בהרצאות שאני נושא על נעמי שמר ושירתה, אני מנסה להפריך את האקסיומה על המהפך שחל, כביכול, בהשקפת עולמה ובעמדותיה הפוליטיות לאחר מלחמת ששת הימים (או יש אומרים לאחר נישואיה למרדכי הורביץ), כאשר חצתה את הקווים ועברה מהשמאל לימין, מתנועת העבודה ל"גוש אמונים".
טענתי היא, שנעמי שמר דבקה כל חייה בערכים ובדרך עליהם התחנכה בביתה, בקיבוצה – כנרת ובתנועת העבודה. ובשימוש בשיריה אני נוהג לומר שהיא המשיכה כל חייה לשיר את "שירו של אבא" ופתאום מצאה עצמה כ"איש מוזר".
עם צאת הביוגרפיה המצוינת שכתב על נעמי שמר מוטי זעירא – "על הדבש ועל העוקץ" (הוצאת "כתר", 499 עמ'), הסתקרנתי מאוד האם הספר יאושש את טענתי? האם הוא יגרום לי לבחון אותה מחדש? או אולי הוא יציג עמדה אחרת שלא תשכנע אותי?
הספר מחזק באופן משמעותי את הטענה. הוא גם מוסיף לה רובד שלא הייתי מודע לו – המשמעות המכוננת של מלחמת השחרור והקרבות על עמק הירדן, בהם איבדה רבים מחבריה הקרובים, על עיצוב השקפת עולמה זו (הפרק על מלחמת השחרור הוא, בעיניי, הפרק החזק והטוב בספר).
בהגיע נעמי שמר לגיל מצוות, לקחה אותה אִימהּ, רבקה, לטיול חניכה אל מקורות הירדן. טיול מכונן זה, על פי עדותה של נעמי עצמה, היה ההשראה לשירה "לשיר זה כמו להיות ירדן"; אחד השירים שביקשה שיושרו בהלווייתה. "השנה היא 1943, ימי מלחמה בארץ, סכנה לנוע בכבישים, וחשש גדול מהתנכלויות ערבים. לרבקה זה לא הפריע – זאת ארץ ישראל שלנו, וצריך להכירה דרך הרגליים". במכתב לאִמהּ לאחר כתיבת "לשיר זה כמו להיות ירדן", כתבה נעמי: "עניין של עשרים ותשע שנים קטנות. את רואה? שום דבר לא הולך לאיבוד!"
את החינוך, ברוח זו, לא קיבלה נעמי רק מהוריה, אלא גם ממדריכיה ומוריה. "בסוף כיתה י"א יצאו תלמידי בית ירח, עם כיתה מקבילה מבית הספר בעין חרוד, לטיול בן תשעה ימים לעקבה, שעל חוף ים סוף. הדרך היתה קשה ומפרכת, ולא פעם שקעו בחול ונדרשו לדחוף בידיהם את המשאיות. מדי פעם עצרו, פרשו כיסוי בד גדול בין שתי המשאיות, ותחתיו הרביצו המורים תורה, כראוי ל'טיול לימודי'. סטולר, המורה לגאוגרפיה, הסביר על הגאולוגיה של האזור; שמואלי, המורה לבוטניקה, לימד על צמחיית המדבר; ושלמה נאמן – מחנך כיתתה של נעמי והמורה לתנ"ך – הקריא את סיפורי יציאת מצרים. כשהגיעו לעקבה, מפרץ אילת נפרש לעיניהם במלוא יפעתו, נעמד משה כרמי – המורה הנערץ ומחנכה של הכיתה מעין חרוד – והכריז התרגשות: 'וארשתיך לי לעולם!'
