* כלי להגשמת הציונות – בוויכוח הציבורי סביב שאלת ציוניותה או אי ציוניותה של מרצ, נשמעה העמדה הפוסט-ציונית, במובנה המילולי; כלומר לא פוסט ציונות כמסווה לאנטי ציונות, לשלילת הציונות, אלא הגישה על פיה הציונות סיימה את תפקידה, ביום שבו קמה מדינת ישראל, ואנו נמצאים בעידן פוסט ציוני.

גישתי הפוכה בתכלית. מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה. לכן, הקמת מדינת ישראל אינה סוף הציונות, אלא במידה רבה התחלת הציונות. כלומר עד הקמת המדינה, הציונות הוגשמה בתנאי שלטון זר ו"אף על פי כן", ואכן הצליחה להשיג הישגים מרשימים, ואחרי הקמת המדינה, היא מוגשמת בעיקר באמצעות הכלים הממלכתיים המגויסים להגשמתה, וכן באמצעים וולונטריים בעידוד המדינה. האם, למשל, העלייה הגדולה לאחר קום המדינה ויישוב הגליל והנגב, שבלעדיהם הנגב והגליל היו נשמטים מידינו, הם משהו אחר מהגשמת הציונות בכלים ממלכתיים? היא "סרח מושגי וסיסמתי של העבר," כפי שכתב בדיון הפייסבוקי אחד הפוסט ציונים, תומכי מרצ?

אז מהי הציונות, על פי תפיסתי? שיבת ציון וקיבוץ גלויות, כלומר עליית העם היהודי כולו לארץ ישראל. התיישבות יהודית ברחבי ארץ ישראל. קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל שתפקידה המרכזי הוא הגשמת הציונות. היות מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי כולו, על כל זרמיו וחלקיו, תוך מחויבות עמוקה לשלומו ופריחתו, ומתוך שאיפה לעלייתו ארצה. הפרחת התרבות היהודית – התחדשותה והצמחתה. יצירת חברת מופת יהודית, שתהווה אור לגויים.

הרצל הגדיר את הציונות כאידאל אינסופי. הגשמת הציונות היא מהלך שאנו רק בראשיתו. הגשמת הציונות מעוררת דילמות. למשל, האם הגשמת הציונות באמצעות יישוב ארץ ישראל, עלולה לסכן את הגשמת הציונות במדינת לאום יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות? התשובה לדילמות אלו, עשויה להיות גם פשרה פרגמטית על תנאי הגשמת הציונות. הפשרה היא על המינון, כלומר האם נכון לוותר על מימוש זכותנו על חלק זה או אחר של הארץ לעת הזאת.

בדברים שכתבתי כאן, הצגתי את תשתית וליבת השקפת עולמי; זו שהביאה אותי כנער לבחור בהגשמה ציונית בקיבוץ חדש בגולן, והיא זו שלמען הגשמתה אני קם בכל בוקר.

* מכשיר ליישוב א"י – אני רגיל למסעות של "הארץ" נגד קק"ל. לשיטתם, כמי שמנסים להפוך את ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי לאיזו עיסה נטולת זהות, הם צודקים. גוף כמו קק"ל, שייעודו הוא התיישבות יהודית ציונית בארץ ישראל, הוא איום. אבל הליכוד? "כולנו"? התחרפנתם?!

יש מחלוקת בין הממשלה לקק"ל על מיליארד ש"ח? שבו שבעה ימים ושבעה לילות, עד שייצא עשן לבן. אבל אל תשפכו את התינוק עם המים. אל תהרסו את קק"ל. אל תהרסו את המכשיר של הציונות ליישוב ארץ ישראל. אל תהיו זועביז.

* משילות – כשאתם שומעים שיש בעיית משילות וצריך לתת לשרים לבחור את האנשים שלהם כדי שיוכלו לבצע את המדיניות שלהם וכו' – חשבו על שימרון ומולכו.

