בדומה להצהרת כורש ולהצהרת בלפור, הצהיר מוחמד – נביא הערבים, שאללה – אלוהי הערבים, הבטיח את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן רק לעם ישראל ולא לערבים, לפלישתים, ליבוסים, לחיתים, לאמורים, לחיווים, לגרגשים, או לפריזים. (קוראן סורה 7 פסוק 132).
מעניין אם ההיסטוריון (מכחיש השואה) ד"ר אבו מאזן, שתובע מבריטניה התנצלות בגין הצהרת הלורד בלפור שהבטיחה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, יתבע התנצלות גם ממי שקדם לו בהצהרתו.

גם משה מזרחי-רז תובע התנצלות מבלפור
בדומה לאבא של מאזן גם האקטיביסט הפרו-איסלמי, משה מזרחי-רז (שחבריו קוראים לו בשם הערבי-כורדי מוסה מוסי), העומד בראש מרצ, שהחליף בכנסת את גולדה זלטה שניפיצקי, פנה יחד עם אקטיביסטים פרו-איסלמים אחרים, כגון אלון ליאל, לבריטניה, לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לדעתם בהצהרת בלפור, ולהכיר בזכויות הערבים.
http://rotter.net/forum/scoops1/435833.shtml
מעניין מדוע הוא אינו תובע התנצלות מאללה – אלוהים הערבי, על הצהרתו שכל ארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל? האם יתכן שזה בגלל שהוא אתאיסט?

"חרשנו", אמר הזבוב לשור (משלי קרילוב)
יוסי אחימאיר קבע: "עם כל חשיבותה של ההצהרה שנתן הלורד הבריטי לפני מאה שנה, בלי המרי של ברית הבריונים, בלי המרד של האצ"ל, לח"י, ההגנה והפלמ"ח – לא היינו מגיעים לעצמאות". ("חדשות בן עזר" 1289).
ועל זה כתב איבן אנדרייביץ' קרילוב: "'חרשנו,' אמר הזבוב בשובו על קרן השור מהשדה.".

אָלְבְּיון הבוגדת
אָלְבְּיוֹן הבוגדת הוא ביטוי גנאי של בריטניה המבוסס על השם היווני הקדום שלה– "אלביון" (ביוונית: Ἀλβιών).
את הכינוי הצרפתי Perfide Albion – "אלביון הבוגדת", העניקו לבריטניה הצרפתים במאה ה-13 בעקבות מלחמת מאה השנים. הצרפתים ראו במלחמה ביטוי להפרת היחסים הפיאודו-וסאלים בין מלך אנגליה אדוארד השלישי ומלך צרפת פיליפ השישי.
מאז התפשט הביטוי "אלביון הבוגדת" בעולם כולו בכל פעם שבריטניה ביצעה עוולה לדעת מתנגדיה.
בביטוי "אלביון הבוגדת" נעשה שימוש על ידי מנהיגי היישוב, סופרים ועיתונאים, בתקופת המנדט בעקבות נסיגתה של בריטניה מהצהרת בלפור ופרסום "הספר הלבן".
לבגידת אלביון בעם היהודי היו שני מרכיבים:
א. קריעת "עבר הירדן" מתחום המנדט.
ב. אי מימוש הקמת הבית הלאומי ליהודים וההגבלות על העלייה.

א. בניגוד לתעמולת החוגים המוסלמים והפרו-איסלאמים המלינים על כך שבריטניה לא הקימה לערבים מדינה ערבית-"פלישתינאית"-מוסלמית הרי בריטניה הקימה כזו.
כדי לתת לערבים זכות הגדרה עצמית קרעו הבריטים ב-1921 שני שלישים מ"הבית הלאומי" היהודי, והקימו בהם מדינה ערבית-מוסלמית שקראו לה "עבר הירדן"*.
ב. הבגידה השנייה של אלביון היא אי מימוש הקמת הבית הלאומי ליהודים ובמיוחד מדיניות הספר הלבן – ההגבלות על עליית יהודים.
סטאלין קיבל לשטחו כל יהודי שברח מהנאצים, ואילו וצ'רצ'יל "הציוני"-לכאורה, לא.
בריטניה, במעשיה המתבטאים באי מימוש הבית הלאומי ליהודים, האיסור על כניסת יהודים לארץ ישראל, ואי הפצצת אושוויץ, אחראית למותם של כמיליון יהודים שיכלו להינצל מהשואה.

למרבה הצער ההיסטורי הבריטים לא קראו לתושבי עבר הירדן "פלישתים" (פיליסטיניון בערבית), אלא פיברקו שם חדש "מדינת עבר הירדן" ופיברקו שם עם חדש שהם כינו: "העם העבר ירדני". (בנוסף הם הקימו את מדינת "עיראק" ופיברקו שם את "העם העיראקי", ואילו הצרפתים בני בריתם הקימו את מדינת סוריה ומדינת לבנון, ופברקו שם את "העם הסורי" והעם הלבנוני", עמים שמעולם לא היו בהיסטוריה ואינם קיימים גם כיום).
הסיבה לכך שהבריטים לא קראו לתושבי "עבר הירדן" "פלישתים" (פיליסטיניון בערבית) נעוצה בכך שבאותה עת הערבים התנגדו להיקרא "פלישתים" (פיליסטיניון בערבית). "פלשתינאים," הם טענו, זהו שם המתאים רק ליהודים.
עארף אל עראף, אחד ממנהיגי ערביי ארץ ישראל, עורך העיתון "סוריה אל ג'נוביה" – סוריה הדרומית שהיה בעל מדיניות פאן ערבית, הצהיר "בשם הערבים נחיה ובשם הערבים נמות", והוא תבע לקרא לארץ "סוריה הדרומית", ולא פלשת.
במאבקו הפוליטי נגד היהודים הוא הצטרף למופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני, (לימים חברו הטוב של היטלר) שהתנגד גם הוא להיקרא "פלישתי", והקים את מה שהוא קרא: "הוועד הערבי העליון", (ודוק: לא "הוועד הפלישתי העליון")
לימים לאחר כיבוש יהודה ושומרון, שהיו בגדה המערבית, ע"י "מדינת עבר הירדן" שינה עבדאללה מלך "עבר הירדן" את שם מדינתו ל"ירדן" ואת שם עמו ל"עם הירדני".
התעמולה הערבית טוענת שב"עבר הירדן" יש כשבעים אחוז בני העם הערבי-פלישתי (פיליסטיניון בערבית) וכשלושים אחוז בני "העם העבר-ירדני" למרות שבעצם כולם הרי "פלישתים" (פיליסטיניון בערבית).

