נאומו של נשיא המדינה בפתח מושב החורף של הכנסת היה חשוב מאוד. הנשיא העניק לאזרחי ישראל, לכנסת ובעיקר לראש הממשלה שיעור יסוד באזרחות. שיעור, שלמרבה הצער הוא נדרש ומתבקש. והעובדה שהא"ב הממלכתי מוצג כ"דעה פוליטית", היא העדות לצורך בשיעור הזה.
למעשה, הצביע נשיא המדינה על ההבדל בין דמוקרטיה ללינץ'. גם לינץ' וגם דמוקרטיה מבוססים על מימוש רצון הרוב. בלינץ', רוב ברור מקרב הנוכחים – מבצעי הלינץ', עומדים מול מיעוט קטן – קורבן הלינץ', והרוב קובע, כמובן.
גם בדמוקרטיה הרוב קובע. רצון הרוב, שלטון הרוב, הם יסוד מוסד בכל דמוקרטיה. אין דמוקרטיה שאחד מאדניה המרכזיים אינו שלטון הרוב.
אולם דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם סט של ערכים ומגילה של זכויות, היא גם החופש והזכויות של המיעוט והיא גם שלטון החוק והכפיפות לחוק והיא גם איזונים ובלמים בין מוקדי כוח שונים, שרצוי שייצגו את הצבעים השונים בחברה. גם שלטונו של פוטין ברוסיה ושלטונו של ארדואן בטורקיה מבטאים את רצון הרוב, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות, אך אין הן דמוקרטיות. וראוי מאוד שישראל לא תידרדר לסוג כזה של שלטון הרוב.
למרבה הצער, יש מגמה ציבורית, ש"סביבתו" של נתניהו דוחפת אותה, לשחיקת הדמוקרטיה, שחיקת שלטון החוק והשוויון בפני החוק, כתישת האיזונים והבלמים, מתוך רצון להפוך את שלטון הרוב הדמוקרטי, לשלטון ללא מצרים. זאת המשמעות של המנטרה החדשה על "למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל." מנטרה, לפיה האיזונים והבלמים הם "שמאל", וכל עוד שלטון הימין אינו ללא מיצרים, למעשה מי ששולט הם האיזונים והבלמים, כלומר ה"שמאל". מנטרה מופרכת, שקרית בעליל, אך צוברת אהדה רבה, ורבים אפילו מאמינים בה, כי זה כוחה של שטיפת מוח.
טוב עשה נשיא המדינה, שנזעק לתקוע את אצבעו בסכר, כדי לעצור את השטף הזה. אם אין בכוחו להציב סכר, לכל הפחות חשוב שיציב תמרור אזהרה, שיציב מצפן. אין זה מתפקידו של הנשיא לנהל את המדינה, אבל להוות שעון מעורר ותמרור אזהרה – זאת התגלמות תפקידו.
מה גורם לרוח הרעה הזאת, שנגדה יצא הנשיא? הגורם המרכזי הוא שיכרון הכוח, של מי שבטוחים שהשלטון מובטח להם לנצח. הלעג והשיימינג כלפי כל מי שמאיים על שלטון נתניהו, איום אמיתי או מדומה, החל בראשי מפלגות האופוזיציה היום ובעבר וכלה באישים בולטים במפלגת השלטון, נועדו לצייר מצג של "אין עוד מלבדו". מצג של פולחן אישיות חסר תקדים במקומותינו. ומי שבטוחים שהם אלה המייצגים את העם, וכך יהיה עד כלות הדורות, פועלים לריסוק האיזונים והבלמים, שהם הם אלה שיזדקקו להם כאשר יאבדו את השלטון. אלה שמנסים להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולפטור אותו מן החובה להיחקר כאשר יש חשדות נגדו, בחוק קרנות המזבח ("הצרפתי"), הם אלה שקראו (בצדק) לקודמו להתפטר מתפקידו בשל החקירות נגדו. הם גם אלה שיקראו (בצדק) להתפטרות ראש ממשלה עתידי מן המחנה האחר, בסיטואציה דומה. אולם הזחיחות של מי שרואים את שלטונם כשלטון לנצח, מביאה אותם להתנהגות הקלוקלת הזאת.
ומפני הזחיחות הזאת, היהירות הזאת, השחצנות הזאת, הזהיר שלמה המלך במילים: "לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן."
2. צרור הערות 5.11.17
* האירוע החשוב יותר – "היו לנו השבת שני אירועים משמעותיים. בליל שבת השקנו את חגיגות שנת הארבעים לאורטל. ובשבת ב-5:00 הייתה לנו השכמה בלתי צפויה באמצעות אזעקה וקולות פיצוצים. האירוע החשוב והמשמעותי יותר, לאין ערוך, היה בליל שבת."
זו היתה תשובתי, בראיונות לכלי תקשורת שונים, בתפקידי כדובר אורטל, על השאלה אם "חירבו" לנו את השבת. אני מקווה שהמסר עבר.
מכל מקום, הבעתי ביטחון בצה"ל ובמדינת ישראל שיידעו לספק לנו הגנה וביטחון, ושיבחתי את ההתארגנות האזרחית והצבאית בגולן לשעת חירום. ציינתי, שאיננו חיים בחרדות, ושאנו זוכרים שמדינת ישראל מתנהלת תמיד בצל איומים ביטחוניים, ויודעת להתמודד אתם.
האיום הנוכחי הרבה פחות חמור מהאיום הקודם, של נסיגה ועקירה, שהיה אמיתי ומוחשי לאין ערוך. היום מבינים הכול, חוץ מקומץ סרבני התפכחות, עד כמה היה זה רעיון חסר אחריות, הזוי ומסוכן.
* מדיניות נכונה – מדיניות ישראל לאורך שנות מלחמת האזרחים בסוריה נכונה. איננו מתערבים ולא תופסים צד במלחמת בני חושך בבני חושך הזאת. אנו מציבים קווים אדומים של פגיעה בביטחון ישראל שעליהם אנו עומדים. אנו מגִנים על הריבונות ומגיבים על כל פגיעה בה, גם כאשר היא אינה מכוונת (ולרוב היא אינה מכוונת). אנו משקיעים רבות בסיוע הומניטרי לשכנינו הסמוכים לגבול ולפצועי המלחמה. ואנו שומרים על עמימות באשר לפעילותנו הביטחונית בסוריה.
כמובן שמפעם בפעם יש טעויות, כמו בכל עשייה. אני חושב, למשל, שלאחרונה מתרופפת משמעת העמימות, וזה לא לטובה. אולם באופן כללי, המדיניות נכונה.
* ברית עם הדרוזים – המלחמה בסוריה היא מלחמת בני חושך בבני חושך. הדברים נכונים גם לגבי הדרוזים בסוריה. הדרוזים הם נאמניו של אסד, בעלי בריתם של איראן וחיזבאללה. ואף על פי כן, טוב עשתה הממשלה וטוב עשה צה"ל בהודעה החריגה שישראל לא תיתן לחאדר הדרוזית ליפול ולהיכבש. לא כיוון שגם אויביהם הנם חובבי ציון כמו ג'בהאת אל נוסרה, דאעש ואל-קאעדה. לא רק כיוון שבסוריה כיבוש – פירושו טבח המוני. בראש ובראשונה בשל הברית שלנו עם הדרוזים, אזרחי ישראל, שנאמנותם במשך 70 שנה מוצקה כסלע. יש לנו מחויבות מוסרית כלפיהם. שמירת הברית הזאת היא אינטרס ישראלי מובהק. וכשבני עדתם השוכנים לגבולנו בסכנה, הברית עומדת למבחן.
* אנשי השחור לבן – פעמים רבות יצאתי נגד אנשי "רק לא ביבי"; אלה המציגים אותו בדמות שחורה משחור, מוחקים את כל הישגיו, מטילים עליו אשמות שווא וכישלונות שווא, מעלילים עליו שהסית לרצח רבין ועוד. לא אחת שיבחתי אותו על הצלחותיו, למשל בחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל. ובמקרים רבים, שבהם נתניהו עמד בעין הסערה והותקף על פועלו, צידדתי בו ותמכתי בפעולותיו, כמו למשל בנושא נאומו בפני בתי הנבחרים האמריקאיים נגד הסכם הגרעין האיראני. רק בשבוע שעבר, למשל, יצאתי נגד דבריו של עמירם לוין בגנות מדיניות הממשלה בסוריה. וגוגל יעיד על כל אלה.
