הרב שמואל אוירבך, המנהיג הרוחני של הפלג הירושלמי של הליטאים, מפלגת "בני התורה" העוסק בין השאר בקבלה, חידש חידוש הלכתי מהפכני בתורה.
לכלל ההלכתי הישן של שלושה דברים שהם בחינת "ייהרג ובל יעבור": שפיכות דמים, איסור עריות, ועבודה זרה, מוסיף הרב אוירבעך, איש הרפורמה, ר"ל: "נמות ולא נתגייס." ובעד הכלל הזה הוא מגייס את חסידיו השוטים להפגנות.
אי אפשר לומר על אוירבך שהוא נבל ברשות התורה שכן הוא נבל שלא ברשות התורה, שכן ע"פ התורה שהוא מתיימר לדבר בשמה יש לגייס במלחמת מצווה את כולם:
"אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ." (המשנה, במסכת סוטה ח ז, והרמב"ם במלכים ז ד).
מלחמת מצוה דורשת את גיוס כל המשאבים האנושיים לטובת המטרה הלאומית ועל כן אין כל פטור ואי אפשר להתחשב במצבו האישי של האדם.
המלחמה לשמירת בטחון מדינת ישראל ואזרחיה מפני האיומים על קיומה ועל חיי תושביה, כמו גם המלחמה לשמירת הארץ בפני כיבוש ערבי-מוסלמי, נחשבת כמלחמת מצווה. הרמב"ם פוסק כי: "ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת... עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם." (מלכים ה א).
אי לכך יש לאסור את המסית והמדיח הזה ולהעמידו לדין. יש לתבוע ממנו את תשלום הוצאות המשטרה לשמירת הסדר והנזקים שנגרמו לאזרחים.

פטליורה – גיבור לאומי אוקראיני
סִימוֹן וַסִילוֹבִיץ' פֶּטְליוּרַה, (1879-1926) היה מדינאי סוציאל-דמוקרט אוקראיני ונשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה, הישות המדינית האוקראינית שהוקמה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה.
פטליורה נולד בפולטבה (עיר הולדתו של יצחק בן צבי) שבמזרח אוקראינה (אז באימפריה הרוסית). בשנת 1905, והשתתף בהקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוקראינה.
ביולי 1917, עם קריסת שלטון הצאר ברוסיה, התמנה לשר המלחמה במועצה המרכזית של הרפובליקה העממית של אוקראינה, ונלחם בצבא האדום ובצבא הלבן, שניסו שניהם לכבוש את אוקראינה. צבאו הובס על ידי הצבא האדום, והוא שפך את זעמו על יהודי המדינה. במשך שישה שבועות התחוללו בהנחיית פטליורה כשישים פוגרומים, שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים.
באחד הפוגרומים, שנערך ב-15 בפברואר 1919 בפרוסקורוב (חמלניצקי), נרצחו לפחות 1,200 יהודים (ככל הנראה כ-1,500) והובאו לקבר אחים. אלה שברחו על נפשם נרצחו בירייה, אלה שנותרו בבתיהם נרצחו בנשק קר, כדי לחסוך בתחמושת.
באוקטובר 1919 נמלט פטליורה לפולין.
ב-1921 חתם הסכם עם זאב ז'בוטינסקי, שלפיו אם יחזור לשלטון באוקראינה, יאפשר הקמת מיליציית הגנה יהודית. ההסכם עורר התנגדות בקרב קבוצות בתנועה הציונית, יהודי אוקראינה וניצולי הפוגרומים.
לאור התחממות היחסים בין פולין לברית המועצות, מאחר שחשש כי יוסגר לברית המועצות, עבר פטליורה לפריז ב-1924.
ב-25 במאי 1926 התנקש בחייו, בחמש יריות אקדח, שען יהודי בשם שלום שוורצבארד, כנקמה על הפוגרומים ועל רצח בני משפחתו. שוורצבארד הועמד לדין ויוצג על ידי הסנגור היהודי-צרפתי אנרי טורס. המשפט נערך במשך שמונה ימים בפני חבר מושבעים. אחת מעדות ההגנה המרשימות היתה חיה גרינברג, שתיארה את זוועות הפוגרום בפרוסקורוב, שם צעקו הפורעים "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!"