* צל"ש אזרחי – שלושה שרים ראויים לצל"ש אזרחי, ואלו הם: איילת שקד, נפתלי בנט ומשה כחלון. השלושה הצליחו לקבור את חוק קרנות המזבח, הידוע בכינויו המכובס "החוק הצרפתי", ובכך הצילו את ספר החוקים הישראלי מכתם בל יימחה (כלומר, גם בהנחה שהחוק היה מבוטל בעתיד, עצם הכנסתו לזמן מה לספר החוקים היא כתם).

לא אהבתי את הטקטיקה שבה הם נקטו. לא זו הדרך שאני מצפה ממנהיגים. לא אהבתי את מסמוס החוק; את האמירה שאנחנו צריכים עוד חודש לדון בו, שאולי צריך למתן אותו, שאולי נצמיד לו הגבלת קדנציות, ניתן חופש הצבעה לסיעה וכו'. ציפיתי ממנהיגים לומר בקול גדול: החוק לעידוד שחיתות שלטונית, המעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, נוגד את עקרון היסוד של מדינת חוק – השוויון בפני החוק, ולכן הוא אינו ראוי; לא יעשה כן במקומותינו.

אולם בשורה התחתונה, הם קברו את החוק, וזה מה שחשוב. ואף שנתניהו ושליחיו ביטן ואמסלם לא ויתרו ולא יוותרו, זה לא יעזור להם. על כך שלושת השרים ראויים לצל"ש אזרחי.

והחדשות הרעות – אותם שרים לא עמדו בפרץ, אלא ניסו "לפצות" את נתניהו, בהעברת החוק לשיבוש חקירות, השולל המלצות משטרה על החקירות. יש לקוות שבהמשך הדרך גם הצעת החוק הזאת יש תסוכל ותקבר קבורת חמור.

* לא כשר אבל מסריח – עוד לא המציאו גבינה צרפתית מסריחה כמו "החוק הצרפתי".

* גיס חמישי – במדינת ישראל מתנהלת בימים אלה מלחמת חורמה לביעור השחיתות השלטונית, בהובלת גורמי האכיפה – משטרת ישראל והפרקליטות. המצביא של המערכה הזאת הוא היועץ המשפטי לממשלה עמיחי מנדלבליט. הוא פועל באומץ, ביושרה ובדבקות במשימה. הוא עומד בלחצים קשים מאוד. הוא מוביל את המערכה בנחישות. מדובר במערכת מורכבת של חקירות מסועפות חובקות עולם, שמושקע בהן עמל רב, משאבים רבים, מיטב המוחות והרבה מאוד מחשבה ותחכום, כיוון שמדובר במלחמת מוחות. החוקרים אינם מותירים אבן בלתי הפוכה, בדרך לחקר האמת. בנוסף לכך, פועל מנדלבליט בכל מאודו לבלימת ניסיונות החקיקה של חוקים להגנת השחיתות ולכפיתת ידי הלוחמים בהם.

מן הראוי היה, שמנדלבליט ייהנה מגיבוי מלא של אזרחי ישראל בפועלו זה. במקום זאת, הוא נאלץ להתמודד מזה כשנה מהטרדה בלתי פוסקת, מידי מוצ"ש; הטרדה שלו, של משפחתו ושל שכניו. האספסוף המטריד אותו מחבל במלחמה בשחיתות. אלדד יניב וגייסותיו הם גיס חמישי במלחמה נגד השחיתות.

אלדד יניב מציב במודע את אינטרס הפריימריז שלו מעל האינטרס הציבורי של המלחמה בשחיתות.

* דיסוננס – אני מכיר כמה ילדים (בני 30-60) שאני ממש ממש מודאג, כאשר אני חושב על הדיסוננס אליו הם עלולים להיקלע ביום בוא העימות, או חלילה הגירושין, בין נתניהו לטראמפ.

* זכותו – עוד אמריקאי מימש את זכותו, על פי התיקון השני לחוקה.

