתפעלות על שבת בזיכרון יעקב, שבה בשעת התפילה הרחוב של בתי הכנסת היה סגור (ב"בטונדות" מפלסטיק) לכלי רכב ומיד לאחר התפילה, במדרחוב הסמוך נפתחו הגלריות והמסעדות השוקקות בשבת, ואלה ואלה מקבלים את המציאות הזאת בהבנה ובכבוד הדדי.
"השבת במושבה היפה הגולשת מההר נראית כמו החזון של אחד העם."
בהמשך היא סיפרה על תפילת "נעילה" במוצאי יום הכיפורים שבה השתתפה, והתפעלה מתפילה ללא מחיצה בין גברים ונשים, ומכך שיכלה סוף סוף לשבת בתפילה עם בניה, כשהיא מברכת על כך שהיא, אימם, יכולה לחנך אותם לתפילה. בהמשך היא סיפרה איך היא וחברותיה שרו משירי ארץ ישראל בסוכה, ועל לבטיה האם הדבר פוגע בסוכת החרדים השכנה, שבעליה מקפידים על אי שמיעת שירת נשים. ופסקה: "התהייה האם מותר לנו לשיר או שזה מעליב את הגברים בסוכה שליד, היא שאלה פוליטית. הכרענו לגביה ברגע שפתחנו את העמוד הראשון בשירון."
ובפסקה האחרונה במאמר היא הביעה תמיכה בתחבורה ציבורית בשבת, במסגרת קבלת אמנת גביזון-מדן, ואף טענה שצעד זה יהפוך את ישראל ליהודית יותר, כיוון ש"כל מה שאנחנו אוכפים בכפייה מעורר אנטי, ראו ברית המילה מול חוק החמץ."
ומדוע אני מזכיר זאת? כי משום-מה דווקא אמילי עמרוסי (!) הפכה בשבוע האחרון לסמל ה"הדתה" וה"החזרה בתשובה", בגל טוקבקיסטי עכור. למה דווקא היא? כי היא דתייה שקיבלה מיקרופון, לצד יובל אלבשן החילוני, שעתיים בכל יום מימי חול המועד. וחצי מיקרופון לדתייה הוא "הדתה".
אחד המתלהמים השווה בין הסבא החרדי שלו לבין עמרוסי, ואמר שבניגוד לאמילי, סבא שלו לא אמר בסוף כל משפט "בעזרת השם", וזאת ההוכחה שמה שעמרוסי עושה זאת "שטיפת מוח" ל"החזרה בתשובה".
ואולי ההבדל הוא פשוט שבניגוד לסבא שלו אמילי קיבלה מיקרופון? וברגע שאישה דתייה קיבלה מיקרופון, זו "הדתה", השם ישמור.

* מי שמע על הר נבו? – לפני קצת יותר מארבע שנים, התלוויתי לחיים גורי, במפגש עם בני נוער. פרסמתי אז את רשמיי מן המפגש. בין השאר, כתבתי את השורות הללו: "גורי, בן התשעים, היה במיטבו. חד כתער, צלול כבדולח, רציני ובעל הומור, יודע על פה את השירה העברית.
"ובני שיחו?
"כאן בהחלט נכונה לי אכזבה, לנוכח השילוב הקטלני של בּוּרוּת ועילגות. כפי שהוא נוהג לעשות במפגשים עם נוער (במידה רבה של מזוכיזם, יש לציין) גורי קרא (כלומר דִקלם על פה) באוזניהם את שירה של רחל 'מנגד'. זהו שיר אהבה יפה, שכל נערה יכולה להתחבר אליו ולהזדהות עימו... אבל לשם כך עליה להבין אותו. וכדי להבין אותו, ואת המילים המסיימות אותו 'איש ונבו לו על ארץ רבה' היא צריכה לדעת מהו הר נבו, ולהכיר את הפסוק 'כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא.' ובכל הקהל לא היה אפילו נער אחד או נערה אחת, המכירים את פסוקי היסוד הללו, שחייבים להיות לחם חוקו של כל נער יהודי."
אולי השורות הללו מסבירות מדוע ממש, אבל ממש, איני מתרגש מבהלת ה"הדתה". לעומת זאת הבערות, עם הארצוּת, בהחלט מדריכות את מנוחתי.