תוך כדי נסיעתם בחזרה הביתה, על הספסלים בחלק האחורי של המשאית, חיברה נעמי מילים חדשות לשירו של אלתרמן 'כחול ים המים', שהעבירו את ההתרגשות שחולל בהם הטיול: 'כָּחֹל יַם הַמַּיִם / יַמֵּךְ אֵילַת – כִּפְלַיִם / אוֹרִים כָּל שָׁמַים / אֵיך אֵין כִּשְׁמֵי אֵילַת לָאוֹר. / אֵילַת הָאִירִי לָנוּ אוֹרָהּ / לִשְׁמֵך מִדְבָּר נַעֲבוֹרָה / וְלֹא נִסוֹג וְלֹא נַחְזוֹרָה / עַד אִם חִידַת יַמֵּךְ נִפְתֹּר. / יָם יָם יָמֵּנוּ / בָּדָד נִשְׁמַר עֲדֵי בּוֹאֵנוּ / אֱמֶת כִּכְלִי הַחֵן הוּא / עָלָיו בָּנָיו יֵדְעוּ לִשְׁמֹר'."
כפי שציינתי, קרבות מלחמת השחרור בעמק הירדן, הקרבות על כנרת ונפילת חבריה, היו בין האירועים שעיצבו את השקפת עולמה. אציג כאן מספר ציטוטים מתוך הפרק על המלחמה, שיכולים להאיר על הקשר בין החוויה, לבין עיצוב דרכה ותפיסותיה.
"המפקדה המקומית בכנרת כינסה לפגישת חירום כמה עשרות מחברי הקבוצה – כל חברי כנרת שיכלו להתפנות מעיסוקיהם הביטחוניים. הוחלט פה אחד שאת כנרת אין נוטשים, יהא המחיר אשר יהא... מי שיחפש את שורשיה העמוקים של תפיסותיה העתידיות של נעמי שמר ביחס לארץ ישראל, מן הראוי שיתבונן גם אל רגע היסטורי טעון זה, כשכנרת נלחמת על חייה במלחמת העצמאות. אנשי כנרת, קודרים ונחושים, כרתו ברית דמים עם אדמתם, והיא עמדה עכשיו למבחן עליון. כל שהוטבע בנעמי מילדותה צף ועלה ברגע משברי זה: החיבור הבלתי אמצעי לנוף העמק, לטבע, לחבורת האנשים המתעקשים להפוך פיסת ארץ חשופה ולוהטת למקום, לבית."
18 שנים מאוחר יותר, כתבה נעמי: "המלחמה הזו חצתה את חיי לשני חלקים."
על מהותו ומשמעותו של שירה "שירו של אבא", שאותו הזכרתי בראשית המאמר, כתב גם זעירא בספר: "החיבור בין החלוצים החילונים-ציונים-סוציאליסטים, שמאיר ורבקה נמנו עמם, אל היהדות הגלותית שבה מרדו, הוחזק – בניגוד מודע למחצה להכרתם האידיאולוגית, באמצעות הניגונים שעליהם התרפקו. במילות השיר הכניסה נעמי את תכניו של המעשה הציוני-חלוצי, כפי שהועבר לה דרך הוריה ודרך חיי הקבוצה שבנו: חציבה, בניין, נטיעה ('ארז במקום דרדר'), השתרשות, היאחזות בקרקע, אהבת הארץ, שילוב בין ישן וחדש."
בשנות ה-70 הצטרפה נעמי שמר ל"גוש אמונים" והיתה פעילה במאבקיו. האם נכון המיתוס שהיה זה חיתוך חד ושינוי קיצוני של עמדותיה?
מתוך הספר: "במהלכים המדיניים שיזמה מפלגת העבודה ראתה נעמי פגיעה בציפור הנפש של הציונות – אהבת הארץ ומעשה ההתיישבות. בכך היתה ללא ספק נצר נאמן למורשת תנועת העבודה ההיסטורית, לקבוצת כנרת שבה גדלה והתחנכה, ולעולמם הרעיוני של הוריה. 'אני, כבת כנרת, יכולה להגיד שכל עולמי עומד על הדבר הזה,' אמרה לדב גולדשטיין מ'מעריב' בדצמבר 1975, בעיצומו של הפולמוס הציבורי על הסכמי הביניים, 'ההתיישבות זו תכלית קיומנו כאן. כאשר אני רואה שעניין עצום זה נעשה לגרוטסקה והופכים אותו למעשה פלילי, זה בשבילי הפיכה שאינני יכולה לעמוד בה. אני מרגישה מחנק כבד. אין לי נשימה.'