* הרתעה – העובדה שהג'יהאד האסלאמי פחד להגיב על פיצוץ מנהרת הטרור, היא תוצאה ישירה של מלחמת "צוק איתן" המושמצת כל כך. הרי לפני "צוק איתן", לא היה צורך בשום עילה – במשך 14 שנים חיו אזרחי ישראל תושבי הדרום כברווזים במטווח. מלחמת "צוק איתן" המושמצת, יצרה הרתעה אדירה. הרי המוטיבציה לפגע בנו והשנאה אלינו לא פחתה בעקבות המלחמה, אלא התגברה. אבל המכה הניצחת שהם חטפו, הביאה ליותר משלוש שנים של שקט.

* כלכלת מחסור במציאות של עודף – ראשי רשויות ביו"ש ואלמנות נרצחי טרור שובתים שביתת שבת וחלקם רעב, במחאה על אי מתן מרכיבי ביטחון חיוניים כמו כבישים עוקפים ותאורה בכבישים. אין מחלוקת על צדקת דרישתם, אולם מסיבות תקציביות, ההבטחות בנושא זה אינן מתממשות. מסיבות תקציביות, הממשלה מסרבת להצמיד את קצבת הנכים לשכר המינימום. תשלומי ההורים על חינוך הולכים ומאמירים, מה שמגביר את הפער בין רמת החינוך של בני עשירים ובני עניים, ואת אי השוויון בחברה הישראלית; אין תקציב לחיזוק בתי הספר החלשים מבחינה סוציואקונומית. יש מחסור חמור במיטות בבתי החולים ובמרכיבי הבריאות בפריפריה ואין תקציב לתת מענה לבעייה. רבים הצרכים, ואין די משאבים לממש אותם. כלכלת המדינה מתנהלת ככלכלת מחסור.

כלכלת מחסור, אבל במציאות של עודף. יש לממשלה עודף של 17 מיליארד שקל. זו הזדמנות אדירה להשקיע את הסכומים הללו במטרות חיונית – חינוך, ביטחון, בריאות, צמצום פערים וכד'. במקום זאת, שר האוצר מעדיף להחזיר את הסכום לציבור באמצעות הורדת מיסים. צעד זה מנוגד לאינטרס החברתי והלאומי. זהו צעד פופוליסטי, שנשמע טוב, וייטיב עם ציבור רחב, אבל יגדיל את הפערים בחברה ולא ייתן מענה לצרכיה.

כחלון הציב ברשימתו, "כולנו", את אלי אלאלוף, מי שעמד בראש ועדת אלאלוף למלחמה בעוני בישראל. הוא התחייב לממש את מסקנות דו"ח הוועדה. במבוא לדו"ח כתב אלאלוף:

"ניסיוני הביא אותי להכרה שההצלחה כרוכה במידה רבה בהשקעה ומאמצים אישיים גדולים, אך גם ביכולת של החברה והמדינה לפתוח שערי תקווה לכל אזרח ולאפשר לו קידום והצלחה... העוני אינו גזירת גורל, או אבן שאין לה הופכין ולא נוצר יש מאין. אמנם יש המתדרדרים לעוני בגלל החלטות שקיבלו במהלך חייהם, אך רובם של האנשים החיים בעוני נולדו לתוך מציאות זו, ללא סיכוי של ממש לשנותה לבד... הוצאתו של האדם ממצוקה היא השבת כבודו האבוד."

נפלה בחלקו של כחלון זכות גדולה – בקדנציה שלו כשר האוצר יש בידי המדינה הכספים שיאפשרו צמצום העוני. במקום זאת, הוא מעדיף לחלק את הכסף אישית, לאלה שיש להם.

בראיון לקרן מרציאנו אמר כחלון שהציבור בחר בו כדי שיהיה שר האוצר ויקבל את ההחלטות. צר לי לשמוע אמירה ביביסטית כזאת מכחלון. אני בחרתי בו, כדי שכשר האוצר יפעל למימוש דו"ח אלאלוף, עליו התחייב. לא הענקתי לו מנדט פתוח לעשות ככל שיעלה על רוחו.