אולם בכל פעם שאני מבקר אותו, את התנהלותו המסואבת, את האופן שבו הוא משסה את תומכיו נגד כל מה שהוא חש (בצדק ולרוב לא בצדק) שמאיים עליו, את עבודת האלילים של מעריציו הסוגדים לו, את החקיקה האיומה והנוראה ששליחיו הביטנים מנסים לכפות על מערכת החוקים בישראל כדי לגונן עליו מפני מתן דין או אפילו חקירה של מעשיו; ובכלל, בכל פעם שאני מבקר אמירה או צעד כלשהו שלו, מיד אנו מוצא את עצמי תחת מתקפה שלוחת רסן של חסידיו השוטים. מיד אני "שונא ביבי", "רק לא ביבי", "הדבר היחיד שמוליך אותי הוא שנאה עיוורת לנתניהו" וכמובן "אתם הסמולנים" וכו'.
מנין זה בא? אלה אנשי השחור לבן. אלה שאינם מכירים את הספקטרום. מבחינתם, גם מי שתומך רק ב-99% מעמדתם – הוא לא אִתם. ואם הוא לא אתם – הוא נגדם. ואם הוא נגדם – הוא 100% נגדם, והוא "המחנה" האחר, הנתעב, המשוקץ.
לאורך השנים אני מבקר בעקביות את האקטיביזם השיפוטי. אני חושב שהוא מפר את מערכת האיזונים והבלמים הראויה בדמוקרטיה. אני חושב שהוא פוגע במעמדו ומכאן גם בעוצמתו של בית המשפט ובכך הוא מחליש את שלטון החוק. אני מבקר אותו גם על פסיקות שבהן אני תומך, כיוון שאני חושב שהוא לא היה צריך לדון בנושא. אני מבקר אותו גם כאשר הוא אינו פוסל חוק, על עצם העובדה שלא דחה על הסף את העתירה נגד החוק, כי החוק אינו זקוק לאישור של הבייביסיטר – בית המשפט העליון. אני תומך בהתערבות בית המשפט רק כאשר חקיקה פוגעת בעליל בזכויות האזרח. וגוגל יעיד על כך.
אבל בכל פעם שאני יוצא נגד המתקפות הפרועות ושלוחות הרסן נגד בית המשפט העליון, הצגתו כדיקטטורה ששולטת במדינה, השיימינג האישי נגד נשיאיו וחבריו, הגחכתם, הצגת כל מערכת אכיפת החוק מהמשטרה ועד בית המשפט העליון ככנופיית חיסול שתופרת תיקים נגד יריבים, דברי הסתה נגד בית המשפט שהוא שלוחה של חמאס והתנגדותי לרעיון לפיו "הרוב" צריך למנות שופטים שיהיו עושי רצונו וכו' וכו' וכו' – מיד אני מותקף על כך שאני שפוט של בית המשפט, אני מעמיד את השופטים מעל הביקורת כאילו היו אֵלים, אני שותף לרמיסת שלטון הרוב בידי "פקידים שבחרו את עצמם בשיטת חבר מביא חבר" וכמובן "אתם הסמולנים... אוהבי הערבים ובית המשפט" וכו' וכו' וכו'.
שוב, אותה ראיית שחור לבן פרימיטיבית, חסרת גוונים וחסרת ניואנסים.
הראיה הזאת מסוכנת מאוד. וכאשר היא מטופחת בציניות בידי "סביבת" ראש הממשלה, כי הוא נבנה ממנה, היא מסוכנת שבעתיים.
* שיעור אזרחות – נאומו של נשיא המדינה בפתח מושב החורף של הכנסת, היה חשוב ומצוין. הנשיא העניק שיעור באזרחות, על דמותה של דמוקרטיה מהותית, משמעותית, עם איזונים ובלמים, ולא שלטון ללא מֵצרים של הרוב. זהו שיעור חשוב ביותר, בתקופה זו; שיעור שבאמת נחוץ לאזרחי ישראל, לחברי הכנסת ובראש ובראשונה לראש הממשלה.
* סולדים מן הממלכתיות – כל הגמדים, מלחכי פנכתו של נתניהו, מסיתים נגד נשיא המדינה, כי הם סולדים מן הממלכתיות שהוא מגלם, שבאה לידי ביטוי בנאומו החשוב.
* ה"אידיאולוגיה" החדשה: המדינה זה נתניהו – מסע ההסתה והשיסוי הנתעב של החוליגנים הסוגדים לנתניהו נגד ריבלין, הגיע לשיא בסיסמה "הוא לא הנשיא שלי". עזי המצח הללו עושים דה-לגיטימציה לנשיא המדינה, המעידה על אופיים הלא דמוקרטי.
מה משמעות האמירה הזאת? עובדי האלילים הללו הפנימו את הגישה של נתניהו: "המדינה זה אני." לכן, נשיא המדינה, המחויב לערכי הממלכתיות מהם הם סולדים, הוא לא הנשיא שלהם. המשטרה המבצעת את תפקידה ואף חוקרת את ראש הממשלה על החשדות נגדו היא אינה המשטרה שלהם והמפכ"ל הוא לא המפכ"ל שלהם, כי הוא לא נאמן ל"מדינה", כלומר ל"המדינה היא נתניהו." והפרקליטות אינה הפרקליטות שלהם, כי היא מנהלת את חקירות נתניהו. והיועץ המשפטי לממשלה אינו היועץ המשפטי שלהם, כי לשיטתם הוא צריך היה למנוע את החקירה ובכל מקרה תפקידו להיות פרקליטו האישי של נתניהו, כי "המדינה זה נתניהו". וצה"ל אינו הצבא שלהם והרמטכ"ל אינו הרמטכ"ל שלהם כיוון שהוא מסרב להפוך את צה"ל לכנופיה.
ובסך הכל הם מוכיחים עד כמה נאומו של הנשיא בכנסת היה חשוב ונכון.
* ראש הממשלה שלי – בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אמנם יש לי ביקורת חריפה עליו, אבל הוא ורק הוא ראש הממשלה שלי. הוא ראש הממשלה שלי, כיוון שאני אזרח מדינת ישראל, והוא ראש ממשלת ישראל. ואני מכבד אותו כראש הממשלה, גם כאשר אני שולל את דרכו.
רובי ריבלין הוא הנשיא שלי. אני מעריך אותו מאוד ותומך בו בדיוק בדברים שבעטים מסיתים נגדו ומשמיצים אותו. אבל לא מהסיבה הזאת הוא הנשיא שלי. הוא הנשיא שלי כי הוא נשיא מדינת ישראל, ואני אזרח ישראל. וכאזרח המדינה, אני מכבד את הנשיא, גם אם איני תומך בו. גם פרס, שמאוד לא אהבתי אותו, בלשון המעטה, וביקרתי אותו שוב ושוב, היה הנשיא שלי. וגם בשיא ביקורתי עליו, לא העליתי על דעתי אמירה כמו "הוא לא הנשיא שלי."
רק כאשר נודעו מעלליו של האנס הסדרתי, חשתי שהוא אינו הנשיא שלי. אבל זה כבר סיפור אחר.
* מנהיג או פחדן? – למה גדעון סער ממלא פיו מים לנוכח המתקפה שלוחת הרסן נגד הנשיא? הוא חושב שפחדנות היא סגולה למנהיגות? הרי הסיכול הממוקד הבא, אחרי ריבלין ומפכ"ל המשטרה, יהיה שלו.
* לא שלי – התגובה העניינית הצפויה לדו"ח מבקר המדינה: "הוא לא המבקר שלי."
* חמוצים – חמוצים, מכנה ראש הממשלה את מבקריו. מופת של כבוד לדמוקרטיה ושל מנהיגות לאומית.
* להגן על נהדרותה של הארץ – נאומו של נתניהו בפתח מושב החורף של הכנסת התחיל טוב. הוא פתח באזכור הצהרת בלפור, ניל"י וכיבוש הארץ בידי הבריטים לפני מאה שנה, וסקר את המהפכה הבלתי נתפסת, חסרת התקדים בתולדות העמים, שנעשתה פה בידי העם היהודי במאה השנים האחרונות. לאחר מכן הוא המשיך בתיאור הישגי המדינה והישגי ממשלתו. ואכן, מדובר בהישגים מרשימים. נכון שהוא ייפה את התמונה, והציג תמונה לא שלמה – אבל זה בסדר. אף אחד אינו מצפה ממנהיג פוליטי בנאום פוליטי להציג את התמונה השלמה, בדיוק כפי שאף אחד אינו מצפה מראש האופוזיציה להציג את הישגי הממשלה, והרצוג אכן הציג את כישלונותיה.