עם תום עדויות התביעה, שנסתרו על ידי הסנגור תוך עשיית רושם רב על המושבעים באשר למניעי הרצח, החליט הסנגור לוותר על מרבית עדי ההגנה. לאחר דיון של חצי שעה פסקו המושבעים כי שוורצבארד זכאי, ואף נפסקו לו פיצויים ממשפחת פטליורה.
בזיכרון ההיסטורי היהודי פטליורה הוא צורר שחייליו ביצעו פוגרומים שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים (למעלה מ-50,000 על-פי הערכות שונות), בימי השואה בוצעו זוועות בידי אוקראינים על שמו. פרעות שנערכו בלבוב נקראו "ימי פטליורה", ושלום שוורצבארד זכור כנוקם דמם.
בזיכרון הלאומי האוקראיני, פטליורה הוא לוחם חופש, וחסידיו טוענים שהוא לא היה אנטישמי, ומביאים כראייה את העובדה שבממשלתו היו שרים יהודיים. את הפוגרומים הם מייחסים לאובדן שליטה של פטליורה בצבאו ובהמוני העם האוקראינים. ואת שוורצבארד הם מתארים כסוכן סובייטי.
לאחרונה החליטה עיריית ויניצה, להקים פסל כבוד לסימון פטליורה,
בתגובה מסר הקונגרס היהודי העולמי כי הוא מגנה נחרצות את המעשה המביש והדוחה.
http://rotter.net/forum/scoops1/432263.shtml
לא יעזור ליהודים דבר. רוצחי היהודים בוגדן חמלניצקי (חמיל הרשע), וסימון פטליורה הם גיבורים אוקראינים למרות (או בגלל) שרצחו יהודים, ופסליהם יתנוססו בגאון במרחב הציבורי באוקראינה.
על רקע זה כל כך עלובה התגובה היהודית של עלייה לרגל לקבר המפוברק של נחמן מברסלב, והזרמת הון עתק לאנטישמים האוקראיניים.

מתי הסתיימה המלחמה הפטריוטית הגדולה נגד הפשיסטים?
האם ייקבע התשעה במאי כחג לאומי בישראל?
בעיר בוכרה, בה ביקרתי בסוכות, ליד המסגד המפורסם בעל ארבעת הצריחים הצבעוניים
https://en.wikipedia.org/wiki/Chor_Minor
באחד מדוכני המזכרות הוצעו למכירה מדליות גבורה של הצבא האדום.
איני יודע אם המדליות אותנטיות או שהן דופליקציות מסין. מכל מקום לאחר נפילת בריה"מ היו רבים שמחמת המחסור הכלכלי מכרו בשוק את המדליות שלהם.
ישראלי שטייל במקום הבחין בין המדליות במדליה שקיבל אביו אישית מהגנרל גיאורגי ז'וקוב.
לאחר מלחמת ששת הימים, כמחאה על יחס הסובייטים לישראל וניתוק היחסים, החליטו כל בעלי אות גיבור ברית המועצות להחזיר את המדליות לסובייטים. ובידי אביו נשארה רק התעודה החתומה ע"י ז'וקוב.
המוכר דרש בעד המדליה מאה דולר, ולאחר משא ומתן קצר התפשר על חמישים דולר.
לכולם ידוע הכבוד והיקר שנותנים הרוסים לווטרנים של מלחמת העולם וכיצד הם צועדים בגאווה על אותות הכבוד שלהם.

כאשר חזרתי לארץ קראתי ששר ההגנה הרוסי המרשל סרגיי שויגו שביקר בארץ בירך את נתניהו על שמנע זיוף עובדות – באמצעות חוק חדש בכנסת לפיו ה-9 במאי יוכרז כחג רשמי במדינת ישראל. וזאת ע"פ הדיווח של כתב הטלביזיה הרוסית.
http://rotter.net/forum/scoops1/431973.shtml
האומנם ייקבע חוק בארץ לפיו ה-9 במאי יהיה חג ישראלי רשמי?

מהי מלחמת העולם השנייה, ומהו שמה?
צריך לזכור שיש הבדל בין מה שנקרא אצלנו מלחמת העולם השנייה לבין מה שקוראים הרוסים "המלחמה הפטריוטית הגדולה נגד הפשיסטים."