* עמלק – שלושה ימים לאחר רצח רבין, מישהו ביקש להיפגש איתי.

"קרא," אמר לי, והושיט לי דף נייר, ועליו – משני צדדיו, בכתב יד עגול וגדול, שורה של שאלות וספקות בנוגע לרצח.

הוא הביט בי, בשעת הקריאה, בסקרנות, כשחיוך לא מש מזווית פיו.

"נו, מה אתה אומר?" שאל אותי כשסיימתי לקרוא, וחיוך שביעות הרצון על פניו התרחב קמעה.

"אתה לא באמת מתכוון לזה..." הערתי, כמובן מאליו.

"אני לא מתכוון לכלום. בסך הכל שאלתי שאלות."

היה ברור לשנינו שהוא לא באמת מתכוון לזה, הוא לא באמת מאמין בזה, הוא בסך הכל מעורר ספקות.

סימני השאלה הללו, שלושה ימים בלבד אחרי הרצח, הם מעט המכיל את כל תאוריית הקונספירציה על רצח רבין על רגל אחת.

בדיוק לנייר הזה כיוונו חכמי הקבלה, כשציינו את הגימטריה: ספק = עמלק.

כבר למחרת הרצח, אולי עוד באותו הלילה, ישבו שרלטנים ובדם קר בדו את תאוריית הקשר, תאוריית השקר. הנייר הזה נוסח עם סימני שאלה. מאז, במשך 22 שנה, השרלטנים האלה עמלים להפוך את סימני השאלה לסימני קריאה, וים של אידיוטים מאמינים לזה.

* מפלגת מרכז אידיאולוגית – עיתונאים נוהגים להציג את מפלגות המרכז בישראל – ד"ש, "שינוי" של טומי לפיד, "הדרך השלישית", מפלגת המרכז, "יש עתיד" וכו', כמקשה אחת. לאחרונה יצא לאור ספרה המחקרי של אפרת קנולר "מפלגות המרכז בישראל". בניגוד לרדידות העיתונאית, היא חילקה את מפלגות המרכז לקטגוריות: מפלגות מעמדיות, מפלגות אישיות, מפלגות כוכבים ומפלגות אידיאולוגית. תיקון – לא מפלגות אידיאולוגיות, אלא מפלגה אידיאולוגית. בחלוקה הזאת, הופיעה רק מפלגה אידיאולוגית אחת – "הדרך השלישית". זה ההבדל בין מחקר רציני לכתבה שטחית. אכן, המייחד את "הדרך השלישית" מכל שאר מפלגות המרכז, זו העובדה שהיא קמה מתוך אידיאולוגיה וכדי להגשים אידאולוגיה, ובכך היא דומה דווקא למפלגות שמאל וימין אידיאולוגיות (אני נהגתי לומר בזמנו שאני "מרכז קיצוני"...).

האמת היא שיש בפרק על "הדרך השלישית" שגיאות רבות. הן שגיאות עובדתיות (שאינן משפיעות על התובנות, אך הן קצת מביכות) והן תובנות, שעל פי שיפוטי, הן כשותף פעיל במפלגה והן כחוקר, הן שגויות. גילוי נאות – אני מצוטט בספר, מתוך פרוטוקולים של מזכירות המפלגה.

מצאתי לא מעט שגיאות, עובדתיות וקונספטואליות, גם בשאר פרקי הספר, ועם זאת, זהו בהחלט ספר חשוב וטוב, ותרומתו להיסטוריוגרפיה הפוליטית הישראלית רבה, בשל העיסוק הייחודי במפלגות המרכז. מפלגות המרכז נחקרו הרבה פחות ממפלגות השמאל, הימין והדתיים, וזה המחקר היחיד (שידוע לי) המביט עליהן במבט על ובראייה השוואתית.