ואז הוא פתח ב"נאום החמוצים" הסכסכני, הבכייני, המתלהם, המייצג את כל הרע בהתנהלותו, את כל מה שאינו ראוי לראש ממשלה, בנאום חגיגי של פתיחת מושב הכנסת. וברגע שהוא פתח ב"נאום החמוצים" הוא ידע שהדברים ימחקו את החלק הממלכתי הראוי בדבריו, הוא ידע שזה ורק זה יופיע בתקשורת ויתפוס את הכותרות. חבל.
אגב, בחלק החיובי בנאומו, הוא אמר, ממש מילה במילה, משפט שכתבתי ימים אחדים קודם לכן, לאחר האזעקה שחווינו בגולן: "יש לנו באמת, בלי ציניות, ארץ נהדרת."
אכן, יש לנו ארץ נהדרת, ועלינו להגן עליה מפני הרוח הרעה שאותה מוביל ראש הממשלה, לצד הישגיו הלא מבוטלים; רוח רעה המאיימת על נהדרותה של הארץ. הדוגמה האקטואלית – חוק קרנות המזבח לעידוד שחיתות שלטונית. המוטציה של החוקה הצרפתית.
* הברית הסמויה בין נתניהו ואלדד יניב – נתניהו וחסידיו ואלדד יניב והאידיוטים השימושיים הנוהים אחריו בלי להבין מה הם משרתים, הם שותפים לאותה מגמה, של החלשת מערכת אכיפת החוק ויצירת דה-לגיטימציה למשטרה, לפרקליטות, ליועץ המשפטי לממשלה ולבית המשפט.
* הכל כשר כדי לגונן על החשוד – ביטן, מהגרועים בביריונים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, פתח בשביתה פרועה. עד שלא יעלה להצבעה חוק קרנות המזבח, המעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, לא יעלה להצבעה אף חוק. שהמדינה תישרף. אסור להיכנע לסחטנות הזאת. לא יעלו חוקים? אז לא יעלו חוקים.
ביטן מסרב לקשר בין חוק זה לבין הצעת החוק להגבלת הקדנציות לראש הממשלה. כלומר, מבחינתו ראשות הממשלה יכולה להיות עיר מקלט ללא הגבלת זמן. אם לוקחים את הרע והמושחת בחוקה הצרפתית, יש לקחת גם את הגבלת הקדנציות.
* לא משכנע – בניסיון לשכנע את "הבית היהודי" ו"כולנו" לתמוך בחוק קרנות המזבח, הליכוד "מתפשר" ומסביר שהחוק לא יחול רטרואקטיבית על חקירות נתניהו. זה לא משכנע מכמה סיבות.
הסיבה העיקרית, היא שהחוק הזה רע באופן מוחלט, בלי קשר לזהותו של ראש הממשלה. גם בעוד עשרים ושלושים שנה אנו ראויים לכך שמושחתים ועבריינים לא ינהיגו את המדינה, ולא יעמדו מעל החוק. גם בעוד חמישים ושבעים שנה, אנו ראויים לכך שראשות הממשלה לא תהיה עיר מקלט.
שנית, גם אם החוק לא יעצור את החקירות הקיימות, הוא יחסן את נתניהו מפני חקירות עתידיות, ויאפשר לו להתנהל בשחיתות, מעל החוק, כל עוד הוא ראש הממשלה. והוא הרי בונה על ראשות הממשלה עד יום העצמאות המאה של ישראל.
שלישית, גם היום, ללא החוק הזה, מנהל ראש הממשלה מסע דה-לגיטימציה לעצם חקירתו. אפילו בנאומו בכנסת, בחלק הנחות והירוד ביותר, הוא לגלג על ה"סיגרים" וה"חמגשיות"... ואנו רואים איזה מסע הסתה ושיימינג הוא מוביל נגד מפכ"ל המשטרה, כדי להלך אימים על חוקריו. קל וחומר, אם יהיה חוק כזה. הרי הטענה תהיה שאפילו החוק אומר שאין לחקור את ראש הממשלה, והנה, תופרי התיק מנצלים לקונה, שכביכול החוק אינו רטרואקטיבי, כדי לנסות להפיל ראש ממשלה מכהן בלה בלה בלה.
* בלי למצמץ – נתניהו, הדוחף בכל כוחו את חוק קרנות המזבח, באמצעות נערי השליחויות שלו ביטן ואמסלם, הצהיר שאינו תומך כלל בחוק. סיפור דומה הוא סיפר כאשר ביטן החל להוביל את "יוזמתו" למנוע את הקמת תאגיד השידור. ביטן סיפר אז, בלי למצמץ, שהוא ... מקווה לשכנע את ראש הממשלה.
* בעד הזג – בזיגזג החקיקתי-פוליטי של ראש הממשלה, הוא יוזם כעת את הורדת אחוז החסימה, כשלוש שנים לאחר שהועלתה ביוזמתו, בשם המשילות.
אני בעד הזג הזה, מאותה סיבה שהייתי נגד הזיג הקודם. אני מאמין שבחברה מגוונת כמו החברה הישראלית, יש חשיבות רבה לייצוג, וצמצום הייצוג הופך אותה לפחות דמוקרטית ופחות שוויונית. בנוסף לכך, לא קניתי את סיפור ה"משילות". ובכלל, כל סיפורי העדר משילות בישראל הם הגזמה פראית, ובכל מקרה, אינם קשורים למיספר הסיעות בכנסת וגודלן.
מותר לשנות דעה. ניסוי וטעייה זו דרך עבודה נכונה. אם חשבנו שצעד מסוים הוא לטובה והסתבר שהוא לא השיג את מטרותיו, אין זו בושה לחזור בנו ולתקן. מה שמפריע כאן, הוא שראש הממשלה אינו שוקל את השיקול הממלכתי, מה הדרך הראויה לדמוקרטיה, אלא שיקול כיתתי קוניוקטורלי, מה טוב ברגע זה ל"מחנה". הזיג נועד לחסום חלק מן הסיעות הערביות, אך הן התאחדו וכולן נכנסו ואילו כ-3% מקולות הימין, שהצביעו לרשימתו של אלי ישי, הלכו לאיבוד. על פי שיקול זה, נתניהו רוצה לשנות את שיטת הבחירות. זה לא ראוי.
על אף התנגדותי להעלאת אחוז החסימה, אי כניסתו של אלי ישי שימחה אותי מאוד, בשל חבירתו הצינית לחיה הכהניסטית.
ספק אם יוזמתו של נתניהו תתקבל, בשל התנגדותה הנחרצת של ש"ס, מהשיקול הממלכתי של... חסימת אלי ישי, אויבו של דרעי.
* החוק הצרפתי ורעייתו – אני מציע להוסיף ל"חוק הצרפתי" את המילה "ורעייתו".
* עבדות – עוד תביעה של עובדת נגד שרה נתניהו. עוד מקרה קורע לב של עבדוּת, של עוול, של השפלה. אני קורא את דבריה של העובדת, ושערותיי סומרות. גם אילו היה מדובר במעסיק פרטי, זה היה דבר נורא. אבל כאשר עוול כזה נעשה בבית ראש הממשלה, הממומן מכספי משלם המסים הישראלי, מקום שראוי להיות מופת של יחסי עבודה נאותים, כדוגמה אישית של מנהיג המדינה לציבור, הדבר חמור שבעתיים.
אין לאפשר הימשכות התופעה. יש לנתק ניתוק מוחלט בין שרה נתניהו לבין עובדי המדינה המועסקים במעון ראש הממשלה. אל לה לראיין עובדים, אל לה להיות מעורבת בבחירתם, ואל לה להיות שותפה בניהול בית השרד. יש לקבוע זאת כנוהל קבע, גם לעתיד, כאשר בנות או בני הזוג של ראשי הממשלה יהיו אנשים נורמטיביים. קל וחומר במצב הנוכחי.
* שתולה – כת עובדי האלילים של פולחן האישיות לנתניהו, מצאה את פוליגרף העל, המוחלט. בנימין נתניהו. אם הוא אמר משהו, זו האמת המוחלטת. עובדה – ביבי אמר. ולכן, כל מי שאומר משהו אחר, הוא בהכרח שקרן, רמאי; עדיף נוכל. ריבלין נוכל, יעלון נוכל, כחלון נוכל, גבאי נוכל, אלשייך נוכל, מנדלבליט נוכל וגם צעירה חרדית מסכנה ששרה נתניהו התעללה בה היא נוכלת, וכמובן עורכת הדין הנוכלת שלה שהיא בכלל מטעם הקרן החדשה.
