בחלקו הראשון של המאמר, עימתתי את המיתוס על פיו נעמי שמר עברה מהפך בדעותיה הפוליטיות לאחר מלחמת ששת הימים וערקה מן השמאל לימין, עם העובדות ההיסטוריות כפי שמופיעות בביוגרפיה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ". הציטוטים שהבאתי מהספר הצביעו על דבקות של נעמי שמר בדרך שעליה התחנכה בקיבוץ ובמוסדות החינוך הקיבוציים, דווקא בתמיכתה ב"גוש אמונים".
האם "גוש אמונים" הוא ממשיך דרכה הישיר של תנועת העבודה ונעמי שמר מגלמת את הרצף האידיאולוגי של התנועה?
על דבר אחד אי אפשר להתווכח – כך נעמי שמר ראתה את הדברים. לפחות בתפיסה שלה את עצמה ואת דרכה, היא פשוט המשיכה ללכת בדרך בה גדלה, גם כשהתנועה סטתה מן הדרך.
דומני שהספר מוכיח שיש לה בהחלט על מה להתבסס; שאת היסודות הערכיים, הרעיוניים של תפיסת עולמה, היא רכשה בבית, בקיבוץ, בחינוך הקיבוצי.
אין זה אומר שזו ורק זו דרכה של תנועת העבודה הציונית ההיסטורית. גם חלוקת הארץ צמחה בתנועת העבודה. הזכרתי, בחלקו הראשון של המאמר, ראיון עם נעמי שמר שבו היא ציטטה דברים של ברל כצנלסון בפולמוס החלוקה, ב-1937. בר הפלוגתא שלו בפולמוס הזה היה בן גוריון, גדול מנהיגי תנועת העבודה. בתנועת העבודה התרוצצו שתי אידיאולוגיות במקביל – אידיאולוגיה של שלמות ארץ ישראל ואידיאולוגיה של נכונות לחלוקת ארץ ישראל.
אולם חלוקת הארץ היתה נכונות פרגמטית להתפשר על מימוש הזכות שאינה ניתנת לערעור, כדי להשיג מדינה בחלק מן הארץ, או כדי להבטיח רוב יהודי מובהק, או למען השלום. מה שזר ומנוכר לדרכה של תנועת העבודה, מוטציה שהרחיקה לכת באופן משמעותי, היא הניכור לארץ ישראל, הבוז לזיקתנו בה ולזכותנו עליה, הניכור להתיישבות. ההתייחסות לישיבתנו בחלקים של א"י כ"כיבוש" – זו כפירה בעיקר. ונדמה לי, שהכפירה הזאת, יותר מעצם הנכונות לוותר על שטחים, היא שהכאיבה לנעמי שמר יותר מכל.
בוויכוח הפוליטי שהתפתח אחרי מלחמת ששת הימים, אכן מצאה עצמה נעמי שמר בצידו האחר של המתרס, לעומת המיליה החברתי שאליו השתייכה. הדבר כאב לה מאוד. היא חשה מוחרמת וכמי שנאלצה לשלם מחיר אישי ואמנותי כבד על הליכתה מחוץ לתלם.
האם תחושתה היתה מוצדקת, מבחינה עובדתית? בספר מופיעה ראייה אחת המצדיקה את התחושה – מועדון "צוותא", שבו הרבתה להופיע, חדל להזמין אותה.
מלבד זאת, אני בספק רב אם אכן הוחרמה. לי לא זכורה אף תקופה שבה נעמי שמר לא היתה פופולרית מאוד, ששיריה לא הושמעו בתדירות גבוהה בכל הערוצים והרשתות. דווקא באותן שנים היא זכתה בעיטורים ופרסים רבים ובראשם פרס ישראל.
שמר גם שמרה על קשרי חברות הדוקים עם יריבים אידיאולוגיים דוגמת שלמה ניצן ובעיקר חברתה הטובה במשך עשרות שנים, רבקה מיכאלי.
אולם עם רגשות ותחושות קשה להתווכח. אמחיש את תחושותיה דווקא באמצעות טקסט שאינו מופיע בספר.
כשמנכ"ל משרד האוצר פרופ' עזרא סדן, חניך תנועת העבודה ובנו של פרופ' דב סדן, מגדולי אנשי הרוח של התנועה וח"כ מטעם מפא"י, פרש מן השירות הציבורי, הוא הצטרף לתנועת "התחייה" והצהיר על תמיכתו בארץ ישראל השלמה.
נעמי שמר, ידידתו, כתבה לכבודו את השורות מלאות המרירות, שבהן סיפרה, בעצם, על עצמה.