* מפח נפש – אני כותב בימים אלה את הביוגרפיה של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן ומייסד תנועת "הדרך השלישית", האידיאולוג שלה וחבר כנסת מטעמה. לצורך המחקר, נזקקתי לארכיון "הדרך השלישית", ולאכזבתי – לא מצאתי אותו. שאלתי את קהלני, את יהודה הראל, את פרופ' אלכס לובוצקי (ח"כ מטעם "הדרך השלישית"), את אלי מלכה (אז מזכ"ל המפלגה והיום ראש המועצה האזורית גולן) – ואיש לא ידע להשיב לי היכן נמצא הארכיון. בדקתי בארכיון הגולן ובארכיונים פוליטיים כארכיון יד טבנקין וארכיון יד יערי – לשווא. נעלמו עקבותיו של הארכיון כלא היו.

כשקראתי את ספרה של אפרת קנולר "מפלגות מרכז בישראל", שמחתי למצוא הערות שוליים המפנות לארכיון "הדרך השלישית". יש! האבדה נמצאה.

התקשרתי לאפרת קנולר, כדי לשמוע היכן הוא נמצא, ומה רבה היתה אכזבתי. מסתבר שאת המחקר על "הדרך השלישית" עשתה קנולר ב-1999-2000. לצורך מחקרה, היא קיבלה לרשותה את הארכיון הקטן, והחזירה אותו, לקראת ביקורת של מבקר המדינה, אך לאחר שסיימה את השימוש בו. כעבור זמן, התקשרה אליה מזכירתו של קהלני לברר האם היא עדין זקוקה לחומר, כיוון שהם עומדים לשלוח אותו לגריסה, בשל חוסר מקום. וכך קרה.

איזה טמטום! איזה חוסר אחריות! איזו חוסר מודעות! מי משמיד ארכיון של מפלגה? הרי כל ארכיון היה שמח לקבל אותו לרשותו. ולמה? בגלל מקום?! זהו ארכיון-זוטא של 3-4 ארגזי קרטון. הארכיון האישי שלי הוא בערך פי עשרה בגודלו.

בעבורי זהו ממש מפח נפש.

* האגף לתרבות יהודית: עדות אישית – "חדשות 2" ערכו תחקיר על פעילות האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, שהצביע על פעילותו כאגף לקידום פעילות מפלגתית של הבית היהודי במימון ממשלתי. בסוף הכתבה הוקראו התגובות – הכחשה נמרצת ומוחלטת של משרד החינוך ושל כל הרשויות המקומיות שהוזכרו בכתבה.

אין לי כלים לחוות דעה על אמיתות העובדות שהוצגו בתחקיר. כל שאני יכול להציג הוא גילוי נאות – עדות אישית על העזרה שקיבלתי לאורך השנים מן האגף, כשעוד נקרא האגף לתרבות תורנית, בתפקידיי השונים.

בשנים 2001-2010 ניהלתי את המתנ"ס האזורי גולן. תחום התרבות התורנית במועצה האזורית גולן היה באחריות המתנ"ס עוד טרם כניסתי לתפקיד. עם כניסתי, הקמתי במתנ"ס מחלקה להתחדשות יהודית, ברוח פלורליסטית, ועמדתי בראשה בכל שנותיי כמנהל המתנ"ס. לאורך כל התקופה, נהניתי מסיוע נאה ונדיב מהאגף, לפעילותי שהיא בעליל לא פעילות "מפד"לניקית" או אורתודוכסית, אלא פעילות ברוח ארגוני ההתחדשות היהודית. אנשי האגף שתמכו בפעילות, הכירו אותה וידעו בדיוק לאיזו פעילות הולך הכסף, והעניקו אותו בחדווה.