* הצדיק – הסקס-מנייאק "הרב" ברלנד, שוחרר מהמקום הראוי לפושעים כמותו – בית הסוהר, בשל מצבו הבריאותי. כיוון ש"הרב" הודה במעשיו ואף אמר שעל פי התורה צריך לסקול אותו, ניתן היה לצפות מהמוני חסידיו שיתפכחו ויפנו לו עורף. אבל אצל חסידים שוטים (גם של פוליטיקאים חילוניים) אין דבר כזה. "הוא זכאי", "אין כלום", וכלל לא חשוב מה עולה בחקירות ובבית המשפט. הם מסבירים שאנשים רגילים כמונו אינם מסוגלים להבין את מעשיהם של אנשים ברמה "רוחנית" כזאת, שהחוקים וההלכות הרגילים אינם חלים על צדיק שכזה ואסור לנו להטיל ולו צל של ספק ספיקא בצדקתו.
קראתי עדויות מאומן. "הרב" הסוטה הגיע לקבר של ר' נחמן מברסלב, מלווה בשומרי ראש אוקראינים ששכר. בהגיעו, התנפלו שומרי הראש באלימות על הקהל, כדי לפנות מקום לברלנד. היו פצועים, עצמות שבורות.
צדיק.

* צוהר לדיאלוג? – קריאת ספר של עמוס עוז היא חוויה לאוהבי השפה העברית; שפה יפה, עשירה ומדויקת. כל ספר שלו מעורר עניין. כמובן הרומנים שלו, שרובם הם גם סיפורים נפלאים, אך גם ספריו הפובליציסטיים, שאיני מסכים כמעט עם אף מילה הכתובה בהם.
כזה הוא גם ספרו החדש, "שלום לקנאים"; ספרון קטן, ובו שלושה מאמרים. לפחות על פי היומרה שלו, הספר שונה מספריו הפובליציסטיים הקודמים, בכך שהוא פותח צוהר לדיאלוג, ואין הוא רק הטפה של עמדותיו. כך הוא אמר בפירוש בראיון ל"ישראל היום" לקראת צאת הספר, וגם בפתח הספר. לכן, ראוי לשפוט את הספר על פי היומרה הזאת.
עמוס עוז אמר פעם שהציונות היא שם משפחה ויש לה שמות פרטיים רבים. אני מסכים עימו. אין לי צל של פקפוק בכך שהוא ציוני והגותו ציונית, הגם שהציונות שלו שונה משלי, לא רק בפתרונותיה המדיניים, אלא גם בתשתית ליבתה. הציונות של עוז היא ציונות כמקלט, ואני דוגל בציונות כייעוד לאומי. הציונות שלו מינימליסטית, מידותיה כמידות המקלט, והתפיסה הציונית שלי אחרת לגמרי.
האם ספרו הוא באמת הזמנה לדיאלוג עם יריביו האידיאולוגיים? המאמר הראשון בספר עוסק בקנאות באשר היא. הזדהיתי עם רוב הכתוב בו, ואהבתי את העובדה שהוא יצא נגד הקנאות משמאל, האנטי והפוסט ציונית, כפי שהוא יצא נגד הקנאות הימנית.
מאמרו השני עסק במהות היהדות, ברוח הספר המצוין שלו ושל בתו "יהודים ומילים". גם עם רוב הכתוב במאמר זה אני מזדהה, למרות שיש בו קצת נטייה למסר של דיכוטומיה בין הרוחניות היהודית לפיזיות היהודית – הקשר הממשי לארץ ישראל.
המאמר השלישי עוסק בליבת המחלוקת הפוליטית, בסוגיה המדינית. כאן המסר שלו חד משמעי – אם לא יהיה מיד פתרון שתי המדינות, תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן.
לצערי, במאמר הזה הוא מנסח היטב מסר פשטני ורדוד. האם יש במאמר זה פתיחות לדיאלוג? יש כאן ניסיון לגרום ליריביו להקשיב לו, אך אטימות לעמדות השונות משלו. יחסו לעמדות אחרות, היא של "הבנה לפחדים" של יריביו. כלומר, הוא מציג אמת מוחלטת, צדק מוחלט, ומי שגישתו שונה, פשוט פוחד. והוא טוען, באבירות, שיש להבין את הפחדים ולחבק אותם ולא לבוז להם וכו' וכו'. ואין גישה יותר פטרנליסטית, פחות מכבדת, פחות אטומה ויותר מתנשאת, מן הגישה הזאת.
אין כאן צוהר אמיתי לדיאלוג.