עזרא סדן יצא מהארון / הוא לא ראשון, רבותיי, הוא לא האחרון
עזרא סדן, איש הכלכלה והתבונה / לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.
תרשה לי, עזרא, בתור חיילת ותיקה / במלחמה הזאת,
להכין אותך לבאות.
אז ככה: / בן לילה תהפוך
מחכם כספים ואיש תרבות / לשוטה הכפר שטועה באופן מהותי
שחוטא ומחטיא את הרבים
מקצץ בנטיעות, פשיסט וחולה עצבים.
אם אתה משורר / אתה הופך בן לילה לחרזן
באם סופר היית / מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן
כל אלה שקשרו לך כתרים / ושרו לך שירי תהילה בציבור
כל אלה שמגנים בגופם / על חרות המחשבה וחופש הדיבור,
כל אלה יעמידו אותך עכשיו אל עמוד הקלון.
יצביעו על משוגותיך / יחרימו אותך בשיחות סלון
בטורים של יום שישי / תהיה לבוז ולמשיסה
יאכלו אותך בלי מלח / יתלו אותך עם הכביסה
יוכיחו שנעשית / חסר נפש חסר טעם וחסר כישרון
וכל זה מרגע שיצאת מהארון.
על כן, עזרא סדן / בשביל מה שזה שווה
תרשום לפניך / שתמיכתנו נתונה לך בזה
ואם אתה קורא את זה עכשיו ומחייך
דע לך שתצטרך אותה, עזרא / ועוד איך.

כתיבתה של נעמי שמר עתירה בתכתובת עם מקורות ישראל – התנ"ך, ספרות חז"ל, סיפורי חסידים. הבקיאות שלה במקורות הללו מרשימה וכן הכישרון שלה לשזור אסוציאטיבית את המקורות הללו ביצירתה.
מאין נחלה נעמי שמר את ההיכרות האינטימית הזאת עם המקורות? גם זה מן הבית, מן הקיבוץ, מהחינוך הקיבוצי. קראתי לא מכבר את הספר "על שפת ים כנרת" – המספר את סיפורם של מחנכיה שושנה ועמינדב ישראלי, על דרכם בחינוך ובעיקר בכיתתם הראשונה, אותה חינכו שנים רבות – הכיתה שבה למדה נעמי שמר.
אילו משטרת ה"הדתה" הייתה קיימת באותה תקופה – אותה חבורת המורים החלוצים בבית חינוך בעמק הירדן הייתה הראשונה שמוקעת על עמוד הקלון.
וכך כתב עליהם מוטי זעירא בביוגרפיה: "שני המחנכים יתפסו מקום חשוב מאוד בעולמה של נעמי וירוו את יצירתה בעושר רוחני ובאהבה לשפה העברית ולמקורות היהודיים. 'הם הטמיעו את התנ"ך ואת רש"י ואת האגדות במחזור הדם שלנו,' סיפרה לימים, 'אני לא צריכה לפתוח ספר. אני לפעמים פותחת רק כדי לראות אם ציטטתי נכון, אבל בדרך כלל זה ספונטני בשבילי'."