בשנים 2010-2014 ניהלתי את מרכז "יובלים"; מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, שפעל במכללה האקדמית תל-חי. לרוע מזלי, נכנסתי לתפקיד בדיוק כאשר קרן אביחי סיימה את תמיכתה במרכז, והספונסר העיקרי – הפדרציה היהודית של סן פרנסיסקו צמצמה באופן דרסטי את תמיכתה. עמדתי בפני שוקת שבורה. מי שאפשר את המשך פעילות המרכז היה האגף לתרבות תורנית, שהעניק תמיכה משמעותית במרכז מדי שנה. התמיכה היתה בפעילות המרכז ברוחו הפלורליסטית המתחדשת, מתוך הכרת רוח זו, וללא כל הסתייגות. להיפך. מתוך תמיכה ועידוד.

בנוסף לתמיכה השוטפת, קיימנו בקריית שמונה פעילות משותפת של מיספר ארגונים, כולל עיריית ק"ש, בהובלה רעיונית וארגונית של "יובלים" וגם כאן, עיקר התקציב היה מהאגף לתרבות תורנית. האירועים המרכזיים שקיימנו בעיר מדי שנה, היו תיקון ליל שבועות (יומיים לפני ליל שבועות) והתכנסות מיוחדת בליל תשעה באב. ההתכנסות בליל תשעה באב נפתחה תמיד בקריאת מגילת איכה, ולאחר מכן דיון בסוגיה חברתית משמעותית. הקריאה התחלקה בין מיספר קוראים, וברוח "יובלים" – קוראים וקוראות. בכיכר העיר בקריית שמונה, עם פרסום שעליו הסמליל של האגף, בידיעתו ותמיכתו. אחת העובדות המרכזיות במרכז היתה איימי קליין, רבה מהזרם הרקונסטרוקציוניסטי. היא השתתפה כמנחה וכמרצה בפעילויות רבות, אף היא היתה בין הקוראות בטעמים במגילת איכה, והכל באירועים שהאגף השתתף בהם.

אחת הפעילויות המרכזיות של "יובלים" הייתה בית המדרש "מעגלים". גם היום, שנתיים לאחר סגירת "יובלים", בית המדרש ממשיך לפעול. בעיקר במימון המשתתפים, אך גם כאן, בתמיכת האגף לתרבות יהודית. מדובר בבית מדרש פלורליסטי, שרוב חבריו "חילונים" וכך גם רוב המרצים בו. הוא פועל ברוח של שותפות חילונית דתית ובאהבה גדולה בין כל חבריו, המתמידים ללמוד יחד שנים רבות – "חילונים" ו"דתיים". התוכן והרוח מביאים באמת מגוון רחב מאוד של עמדות יהודיות. וגם כאן, מצד אחד אין שום התערבות של האגף ומצד שני האגף מכיר ויודע בדיוק לאן הולך הכסף ולאיזו פעילות, והוא מעניק את התמיכה בשמחה.

במשך שנים אחדות, הייתי חבר בצוות ההיגוי של "לא בשמיים" – חגיגת לימודים יהודית ישראלית בגליל, עם טובי המרצים מכל הגוונים והזרמים, המושכת מדי שנה קהל רב מכל רחבי הארץ, במשך שלושה ימים. וגם בפעילות הזאת, האגף לתרבות יהודית שותף (או לפחות היה שותף בשנים שבהן הייתי מעורב).

עד כאן עדותי. ואם היא נשמעת אחרת ממה שהוצג בתחקיר, ותגרום ולו לחלק מן הקוראים להטיל ספק במה שהם ראו בתחקיר, דיינו.

* אשת חיל – מיזם 929 הוא מיזם של לימוד רצוף של פרק יומי בתנ"ך, כל 929 פרקי התנ"ך על פי הסדר, בכל רחבי הארץ ובכל רחבי העם היהודי; מיזם נפלא, ויקפצו כל מפוחדי ומפחידי ה"הדתה" בלה-בלהתה. זכיתי, ובמסגרת מיזם נפלא זה, אני כותב מדי יום מאמר על פרק בתנ"ך. זו מחויבות לא פשוטה, שאני נדרש להשקיע בה זמן רב הרבה יותר מאשר במאמרים פוליטיים, אך אני לומד ומועשר ונהנה מאוד. ומקווה שכך גם קוראי המאמרים.