"בהמשך הריאיון ציטטה לגולדשטיין ארוכות את ברל כצנלסון – מנהיג תנועת העבודה במשך שנים רבות יד ביד עם בן גוריון – שיצא כנגד תוכנית החלוקה בשנת 1937. 'זה מה שזועק אליי,' הוסיפה, 'העיקרון היסודי הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זהו עיקרון מופשט אבל נכון כל הזמן, תמיד, בלי קשר לתנאים, בלי קשר לבעלות הזמנית על שטחים, בלי קשר למהות השלטון החולף, בלי קשר לשאלה כמה יהודים חיים ברגע מסוים בארץ ישראל.'
"נעמי חוותה את נושא ההתיישבות בכל עוצמת רגשותיה, ובכך לא היתה שונה מאנשי רוח ואנשי ציבור רבים בקרב תנועת העבודה דאז, שלא יכלו להשלים עם הוויתור על שטחי ארץ ישראל, ובהם חיים גורי, יצחק טבנקין משה שמיר, נתן אלתרמן, ש"י עגנון ורבים אחרים. עבורה לא היתה זו סוגייה פוליטית, והתגייסותה למאבק הציבורי לא היתה התייצבות בזירה המפלגתית. 'אני היצור הא-פוליטי ביותר שפגשתי בימי חיי!' אמרה לדב גולדשטיין."
את שיוכה לימין, דחתה נעמי שמר מכל וכל, ובמאמר ל"דבר" ציינה "אי דיוקים" בביקורת המופנית אליה: "היא איננה חברה בכל מפלגה שהיא, איננה מקבלת את ההבחנה בין שמאל לימין ולא את החלוקה בין 'שוחרי מלחמה ו'שוחרי שלום'. אחר כך מנתה אחת לאחת את אמונותיה: 'אם אתה מאמין בצדקתה של הציונות, אם ציון היא ביתך – כי אז ישנם דברים שלא תוכל לעשותם מבלי שתשכח ימינך: לא תוכל להעמיד את ציון למכירה... לא תוכל לגרש יהודים מציון... ועיקר העיקרים: לא תוכל לחיות בציון ככובש זר אפילו יום אחד, מבלי שהדבר יכרסם בצדקתך כחומצת מלח... כבת כנרת, שנתחנכה על ברכי 'דבר' – לא יכול להיות שום ספק, מהי גישתי שלי: לא אשמת שומרון... אלא אהבת ציון."
ואחרי שמנהיג מפ"ם יעקב חזן דיבר בהערכה (לצד המחלוקת) על חלוצי "גוש אמונים" ועל כך שהם היום נושאי דגל ההתיישבות, היא כתבה לאימהּ: "עכשיו אני במחנה אחד עם חזן ממשמר העמק ועם ראשוני חניתה ועם חיים גורי – תודי שלפחות החברה היא טובה."
ובסרטו של מוטי קירשנבאום "אל בורות המים", שהפגיש אותה ואת עמוס קינן, שני אוהבי ארץ ישראל שאהבתם הביאה כל אחד מהם לכיוון פוליטי שונה, אמרה:
"האנשים של ילדותי היו הרץ עם המקל בראש המחנה. אז איך זה יכול להיות שאני מעריצה את המתנחלים? הם הרצים עם הלפיד! זה כל כך עמוק בחינוך שלי: אני מעריכה את אלה שרצים עם הלפיד של יישוב ארץ ישראל."
(חלקו השני של המאמר יפורסם בשבוע הבא)