מלחמת העולם השנייה היא מלחמה שהחלה ב-1 לספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה וברה"מ לפולניה, והסתיימה ב-8.5.1945 עם כניעת גרמניה.
"המלחמה הפטריוטית הגדולה נגד הפשיסטים" החלה עם פלישת גרמניה לבריה"מ ב- 22.6.41 והסתיימה ב-9.5.1945.
מדוע בכלל קראו הסובייטים למלחמה "המלחמה נגד הפשיסטים", ולא המלחמה נגד הנאצים? הרי בריה"מ נלחמה נגד הגרמנים-הנאצים, ורק בשוליים נגד האיטלקים הפשיסטים?
התשובה נעוצה במישור התעמולתי. בריה"מ הוגדרה כמדינה סוציאליסטית, "הרפובליקה של ברית המועצות הסוציאליסטית ס.ס.ס.ר. – וגם היטלר הגדיר את מפלגתו כמפלגה סוציאליסטית. "מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית סוציאליסטית":
Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei NSDAP
לכן לסטלין לא היה נוח להכריז מלחמה על מפלגת פועלים סוציאליסטית, ומשום כך החליף את השם למלחמה נגד הפשיזם.

מתי הסתיימה המלחמה?
ב-30 באפריל התאבד היטלר יחד עם אשתו אווה בראון בבונקר הפיקוד בברלין.
היטלר מינה את האדמירל קארל דניץ, מפקד הצי הגרמני, ליורשו כנשיא המדינה, ואת יוזף גבלס לקאנצלר גרמניה.
העיר ברלין נכנעה לסובייטים ב-2 במאי, ודגל ברית המועצות הונף מעל בניין הרייכסטאג.
ב-3 במאי הגיעה למפקדתו של הפילדמרשל הבריטי מונטגומרי בצפון-מערב גרמניה משלחת מטעם ראש מפקדת הכוחות המזוינים וילהלם קייטל, בראשות מפקד הצי הגרמני הנס-גאורג פון פרידבורג. הגרמנים ביקשו ממונטגומרי שיקבל את כניעת הכוחות הגרמניים הנסוגים מפני הסובייטים, אולם מונטגומרי סירב לדון בגורל הכוחות הנמצאים בחזית הסובייטית, ודרש רק את כניעת הכוחות שנמצאים בחזית שלו.
לבסוף, אחרי שפון פריידבורג חזר למפקדה הגרמנית וקיבל אישור הוא שב למפקדתו של מונטגומרי, שם חתם ב-4 במאי בשעה 18:30 על כניעה ללא תנאי של הכוחות הגרמניים בהולנד, בצפון-מערב גרמניה ובדנמרק, החל מה-5 במאי בשעה 08:00 (לפי שעון הקיץ הבריטי). מונטגומרי אירגן טקס פומבי לעיני התקשורת, בין השאר כדי ליטול חלק מהתהילה של דווייט אייזנהאואר.
פון פריידבורג טס ממפקדתו של מונטגומרי למפקדתו של אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, בריימס שבצפון מזרח צרפת. וב-6 במאי שלח דניץ לריימס את הגנרל אלפרד יודל, ונתן לו את הסמכות הבלעדית לחתום על כניעה.
יודל ניסה להגיע עם האמריקאים להסכם נפרד, או לפחות להרוויח זמן שבו כמה שיותר חיילים גרמניים ייכנעו לאמריקנים או לבריטים ולא לסובייטים. אולם אייזנהאואר הבטיח לסובייטים שהוא לא יחתום על הסכם נפרד והבהיר את זה לגרמנים. כמו כן אייזנהאואר סירב להיפגש עם המשלחת הגרמנית עד שייחתם הסכם כניעה ללא תנאי, וראש צוות המשא ומתן מצד בעלות הברית היה ראש המטה שלו, וולטר באדל סמית.
בסופו של היום, לאחר שיודל נואש מניסיונותיו להגיע להסכם נפרד עם ארצות הברית ובריטניה, הוא הסכים לקבל את הנוסח שהכתיב אייזנהאואר לכניעה, כשההישג היחידי היה דחיית כניסת הכניעה לתוקף בכמעט שתי יממות, דבר שאיפשר מעבר עוד חיילים ואזרחים מהחזית המזרחית כדי להיכנע בחזית המערבית.