אבל יש בעייה. איך זה שעובד אחרי עובד אחרי עובד אחרי עובד אחרי עובד במעון ראש הממשלה – כולם שקרנים, רמאים, נוכלים, כפויי טובה, שיורקים לבאר שממנה שתו ומעלילים עלילות שווא על שרה נתניהו? מה השתבש בתהליך המיון?
יש תשובה. אחד מחסידיו השוטים של נתניהו פרסם בדף הפייסבוק שלו תאוריית קונספירציה מטורפת, על פיה השב"כ (כל עובד במעון רוה"מ עובר תהליך בדיקה של השב"כ) משתף פעולה עם "עורכת הדין המסוימת". לא, הוא לא התלוצץ. ומיד – למעלה ממאה לייקים, ותגובות נלהבות, כמו "שום דבר לא יפתיע אותי בשב"כ". הרי השב"כ, כידוע, הוא חלק מ"השמאל והתקשורת", השליטים האמתיים במדינה, אלה שבגללם "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל."
אז הנה, אני אתרום תאוריית קונספירציה משלי. מה יש, אסור לי? שרה נתניהו בכבודה ובעצמה הושתלה בידי השמאל, השב"כ, התקשורת והאליטות הישנות במשפחת נתניהו, כדי להפיל אותו. הה? יאללה, לייקים.
אבל בסך הכול נתניהו יצא בזול, לעומת רבין. אותו, כידוע, השב"כ רצח.
* לא להחריב – במשך השנים כתבתי עשרות מאמרים נגד האקטיביזם השיפוטי, ואני שולל אותו גם היום. אז מדוע אני נזעק נגד מתקפות השיסוי, השקרים והדה-לגיטימציה הפרועות נגד בית המשפט העליון?
בדיוק מאותה סיבה, שכאשר אני חלוק על ממשלת ישראל, איני חושב שיש להחריב את מדינת ישראל.
* ליצן מפחיד – אורן חזן.
* בראש החותמים – במלאת שנה לרצח רבין, לפני 21 שנה בדיוק, יזמה סיעת "הדרך השלישית" בכנסת החתמה של ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, יו"ר הכנסת וראשי הסיעות השונות בכנסת על כתב התחייבות לעקרונות הדמוקרטיה והסובלנות. להוציא סיעת "מולדת", חתמו כל הסיעות על כתב ההתחייבות. המסמך הוגש לנשיא המדינה ע"י חברי הכנסת של "הדרך השלישית", בבית הנשיא, ערב יום השנה לרצח.
וכך נאמר, בין השאר: "...רצח ראש הממשלה ושר הביטחון מהווה איום שאין נורא וקשה ממנו על שלמות העם ועל הדמוקרטיה הישראלית, איום המחייב את כולנו לחשבון נפש ומחויבות לעשות הכל כדי שאירוע מסוג כזה לא ישנה לעולם.
"אנו מתחייבים: להעמיד בראש מעיינינו את אחדות העם בשאיפתו לשלום, לביטחון, לחרות ולהגשמת ערכי היסוד הכתובים במגילת העצמאות.
"אנו מתחייבים: להיאבק על דרכנו אך ורק באמצעות הכלים הדמוקרטיים, הוויכוח בכנסת והבחירות, תוך הקפדה על סגנון ענייני ותרבותי, ולהוות בכך דוגמה לכל חלקי הציבור.
"אנו מתחייבים: להימנע מפעולות ומסגנון דיבור המעמיקים את הפילוג והקיטוב ולעשות ככל יכולתנו לאיחוד הקרעים בעם."
בראש החותמים – ראש הממשלה בנימין נתניהו.
* רבין וגנדי. תתפלאו – מלכתחילה, התנגדתי לקביעת יום זיכרון ממלכתי לרחבעם זאבי, ללא כל קשר לאישיותו, עברו והשקפותיו, כיוון שבעיניי הוא חלל במלחמה בינינו לבין הערבים על הארץ, כמו כל חללי מערכות ישראל ונרצחי הטרור, ויש לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הסיבה לקביעת יום הזיכרון לגנדי, היא מעין יצירת תמונת ראי ליום הזיכרון לרצח רבין, אף שאין כל קשר בין הדברים. אילו רבין נרצח בידי מחבלים ערבים, גם אז לא היה מקום ליום זיכרון נפרד. יום הזיכרון הממלכתי לרבין, הוא לציון הזעזוע והאבל על האסון הלאומי הנורא שקרה לנו – רצח פוליטי של מנהיג בידי מתנגד פוליטי וניסיון לסיים ויכוח פוליטי לגיטימי ביריות אקדח.
כמובן שכל המידע על עלילותיו של זאבי מאוד מאוד קשה. מצד שני, האיש מת, אינו יכול להגיב, אין כאן ראיות משפטיות. ולכן, אין כל סיבה לבטל את יום הזיכרון לזיכרו, שלטעמי בטעות יסודו. גם השקפתו הפוליטית של גנדי, תמיכתו בטרנספר לערבים, נתעבת בעיניי, אך זו דעתי גם באשר לטרנספר ליהודים, ואיני מחבב את הצביעות בנדון.
אבל לנוכח הקמפיין של הימים האחרונים נגד יום הזיכרון לגנדי, עם ההשוואה האוטומטית ליום רבין, כדאי לזכור, למי ששכח, שרבין וגנדי היו חברים טובים. ובקדנציה הראשונה של רבין, הוא מינה את גנדי ליועץ ראש הממשלה למודיעין ולמלחמה בטרור.
וסיפור לא מוכר, שכנראה יתפרסם לראשונה בביוגרפיה שאני כותב על יהודה הראל. אחרי שרבין התפטר ב-1977, הוא היה מסוגר ומדוכא. חברו גנדי רצה לעודד את רוחו, ולקח אותו ליום סיור פרטי בגולן, שם התלווה אליהם יהודה הראל. הם ירדו ועלו ברגל לגמלא העתיקה, ולאחר מכן ביקרו בביתו של יהודה במרום גולן.
כן, אני יודע, זה לא מסתדר לנו עם התבניות והתדמיות. אז אולי כדאי שנבדוק את התדמיות ואת התבניות.
* מורשת רבין – ב-5 באוקטובר 1995, פחות מחודש טרם הירצחו, נשא ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין את נאומו המדיני האחרון בכנסת. היה זה נאום פרוגרמטי, לאחר חתימה הסכם אוסלו ב' ולקראת פתיחת המו"מ על הסדר הקבע, שבו הציג לראשונה את מתווה הסדר הקבע והקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים.
אם יש ליצחק רבין מורשת מדינית – נאום זה הוא מורשתו המדינית. ניתן לתמוך במורשתו או בחלקים ממנה ולהתנגד לה. אך אין לסלף אותה. רבין מעולם לא היה באזור חיוג מרצ. הוא מעולם לא התקרב להצעות נוסח אלו שברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים. והלוואי שנתניהו יעמוד על הקווים האדומים האלה, אם יפתח מו"מ על "הדיל הנפלא" שטראמפ מבטיח.
"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
* משפט אומלל והסתה נוראית – המשורר אליעז כהן הוא עוף מוזר בציבוריות הישראלית. הוא תלמיד מובהק של חנן פורת ובה בעת הוא תלמיד מובהק של הרב מנחם פורמן. הוא איש ארץ ישראל השלמה, שוחר שלום אמיתי, מקיים קשרים הדוקים בגובה עיניים עם פלשתינאים ובהם אנשי דת מוסלמים. לעתים הוא מותח ביקורת נוקבת על אופן השליטה הישראלית ביו"ש לא פחות מאנשי שמאל רדיקלי ובה בעת הוא יוצא בכל כוחו ובכל מאודו נגד כל רעיון של עקירת יהודי אחד מביתו, או חסימת שטחים בא"י בפני התיישבות יהודית. הסיסמה שלו היא "מולדת אחת לשני עמים."
אליעז הוא חבר קיבוץ כפר עציון, כלומר "מתנחל", רחמנא לצלן. והוא אכפתניק, דעתן, רהוט וקולו הייחודי והחריג נשמע ברמה בציבוריות הישראלית בשני העשורים האחרונים. והוא מותקף קשות מימין ומשמאל, כיוון שאין דבר המאיים על עולמם של הטהרנים והקיצונים בכל מחנה, יותר ממורכבות.