2. צרור הערות 18.10.17

* דוגמה אישית – עכשיו לכל עבריין / עבריין תנועה שייעצר / יעוכב יש מנטרה מן המוכן: "ליאור חורב."

* פחד משתק – ח"כי סיעת "כולנו" תקפו את החשוד ב.נ. שמשתלח בחוסר ממלכתיות אופיינית במשטרה ובגורמי אכיפת החוק. לעומתם, חברי סיעת הליכוד מילאו פיהם מים. למה? כי הם מ-פ-ח-דים.

* הצעה – אני מציע למנות את דוד ביטן למפכ"ל המשטרה.

* למי המפכ"ל נאמן – הרשת עמוסה במסע שיסוי שקרי ובזוי נגד מפכ"ל המשטרה, מצד עדרי חסידיו השוטים של נתניהו, בראשותו של ארז תדמור. הם קיוו שאם נתניהו מינה מפכ"ל, הוא לא יהיה נאמן לתפקידו ולחוקי המדינה, אלא יהיה משרתו הנרצע של אלילם המסואב, והטייח הגדול של השחיתות.
כלל אין זה מפתיע שהוא איכזב אותם. הוא מוכיח חוט שדרה, יושר, נאמנות, אזרחות טובה. אני בטוח שהוא יעמוד במסע השיסוי, ולא יתכופף בפני מחוללי המסע.

* ועוד עם שפם – עוד לא ראיתי אחד מאלה שכבר שנתיים משתלחים במפכ"ל המשטרה ומשמיצים אותו, כיוון שהוא מעז להיות דתי, ועוד עם שפם – שיורד על ברכיו ומבקש סליחה ומחילה. אל דאגה, גם לא נראה.

* חוק קרנות המזבח – הביטנים כבר מנסים לבשל את החוק לעידוד השחיתות השלטונית בישראל, על פיו ראש ממשלה מכהן לא ייחקר, וחקירתו תתקיים רק לאחר תום תפקידו. כיוון שהתירוץ שלהם הוא שראש הממשלה עסוק ותפקוד המדינה יפגע אם הוא יהיה עסוק בחקירות, אני מציע פשרה. ראש ממשלה מכהן לא יוכל להיחקר עד תום כהונתו, אבל ראש ממשלה שיש נגדו חשדות והוא לא נחקר, לא יוכל להתמודד על קדנציה נוספת. אחרת, ראשות הממשלה תהפוך לקרנות מזבח למנהיגים מושחתים.

[אהוד: ומה עם ההדלפות הבלתי-פוסקות מחקירות נתניהו ורעייתו? זה בסדר? זה לא מגמתי? את זה מפכ"ל המשטרה מאשר?]

* תיקון ש"ס – אין זה מן הנמנע, שש"ס יָתנו את תמיכתם בחוק קרנות המזבח, בכך שלא רק רוה"מ לא ייחקר לאורך תקופות כהונתו, אלא גם שר.

* קו אדום – האובססיה החולנית של נתניהו נגד התקשורת נמשכת. כעת הוא שב ומנסה לסגור את השידור הציבורי. על כחלון להודיע לו שזה קו אדום; שעל זה הוא יפיל את הממשלה.

* מגן העובדים – באחד התעלולים של נתניהו, בניסיונו לחסל את השידור הציבורי, הוא הציג את עצמו כמגִנם של עובדי רשות השידור, שעלולים להיות מפוטרים עם הקמת "כאן". עכשיו הוא יוזם את חיסול "כאן" ופיטורי כל עובדיו.
נראה לי שיש לו בעייה במיוחד עם עובדת אחת ב"כאן", שנשואה למי שמעז לסמן עצמו כמועמד לראשות הממשלה לפני יום העצמאות המאה של ישראל.

* מצעד הפשקווילים – כך כתבתי בצרור הקודם:
והרי התחזית – נתניהו, בנט, שקד ומירי רגב יכולים לנוח בשבועיים הקרובים. מרבית מתקפות הארס ופשקווילי השטנה של דבוקת שוקן, כולל מאמר המערכת של הדבוקה, יוקדשו למסע הסתה נגד גבאי. בארסנל הגידופים תככב המילה גזענות בהטיות שונות, וכן לאומנות, פשיזם וכמובן "הדתה". מה הקשר ל"הדתה"? אני אמרתי שיש קשר?
ובכן, להלן מצעד הפשקווילים מן השוקניה:
פשקוויל המערכת: "עולה ניחוח עז של לאומנות מדבריו... לשאת חן בעיני חוגי הימין ולנסות לקושש קולות בקרב שונאי הערבים בחברה... עמדות נפסדות... חיקוי זול של יו"ר יש עתיד... מפלגת ימין בתחפושת, שמדירה ערבים מהמשחק הפוליטי."
דניאל בלטמן: "מאחורי החיוך החמים והשפה הרכה והמכילה של אבי גבאי מסתתר בעצם איש ימין בעל נטיות קסנופוביות וגזענות לטנטית... מפלגתו תחרים בעצם 20% מאזרחי המדינה... מדובר פשוט בגזענות."
עודה בשראת – "גבאי מאותת שהוא קורץ מחומר לאומני אנטי-ערבי... דבריו של גבאי מרעילים את האווירה הציבורית. כאילו אין די בנזק שגורם הרעש מלהקת הימין הגזענית."
סלמאן מצאלחה – "הוא מוציא את האוכלוסייה הערבית כולה, על נציגיה שבכנסת, מההגדרה 'ישראלים'."
עבד ל. עזב – "המושג 'מרכז פוליטי' הוא שקרי מיסודו במקרה הטוב, ובמקרה האמיתי — הוא ימין לאומני ישראלי. כן, אתה לאומן ימני. ... אופורטוניסט... דרך הלאומנות והפשיזם... לאומן ימני חובב... מנהיג לאומן של מפלגה לאומנית... המפלגה הגזענית הזאת."
המשך יבוא.

* הסתה – בין שלל תגובות ההסתה והנאצה נגד אבי גבאי, על הודעתו המובנת מאליה, שמפלגתו – מפלגה פטריוטית ציונית, לא תשב באותה ממשלה עם הרשימה המשותפת – רשימה אנטי ישראלית קיצונית ותומכת אוטומטית באויבי ישראל ובטרור, נתקלתי גם בזוועה הזאת: "אבי גבאי הצטרף היום למחנה יגאל עמיר."
לא יאומן.
וחמור מזה – דבר ההסתה קיבל מיד עשרות לייקים ושיתופים.

* הקדוּשה על פי אבנרי – במאמר ל"הארץ" מביע אורי אבנרי תמיכה ב"זכות" השיבה של הפלשתינאים למדינת ישראל, מכנה אותה "זכות קדושה" וטוען שהיא חייבת להיות מעוגנת בכל הסכם שלום. אבל הוא מנסה להרגיע אותנו. אין מה לדאוג, רובם לא ירצו לבוא...
מעניין, כבר 70 שנה הם בוחרים להישאר במחנות פליטים, בתנאי מחייה קשים ומסרבים לכל הצעה להשתקם, בשל הכמיהה לממש את "זכות" השיבה. כבר דור חמישי מחונך על הרעיון הזה כעיקרון עליון. אז מה, כאשר יוצע להם לממש אותו, הם לא ירצו?
הרי באותו רגע המדינות שיש בהן מחנות פליטים ידחקו בכוח את יושביהם לישראל, אחרי עשרות שנות "אירוח". הרי ההנהגה הפלשתינאית תציג זאת כייעוד עליון, שמי שלא יממש אותו הוא בוגד.
"זכות" השיבה משמעותה הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, על מנת להטביעה בדמוגרפיה.
האם ישראל יכולה לסכן את עצמה, על סמך "הערכה" של אורי אבנרי, שבעצם רובם יגידו "לא, תודה"?
יש לומר בצורה ברורה – אין "זכות" שיבה. הערבים שתקפו את מדינת ישראל ביום הקמתה כדי להשמידה ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י שלוש שנים אחרי השואה, נושאים באחריות בלעדית ומלאה לכל תוצאות תוקפנותם. על הערבים למצוא פתרון לאותם "פליטים". אין לישראל כל נגיעה לנושא.
אל לישראל לקבל לתוכה ולו פלשתינאי אחד. איחוד משפחות? בשמחה. לא אצלנו. אל לישראל להוציא ולו אגורה שחיקה כ"פיצויים" לתוקפן. עם זאת, ישראל יכולה ותשמח להשקיע רבות בשיקומם של הפליטים במדינות ערב, מסיבות הומניטריות.

