על ספרה של מאירה שפי
"צופן הדימויים – הממד החזותי בתאטרון המערבי"
רסלינג 2017, 257 עמ'
הספר שלפנינו חותר לאיזון המתבקש והמתחייב בין מה שמקובל כעיקר בעולם התאטרון – הטקסט, השחקנים, הבמאי – לבין מה שנחשב, למרבה תמיהה, כטפל לעיקר – הממד החזותי, התפאורה. הרי משמעות המילה תאטרון היא מקום שממנו רואים, לאמור: מה שרואים הוא לא פחות חשוב ממה ששומעים.
"צופן הדימויים" הוא ספר גדוש מידע בתחומים רבים: היסטוריה, תאטרון, אמנות פלסטית, ספרות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה. הידע המופיע בספר זה, למרות שהוא באמת חובק עולם – הוא כולו מכוון למטרה אחת – מעקב אחרי השינויים החלים בתחום החזותי בתאטרון במשך כחמש מאות שנה, מתקופת הרנסנס ועד שנות העשרים של המאה העשרים. הספר מוכיח שהתפאורה היא מרכיב חשוב בעולם התאטרון, ולא שרת.
יש הגיון בבחירתה של המחברת לא לכלול את המחזה היווני-רומי הקלאסי ואת המיסטריות של ימי הביניים בדיון העיקרי של הספר, הן משום מיעוט התיעוד, והן משום הסטטיות ששלטה בשתי תקופות אלו לגבי הממד החזותי.
אביא כאן סקירה קצרה, וממש לא מתיימרת להיות ממצה, של הידע הרב המובא בספר, כדי שהקורא יוכל להתרשם באיזה אוצר בלום מדובר:
הספר מזכיר שהתיעוד הממשי הראשון בתחום החזותי הוא בתאטרון הרנסנסי, שהתמקד בהישגי האדם, ולא בקטנותו אל מול האל. בתקופה הזאת מתבלטים סרליו וסקמוצ'י האיטלקים, והתפאורה בנויה משרטוט דו-ממדי המעניק אשלייה של תלת-ממדיות. בתאטרון הסוואן (1596) הבמה פורצת למרכז, והקהל סובב אותה משלושת כיווניה, כשההצגות מוותרות על תפאורה. נסיגה מתחוללת בתאטרון האנגלי (לאחר "הגלוב" השייקספירי) בימיו של קרומוול הפוריטני (אמצע המאה ה-17), שמוציא להורג את המלך צ'ארלס הראשון, נותן צו נגד בתי הימורים ותאטרונים, ואף הורס אותם. עם עלותו של צ'ארלס השני לכס המלכות חוזר גם התאטרון להווייה התרבותית האנגלית. בצרפת הוכנו מופעים בסוף המאה ה-16 בארמון הלובר, מופעים שמטרתם חנופה למלכות, ולשם כך הוכנה תפאורה מפוארת שכללה אפילו פעלולים של ירידת שחקנים (אצילים!) "מהשמיים".
בהמשך הספר מתואר הרקע לחדירת הבארוק לעולם התאטרון: המרד הפרוטסטנטי של לותר כנגד הכנסייה הקתולית, עם שחיתות האינדולגנציות שהעניקה תמורת תשלום, מלחמת שלושים השנה (1648-1618), ושלום וסטפליה שהכפיף את האזרחים לשליט, ולא לכנסייה. ממאפייני הבארוק: ניגודיות, דינמיות, דרמטיות, ברק וסלסול, החצנת רגשות. האישים הבולטים בתקופה זאת הם ברניני וסבטיני האיטלקים, פירטנבך הגרמני, ג'ונס ורן האנגלים.