[אהוד: ידידי המשורר חיימקה שפינוזה אומר על עמוס עוז כי כמעט כל דבר חדש שהוא אומר אינו אמיתי, וכמעט כל דבר אמיתי שהוא אומר אינו חדש].

* הנראטיב השרלטני – שאול אריאלי פירסם מאמר ב"הארץ", שהשורה התחתונה שלו היא שישראל היא סרבנית שלום, בניגוד לפלשתינאים.
בתגובה, פרסם בני בגין מאמר, המוכיח שעל פי החלטותיהם של הפלשתינאים והצהרות מנהיגיהם, כולל הטריות ביותר, אין כל השלמה עם קיומה של ישראל ושום נכונות לוויתור על דרישת "זכות" השיבה, שמשמעותה חיסולה של המדינה היהודית באמצעות הצפתה במיליוני פלשתינאים.
שאול אריאלי פירסם מאמר תגובה, וממש הדהים בטיעוניו. שוב, המסר הוא שאין שלום כי אין פרטנר ישראלי. ועל מה הוא מתבסס? ראשית, הוא טוען שהפלשתינאים לא דחו את הצעות אולמרט. כזכור, אולמרט קיבל את הדרישה החצופה לנסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" אלה או אחרים) וקיבל עקרונית את דרישת "זכות" השיבה בהסכימו בפועל לכניסת אלפי "פליטים" לכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה. הפלשתינאים, כזכור, דחו את ההצעה, כפי שאבו מאזן עצמו הצהיר, בהסבירו את הדחייה בפער העצום בין הצדדים בנושא "זכות" השיבה.
אבל לאריאלי יש נראטיב אחר. הוא מצטט את העבריין השרלטן אהוד אולמרט, כעד אמין לטענתו. הוא ציטט את אולמרט שאמר שהפלשתינאים לא קיבלו את הצעתו, אך גם לא דחו אותה, ואילו הוא היה נשאר בתפקידו, היה מתחדש המו"מ.
כל ילד מבין מהו הנראטיב שהעבריין השרלטן מנסה להציג כאן. הוא הרי מספר לנו את הסיפור על הקנוניה של הימין הקיצוני, משטרת ישראל, הפרקליטות וכל ערכאות בית המשפט לתפור לו תיק כדי לסכל את השלום הקוסמי שהוא או-טו-טו עמד להביא על ישראל, על המזה"ת ועל העולם כולו. נו, זאת ה"הוכחה" של אריאלי.
יותר עלוב ומטופש מזה הוא לא מצא.
הוא גם מחפש במיקרוסקופ שברי אמירות פלשתינאיות שיש בהן לכאורה גמישות מסוימת. וכמובן שהוא לא יחמיץ את דבריו המפורסמים של אבו מאזן בראיון לערוץ 2, על פיו הוא לא יחזור לצפת, אלא יישאר ברמאללה. כמובן שאין כל משמעות לדברים. אפילו בראיון התעמולתי הזה, שהיה כלי בלוחמה פסיכולוגית פלשתינאית, הוא לא אמר בשום אופן שהפלשתינאים מוותרים על "זכות" השיבה. הוא בסך הכול דיבר על פלשתינאי אחד, הוא עצמו, שלא יממש אותה בפועל בחזרה לביתו בצפת. ולמחרת הוא התראיין לכלי התקשורת הפלשתינאים והבהיר זאת באופן חד משמעי, ואף הצהיר שלאף מנהיג אין סמכות לוותר על "זכות" השיבה.
אבל את אריאלי העובדות לא מזיזות מדבקות בנראטיב. לטענתו, לא חשוב מה אומרים הפלשתינאים בפומבי, אלא מהם אומרים בחדרי חדרים. אבל גם בסרט הזה היינו, בהסכם אוסלו. גם אז התפתינו להאמין שמה שהם אומרים לעמם זו תעמולה, ומה שהם אומרים לנו מחייב אותם. המציאות הוכיחה את ההיפך.

* טוב ליהודים? – האם הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס טוב לישראל? היחסים הפנימיים בין הארגונים הללו אינם מעלים ואינו מורידים מבחינתה של ישראל. מה שרלוונטי לישראל, הוא האם יפורק חמאס מנשקו, תפורק הזרוע הצבאית שלו, ומולנו תהיה רשות אחת, עם שליטה מלאה על כל כוחות הביטחון וכל הנשק. וזה, למרבה הצער, לא קיים בהסכם. וכיוון שזה לא קיים, זה גם לא פיוס. ולכן השאלה האם הפיוס טוב לנו, לא רלוונטית משום בחינה.

* היתה מלחמה? – מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה במובנה מרחיק הלכת ביותר. הפלשתינאים תקפו את ישראל, ירו מטחי טילים על אזרחיה, וממשלת ישראל המשיכה להתחנן בפניהם, "שקט תמורת שקט." כך היה גם לפני היציאה למבצע הקרקעי. ישראל נעתרה לכל בקשה של הפסקת אש – 12 הפסקות אש, שבפועל היו חד-צדדיות, גם במחיר פגיעה באופנסיבה הישראלית.
אין זה מפריע לתועמלנים ומסיתים לפרסם פשקווילים כמו זה שפירסם בראשית יוּני רוגל אלפר, ובו הבטיח לאזרחי ישראל "צוק איתן טורבו" בקיץ, כי הרי ברור שזה מה שהממשלה רוצה. ולכן הממשלה מדרדרת למלחמת בעזה. "זה ברור כשמש הים תיכונית... הממשלה גמלה בלבה להגדיל את הסיכוי למלחמה בקיץ."
לא רק הממשלה רוצה בכך, אלא גם אזרחי ישראל צמאי הדם. "תגובת האזרחים נתונה מראש. הם ימצאו מפלט בלאומנות קיצונית, בהתלהמות גזענית וחשוכה, במאוויים אפלים, רצחניים, פשיסטיים."
אז הנה, הקיץ חלף, ושוב התברר שהפשקוויל הזה, כמו כל תעמולת השוקניה, היה הבל ורעות רוח. לא היתה מלחמה, כי ישראל אינה רוצה בשום אופן במלחמה, וכי חמאס עדיין מורתע בזכות מלחמת "צוק איתן".

[אהוד: עיתון "הארץ" שורץ פסיכופאטים. כך גם תגובתם לנאומו האחרון של טרמאפ. הם כנראה תומכים באיראן].

* אמר את המובן מאליו – הצהרתו של יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, ש"הרשימה המשותפת" אינה יכולה להיות פרטנר קואליציוני של מפלגתו, היא מובנת מאליה, ולא היתה אמורה לתפוס כותרות. מעולם לא היתה שותפות קואליציונית בין מפלגת העבודה לגלגוליה השונים, לבין גלגוליהן של המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת. זאת, מהסיבה הפשוטה, שתהום אידיאולוגית רובצת בין מפלגת העבודה, שהיא מפלגה ציונית פטריוטית, לבין "הרשימה המשותפת", שהיא רשימה אנטי ישראלית קיצונית. בכל עימות ומלחמה בינינו לבין אויבינו, הם תומכים ויתמכו אוטומטית, ללא סייג, באוייב. איך הם יכולים לשבת בממשלה ישראלית, בקואליציה ישראלית?
איני רואה לנכון לשבח את גבאי על כך שאמר את הדברים, כפי שלא הייתי משבח אותו אילו אמר שאחת ועוד אחת שווה שתיים.
והרי התחזית – נתניהו, בנט, שקד ומירי רגב יכולים לנוח בשבועיים הקרובים. מרבית מתקפות הארס ופשקווילי השטנה של דבוקת שוקן, כולל מאמר המערכת של הדבוקה, יוקדשו למסע הסתה נגד גבאי. בארסנל הגידופים תככב המילה גזענות בהטיות שונות, וכן לאומנות, פשיזם וכמובן "הדתה". מה הקשר ל"הדתה"? אני אמרתי שיש קשר?

* התגלמות הדמגוגיה – מוסי רז מתחרע באבי גבאי, על הכרזתו שלא יקים קואליציה עם הרשימה המשותפת. תגובתו היא התגלמות הדמגוגיה:
"עצוב שגבאי חושב שהחרמת הערבים תעזור לו לקושש קולות מיהודים."
כלומר, גבאי לא שולל קואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית, תומכת אוטומטית ללא סייג באויבי ישראל ובטרור נגד ישראל, אלא הוא גזען ש"מחרים ערבים". והוא לא עושה זאת כי הוא פטריוט ישראלי, אלא כדי "לקושש קולות".
אבל אני קורא גם תגובות של ימננים שנלחצים מדבריו של גבאי, כי נוח היה להם לראות את מפלגת העבודה בדמותו של מוסי רז.

* יעלון – למי להאמין בפרשת הצוללות – ליעלון או לנתניהו? כאשר עליי לבחור אם להאמין לאדם ישר או לשקרן, באופן מפתיע אני מאמין לאדם הישר.

* ככה זה עובד – כאשר נתניהו התלהם במופע האימים שלו ב"השמאל והתקשורת" ש"עוד מעט יחקרו את קאיה. באזהרה," חסידיו השוטים שהריעו לו ידעו היטב שהוא מתכוון למשטרה ולפרקליטות. אח"כ החל גל "ספונטני" של הסתה נגד המשטרה, קריאה לפיטוריו של המפכ"ל (הקולב עליו הם תלו היה ליאור חורב). והיום נתניהו קפץ על העגלה הזאת, בדברי בלע נגד המשטרה. ככה זה עובד שם.

* עונג שבת – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא נאום של קיקרו, גדול נואמי העת העתיקה, כעורך דין בבית המשפט ברומא; נאום הגנה על המשורר אולוס ארכיאס שהיה המורה שלו לספרות בימי נעוריו. ארכיאס, בן ה-80, הואשם בשימוש שלא כדין באזרחות הרומית. קיקרו לא ניסה להגן עליו בטיעוני פורמליסטיקה (כנראה שמבחינת החוק היבש, אכן, ארכיאס לא היה זכאי לאזרחות), אלא ביקש לתת לו מעמד ייחודי בזכות גדולתו כמשורר וכמורה לספרות. הנאום הוא שיר הלל לשירה ולספרות וללימודי הספרות וההומניסטיקה, לעיצוב אדם טוב יותר ועולם טוב יותר.

* ביד הלשון: שקט שלפני הסערה – נשיא ארה"ב הצטלם עם הפיקוד העליון של צבאו והצהיר: "זה שקט שלפני הסערה." בכך, השתמש טראמפ בביטוי שגור בשפה העברית, שאף מצא את עצמו בזמר העברי. למשל, שירו של אהוד מנור "אי שם", שעימו ייצגה אילנית את ישראל לראשונה באירוויזיון (1973) נפתח במילים:
"בא חצי הלילה ואני ערה, / חלומות באים לסף. / זה השקט שלפני הסערה, / בוא נלך עכשיו."
ובשירו של אילן וירצברג "עד שתבוא האהבה": "מישהו עוצר את הדמעה / רגש מבקש מוצא / שקט שלפני הסערה."
ועוזי חיטמן כתב דווקא על "שקט שאחרי הסערה": "פתאום יש שקט – אחרי הסערה, / החלון פתוח – והרוח על פניי. / עושה את כל הדרך חזרה, / לא יודע מה עומד עוד לפניי. ... פתאום יש שקט אחרי הסערה, / אני בא אלייך בפנים חתומות."
אז מהיכן מכיר טראמפ את הביטוי העברי?
פשוט. מקור הביטוי הוא בשפה האנגלית: The calm before the storm. הביטוי התאזרח בעברית, בערבית, בגרמנית ואולי אף בשפות אחרות.
אורי הייטנר