כמה מילים על הספר עצמו.
ביוגרפיות הן הסוגה הספרותית האהובה עליי. לאורך השנים קראתי לבטח עשרות ביוגרפיות. וכיוון שיש לי למה להשוות, אני יכול בהחלט להגדיר את הביוגרפיה של נעמי שמר כביוגרפיה מצוינת, גם בהשוואה לביוגרפיות קודמות שכתב מוטי זעירא עצמו.
בעיניי, אין סיפור מעניין מסיפור חיים של אדם. חיי אדם הם הרומן המרתק ביותר. וכאשר מדובר באנשים שחייהם היו תוססים, יצירתיים, חיי עשייה – ואלה האנשים שכותבים עליהם ביוגרפיות, אלה הסיפורים הטובים ביותר. אולם כמו כל ספר – כדי שיהיה ספר טוב, אין די בכך שהסיפור יהיה טוב, חשוב שהוא יסופר בצורה מעניינת. וזו גדולתו של מוטי זעירא, בעיקר בספר זה. מוטי זעירא הוא ד"ר, אבל הספר הזה רחוק מכתיבה אקדמית משמימה, הוא הרבה יותר קרוב ליצירה ספרותית, לעט סופר. אמנם הספר כולו תיעודי אך הוא כתוב ונקרא כרומן מרתק. הוא מרגש מאוד ומעורר בעת הקריאה את מנעד הרגשות שבין בלוטות הדמע לבין הצחוק הסוער.
הספר נפתח בסיפור המשפחתי של הוריה של נעמי שמר ומסתיים בהלווייתה של הגיבורה. הוא מתאר במקביל שלושה צירים, האחוזים זה בזה באופן הדוק – חייה האישיים והמשפחתיים של נעמי שמר, חייה היצירתיים-אמנותיים, וחייה הציבוריים פוליטיים.

בספר נפלו מספר טעויות שראוי לנכשן לקראת המהדורות הבאות, שלבטח תצאנה. נעמי שמר התגייסה לחיל הנח"ל, אך לא לחטיבת הנח"ל שקמה רק ב-1982.
שמו של מגדל שלום לא נועד לבטא את שאיפת השלום שלנו, אלא הוא מנציח את שם אביהם של האחים מאיר, שבנו אותו.
בקרב האווירי בין ישראל לסוריה ב-7 באפריל 1967 הופלו 6 מיגים סוריים ולא 7.
מאיר אריאל שר את "ירושלים של ברזל" במסדר הניצחון על הר הבית בתום המלחמה ולא כעבור מספר שבועות והוא לא שמע לראשונה את השיר אחרי הקרבות בדרך לצפון. את הפרטים על "ירושלים של ברזל" לקח זעירא מכתבה בעיתון "הקיבוץ", שהיתה רצופה טעויות.
על שירה של נעמי שמר "פירות חמישה עשר" במחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו של מנדלי מוכר ספרים, כתב זעירא ש"ניכר היה בהם שאינם צומחים ישירות מעולמו המשכילי והאירוני של מנדלי ב'מסעות בנימין השלישי'."
אולם השיר הזה, דווקא, מבוסס בהחלט על הטקסט המקורי של מנדלי, המתאר את חמישה עשר בשבט בק"ק בטלון, ומתאר את הערגה לא"י מתוך המפגש עם פירותיה:
"ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו – וא"י נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אימנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!... אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה, כך מספר בנימין, היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בא"י. ומרבים לספר בביאת הגואל."
ובמילותיה של נעמי שמר: "ובתוך הפרי כל געגועיי."

נעמי שמר היתה אישה מצחיקה, ידעה להצחיק ואהבה לצחוק, גם על עצמה. בספר מופיעות אנקדוטות מצחיקות מאוד, ואסיים באחת מהן.
"כשהיה אריאל [בנה של נעמי שמר, המוסיקאי אריאל הורביץ] בן שנתיים, הגיע בן גוריון הזקן לבקר את נעמי. היתה זו שעת צהריים, אריאל ישן, ולפתע צלצל האינטרקום, ובן גוריון הודיע כי הוא נמצא בקומת הקרקע בכניסה לבניין.
'להעיר את הילד?' שאלה נעמי את מרדכי.
'אם נתחיל להעיר את הילד בשביל כל ראש ממשלה, לאן נגיע?!' ענה לה."