כתב הכניעה הצבאית נחתם ב-7 במאי בשעה 02:41 לפנות בוקר. הכוחות הגרמנים הסכימו לכניעה ללא תנאי הן למפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית, והן לפיקוד הסובייטי העליון, החל מה-8 במאי בשעה 23:01 (לפי זמן מרכז אירופה). מטעם הגרמנים חתם יודל, מטעם המפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית באירופה חתם סמית, ובנוסף חתמו: גנרל איוון סוסלופרוב (נציג ברית המועצות) וגנרל פרנסואה סבז (נציג צרפת).
אחרי החתימה הכריז יודל: "עם חתימת הסכם זה, העם הגרמני וכוחותיו המזויינים נתונים בידי המנצחים – לשבט או לחסד."
לאחר החתימה התברר שהסובייטים, שחששו שהגרמנים יצליחו להפסיק את הלחימה רק בחזית המערבית, לא היו מרוצים מנוסח ההסכם, ומכך שהוא נחתם במפקדה של אייזנהאואר. לכן הם דרשו חתימה נוספת על נוסח מתוקן, בברלין.
הסתייגותם הגיעה רק אחרי שנחתם כתב הכניעה, אולם הם לא ויתרו, וב-8 במאי, מעט לפני חצות, נחתם כתב כניעה שני, בקרלסהורסט שבברלין, הכבושה על ידי הצבא האדום. מהצד הגרמני כתב הכניעה נחתם על ידי וילהלם קייטל, אדמירל פון פריידבורג (כנציג קריגסמרינה) וגנרל הנס-יורגן שטומפף כנציג לופטוואפה. בשם מפקדת בעלות הברית באירופה חתמו: המרשל האווירי הבריטי ארתור טדר, הגנרל האמריקאי קארל ספאץ והגנרל הצרפתי ז'אן לטר דה טאסניי. בשם הפיקוד הסובייטי חתמו מרשל גיאורגי ז'וקוב וגנרל וסילי סוקולובסקי.
בתחילה הוחלט לפרסם את דבר הכניעה רק לקראת ה-9 במאי, בהודעה רשמית של מנהיגי המדינות, ונציגי העיתונות שנכחו בכניעה בריימס התבקשו לשמור את דבר הכניעה בסוד. אולם עיתונאי סוכנות הידיעות אסושייטד פרס, אדוארד קנדי, הפיץ במברק את דבר הכניעה, וכך נפוצה הידיעה במערב לפני הזמן המתוכנן, ויום הניצחון באירופה נחגג ב-8 במאי, ולא ב-9 במאי.
מאז חוגג העולם את סיום המלחמה בגרמנים ב-8 במאי, והרוסים חוגגים ב-9 במאי.

המלחמה נגד הגרמנים הסתיימה רק ב-20 במאי
המלחמה בגרמנים לא הסתיימה ב-8 במאי ולא ב-9 במאי אלא רק ב-20 במאי.
הקרב האחרון במלחמה עם גרמניה היה בחצי האי טסל בהולנד.
ב-4 באפריל 1945 מרד גדוד של חיילים גיאורגים מהלגיון הגאורגי על האי ההולנדי טסל נגד הכוחות הגרמנים.
האי היה נדבך מרכזי בחומה האטלנטית הגרמנית (קו ההגנה כנגד פלישת בעלות הברית), ומשום כך בנו בו הגרמנים ביצורים חזקים. הגאורגים היו חיילי הצבא האדום לשעבר מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה, שנשבו בחזית המזרחית ושעברו להילחם לצד האוייב הגרמני, בין השאר משום שהאלטרנטיבה האחרת היתה לגווע ברעב במחנות השבויים הגרמניים.
מתוך ציפייה לכיבוש קרוב של האי על ידי בעלות הברית, התקוממו הגאורגים נגד הגרמנים והשתלטו על האי לזמן קצר. כארבע מאות גרמנים נהרגו באותו לילה, אולם סוללות תותחי החוף בצפון ובדרום האי לא נכבשו. בשל כך, לא יכלו המתקוממים למנוע הגעת תגבורות גרמניות. הגרמנים פתחו בהתקפת נגד בתמיכת שריון מהולנד והשתלטו על האי מחדש אחרי שבועות של לחימה עזה.
במהלך "המלחמה הרוסית" (כפי שהיא קרויה כיום בטסל) נהרגו כ-800 גרמנים, 500 גאורגים ו-120 מתושבי טסל. ההרס היה עצום, עשרות חוות עלו באש. שפיכות הדמים חסרת ההיגיון נמשכה מעבר לכניעה הגרמנית בהולנד גופא ב-5 במאי 1945, והכניעה הגרמנית הכללית ב-8 במאי 1945. רק ב-20 במאי 1945 הצליחו כוחות קנדיים להכניע את הגרמנים ב"זירת הלחימה האירופאית האחרונה."
הגיאורגים שניצלו מהקרב לא זכו לסוף טוב. בהתאם לתנאי ועידת יאלטה הם נשלחו על ידי בעלות הברית, בניגוד לרצונם, ממחנות שבויי המלחמה הגרמניים לברית המועצות.
סטלין התייחס לנפילה בשבי או לכניעה כאל בגידה כיוון שהחיילים לא נלחמו עד המוות. בשל כך, נשלחו כרבע מיליון משני מיליון השבויים הסובייטים לגולאג, מחנות עבודת כפייה.

נחזור לדיווח של הכתב הרוסי לפיו ה-9 במאי ייהפך לחג רשמי בישראל, בינתיים לא שמעתי שום אישור לכך ממקור אחר. ולגופו של עניין, לאור יום השואה, לא נראה לי שיש לחגוג את יום הניצחון. הניצחון יישאר תמיד עבורנו גם יום עצוב.

חברת הכנסת הגזענית חנין זועבי היא ההוכחה האמיתית
שישראל היא דמוקרטית ולא פשיסטית
חברת הכנסת הערבית-מוסלמית-סונית-פלישתית-ממוצא עיראקי, הגזענית-אנטישמית, חנין זועבי, הרצתה בכנס בארצות הברית וטענה שליהודים אין זכות להגדרה עצמית "הם לא לאום."
בנוסף היא טענה כי "החברה הישראלית משתנה ומאמצת דפוסים פשיסטיים" וכי "הציונות כשיטה ופרקטיקה עוינת לא רק לפלסטינים אלא לעולם שוחר זכויות האדם."
זועבי טענה בראשית הרצאתה כי היא מייצגת את הקו האידיאולוגי שמעוניין להשתמש בדמוקרטיה הישראלית לא רק למען שוויון לאזרחים הערבים אלא לשינוי הגדרתה ומהותה של המדינה היהודית. לטענתה הקו הזה אומץ על ידי ערביי ישראל בגלל הסכמי אוסלו.
הבנתם? שימוש בדמוקרטיה הישראלית כאמצעי לחיסול המדינה.
ומיהו התנא דמסייע שלה? כמובן, עיתון "הארץ". זועבי טענה שעיתון "הארץ" הוא הראייה שישראל היא מדינת פשיסטית. "בהארץ", אומרת זועבי, "קובעים שישראל היא גרמניה בשנות ה-30".
http://rotter.net/forum/scoops1/431981.shtml
אז תגידו אתם, באיזו מדינה בעולם יש דמוקרטיה כמו בישראל?
באיזו מדינה בעולם יכולה חברת פרלמנט להכריז שהיא משתמשת בדמוקרטיה של המדינה כדי לחסל את אותה המדינה?
נכון, זה קורה רק במדינה אחת בעולם – מדינת ישראל.
עובדה כזו אינה אפשרית לא רק בשטחים הכבושים ע"י הערבים תחת הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות אלא גם בדמוקרטיות הכי מתקדמות.

פרס נובל לשלום
למקרא דבריו הסאטיריים של אורי הייטנר: "אני בעד הענקת פרס נובל לשלום למר זריף. יהיה בכך גם תיקון מאוחר של עוול היסטורי – העובדה שמר היטלר לא קיבל פרס נובל לשלום על הסכם מינכן," – אי אפשר שלא להיזכר שאכן הֶר היטלר היה מועמד לפרס נובל לשלום ע"י "פעילת השלום" גרטרוד שטיין.
גרטרוד שטיין נולדה ב-1874 בפנסילבניה, למשפחה יהודית ממוצא גרמני. אחיה, ליאו שטיין, היה סוחר אמנות עשיר ונודע, והוא הביא את אחותו הצעירה לפריז באמצע העשור הראשון של המאה ה-20. שם עברה שטיין, עד אז סטודנטית לרפואה, מהפך של ממש – כשחוותה את החיים הסוערים שהציעה לה פריז התוססת. היא הכירה שם את אליס טוקלאס, שלימים הפכה לבת זוגה, והתוודעה לקהילה הלסבית שהיתה אז בראשית דרכה.
החל משנות העשרים ניהלה גרטרוד שטיין בביתה סלון אמנות וספרות. התארחו אצלה גדולי האמנים והסופרים של התקופה: פבלו פיקאסו, עזרא פאונד, אנרי מאטיס, ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד.
בהשפעת רעיונותיו של הפילוסוף האוסטרי אוטו ויינינגר בספרו "מין ואופי" גיבשה שטיין לעצמה זהות מגדרית גברית. (ויינינגר טען שהיהודי ואישה מסמלים חולשה. לאחר התאבדותו של ויינינגר אמר היטלר שהוא היהודי היחיד שהוא מעריך, כי הוא התאבד בגלל יהדותו).
כיהודייה וכאישה, קראה שטיין לפני מלחמת העולם השנייה להעניק לאדולף היטלר פרס נובל לשלום. כי על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטים והשמאליים, הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה, וכך הוא מביא שלום. דיכוי יהודים מביא שלום.
וזה הרי גם הגיון "פעילות השלום" של מר זריף, ושל כל תומכיו הערבים והיהודים.

זכות השיבה לשלמה זנד
מכחיש העם היהודי, הגזען האנטישמי שלמה זנד, קובע בצדק במאמר ב"הארץ", נגד פרופסור שלמה אבינרי הסבור שרוב צאצאי הפליטים הערבים לא ירצו לשוב לארץ – שהם דווקא כן ירצו לשוב. "מדוע שהערבים שישבו על אדמת שיח' מוניס, המקום שאני גר בו כעת, יעדיפו לוותר עליו?"
ברור לכל מי שעיניו פקוחות שכל ערבי-מוסלמי בין אם פלישתי, עבר ירדני, סורי, מצרי, יהיה מאושר לקבל אזרחות ישראלית על הטבותיה.
במאמרו ("לשוב לזכות השיבה?" "הארץ" 20.10.17), תובע זנד, האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, שעל ישראל לוותר על חוק השבות חוץ מליהודים נרדפים, (רגע יש פתאום בכלל יהודים?) ולהכיר בבעלותם של הפלסטינים על חלק מהאדמות שיושבים בהם יהודים ולהחזיר חלק מצאצאי הפליטים.
במישור הכללי כבר ניסחתי את האפשרות לפתרון כולל צודק ומוסכם לפיו ישראל תקלוט את כל הפליטים הערבים (אל דאגה לא נשארו רבים) ובתנאי שבמסגרת הסרת כל התביעות, מדינות ערב תקלוטנה את כל צאצאי הפליטים בערב על השטחים שנלקחו מהיהודים באל-מדינה, והם יהיו מאושרים לחיות שם בעושר ליד קבר נביאם.
לגבי זנד עצמו, המתייסר בכך שהוא יושב בשיח' מוניס על אדמה ערבית, אנו מציעים לו להוות דוגמה אישית, ולמסור את דירתו בשיח' מוניס לערבים, וללכת להתיישב עם צאצאי הפליטים בערב ליד קבר נביאם. זה המעשה הראוי לאיש מוסר כמוהו.
אמנם למרבה הצער אסור ליהודים ע"פ החוק לגור בערב מאז הכרזת נביאם: "לא תהייינה שתי דתות בארץ הערבים" – אבל שלמה זנד וודאי ישכנע אותם במחקריו הרבים שהוא בכלל לא יהודי, כי הוא יצא מהעם היהודי, ובכלל אין עם יהודי.
במקרה הגרוע שהם בכל זאת לא ישתכנעו, הוא יוכל ללכת לפולניה (מוצא הוריו) או לאוסטריה (שם נולד) – העיקר שיבחר כבר את זהותו הלאומית המתאימה לו, ובמעשה זה יציל זנד את מצפונו האוניברסאלי.
אנחנו תומכים בזכות השיבה הפרטית של שלמה זנד.
נעמן כהן