בשבוע שעבר סיימנו את ספר משלי והתחלנו את איוב. ספר משלי, לכל אורכו, יוצא נגד אורח חיים של בטלה ובזבזנות, ומציג את העצלות כשוות ערך לטיפשות ולרשע. הספר מסתיים בשיר המעלה על נס את אשת החיל, היפוכו של הבטלן. אשת החיל היא המופת של ספר משלי. נכון, יש קריאה פמיניסטית נרגנת (ספר משלי יוצא גם נגד הנרגנות) שמוצאת בשיר הזה שיעבוד האישה וכו' וכו' וכו'. זהו כמובן אנכרוניזם לשמו. לאמיתו של דבר, מופת נשי כזה, בספר שנכתב לפני למעלה מ-2,500 שנה, ראוי להיות ההמנון של הפמיניזם הנאור (כלומר פמיניזם החותר לשוויון המינים, להבדיל מפמיניזם המבטא שנאת גברים).

* מוטציה של היהדות – ערוץ 12 הפיק שלטי פרסום ענקיים, התלויים לרוחב הצירים המרכזיים בערים, ועליהם תמונות הנבחרת של "ארץ נהדרת".

בירושלים, הושחתו הכרזות בידי חוליגנים, שהשחיתו את פניהן של הנשים. בשם ה..."צניעות", כמובן.

טיילתי בירושלים עם בתי בת ה-11. תמר ילדה נבונה, חדת עין וערנית, והיא מיד זיהתה והבינה בדיוק מה קרה שם ולמה.

הסברתי לה שזו אינה היהדות. שאורח החיים שאנו חיים הוא אורח חיים יהודי, ואילו דרכם של החוליגנים האלה היא מוטציה של היהדות. 70 פנים לתורה. הם הפן ה-71.

* ה"אידיאולוגיה" של החיה הכהניסטית – בירושלים נערכה עצרת לזכרו של "הרב" כהנא, שם רשעים יירקב, בהשתתפות פעילי החיה הכהניסטית למיניהם, מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין, פורעי גבעות ושאר כהניסטים ועוזריהם.

שיאו של האירוע היה הקרנת סרט עם דמותו של רב המרצחים ברוך גולדשטיין שר"י. כשהופיעה דמותו, הפראים הריעו.

על מה ולמה הריעו לו? כי רצח 29 ערבים. מה הופך אותו לגיבור נערץ? רצח ערבים, בירי שפל בגבם בשעת תפילתם. אילו רצח 28 הוא היה פחות נערץ. אלו רצח 30 היה נערץ יותר. אילו רצח 300 בכלל היה אליל. למה? כי ה"אידיאולוגיה" של החיה הכהניסטית היא "מוות לערבים". זו אידיאולוגיה של השמדת עם.

* יש ים בירושלים – לא. עוד אין ים בירושלים, אבל יש בירושלים אקווריום ענק, ובו דגי ים רבים ובעלי חיים ימיים רבים, עם נוכחות עשירה של ים תיכון וים סוף. האקווריום הוא בגן החיות התנ"כי. גדול, עשיר, חדשני, עם הדרכה מצוינת, ואוריינטציה חינוכית-סביבתית של הגנת הים.

* ביד הלשון: מכנסיים קצרות – שלט בכניסה לבית החולים החרדי לניאדו בנתניה, מבקש מהציבור להקפיד על לבוש צנוע. הוא מפרט איך אין להיכנס לבית החולים, ובין השאר מציין: מכנסיים קצרות.

מכך אני מסיק שניתן לבקר בביה"ח עם מכנסיים קצרים.

ועוד בענייני מכנסיים. בהודעה מהמדריך של בתי לקראת איזו פעילות, נכתב ברשימת הציוד: "מכנס ארוך."

ו...? המכנס השני קצר?

אורי הייטנר