התאטרון הבארוקי הראשון באיטליה נוסד בפארמה. התפאורה היתה מפוארת מאוד, הבמה עמוקה, מכוסה בערפילים, בצדדים גומחות, ובתוכן פסלים. באופרה "אנדרומדה" שהוצגה בסאן קסינו בוונציה הוכן גם מופע של דאוס אקס מאכינה הפוך: מכונה מורידה דמויות "מהרקיע" אל הארץ. תאטרון הבארוק העדיף תפאורה מורכבת: הקהל ראה שמש שוקעת, שוק הנסגר בערב, ירח על מרכבת עננים, גיהינום בוער, העיר ירושלים ברקע, תפאורה מתחלפת – גן, עיר, יער, ים. רוחב הבמה היה בדרך כלל כרוחב האולם, כשבצדדים קלעים (פרגודים) מצוירים, מכונות מזיזות קטעי תפאורה, פתחים ברצפה, משם יצאו שחקנים, ולשם נעלמו. ג'ונס החליף את הקלעים על הבמה, והקהל ראה גינה פורחת, נוף מושלג, מרכבות יורדות מהשמיים. תאטרון הרנסנס תוכנן באורח הירארכי: כניסות ומושבים נפרדים לאצילים ולפשוטי עם.
עם המהפכה התעשייתית יורד המעמד של האצילים, ועולה מעמד הבורגנים. במאה ה-18 מתחוללות גם המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית, ובתקופה הזאת פורח הסגנון הרומנטי. האישים המשפיעים בתקופה הזאת הם המשורר גיתה, שהיה גם מנהל אמנותי של תאטרון ויימאר, משפחת האדריכלים האיטלקים לבית ביביאנה ופיליפ דה-לותרבורג. מאפייני הממד החזותי בתקופה זאת: נופי בראשית, חורבות נטושות, נופים ובעלי חיים מעולמות רחוקים (בעקבות מסעות ג'ימס קוק).
הספר מתאר את השינויים שחלו בתאטרון במאה ה-19 – אמנם האולמות גדלו משמעותית לכדי אלפי מקומות ישיבה, אבל ההפרדה המעמדית נשארה בתוקף. התפאורה בתקופה זאת מוותרת על פרגודים זזים במסילות, ובמקום אלה מוקמות קומפוזיציות אלכסוניות המדמות עומק, על הבמה יש מספר מסכים, וגם נוסתה במת קהל מסתובבת. הגישה הכללית – תפאורה ריאליסטית. ב"הסוחר מוונציה" הוקם גשר על הבמה, וכן ציור של טירה. ב"חלום ליל קיץ" הוצגה תפאורה המדמה את אתונה בימי תזאוס.
שני אישים שהטביעו את חותמם בתקופה זאת – המלחין ואגנר, שהקים אולם אופרה בביירויט ללא יציעים, כשמושבי הקהל מסודרים במניפה משופעת, תבנית המשווה בין המעמדות. התזמורת היתה מוסתרת, והמסכים הענקיים היו מתחלפים. מחדשים אחרים בתחום התאטרון והתפאורה הם ג'ורג' השני, דוכס זקס-מינינגן וצ'ארלס קין שמרשה לעצמו לשנות את הרקע לרצח יוליוס קיסר (במחזהו של שייקספיר), בהעבירו את האירוע מהקפיטול אל הפורום, ובניית תפאורה בהתאם.
מה עוד קרה במאה ה-19? הנטורליזם והריאליזם חודרים אל עולם התאטרון, וכל זה בהשפעתם של מארקס ואנגלס, דארווין, אמיל זולא, איבסן, סטניסלבסקי, צ'כוב, מקסים גורקי. הנטייה היא לנטוש את פאר גיבורי הקלאסיקה ואת הגיבורים המסתוריים של הרומנטיקה, ולהתרכז באדם הפשוט. הזרמים האלה קראו תיגר נגד ההפרזה שבתאטרון, נגד השקר בדרמה, נגד תפאורה מוגזמת. הם שאפו להעמיד על הבמה את האביזר עצמו – שולחן, ארון, פסנתר, ולא ציורים של אביזרים אלה. בהנחיות של איבסן ל"בית בובות" מתואר פנים מפורט עם ריהוט רגיל של בית נורבגי. סטניסלבסקי דאג לדיוק אוטנטי של מראה הבמה במחזה "חופשה בכפר" של טורגנייב. במחזה "בשפל", בעקבות מקסים גורקי, התפאורה מדמה בית מחסה לחסרי בית. בעייה מתעוררת כשצריך לתאר טבע, כמו בנדודיו של המלך ליר והשוטה. כאן הנטורליזם צריך להתפשר עם ציור במסך האחורי, כי הרי אי אפשר להביא את המציאות לבמה.