ביום הזיכרון לרצח רבין, פירסם אליעז פוסט, שבו סיפר על המצוקה הקשה והאיומה שעימה התמודדו חבריו והוא, תושבי יש"ע, אנשי הציונות הדתית בתקופת אוסלו; כולל תחושה קשה של סתימת פיות ופגיעה בחופש ההפגנה והמחאה שלהם. ניכרים דברי אמת, וגם אם אפשר להתווכח אם אכן היתה סתימת פיות כזו, אין ספק שהתחושה הזאת היתה גם היתה, ודבריו של אליעז אותנטיים בעליל. היה זה פוסט קשה וכואב, מנהמת ליבו של אליעז; קול שחשוב מאוד להשמיע אותו, כיוון שהדחקתו היא מכשול בפני כל אפשרות של פיוס לאומי ואיחוי הקרעים.
וכאן עשה אליעז שגיאה חמורה, שפגעה בעיקר במסר שרצה להעביר. הוא כתב את המשפט האומלל הבא: "בימים הקשים והרעים ההם, היו רגעים שגם אני ייחלתי למותו של ראש הממשלה."
לכל אדם יש רגעים שבעמקי נשמתו מבצבצת כמיהה למותו של מישהו. כמיהה, שאדם נורמטיבי נזהר ממנה ומדחיק אותה. פסיכולוגים מרבים לכתוב על רגעים שבני אדם נורמטיביים כמהים למות הוריהם ואפילו ילדיהם. אין אלה רגשות שראוי לנפנף בהם, אלא להילחם בהם.
אין לכל אדם שקצת מכיר את אליעז צל צילו של ספק בכך, שרעיון של רצח ראש הממשלה או תמיכה ברצח כזה או ייחול לרצח כזה, רחוק ממנו ת"ק פרסה. אז למה?! למה, לכל הרוחות, צריך היה אליעז, משורר המבין את כוחה של מילה, לתת למשפט המיותר הזה, האומלל הזה, שאינו יכול להועיל לאיש ובטח לא למסר שרצה להביע, לכתוב אותו? אין לי הסבר לכך. מפוסט שכתב אליעז למחרת, אני חש שהוא עצמו מבין ששגה.
אבל קריאת התגובות לדבריו, מעוררת אימה של ממש. גל נורא של שנאת אין קץ – שנאה לאליעז, שנאה לציונות הדתית, שנאה יוקדת והרסנית לציבור המתנחלים, כלומר לחצי מיליון ישראלים, שנאה תהומית לראש הממשלה בנימין נתניהו. אגב, אליעז הוא מתנגד חריף של נתניהו, אבל זה לא משנה – שניהם שייכים לאותו "הם". לאותו "המחנה" – ימין, מתנחלים, אליעז כהן, נתניהו, הכל אותו דבר. וכולם, כמובן, הזרוע ויגאל עמיר הוא רק האצבע שלחצה בשמם על ההדק. איזו שנאה! איזו הסתה!
אמחיש זאת בדוגמית אחת: "זה שיגאל עמיר הוא גיבור יחיד ומיוחד בשביל אלו ששולטים בנו עכשיו זה ברור. מעולם לא עשה איש אחד כל כך הרבה כדי שהברון סגול השער יוכל להיות הבובה המלכותית של הפנטים המתנחלים המשיחיים ששולטים שלטון ללא מיצרים במדינה שלנו מאז ועד היום ועד בכלל. זה שיכלת [שגיאת הכתיב במקור] למותו של האדם היחיד שהבין שבלי שלום אין ישראל והיה אמיץ וחכם מספיק לעשות זאת זה רק מעיד על כמה טעית ולא על שום דבר אחר. גם אנחנו מייחלים שהאדמה תיפער את פיה ותיקח את כל המנוולים ששולטים בנו אבל לנו זה לא עוזר."
לא אכנס כאן לשקר הנתעב לפיו השלטון הנוכחי, שגם אני לא חוסך ממנו את שבט ביקורתי, רואה ביגאל עמיר את גיבורו. אתייחס רק לסיפא. מי שקושר את הייחול עליו כתב אליעז למותו של רבין לרצח, ומיד לאחר מכן מבטא בגלוי ובלי מצמוץ את ייחולו למותה של כל הנהגת המדינה, בפומבי – מעיד על עצמו שאינו אלא מסית לרצח.
* תאוריית הקונספירציה על רצח רבין – קומץ שקרנים רשעים בדו את השקר, והמוני מטומטמים מדקלמים אותו ואפילו מאמינים לו.
* חוזרים בהם מתמיכתם בהסכם אוסלו – סקופ! "הארץ" חוזר בו מתמיכתו בהסכם אוסלו. עובדה – הכותרת הראשית של מאמר המערכת שלו היא "להפסיק לחמש רוצחים." מה?? אה, הם התכוונו לאספקת נשק לבורמה? הבנתי.
* הפתעת "הארץ" – "הארץ" הפתיע. בצונאמי ההסתה נגד יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, הם לא הגדירו אותו "נאצי". אפילו רוגל אלפר (!) הסתפק ב"זן הפשיזם המקומי שישראל מטפחת ממשיך להתפשט כיבלית. לאחרונה צץ בהנהגת האופוזיציה המדומה של אבי גבאי."
מה קרה? או שמא פשוט לא יצא לי לקרוא את כל הפשקווילים?
* הגדרת הציונות – בפשקוויל המערכת של "הארץ" ובפשקוויל של רוגל אלפר, מוגדר אבי גבאי "לאומן מן השורה, גזען, פומנדמנטליסט דתי." למה? כי בעיניהם ציונות היא לאומנות, גזענות ופונדמנטליזם דתי.
* נלחמים בטרור ה-BDS – מהלך הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, עליו הוחלט בוועידת העל הגזענית והאנטישמית בדרבן לפני 16 שנים, נועד למוטט את מדינת ישראל באמצעות צעדי חרם ומאבק "אזרחי". המהלך הזה הוא מהלך טרור אנטישמי מובהק, שהזרוע המבצעת שלו היא ארגוני ה-BDS למיניהם, ומשת"פיהם הישראלים.
"הארץ" דיווח בכותרתו, על כך שישראל הקימה בחשאי זרוע משפטית שתילחם בתופעה, באמצעות תביעות אזרחיות אישיות נגד מוביליה ודרכים משפטיות נוספות. המטרה של "הארץ" בחשיפה הזאת, היא להזיק, לחבל במהלך, לעשות לו דה-לגיטימציה. כך מוגדרת פעולת המגן החיונית הזאת ב"הארץ": "מאבק באזרחים בחו"ל המבקרים את מדינת ישראל." טוב, למה אפשר לצפות מעיתון שבכירי כותביו מציגים ניטרול מחבלים בפיגוע והצלת חיי אדם כ"הוצאה להורג ללא משפט של נערות עם מספריים"?
לגופו של דבר – לא אחת ביקרתי את הממשלה על המחדל המתמשך במאבק במסע הדה-לגיטימציה והחרמות, אך לאחרונה אני חש בשינוי לטובה, והפעולה החשובה שנחשפה ב"הארץ", כמעין מעשה בלעם, היא דוגמה לכך.
על פי הכתבה, את המאבק המשפטי ב-BDS מבצע אחד ממשרדי עורכי הדין המובילים והמצליחים בארה"ב (שבו התמחה ברק אובמה).
* 100 שנות פשע קולוניאליסטי – גדעון לוי, כידוע, הוא לוחם ללא חת נגד "אקיבוש". השאלה היא מתי החל פשע "אקיבוש"? במלחמת ששת הימים? כמובן שלא, הרי לוי מרבה לכתוב על ה"נכבה" ו"הטיהור האתני" שישראל עשתה ב-1948. אז מתי החל הפשע, ב-1948? לא ולא. ראשיתו של הפשע הוא הצהרת בלפור. לוי פרסם פשקוויל נגד הצהרת בלפור, שהיא המעיין שממנו נבע האסון. "...החוצפה הקולוניאליסטית הבל תיאמן שזועקת מכל אות בהצהרת בלפור, שמלאו לה 100 שנה... החגיגה שלא נגמרה, 100 שנים של קולוניאליזם, קודם בריטי ובעקבותיו ובהשראתו גם ישראלי, באה על חשבונו של עם אחר והיא אסונו האינסופי... כך טמנה בריטניה את זרעי הפורענות, שאת פירותיהם הרעילים אוכלים שני העמים עד היום. לא סיבה לחגיגה יש כאן, אלא סיבה לתיקון במלאות 100 שנים לעוול... קיפוחם של ערביי ישראל וכיבוש הפלסטינים הם ההמשך הישיר של המכתב. הקולוניאליזם הבריטי הכשיר את הקולוניאליזם הישראלי... בעקבות ההצהרה יותר יהודים היגרו לארץ. מיד בבואם הם נהגו בה כבעלי הבית... יחסם האדנותי לבני הארץ הלא יהודים... במלאות 100 שנה להצהרה ... הפלסטינים והיהודים שוחרי הצדק צריכים להתאבל..."