* הכו במתנחלים – לקראת עלייתי לכיתה ט', לפני 40 שנה, רציתי ללמוד במדרשת שדה בוקר. לבסוף התחרטתי, ונשארתי במסלול הרמת-גני הרגיל, לצד חבריי. אבל מאז, יש לי הערכה רבה למוסד החינוכי הזה, לערכיו, לדרכו, למה שהוא מעניק ומה שהוא מסמל. ולכן, כאשר מרחפת סכנה על עתידו, הידיעה הזו מרעישה אותי. חייבים למנוע את סגירתו.
אבל אני גם סולד מדמגוגיה ומפופוליזם, ולא אוהב להיות, כצרכן תקשורת, כלי משחק של אינטרסים. כתבתו של אילן לוקאץ' בערוץ 2 על סגירתו הצפויה של המוסד היא כזאת. הוצג בה כיצד הממשלה מסרבת להעביר כספים ולכן המוסד עומד לפני סגירה. למה? כי הממשלה מואסת במורשת בן גוריון, ואיך לא? גם המתנחלים משהו. מה הקשר למתנחלים? מה השאלה כאן? צריך קשר?!
ראשית, אני משוכנע שהמוסד לא ייסגר.
שנית, למרות שהכתבה היתה חד צדדית מאוד, הבנתי שמדובר במחלוקת מקצועית עניינית, כפי שקורית לעיתים תכופות, בין האוצר למוסדות ממומנים. האוצר בוחן את הדברים בעיקר דרך הכסף, והמוסד דרך המטרות שלו. האוצר בוחן את ההתנהלות הכספית של המוסד, והמוסד מבקש להמשיך לפעול ולממש את מטרותיו. בדרך כלל האמת נמצאת באמצע. וכמעט תמיד מגיעים בסופו של דבר לפתרון מוסכם. כך יהיה גם הפעם.
שלישית, ברור לי שהאיום בסגירה הוא מצד הנהלת המוסד, כדי להפעיל לחץ, וכל הסיפור של מורשת ב"ג וכו', נועד להפעיל לחץ ציבורי באמצעות פריטה על נימים עדינות של רגש ציוני פטריוטי בריא. כך גם הצגת התלמידים המקסימים שדיברו בכתבה. הם באמת מקסימים. ומה שהם מקבלים במוסד הזה באמת חיוני. ואהבתם לבית הספר שלהם מעוררת הערצה. אבל הם הרי לא יודעים באמת את הפרטים, וברור שהם פיונים במשחק ציני.
והדבר המכעיס באמת, הוא ההסתה – "הכו במתנחלים והצלתם את המדינה." מה המתנחלים קשורים לסיפור הזה, לכל הרוחות?

* למה לא עצרו אותו? – איך זה שעדין לא עצרו את ראש הכנופיה אויערבך, המסית הראשי, זה ששולח את פראי האדם החרדים להתפרע בירושלים, במלחמתם למען העריקה וההשתמטות? איזו חסינות יש לו?

* אמא, זה נגמר – ישעיהו גביש, יהודה יהודאי, אברהם ענבי, יחיאל אוגדן ויצחק סלע הם חמישה נערים, חברי הכשרת פלמ"ח, שנשלחו למשימת סיור לאורך גבול לבנון באוקטובר 1947 ונפלו בשבי הלבנונים. הם ישבו בכלא בביירות כשנה וחצי.
סיפורם מונצח בסרטה המרתק של שושי בן חמו "אמא, זה נגמר" – המילים שאמר ישעיהו לאמו כשפגש אותה במעבר ראש הנקרה, עם שיחרורו. זמן קצר טרם נפילתו בשבי, אחיו הבכור נפל בליל הגשרים.
כששושי החלה לעבוד על הסרט, ארבעה מחמשת השבויים עוד היו בחיים. ביום חמישי שעבר הלך לעולמו האחרון מתוך החמישה, אברהם ענבי, שזכה לצפות בבכורת הסרט בבית הפלמ"ח.
את ישעיהו גביש, מוותיקי קיבוץ יפתח, הכרתי לפני שלושים שנה, כשהוא ניהל את המכון לייעוץ ארגוני בתק"ם ואני הייתי מזכיר צעיר של אורטל ומרכז פורום מזכירי קיבוצים צעירים. מאז שמרנו על קשרים טובים עד מותו. אני גם חבר קרוב של בנו עפר, וזכיתי להיות בין המוזמנים להקרנה חגיגית של הסרט בסינמטק בראש פינה.
נהניתי מסרט מרתק, מלמד ומרגש. במיוחד התרגשתי מהקראת מכתבי השבויים ויומן השבי של יהודאי וממכתבי האימהות שלהם. איזו אצילות, איזו אמונה ציונית ואיזו אופטימיות בתנאים קשים כל כך. את הסיפור של ישעיהו וחבריו אני מכיר שנים רבות, כיוון שנכתב עליו הרבה בעיתונות הקיבוצית והגלילית. ובכל זאת, מה שלמדתי מהצפייה בסרט הוא הרבה מעבר למה שהכרתי. הכרתי את העובדות, בסרט נחשפתי לרוח.