2. צרור הערות 22.10.17

* ארץ נהדרת – שבת. 5:00 לפנות בוקר. אזעקה ורעש של נפילות. רק לפני שעתיים הלכתי לישון. לא נעים. באמת לא נעים. כדובר צח"י (צוות חירום יישובי) תפקידי להעביר הודעות לציבור.
וכשחוזרים למיטה – עולות המחשבות. זה באמת לא נורמלי, ממש לא נורמלי לחיות ככה. מה פתאום הורים צריכים בשבת ב-5:00 בבוקר לתפוס את הילדים שלהם ולרוץ למרחב המוגן? עד מתי?
וכמובן שהמחשבות שלנו עם בננו הבכור, שזו השבת האחרונה שלו בצה"ל אך הוא נמצא על הגבול הסורי, לנוכח פני האוייב.
אבל דווקא המחשבות הללו מחדדות את התובנה. נכון, זה לא נעים. אבל הבה נבחן את הפרופורציות.
ישראל, המדינה היחידה בעולם שמיום הקמתה כל סביבתה חולמת על השמדתה (כולל מדינות שחתמו עימנו על הסכמי שלום) וחותרת להגשמת חלום זה. זה נתון, שהיכולת שלנו להשפיע עליו אפסית. עובדה זו מחייבת אותנו להשקיע בביטחון הרבה מעל ומעבר לכל מדינה אחרת.
ועם זאת, נוצרה כאן דמוקרטיה ליברלית משגשגת ומפותחת, רבת הישגים ומובילה בתחומים רבים בקנה מידה בינלאומי.
נכון, מדינה לא מושלמת, דמוקרטיה לא מושלמת, פערים סוציו-אקונומיים רחבים מדי, יותר מדי שחיתות; כן, יש עוד הרבה מה לעשות, מה לתקן, במה להיאבק ולאן לשאוף. ואסור לוותר.
אבל כדאי לראות את הדברים בפרופורציות הנכונות. כי באמת, בלי טיפת ציניות – יש לנו באמת ארץ נהדרת.

* פש"מ – אגב, לאחר האזעקה ציינתי זאת בפוסט בפייסבוק, ואיזה פש"מ (פצצת שנאה מהלכת) כתב: "מלחמת שלום השחיתות." ואני בטיפשותי עוד שחקתי את מקשי המקלדת כדי לענות למנוול.

* שיטות של מאפיה – מפכ"ל המשטרה דיווח בתחילת השבוע, באיחור של מיספר שבועות, ליועץ המשפטי לממשלה, על "שיחה" שקיבל ממכר, ממקורבי "סביבת" ראש הממשלה, שבקולנוע אפשר היה להגדיר אותה כ"הצעה שאי אפשר לסרב לה," ובלשון החוק נכון להגדיר אותה כסחיטה באיומים.
אותו מקורב סיפר למפכ"ל ש"כועסים" עליו ב"סביבת ראש הממשלה," מכנים אותו "בוגד" ו"כפוי טובה," והזהיר אותו מפני פרסומים שליליים על אודותיו.
למה "בוגד"? כי נאמנותו היא למדינת ישראל, לציבור ולחוק, ולא לנתניהו. ולכן, משטרת ישראל ממשיכה למלא את תפקידה ולחקור ברצינות וביסודיות את החשדות נגד ראש הממשלה.
למה "כפוי טובה"? כיוון שמבחינת "סביבת ראש הממשלה" תפקיד המפכ"ל הוא צעצוע שאלשייך קיבל כמתנה, כטובה אישית, מראש הממשלה. בתמורה, מצופה ממנו לגלות נאמנות. לא נאמנות לתפקיד, אלא לצרכיו האישיים של הממנה, שמנוגדים למהות תפקידו של המפכ"ל.
ואכן, לא חלפו שבועות ספורים, והמתקפה יצאה לפועל, לקראת הזמנתו של רוה"מ להמשך החקירות.
כך פועלת מאפיה.
וזה כל מה שעומד מאחורי הספין על איזה "ליאור" או איזה "חורב".
וכל זה לא היה קורה אלמלא יכול נתניהו לסמוך על גדודי נאמניו, חייליו; עובדי אלילים חסרי חוש ביקורת מינימלי. לפני שבועות מיספר כתבתי כאן על מגמה שזיהיתי. פתאום, בבוקר בהיר אחד, באופן ספונטני, כמה כתבני ימין בפייסבוק החלו להשתלח במפכ"ל, לקרוא להתפטרותו, להיתלות בספין של "ליאור" "חורב". כך בדיוק היה בעבר כלפי ריבלין וכלפי יעלון (כשנתניהו רצה להיפטר מה"כתם" שדבק בו, כאשר גילה מנהיגות בהודעה המשותפת עם יעלון אחרי המעשה של אלאור אזריה, לפני שהבין לאן זורם הזרם העכור) ועוד. נראה לי שלפחות חלק מאותם כתבנים גם מאמינים, ממש משוכנעים, שהם כתבו באופן עצמוני את דף המסרים.
כאשר הספין הגיע לבשלות, הוא הופיע בגלוי בציוץ של הטוקבקיסט הראשי. בערך יחד עם תחילת המסע נגד אלשייך, התרעתי כאן גם כנגד מסע דומה נגד תאגיד השידור הציבורי. לא בכדי, שני המסעות הבשילו באותו השבוע.
ומי הבא בתור? גזרו ושמרו. אני כבר מזהה את חלחול הארס נגד גדעון סער.