צודק. עכשיו צריך לצקת תוכן במאמר, ולהציע תכנית מסודרת לתיקון העוול. אני מציע כותרת לתוכנית: הפתרון הסופי לבעיית היהודים.
* לפני הפלישה הציונית – הפשקוויל של גדעון לוי נגד הפשע הקולוניאליסטי – הצהרת בלפור, הזכיר לי את הנדיבות הגדולה של הפלשתינאים, שבסעיף 6 של האמנה שלהם הם כתבו: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלשתין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלשתינאים." וכיוון שבניגוד לאגדה, הם מעולם לא ביטלו את האמנה, חשוב להודות להם על כך. על פי הפרשנות של יהושפט הרכבי לאמנה, הפלישה הציונית החלה לאחר הצהרת בלפור. ולכן, כל יהודי שחי בפלשתין לפני 1917 יכול להיות רגוע. אבל לא כולם נדיבים כמו האמנה הפלשתינאית. ארגון "זוכרות" מוקיע גם התנחלויות ציוניות על אדמה פלשתינאית לפני הפלישה הציונית, כמו פתח תקווה (1878) וההתנחלות הציונית הראשונה, על אדמות יעזור, בית הספר החקלאי מקווה ישראל (1870).
* לא ראוי לשידור – שעה שבחלון הראווה של השוקניה, הדוגמן הראשי גדעון לוי יוצא חוצץ נגד הצהרת בלפור, הפשע הקולוניאליסטי, שגרם לעוול האיום והנורא, קיומה של מדינת ישראל, מקדיש חברו לדבוקה רוגל אלפר את פשקוויל "ביקורת הטלוויזיה" שלו, לסרט של רינו צרור, המתריע בפני קריסתה של המדינה בשל הקרע הפנימי והפערים החברתיים. לא ראיתי את סרטו של צרור, ואיני יכול להביע עליו דעה. אולם אלפר קוטל את הסרט בחריפות, והוא גוזר את גזר דינו הנחרץ – הסרט "אינו ראוי לשידור." לא פחות. למה? כיוון שסרט המציג את חורבנה של מדינת ישראל, שהיא הגשמת מאווייו של ה"מבקר", כדבר שלילי, אינו ראוי לשידור.
"צרור הוא לאומן. ושלא תהיה טעות: חרף ביקורתו על נתניהו, הוא שותף לגמרי להשקפת עולמו, שממשיכה לראות בישראל מקלט ליהודים מפני השואה." כלומר בעיניו, כל הציונים מימין ומשמאל, תומכי הממשלה המובהקים ומתנגדיה החריפים, כולם אותו חרא – לאומנים, פשיסטים וכו'.
* אל תנסו להתחרות בגדעון לוי – "בטח גדעון לוי כבר ימצא על מה לתקוף את ישראל על חיסול מנהרת התופת והטרור של הג'יהאד האיסלמי," כתב לי מישהו בהומור. הוא רצה להציג את האבסורד בתעמולה האנטי ישראלית שלו, במעין אמירה סאטירית שאפילו על המובן מאליו, צעד הגנתי נטו, הוא ימצא על מה להלין. בתגובה, סיפרתי לו, שפעם התחלתי לכתוב טור פרודי על גדעון לוי – "אזור הזמזומים" שבו באמת ניסיתי לחכות את סגנונו, בהקצנה אבסורדית של תועמלנותו האנטי ישראלית, אך לא היה בכך טעם כי תמיד הוא עקף כל פרודיה.
חלפו יומיים ולוי פרסם פשקוויל נאצה נגד ישראל בשל פיצוץ המנהרה. קודם כל, הוא תקף את העיתוי, "בדיוק כשהפלסטינים מנסים להתאחד בעזה... ישראל תעשה הכול כדי לסכל את האיחוד". שנית, זו פעולה צבועה... ישראל אינה יכולה להלין על הפרת ריבונותה, בעוד היא "מדינה שאין כמעט ריבונות מסביבה שהיא לא מפרה ואין ריבונות שהיא מכבדת."
ושלישית, את המושג מנהרת תופת הוא מציב במירכאות של לעג, ומזכיר שהמחבלים אמרו שהיא נועדה לחטוף חייל. ועל כך הוא העיר: "לחטוף אנשים ממיטותיהם זו כמובן זכות ששמורה לחיילי צה"ל בלבד. הם עושים זאת מדי לילה."
אני בטוח שכאשר ישראל לא נהגה כך ואלף ישראלים נרצחו בפעולות טרור, היה לו הרבה יותר טוב.
בקיצור, אל תנסו להתחכם בהמצאת טיעונים אנטי ישראליים קיצוניים בשמו של גדעון לוי. הדמיון שלכם לעולם לא יצליח להדביק את שנאתו החולנית למדינת ישראל.
* מקארתיזם בפעולה – כותרת ב"הארץ": "מרבית המועמדות החדשות למועצת התרבות גרות בהתנחלויות או פועלות בהן." כתבה זו היא מקארתיזם בפעולה. אין בכתבה מילה וחצי מילה, המתייחסת להתאמתן של אותן נשים לתפקיד. ההתייחסות היא אך ורק למקום מגורן; התייחסות שלילית, מקארתיסטית, שנועדה להציגן על דרך השלילה. במועצה – 31 חברים. כמה מתוכם "מתנחלים"? לכך אין התייחסות בכתבה. אולי ארבע המועמדות, מתוך שבעת המועמדים החדשים, הן ארבע בלבד מתוך 31 חברי המועצה? אבל אז, איך הכותרת היתה יכולה להיות "מרבית"? אולם בדיקת הפרטים, מראה שמחצית המתנחלות הן בכלל ירושלמיות. אבל אחת מהן מתגוררת בצד "הלא נכון" של העיר ירושלים. מתנחלת. והשניה אמנם מתגוררת בצד "הנכון" של העיר, אבל, אויה, היא עובדת באלקנה. מתנחלת.
הנה כותרות חלופיות לתיאור אותה רשימת מועמדות: "חמש מתוך שבעת המועמדים החדשים למועצת התרבות הן נשים." "שרת התרבות ממליצה על מועמד דרוזי למועצת התרבות."
אבל כותרות אלו, נכונות ככל שתהיינה, אינן משרתות את האג'נדה.
ובאשר למועמד הדרוזי – שמחתי לקרוא על מועמדותו של חברי מואייד סלאמה, עמיתי לשעבר כמנהל מתנ"ס במחוז הצפון של החברה למתנ"סים. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן הוא ניהל את מתנ"ס חורפיש. בהצלחה!
* בתי ילדים – "הארץ" פרסם ציטוטים מהרצאה של בוגי יעלון, שבה הוא ביטא את השקפת עולמו הציונית; המדינית ביטחונית. כל מי שמכיר את עמדותיו, לא הופתע. לא הופתע מדבריו שההתיישבות היא הגורם המרכזי בעיצוב הגבול ולא מכך שיש מקום ליישב עוד מיליון יהודים ביהודה ושומרון וכן הלאה.
הדברים עוררו תגובות נגד חריפות ב"הארץ", וזה בסדר. מי שמשמיע את עמדותיו חושף עצמו במודע לביקורת. ברור שעמדותיו של יעלון מנוגדות לעמדות "הארץ" ואין בעייה בכך שמבקרים את הדברים. הבעייה היא כאשר במקום התייחסות עניינית, מנסים להקניט באמצעות הגחכה.
אורי משגב ב"הארץ" ומאיר שלו ב"ידיעות אחרונות", נטפלו לאמירה של יעלון, שהמחרשה ובתי הילדים קובעים את הגבול. חחחה, בתי ילדים. משגב הזכיר שכבר עשרות שנים אין בתי ילדים בקיבוצים ומאיר שלו החרה החזיק אחריו. הנה, הוכחה שהאיש אנכרוניסט.