בסוף המאה ה-19 ראשית המאה ה-20 הזרם השולט בתאטרון הוא הסימבוליזם, זרם המתחבר אל הפנטסטי, אל הדמיון, אל המרגש, המכאיב, הנסתר מהעין. האישים הבולטים הם מטרלינק, אוסקר ויילד, גוסטב קלימט, ויליאם באטלר ייטס, סטרינדברג. המחזות שהתוו את הדרך הם בעיקר "הציפור הכחולה", "פלאס ומליסנדה" של מטרלינק, ו"סלומה" של אוסקר ויילד. התפאורות מופשטות, מסתוריות, חידתיות, דיכאוניות.
המחברת מקדישה פרקים מיוחדים לאדולף אפיה ולאדוארד גורדון קרייג שפעלו בהשפעת התאטרון היפני והאר-נובו, והדגישו את חשיבות החזות על פני הטקסט. קרייג טען שהמילים הן גוף המחזה, אבל הקו והצבע הם לב המחזה. ואולי דבריו אלה של קרייג יכלו להיות המוטו לספר שלפנינו.
בתחילת המאה העשרים מתבלט הזרם האקספרסיוניסטי בתאטרון, שתווי ההיכר שלו הם: הזיות, תעתועי פנטזיות, הוויות חלומיות וסיוטיות, פחד קיומי, פסימיות, קטסטרופות. בין המחזות של הזרם הזה: "מחזה חלום" של סטרינדברג, "הבורגנים של קלאי", "מבוקר עד חצות" ו"גז" של ג'ורג' קייזר, "הדיבוק" של ש' אנ-סקי בבימוי וכטנגוב, "לילה בשוק הישן" של י"ל פרץ. התפאורה במחזות אלה היא אפלולית – מסך שחור, קירות לא ישרים, חלקי מציאות מעוותים, פינות חשוכות. השפעה גדולה על זרם זה מגיעה מהקוביזם של פיקאסו, ומהרקעים המעוותים בציורים של מארק שאגאל.
הזרם האחרון שזוכה לסקירה בספר זה הוא הקונסטרוקטיביזם, שנושא דגלו הוא מיירהולד, האיש התמים שהאמין שאפשר לדבר בחופשיות על אמנות בעידן סטלין, ושילם על כך בחייו (הוצא להורג ב 1940). גישה קונסטרוקטיביסטית מבקשת לקשור בין החיים לאמנות. לאמנות יש תפקיד לקדם את החברה. מיירהולד מושפע מהתאטרון היפני, ובנה תפאורה שאיננה חיקוי למציאות. במחזות שהוא ביים ניתן לחזות בפיגומים, במבנים גיאומטריים, מדרגות, מגלשות. הוא שילב את הטכנולוגיה באמנות. תפאורה מיוחדת במינה הוא הקים בהצגת המחזה "רביזור" מאת גוגול: על הבמה חצי מעגל, ובתוכו 15 דלתות.
הספר מלא וגדוש במידע מתחומים רבים ושונים, שכולם משיקים לתאטרון ולתפאורה. המחברת חושפת ידע חובק עולם, ויחד עם זאת, ההרצאה (הרהוטה מאוד!) שווה לכל נפש, וגם הדיוט בתחום יכול ללמוד וליהנות. כל פרט, כל מונח מקצועי, מוסבר ומבואר, והמחברת גם טורחת להביא תמצית המחזות עליהם היא דנה. אני מאמין שזהו ספר חובה לכל מי שעניין לו בתאטרון, וכל מי שמוקיר השכלה ותרבות. אני גם מניח שהמחברת תשקוד בקרוב על כרך נוסף שידון בתפאורה בזרמים נוספים במאה העשרים והעשרים ואחת, כגון הסוריאליזם, האבסורד, וכן, אולי גם התאטרון הישראלי.
משה גרנות