* המאכער האסטרטגי – הציבוריות האוסטרית סוערת, בעקבות קמפיין סמוי בארומה אנטישמית שנוהל נגד הקנצלר הנבחר קורץ. מתברר שמי שעומד מאחוריו הוא ישראלי; המאכער האסטרטגי טל זילברשטיין, השותף להרעלת הציבוריות הישראלית כבר כשני עשורים.
זילברשטיין חשוד בפרשת הונאת הענק בה נחשד גם איש העסקים בני שטיינמץ. בעבר הוא היה חשוד בפרשיית השחיתות של עמותות ברק, ואף הוחלט להגיש נגדו כתב אישום, אולם לבסוף הוחלט לסגור את התיק, כי שתיקות המעורבים (ובהם ראש האופוזיציה הנוכחי) הצליחו להכשיל את החקירה.
זילברשטיין הוא מאכער אסטרטגי לכל דורש. הוא היה יועצו של אהוד ברק. אח"כ היה יועצו של יריבו המר של ברק – אהוד אולמרט, והשתלח בברק. אח"כ היה יועצו של יריבו המר של אולמרט – בנימין נתניהו. יד רוחצת יד, וידם של מאכערים מסוגו של זילברשטיין בכל, ויד כל בהם.
גם ליאור חורב שייך לזן המאכערים האסטרטגיים. הוא עבד עם שרון, הוא עבד עם אולמרט, הוא עבד עם כחלון. תמורת סכום נאה לא תהיה לו כל בעייה לעבוד עם נתניהו. כך זה עובד שם, לצערנו.
בשל התייצבותי לצד מפכ"ל המשטרה, בזכות דבקותו בנאמנות למדינה ולחוק ולא לנתניהו, שואלים אותי מכל עבר – אבל מה אתה אומר על העסקת ליאור חורב?
מה אני אומר? אני סולד מן ההעסקה הזאת. צר לי מאוד שמפכ"ל המשטרה משתמש בשירותיו.
אבל ברור לי ב-100% שאין צל צילו של קשר בינו לחקירות כלשהן. וברור לי לחלוטין, שכל הקמפיין נגד המפכ"ל בנושא, אינו אלא ספין ציני של החשוד בנימין נתניהו נגד גורמי אכיפת החוק, ואיני רוצה להיות אידיוט שימושי של הספין הזה.
אכן, תופעת המאכערים האסטרטגיים היא תופעה משחיתה. אנו רואים זאת היטב בסביבתו של בנימין נתניהו, ובמצעדי מקורביו ויועציו לחדרי החקירות של יחידת להב 433, כולל במעורבות מושחתת בעניינים הרגישים ביותר של ביטחון ישראל וכלכלת ישראל.