אז יש לי חדשות בשבילם. בקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, יש בתי ילדים. מה, יש אצלנו לינה משותפת?! מה פתאום? קיבוץ אורטל, החוגג 40 שנה, תוכנן מלכתחילה ללינה משפחתית. אבל הפעוטונים, הגנים ובתי החינוך החברתי קהילתי המשלים של ילדי גיל בית הספר, נקראים בתי ילדים. אין שום קשר ללינה משפחתית. כך באורטל, שהוא קיבוץ שיתופי, וכך גם בקיבוצים המופרטים, או לפחות ברובם. סביר להניח שכך גם בגרופית.
נכון, אחרי עקירת חבל ימית וגוש קטיף, אף אחד אינו טוען שרק היישובים קובעים את הגבול. אבל אין ספק שהם המרכיב המרכזי. אלמלא ההתיישבות בגולן, אין ספק שהגולן היה מזמן בידי סוריה, והשאלה היום היתה האם התותחים על הגולן המכוונים ליישובי העמק היו של דאעש או של חיזבאללה ומי מהארגונים היה יושב על חוף הכינרת. ברור שבלי ההתיישבות של העלייה הגדולה של שנות ה-50 בנגב ובגליל, הנגב והגליל היו נשמטים מידינו.
כן, יעלון צודק. ההתיישבות היא הגורם המרכזי בעיצוב הגבול. והתיישבות היא תלם המחרשה, היא כפר הנופש, היא מפעל תעשייה והיא... כן, בית ילדים.
זה מצחיק אתכם שם ברחוב שוקן, נכון?
* האם מרצ ציונית? – להלן, שני פוסטים שהעליתי בפייסבוק, שעסקו בשאלת מרצ והציונות. האחת, בעקבות הודעה רשמית של דוברת מרצ, בשם יו"ר מרצ. השניה, בעקבות הודעה של יו"ר מרצ, הפוכה ב-180 מעלות, שנמסרה בעקבות הסערה שעוררו דברי הדוברת.
* חצתה את הקווים – מרצ חצתה את הקווים. בעקבות קריאת מועמד בפריימריז של המפלגה להתנתק רשמית מן הציונות, פנה "מקור ראשון" ליו"ר המפלגה זהבה גלאון בבקשת תגובה. גלאון הפנתה אותו לדוברת המפלגה מאי אוסי. תגובתה: "מרצ היא מפלגה ישראלית, לא ציונית, מפלגת כל אזרחיה, כי רעיון הציונות בהכרח מוחק עם שלם."
אילן גילאון, המתמודד על הנהגת מרצ, הביע זעם על הדברים ויצא נגד קיפול דגל הציונות.
כששמעתי את הדברים, חשבתי בעיקר על שני אנשים: מאיר יערי ויעקב חזן, ההנהגה ההיסטורית של מפ"ם, ה-מ של מרצ. הם הקימו תנועת נוער מפוארת – השומר הצעיר, שהעלתה רבבות ציונים לארץ ישראל וחינכה רבבות חניכים בארץ ובגולה על הרעיון הציוני. הם הקימו תנועה קיבוצית – הקיבוץ הארצי, שהקימה עשרות קיבוצים שעיצבו את גבול המדינה ועמדו במבחנים הביטחוניים הקשים ביותר לאורך הגבולות. סיסמתם הייתה: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים." בסדר הזה, ותמיד תמיד – זה היה הסדר; הן באידיאולוגיה ובעיקר בפרקטיקה.
מה לומר? שהם מתהפכים בקבריהם? זו קלישאה נדושה. שזהבה גלאון מחרבנת על קבריהם? זה מסריח גם בלי התיאור הפלסטי.
אני מחזק את אילן גילאון המתמודד על הנהגת מרצ. מסתבר שהוא לא רק הסוציאליסט היחיד בהנהגת מרצ, הוא גם הציוני היחיד. אני מאחל לו לנצח, ומקווה שהלא ציונים יפרשו בעקבות ניצחונו. ואם הוא יפסיד, אני מקווה שיפרוש ויקים את מפ"ם או יחבור למחנ"צ.
* האם זו הבהרה מספקת? – יו"ר מרצ, זהבה גלאון, פירסמה את ההודעה הבאה: יו"ר מרצ זהבה גלאון דוחה בתוקף את הטענה שמרצ הסירה את הציונות ממצעה. מרצ היא מפלגת שמאל ציונית, מפלגה ישראלית שחברים בה יהודים וערבים, והיא לעולם לא תחדל להיות כזו.
יו"ר מרצ, זהבה גלאון: "במצע מרצ נכתב תמיד, שמרצ פועלת ברוח ערכי הציונות. מעולם לא נכתב שמרצ היא מפלגה ציונית, פשוט כי לא ראינו טעם לכתוב את המובן מאליו.
"מרצ היא מהמפלגות הבודדות שמפרסמות מצע לפני כל מערכת בחירות, מעולם לא היתה מחלוקת בנוגע לזהות הציונית שלנו."
גלאון מוסיפה: "אנחנו מאמינים, שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי ושל כל אזרחיה. במגילת העצמאות נכתב ש'מדינת ישראל תקיים שוויון חברתי ומדיני לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין', והמשפט הזה מגלם את תפיסת הציונות של מרצ – השאיפה לכונן כאן חברת מופת, שמגנה על זכויות האדם ותומכת בזכות להגדרה עצמית של העם היהודי, כמו גם של העם הפלסטיני במדינה משלו."
אני שמח על ההבהרה הזאת. עם זאת נשאלות שאלות: א. למה דוברת המפלגה מסרה הודעה שמרצ אינה מפלגה ציונית ושהציונות מוחקת עם שלם? האם הדוברת אמרה את הדברים על דעת עצמה? אם לא – האם היא כבר פוטרה? ב. מה תגובתו של מוסי רז, ח"כ מטעם מרצ, שהתנער מהציונות ואמר אף הוא שמרצ אינה ציונית, על הודעת גלאון?
האם זו הבהרה מספקת? אני נותרתי עם סימני שאלה.
* האויב מבפנים – מנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, בנצי גופשטיין, נעצר. יש לקוות שהפעם, לשם שינוי, לא מדובר בדלת מסתובבת, אלא שהדמוקרטיה הישראלית יוצאת למלחמת חורמה באויביה מבפנים.
* הצלחה משולשת – צה"ל החריב מנהרת תופת וטרור. זהו הישג רציני לישראל ומכה קשה למחבלים. פעולה זו סיכלה חטיפה או פיגוע קשה אחר; מנעה אסון. ובאותו כרטיס, גם הרגנו כמה מחבלים בכירים, וזה בונוס מצוין. בנוסף לכך, נכון לעכשיו, לא היתה כל תגובה של המחבלים ואין הסלמה בגבול. מכל כיוון אפשרי, זהו אירוע מוצלח מאוד.
אז במה מתעסקים אצלנו? בהודעת דובר צה"ל. מה רע בהודעה הזאת? אולי ההודעה הזו סוכמה עם המצרים, כחלק מהמאמץ למנוע הסלמה? אולי דווקא ההודעה הזאת, היא זאת שהפכה את האירוע המוצלח למושלם?
* אקורד צורם – דמותה של השבת בפרהסיה הציבורית במדינה היהודית, היא נושא ערכי ציבורי, לא משפטי. נושא שראוי לשיח ציבורי, מתוך מגמה להגיע להסכמות, ברוח עשרות אמנות שעסקו בנושא, שהמפורסמת בהן היא אמנת גביזון-מדן. אין זה נושא להכרעה ופסיקה של בית המשפט. לכן, גם אילו תמכתי ערכית בהחלטה, הייתי מתנגד לה, בשל התנגדותי לעצם הפסיקה בנושא כזה.
אני מתנגד גם למהותה של ההחלטה. השבת אינה יום ז' בשבוע. היא צריכה להיות יום של רוח, של תרבות, של בילוי, של טיולים – לא יום של מסחר ועסקים, בוודאי לא של עסקים גדולים. הן מסיבות תרבותיות-יהודיות, והן מסיבות חברתיות – כפיית ההעסקה ההמונית בשבת והפגיעה הקשה בעסקים הקטנים.
חבל שזה אקורד הסיום של כהונתה של מרים נאור כנשיאת בית המשפט העליון.
* הפחדה הנובעת מפחדנות – לאחרונה זכיתי לשבחים רבים מקוראים וחברים דתיים, על העמדה הנחרצת שאני מביע נגד מסע ההפחדה הדוסופובי מפני דחליל ה"הדתה". אני מודה לכם, המשבחים והמפרגנים. אבל, בבקשה, הביטו בכנות ובאומץ במראָה – האם זו עמדתכם גם בנוגע למסעות ההפחדה נגד היהדות הרפורמית (המכונה "הרפורמים" כי הרי זו לא יהדות...), נגד נשות הכותל וכד'? הרי אלה בדיוק שני צדדים של אותו מטבע. שני מסעות של הפחדה הנובעת מפחדנות.