* קנצלר בן 31 – סבסטיאן קורץ בן ה-31 נבחר לתפקיד קנצלר אוסטריה. האם אדם בגיל כזה כשיר לתפקיד זה, אם לא מבחינת גילו – מבחינת ניסיונו? יש לציין שקורץ הוא בעל ניסיון פוליטי, מיניסטריאלי ומדיני, כיוון שכבר בגיל 27 (!) כיהן כשר החוץ של ארצו.
ואצלנו? להלן רשימת מנהיגים שהחלו את דרכם בגיל צעיר במיוחד.
הרמטכ"ל הצעיר ביותר היה יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, שהחל את תפקידו ב-1949 בגיל 31. יש לציין ששנה קודם לכן, בגיל 30, הוא שימש כרמטכ"ל בפועל ופיקד על צה"ל במלחמת השחרור, בעת שהרמטכ"ל יעקב דורי היה מרותק למיטת חוליו.
השר הצעיר ביותר היה אריה דרעי. ב-1988, בגיל 29 בלבד, הוא מונה לתפקיד שר הפנים. בגיל 27 הוא היה מנכ"ל המשרד הצעיר בתולדות המדינה.
הח"כ הצעיר ביותר היה משה ניסים, שנבחר לתפקידו בגיל 24. הוא נבחר לכנסת הרביעית ב-1959 מטעם הציונים הכלליים, לימים – המפלגה הליברלית בליכוד. הציונים הכלליים, שהיתה מפלגה מאוד אשכנזית וחילונית, ניסתה לבנות גשר לעלייה מארצות ערב, שהיתה מסורתית ברובה, והציבה במקום ריאלי את בנו של הרב הראשי הספרדי הראשון לציון יצחק ניסים. לימים היה ניסים שר המשפטים והאוצר בממשלות הליכוד והאחדות.
ח"כים נוספים החלו את תפקידם בשנות העשרים לחייהם. רוני מילוא נבחר ב-1977 מטעם הליכוד בגיל 27. אהוד אולמרט נבחר ב-1973 בגיל 28 מטעם חטיבת "המרכז החופשי" בליכוד. הוא עלה לכותרות כבר בגיל 21, כאשר קרא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין בוועידת תנועת החירות ב-1966. סתיו שפיר ממפלגת העבודה נבחרה לכנסת בגיל 28. השרה גילה גמליאל מהליכוד נבחרה לראשונה לכנסת בגיל 29. מאיר וילנר, מנהיג רק"ח (חד"ש) נבחר בגיל 30 למועצת המדינה הזמנית ובגיל 31 לכנסת הראשונה.
מנחם בגין הקים את תנועת החירות, עמד בראשה והיה מועמדה לראשות הממשלה בגיל 35. למעשה, בגין היה המנהיג הבלתי מעורער של הזרם הרוויזיוניסטי בציונות מאז מותו של ז'בוטינסקי ב-1940, בהיותו בן 27 בלבד ועם הגיעו לארץ מונה למפקד האצ"ל בגיל 30.
ואילו יגאל אלון פיקד על הפלמ"ח, כוח המגן המגויס והמשמעותי ביותר ביישוב, כבר בגיל 27.
ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה היה בנימין נתניהו, שהחל את הקדנציה הראשונה שלו בגיל 46. אבל לעומת הקנצלר קורץ הוא היה כבר ממש זקן.

* ביד הלשון: סמליל – בליל שבת הקרוב נערוך אירוע השקה של אירועי שנת הארבעים לקיבוץ אורטל. בין השאר, נחשוף בערב זה את סַמְלִיל שנת הארבעים.
סַמְלִיל? לוגו בעברית.
אורי הייטנר