* תו התקן של דבוקת שוקן – אבי גבאי עבר השבוע מתקפה ארסית קשה מצד השמאל הרדיקלי, בהובלת דבוקת שוקן. מדי יום מופיע מקבץ של פשקווילים (כולל שני פשקווילי המערכת, מחצית פשקווילי המערכת מתחילת השבוע) המטיחים בו דברי נאצה ושיטנה, מבטאים את סלידתם ממנו. המילים המככבות במתקפה הפרועה הן לאומנות, פשיזם וגזענות. משום מה עוד לא הופיעה המילה "נאצי", אבל אולי הסיבה לכך היא שגדעון לוי ורוגל אלפר עוד טרם פישקוולו אותו.
אולם המתקפה הזאת אינה התקפה אישית על אבי גבאי, אלא מתקפה על השמאל הציוני לדורותיו. לא בכדי, אחד מצירופי המילים הפופולריות בפשקווילים הללו הוא "כמו קודמיו" עם ציטוטים המעידים על אשמתם.
במסגרת המסע, הציגה מערכת השוקניה כשֵׁרוּת לציבור רשימה של אמירות "ימניות קיצוניות". לצד כל אמירה כזאת מופיעה תמונה של אחד ממנהיגי השמאל הציוני לצד איש ימין, דוגמת סמוטריץ', בנט, אורי אריאל, וצריך לנחש מי אמר אותה. לרוב אמר אותה איש השמאל, כמו הרצוג או ציפי לבני, מה שמוכיח שכל הציונים אותו זבל לאומנו-פשיסטו-גזעני.
דוגמה להתבטאות לאומנו-פשיסטו-גזענית שהוקעה בחידון הזה, היא דבריה של שלי יחימוביץ': "אנחנו בוודאי לא פושעים. ברור לי שקיים סבל, אבל בעיניי, המפעל הציוני הוא אחד המפעלים המוסריים והצודקים ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית."
נו, מה? הוא שאמרנו: לאומנו-פשיסטו-גזענית. תו התקן של השוקניה היא: אנחנו פושעים. בוודאי. המפעל הציוני הוא אחד המפעלים האנטי מוסריים והבלתי צודקים בתולדות האנושות, שכל תכליתו הוא גרימת סבל לאחר.

* שלמה זנד צודק – צירוף המילים "שלמה זנד צודק" הוא האם-אמא של האוקסימורונים. הרי היצור האחרון עלי אדמות שניתן לומר עליו שהוא צודק, הוא הפוסט-היסטוריון הזה, שמפעל חייו הוא הכחשת עצם קיומו של העם היהודי "המומצא".
אבל מה לעשות, שלמה זנד צודק. הוא צודק במאמר שפירסם ערב שבת ב"הארץ", בהתייחסו לפולמוס בין אורי אבנרי לבני בגין בנושא "זכות" השיבה. אבנרי הסביר שהפלשתינאים לא יוותרו על "זכות" השיבה, ובצדק, כי זו זכות "קדושה", ולכן היא חייבת להיות מעוגנת בכל הסכם שלום. אולם הוא "מרגיע" (מרדים?) אותנו ב"הבטחה" שרובם לא ירצו לבוא בפועל אלא יסתפקו בפיצויים. שלמה זנד טוען שהוא טועה, שהפלשתינאים בהמוניהם יממשו את ה"זכות". הוא צודק.
זנד נוזף באורי אבנרי שזה לא מוסרי לתמוך ברעיון מתוך תקווה שהוא לא יתממש. ועל הדרך הוא גם משתלח בהצהרת בלפור הקולוניאליסטית, שאין בה אפילו מראית עין של צדק.

* אחרי החגים יתחד"ש – אני מצטער מאוד על כך שזהבה גלאון עוזבת את הכנסת. מצטער?! למה? כיוון שמוסי רז נכנס במקומה.