* סטודנטים לקרנפות – "ואהבת את הגר", מצווה אותנו התורה שוב ושוב, ומנמקת זאת "כי גר היית בארץ מצרים". ואנו, שהורינו נרדפו בגולה על לבושם, על הכיפה שעל ראשם, נדרשים להקפיד הקפדת יתר לא לנהוג באותה דרך כלפי הגר הגר בתוכנו. המרצה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן שסילק סטודנטית ערבייה כיוון שסירבה להסיר את החיג'אב, עשה מעשה מחפיר, שלא יעשה.
אני מעריך את תגובתה הנחרצת של הנהלת האוניברסיטה שהוקיעה את המעשה ללא גמגומים וזימנה את המרצה לבירור משמעתי. אני מעריך גם את התנצלותו של המרצה באוזני הסטודנטית והודעתו שיתנצל בפניה שנית בפני כל הכיתה. מה שמעיק בעיניי יותר מכל, הוא שתיקתם של הסטודנטים סביבה לנוכח המעשה, והעובדה שנשארו בכיתה, ולא יצאו ממנה במחאה, לאות סולידריות עם חברתם שסולקה.
* הניצחון הכפול של טל פליקר – מלכתחילה, סברתי שעל ישראל להחרים את אליפות הג'ודו באבו-דאבי, לאחר שנאסר על ספורטאיה להופיע תחת דגל ישראל וההמנון הישראלי. טענתי שעצם ההשתתפות פוגעת בכבודנו הלאומי. אולם כאשר ראיתי את מדליסט הזהב טל פליקר עומד על הפודיום, ושר את "התקווה", על רקע המנגינה הלא חשובה שהושמעה, שיניתי לחלוטין את דעתי. טוב שהשתתפנו, על אפם וחמתם, טוב שזכינו, על אפם וחמתם וכל הכבוד לטל פליקר, מנצח אמתי, שלא ניצח רק בקרב הג'ודו, אלא גם בקרב נגד האנטישמיות.
* קנאת רייטינג תרבה טמטום – הלוואי שאתבדה, אך איני צופה לטוב מפיצול ערוצי השידור המסחרי. אני חושש שהתחרות המטורפת על הרייטינג רק תרדד את השידור הרדוד ממילא; עוד ועוד ריאליטי וזבל. ושוב, הלוואי שאתבדה.
אני מקווה שהשידור הציבורי לא ייגרר כלפי מטה, אלא יבין את אחריותו הציבורית להוות אלטרנטיבה של איכות.
* מחוץ לבועה – הצטלמתי לחמש תוכניות בסדרה "מחוץ לבועה", בערוץ עשר, העוסקת בפריפריה בישראל.
הצגתי את התפיסה בה אני מאמין, שעלינו לעבור ממעמד של פריפריה שהדילמה שלה היא אם עליה להתחנן כדי לקבל את זכויותיה או להילחם כדי לקבל את זכויותיה, למעמד של סְפָר גאה, אליטה משרתת של החברה הישראלית, מעבדה לחדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית, מדעית, כלכלית, חקלאית וכו', שתוביל את החברה הישראלית ותהיה מופת עולמי. כזה היה הסְפָר הארצישראלי טרם קום המדינה, וזה האתגר של הסְפָר גם במאה ה-21. לשם כך, עלינו להחליף פרדיגמה.
הערכתי שאהיה חריג בפאנל, אך לשמחתי גם עמיתיי, דוד אלון – סמנכ"ל אשכול נגב מזרחי ורותם שחבר – מנכ"לית עמותת "שניר" לקידום שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות, כל אחד בניואנסים שלו ובדרך שלו, ייצגו אף הם, לפחות את הכיוון הכללי הזה. האם הצלחתי להעביר את המסר? את זה תשפטו אתם, הצופים. אבל על הצלחה אחת אני יכול לחוש גאווה – ככל שהתקדמנו בצילומים, עמיתיי לפאנל והמנחָה – אושרה פרידמן, השתמשו יותר ויותר במילה סְפָר.
שלוש מחמש התוכניות שבהן השתתפתי כבר שודרו. התוכניות הבאות תשודרנה ביום שני 6.11 ורביעי 8.11 התוכנית משודרת בערוץ עשר (14) בשעה 13:00 (האמת היא שהתוכניות הראשונות שודרו בסביבות 13:20).
* לעזרת ההתיישבות – כאשר אורטל הייתה קיבוץ צעיר, הגיעו אלינו "מגוייסים" מקיבוצים ותיקים, שבאו לשנת שירות – עזרה לקיבוץ צעיר. היו משפחות מגויסות, צעירים אחרי צבא וגם צעירים לפני צבא. אחדים מן המגויסים אף נשארו באורטל. בגרנו, ואיך אנו יכולים להחזיר לתנועה טובה תחת טובה? כמובן שהדרך המתבקשת, היא שאנו נסייע לקיבוצים צעירים. אלא שיש בעיה – למרבה הצער והבושה, התנועה הקיבוצית חדלה כבר מזמן להקים קיבוצים. מה אפשר לעשות?
התשובה היא שאנו מסייעים לקיבוצי סְפָר ותיקים הזקוקים לעזרה. בננו אסף יצא לשנת שירות לפני הגיוס לצה"ל בעוטף עזה, לעזרת קיבוץ עין השלושה.
* קופת מלווה קטנה – בפרק על הקהילה היהודית בעיירה רדאוץ, עיירת הולדתו של אבי, בספר על יהדות בוקובינה, נכתב על סבי, שמואל הייטנר:
ב-1925 נוסד בנק עבור בעלי מלאכה יהודיים, שנוהל ע"י מוריץ פליקר וד"ר דרימר. תנועת העובדים היהודיים השתתפה גם בבנק לאשראי "ג'וינט", שנוהלה ע"י מוניו סאטינגר, אנטשל ברד, בֶּנו הירש, שמואל הייטנר ואחרים.
שמואל הייטנר ייסד גם מוסד לאשראי – מין קופת מילווה קטנה. הקרנות ליסוד קופה זאת באו מסוחרים בעלי הון, כגון: ברל ראט, יצחק אוסלנדר, מנדל ביטר, הרמן פייגר, פרסנר ואחרים.
* ביד הלשון: מהפכת אוקטובר – לרשימת החידות כמו "כמה ימים ארכה מלחמת ששת הימים" ו"באיזה חג פרצה מלחמת יום הכיפורים", ניתן לצרף את השאלה: באיזה חודש התחוללה מהפכת אוקטובר?
אלא שכאן נכונה לנו הפתעה. התשובה היא... נובמבר. או ליתר דיוק 7 בנובמבר 1917, לפני מאה שנה בדיוק.
מהפכת אוקטובר היא המהפכה הבולשביקית בהנהגתו של לנין, שהעלתה את הקומוניסטים לשלטון והביאה להקמת ברית המועצות.
אבל אם המהפכה הייתה בנובמבר, למה היא נקראת מהפכת אוקטובר?
כי היא היתה ב-25-26 באוקטובר.
?!
באותה תקופה היה בשימוש ברוסיה לוח השנה היוליאני. על פי הלוח היוליאני המהפכה היתה באוקטובר. אולם על פי הלוח הגרגוריאני, המקובל ברחבי העולם, וגם בריה"מ אימצה אותו, המהפכה היתה ב-7 בנובמבר.
הלוח היוליאני, שעוצב בידי יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס, הוא הלוח המקובל על הכנסיה הרוסית הפרבוסלאבית, ולכן הוא היה נהוג ברוסיה עד המאה ה-20. המשטר הקומוניסטי החיל על בריה"מ את הלוח הגריגוריאני, הנהוג בכל העולם. לוח זה, שעוצב בידי האפיפיור גרגוריוס ה-13 ב-1582, התבסס על הלוח היוליאני אך תיקן אותו מסיבות שונות. יום המהפכה נחוג ב-7 בנובמבר בכל שנות קיומה של בריה"מ, אולם שמה הבלתי רשמי נותר "מהפכת אוקטובר".
שפתון – כל כך הרבה דובר מאז תקרית סבטלובה/פדידה בכנסת על "ליפסטיק ורוד", שכדאי להזכיר שיש מילה עברית לליפסטיק –שפתון (או לפחות אודם).
אורי הייטנר
אורי הייטנר
1. שלטון הרוב – בין דמוקרטיה ללינץ'
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר