המילואים תמיד נוחתים עליך במועד הכי לא מתאים, בעצם, אף פעם לא מתאים לצאת למילואים, אולי רק למי שרב עם אישתו... עבודה שהשקעתי עלולה לרדת לטמיון. בלאו הכי הדוקטורט שלי נמשך מעבר למותר. הסתבכתי, איתרע מזלי ואיזה פרופסור מצרפת שפועל באריתריאה כתב בדיוק על הנושא שלי, וכאילו קרא את הטיוטה שלי – הגיע לאותן המסקנות. הוא הספיק לפרסם את ממצאיו, ואני נשארתי עם הלשון בחוץ. אי אפשר לתאר את הייאוש. נאלצתי להתחיל הכול מההתחלה, וככה זה נמשך ונמשך, ממשבר למשבר, וכשכבר עליתי על הגל – נפלו עליי המילואים האלה... בעולם הזה לא צריך כישרון ואפילו לא פרוטקציה – צריך מזל, והמזל כאילו בורח ממני.
אני חייב להקדיש את כל זמני למחקר, אבל הרי אי אפשר להתפרנס מהמילגה הקטנה וממשכורת של עוזר הוראה – אני ממלצר בלילה, ומלמד שליש משרה בתיכון. אני אמור לשרוץ בשוניות האלמוגים באילת, אבל אני בקושי מגיע לשם פעם בשבוע בסובארו הישנה שלי שמקרטעת כל הדרך. הכי מדכא הוא שאין לי שום סיכוי להתברג לסגל של מדעי החיים, אני כבר בן שלושים ושתיים, ואין לי עדיין דוקטורט, כשהדרישה היא לפחות לפוסט. אפילו היה לי פוסט – על כל משרה יש עשרה קופצים. אלוהים יודע מה אעשה כשאהיה גדול – מי צריך את הידע שלי בחרירנים, גלילנים ואלמוגנים? הלכתי לזה כי אימא שלי רצתה שיהיה לה בן דוקטור. האמת היא שזה כל כך מעניין, והקשר לעולם המופלא הזה של האלמוגים הוא הנחמה היחידה שלי בחיים, אבל כל הלחץ הזה, והמירוץ נגד הזמן, והחשש שמישהו יקדים אותך, ולא ייתן לך לנשום...
היה לי עוד בְּרוֹךְ בעבודה, סיפור קשה עם המנחָה שלי. אז ככה, יש לי בת זוג, אני חי עם הבחורה הזאת כבר חמש שנים, לא נישאנו, חיים. לא אהבה גדולה אבל נוח ונעים, קוראים לה ענת קוברסקי, כתבת במקומון. היא די מתוסכלת שאינה מתקדמת לעיתונות היומית, משתכרת כמוני, פרוטות. לא אהבה גדולה, אבל באמת, אני לא פוזל לצדדים. אין לי עניין, וגם לא האופי המתאים.
כן, אז בעניין המנחָה, מומחית מיספר אחת בעולם לאלמוגים, פרופסור זהבה שין, היא ביקשה ממני במבטא רומני כבד לקרוא לה זהבה. היא הציעה לי דרך להתגבר על משבר הפרופסור הצרפתי. כשהייתי מבואס, רמוס עד עפר, היא היתה מתיישבת מולי, מלטפת את פניי ומנחמת אותי, מנסה להגיד לי שזה לא סוף העולם, שיש נתיבים נוספים למחקר שלי. ואני הייתי כל כך זקוק למילים המנחמות שלה! היא הרי המנחה שלי, והיא תקבע אם המחקר שלי יוגש בסופו של דבר לשיפוט.
לפני חודש היא מזמינה אותי למעבדה. חיכיתי שתתפנה אליי, אז הייתי כבר קצת מאושש, כי כבר יכולתי לזהות איזה זיק של תקווה שאתגבר על המשבר. אחרי כמה דקות, היא באה מאחוריי והניחה את ידיה על הכתפיים שלי. אינני יודע למה הצטמררתי – זאת הרי לא הפעם היחידה שהיא נוגעת בי, אבל העובדה שהיא נוגעת בי מאחוריי, בגב, זה נראה לי לא במקום, כאילו תפסה אותי במעשה אסור, חשתי כמו תלמיד שנתפס בהעתקה.
"מה אתה נבהל, חבוב?"
ומיד אחר כך היא השחילה את ידיה לתוך הטי-שרט שלי. היה עדיין חם, ואני לבשתי טי-שרט ומכנסיים קצרים.
"תהיה איתי, יוסי, יהיה לנו טוב..."
הייתי המום, באותו הרגע הרגשתי כמו משותק. המון מחשבות עלו לי לראש באותו הרגע – ענת, המחקר שלי שתלוי בשיפוט של זהבה שין, האפשרות הפנטסטית שאני אהיה המאהב של המנחה שלי...
זהבה שין היא אישה בת שישים, שערה אפור וקצוץ כמו לחייל מארינס, פניה מקומטות מאוד, על ידיה כתמי זקנה, ומפיה נודף ריח כבד של סיגריות. היא לא מן הנשים ששמות לב על איך שהן נראות, היא קארייריסטית מובהקת, וזה ממש לא פשוט להגיע למעמד שלה באקדמיה. קשה היה לי לדמיין אותה עושה אהבה, לא חשבתי שזה יכול להתקשר אליה איכשהו.
קפאתי. לא הצלחתי להוציא הגה מהפה. נגיד שהייתי מסכים להיענות לה, אבל הרי מבחינה פיזית לא היה לזה סיכוי. בראש שלי היתה מערבולת שלימה, ולאחר שניות כאילו התרוקנתי ממחשבות – עצמתי עיניים – שיהיה מה שיהיה.
היא המשיכה לעסות את החזה ואת הבטן. לא ראיתי את פניה, אבל יכולתי לחוש במגע ידיה באכזבה הגדולה שהיא נחלה. אנה אני בא? היא המנחה שלי, אני שבוי בידיה, היא יכולה לעכב את ההתקדמות בדוקטורט, היא יכולה לגדור את דרכי גם אצל פרופסורים אחרים.
"יוסי, תחשוב על זה," אמרה ויצאה מהמעבדה. אני נשארתי שם על הכיסא אולי עוד עשר דקות.