* יום הזעם – על מה ולמה משתוללים החוליגנים החרדים? הרי הם משתמטים בהמוניהם, כמעט ללא הגבלה. על מה הם זועמים?
לא להאמין. נגד חיובם לגשת ללשכת הגיוס כדי להשתמט. על כך כל הזעם. לגשת ללשכת הגיוס כדי להשתמט זה ביטול תורה, לעומת ימים שלמים של השתוללות והתפרעויות.
יש לציין שהחוליגנים הללו אינם כל החרדים אלא פלג אחד במגזר החרדי. אבל הראאד סלאח של הפלג הזה, שמואל אוירבך, ראש המדיחים והמסיתים, חסין כנראה מפני חקירה ומעצר.
השימוש בביטוי "יום הזעם" מעיד ממי הם שואבים את ההשראה למלחמתם נגד המדינה הציוינית.

* למה לא שומעים את קולם? – אני מרבה לכתוב על השד ה"הדתי"; אותו דחליל "הדתה" דמיוני שנכנס לחיינו הציבוריים, באיזו תאוות הרס ומדון. מה גורם לי לתחושה הקשה הזאת, לצורך לחזור לכך שוב ושוב? דומני, שהסיבה לכך היא המעורבות של כמה מארגוני ההתחדשות היהודית בקמפיין. והרי לאמתו של דבר, הקמפיין הזה מכוון בראש ובראשונה נגדנו, נגד מה שאנו מייצגים, כיוון שאנו מצליחים להכניס לחיים ה"חילונים" תרבות יהודית, חינוך יהודי, עם השפעה לטווח הרחוק. חב"דניק שמגיע לגן ותוקע בשופר כי הגננת רוצה קצת יידישקייט, מעניק איזו חוויה, אך אינו משפיע באמת. דחליל ה"הדתה" מנגן על פרנויות הוריות, ובשם הגנה על הילדים מפני איזו "הדתה", יוזמי הקמפיין מחזקים את התודעה על פיה היהדות היא "שלהם", היא "לא שלנו". ולכן, המעורבות של אותם ארגונים, שנובעת לעתים ממניעים אינטרסנטיים וכלכליים צרים, היא כריתת הענף שעליו אנו יושבים ופגיעה במפעל חיינו.
אני שייך שנים רבות לעולם ההתחדשות היהודית, ובין השאר ניהלתי במשך מיספר שנים את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, שלצערי כבר לא קיים. אני מכיר אישית את ראשי הארגונים והם פשוט לא מתחברים לי עם הקמפיין הזה. זהו קמפיין שמתאים לאור קשתי מ"הארץ", ל"פורום החילוני", לדוסופובים למיניהם; ואילו אנו רוצים לטשטש את הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים, ולהיות גשר לא רק בין הציבור הישראלי ותרבותו היהודית, אלא גם בין חלקי העם. לכן, הדבר הכואב לי ביותר בקמפיין הזה, הוא מעורבות חלק מן הארגונים.
ביום שישי נערך יום עיון מרגש מאוד לזכרו על מורי ורבי יריב בן אהרון במדרשה ב"אורנים", במלאת שנה לפטירתו. "המדרשה" היא בית המדרש שלי. חשוב היה לי, בהזדמנות זו, לשוחח עם ראשיה, לשמוע אותם. אולי פספסתי משהו? אולי באמת קיימת תופעת "הדתה" שמאיימת דווקא על ההתחדשות היהודית, ואני לא ידעתי?
שמחתי לשמוע מפיהם עמדה זהה לדעתי; זהה לחלוטין. אבל למה הם לא משמיעים את קולם? מסתבר שהם מזלזלים בקמפיין הזה, מתייחסים אליו כאל טרנד חולף וחסר חשיבות. לצערי, איני בטוח שהם צודקים. הלוואי שאתבדה.

* "גם-אני-לא" – רענן שקד ("ידיעות אחרונות") הקדים אותי. רציתי להיות הראשון שיוצא בקמפיין "גם-אני-לא" של גברים שלא פגעו ולא הטרידו. ומה יש לי לכתוב מתחת לכותרת הזאת? שום דבר. ואני בטוח שכמוני – רוב הגברים.

* המונולוג שלא נראה – וואו וואו איזה מונולוג יכול היה ליאור שליין לכתוב על השטויות של מרב מיכאלי.

* שפה זרה – צפיתי בראיון עם מרב מיכאלי בערוץ 2, ואין לי שום ויכוח איתה. למה? כי איני מסוגל להבין אותה. אנו מדברים בשתי שפות שונות. אני מדבר עברית. הו/יא מדבר/ת טרחני/ת.

* גלוריפיקציה לפשע – כתבת השער של "7 ימים", הנמתחת על פני שבעה עמודים, היא כתבת גלוריפיקציה לזוג שודדים. תועבה.
וכך הזהיר אותנו החכם מכל אדם מפני התופעה: "אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה, וְאַל תִּתְאָו לִהְיוֹת אִתָּם. כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם."

* מי שאינו מבין את הקשר – במלאת 20 שנה לשחרור הגולן וראשית ההתיישבות בגולן, נערכה ב-16 בספטמבר 1987 עצרת משותפת של מתיישבים וחיילי צה"ל במעלה גמלא. הדובר המרכזי בעצרת היה שר הביטחון יצחק רבין.
"זהו הישג בלתי רגיל, שילוב העוצמה הצבאית והיכולת ההתיישבותית. שני אלה באו יחדיו מאז ראשיתה של הציונות, בוודאי מאז הקמת המדינה. מי שאינו מבין את הקשר שבין השניים לא יבין מהו ביטחון של מדינת ישראל ומהי משמעותה של ההתיישבות.
"ההתיישבות היא הביטוי האמיתי של הכאת שורשים באדמה, כאן באדמת הבזלת של רמת הגולן. בעיניי, חיזוקה של ההתיישבות חשוב הרבה יותר מדברים אחרים והבעייה אינה רק מס שפתיים, אלא נכונות לממש זאת ונכונות לתת עדיפויות אמיתיות. חבל שאין תחושה של צורך להושיט יד להתיישבות. בראש ובראשונה זאת ארץ ישראל, זאת ההתיישבות, זה הביטחון.
"אתם, תושבי רמת הגולן, מהווים יחד עם צה"ל את קו ההגנה מול הסכנה הפוטנציאלית ואתם ראויים להרבה יותר שותפות, תמיכה וסיוע בעת מצוקה. כמי שהיה אלוף הפיקוד בשנות ה-50, כמי שהיה רמטכ"ל ששת הימים, יש לי חובה מוסרית כלפיכם ולכן באתי להיות אתכם היום."
הדברים על סיוע בעת מצוקה, מכוונים למשבר החקלאות, הקיבוצים והמושבים בשנות ה-80, שפגעו בהתיישבות כולה, ובעיקר בהתיישבות הצעירה, כולל זו שבגולן.
5 שנים מאוחר יותר, 12 ימים טרם היבחרו לראשות הממשלה, רבין הופיע בעצרת ה-25 להתיישבות בגולן, ושב על מחויבותו הברורה לעתיד הגולן וההתיישבות בו כשטח ישראלי בכל הסדר שלום.
למרבה הצער, הוא שינה את טעמו וכראש ממשלה ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. סביר להניח שלנוכח השתנות הנסיבות, הוא היה חוזר לעמדתו המקורית.
ביום השנה לרצח רבין, רבים מעלים על נס דווקא את טעויותיו. אני סבור שמן הראוי להעלות על נס דווקא את צדקתו, בעמדות בהן דגל רוב שנות חייו.

* ביד הלשון: בלפוריה ורמת דוד – כיוון שחב"ע יוצא לפגרה, אני מקדים מעט ומקדיש את הפינה לציון מאה שנים להצהרת בלפור – הצהרתה של ממשלת בריטניה, ב-2 בנובמבר 1917, עליה חתום שר החוץ הלורד ארתור ג'יימס בלפור, על פיה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
שמותיהם של שני יישובים בעמק יזרעאל קשורים להצהרת בלפור.
האחד הוא המושב בלפוריה, הקרוי על שמו של בלפור. השני הוא קיבוץ רמת דוד, הקרוי על שמו של הלורד דיוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בזמן ההצהרה.
קיבוץ רמת דוד נוסד ב-1926. המושב בלפוריה נוסד ב-1922.
אורי הייטנר