למחרת היא באה לחדר הדוקטורנטים. לא היה שם איש מלבדי. אני הייתי רכון על השולחן, בחנתי איזה מאמר של חוקר אוסטרלי. היא שוב ניגשה אליי מאחור, הניחה את ידיה על ירכיי (הפעם לבשתי מכנסיים ארוכים), והצמידה את פניה ללחיי:
"מה קורה שם? הכול מת? זה מה שגורמת לך המחלקה שלנו? האם לדוקטורנט שלנו יש צורך באינטרוונציה של קליניקה 'און'? אולי זה בגלל הכרישים באילת שהוא איבד את כוח הגברא... אומרים שמסוכן לצלול שם."
רתחתי מזעם, ושכחתי מי היא ומי אני. רציתי שתחוש עד כמה אני פגוע, ולחשתי:
"זהבה, אל תתבזי!"
לרגע קפאו הידיים שלה על ירכיי, ומייד התיישרה ועזבה את החדר.

באותו הלילה לא הצלחתי להירדם, וגם הנחירות של ענת לא ממש היטיבו עימי. מה יהיה? כל התסריטים הכי מבהילים עברו לי מול העיניים. לא אמרתי כלום לענת, והיא, כרגיל, לא שמה לב לסערת הרגשות שלי.
למחרת נסעה זהבה לארצות הברית לאיזה כנס. היא סיפרה לי על כך מזמן, אבל פרח לי מהזיכרון. מה יקרה עכשיו? איפה אני ואיפה היא! ייאוש! לא היה לי חשק לעשות כלום – ישבתי ובהיתי אל הקיר. דני הלבורנט הסב את תשומת ליבי שזהבה השאירה עבורי פתק:

"יוסי יקירי, אני אשהה הרבה בחו"ל, ואני עלולה לעכב את העבודה שלך. דיברתי עם פרופ' יואלי, והוא מוכן להמשיך במקום שהפסקנו. השארתי הודעה במזכירות לתלמידי מחקר. שיהיה בהצלחה! זהבה."

דני, שנענה תמיד לכל בקשותיי בחיוך נעים, התלווה אליי ללשכה של פרופ' יואלי. יואלי היה מעודכן, וכבר עבר על הנייר שהגשתי לזהבה לפני שבועיים. הוא העיר רק שתי הערות, לחץ לי את היד ואיחל לי הצלחה.
באותו היום עברתי על הסי וי שלו, והסתבר לי שעסק באלמוגים רק בעבודת המאסטר שלו, אבל נטש את הנושא ועבר לדו-חיים. הוא לא מומחה בתחום כמו זהבה, אבל הרבה יותר מאורגן ממנה. הוא הסב את תשומת ליבי לטעות שלי בעניין ליל הרבייה הגדול, ולא ברור לי איך זהבה לא שמה לב לכך. כדי לתקן אני זקוק לפחות לחודשיים עבודה, והנה, המילואים האלה...

ואז, כשיצאנו מיואלי, ראיתי שדני מחייך מאוזן לאוזן:
"מה קורה, דני?"
"בחדר..."

כשהגענו לחדר הדוקטורנטים הוא התיישב מולי:
"תשמע, יוסי, יואלי נשוי, וגם שין נשואה, אבל זה לא מונע מהם, אתה יודע..."
"מה אני יודע?"
"הם נאהבים..."
"מה?! לא!"
"מה לא? פעם רציתי להיכנס למעבדה, והדלת היתה נעולה, המפתח היה תקוע מבפנים. אני עקפתי דרך החדר לשטיפת מבחנות, וראיתי אותה רכונה על השולחן, ויואלי בא עליה מאחור. לאט לאט, על קצה האצבעות, הלכתי אחורנית, והסתלקתי. יכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלי."
באותו המעמד התיישבתי וכתבתי מכתב לפרופ' זהבה שין בסן-דיאגו שבמערב ארצות הברית. הרעפתי עליה המון תודות, והתכוונתי לכל מילה.
משה גרנות