גדעון לואי (לוי) בין הלורד האו האו ליוליוס שטרייכר
הפסיכולוג הערבי-מוסלמי-סוני, אזרח ישראל בכפייה, מוחמד מנצור, ביקר בעזה ומצא שם מציאות מזעזעת. בגלל התרבות המוסלמית המדכאת נשים ,יותר משליש הילדים שפגש במחנה ג'בלייה הם קורבנות של תקיפה מינית. (מוסף "הארץ" 3.11.17) בגלל אי הנגישות לנשים בתרבות המוסלמית, הגברים המיוחמים בעזה אונסים ילדים, ואחד את השני. מזעזע.
ומי אשם בכל זאת? כמובן שלפי התעמלן הפרו-איסלאמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי) היהודים אשמים! (גדעון לואי (לוי) "דיסטופיה בעזה", "הארץ" 9.11.17).
"המצור על עזה", כותב לואי (לוי), "הוא פשע המלחמה הגדול ביותר שביצעה ישראל מעולם. זאת הנכבה השנייה, מחרידה עוד יותר מקודמתה."
הבנתם? המצור של היהודים מביא לפשעים המיניים של הערבים.
בדיוק כשקריו של לורד האו האו האנגלי משקר מקבילו הישראלי. עזה בשלטון החמאס היא- היא שעשתה מצור על ישראל והצהירה כי מטרתה היא חיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים בעולם כולו לפי דברי מוחמד נביאם (אמנת החמאס סעיף 7). המצור שהטילה עזה יכול להסתיים ברגע אם עזה תחליט להסירו ולבקש להגיע לשלום עם ישראל.
טפילת אשמת הברבריות המינית של תושבי עזה על היהודים מביאה את גדעון לואי (לוי) להידמות לא רק להאו האו, אלא גם ליוליוס שטרייכר שהתמחה בטפילת אשמה של פשעים מיניים על היהודים.
בשנת 1923 ייסד יוליוס שטרייכר את העיתון דֶר שטירמֶר Der Stürmer, 'המסתער'). דֶר שטירמֶר היה עיתון יומי שהיה חלק מהתעמולה הנאצית. תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכשמונה מאות אלף עותקים. העיתון, שהופיע עד לסוף מלחמת העולם השנייה, שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל-90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החייה עלילות דם ישנות. לאחר עליית הנאצים לשלטון נהפך דֶר שטירמֶר לעיתון נפוץ שחולק במפעלים ובמקומות מרכזיים בעיר, והיה נגיש לכול.
כחלק מן האנטישמיות האגרסיבית שנקט העיתון, הוא אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!" – בגרמנית:
Unglück Die Juden sind unser
סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של שער העיתון בכל מהדורה למן שנת 1927, ושימשה את הנאצים גם בכנסים רשמיים.
ב-23 במאי 1945 נתפס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. לאחר שהזדהה כצייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית. בבדיקה שנעשתה לכל פושעי המלחמה הנאצים שעמדו לדין במשפטי נירנברג, התברר כי לשטרייכר היתה רמת המשכל הנמוכה ביותר, רק 106 IQ.
שטרייכר נידון למוות במשפטי נירנברג על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, הורשע והוצא להורג. בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבא תש"ז (16 באוקטובר) 1946, קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946! הייל היטלר! זו מסיבת הפורים שלי 1946! אני הולך לאלוהים!"
הוא כנראה התכוון לכך שכמו בפורים כך נתלו בנירנברג עשרת "בני המן" (האחד עשר – גרינג, התחמק מהגרדום כאשר התאבד בטרם הגיע התליין לתאו), ואולי ביקש רק ללעוג למה שנראה היה בעיניו כשעת ניצחונם של היהודים, שאותה קישר אינטואיטיבית עם שמחת חג הפורים.
עובדה זאת היא אחד היסודות עליהן נשענת התיאוריה המבקשת לקשור את משפטי נירנברג עם סיפור תליית עשרת בני המן האגגי המופיע במגילת אסתר. יש המוצאים רמז לכך באותיות הזעירא המופיעות בשמות עשרת בני המן: ת', ש' ו-ז'.
שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו בתעמולה לרדיפת יהודים.
למרבה הצער עד היום ממשיכה התעמולה האנטישמית ברחבי העולם להשתמש בחומרים מהעיתון, ובמיוחד בקריקטורות המראות את היהודי עטור הזקן ובעל האף הארוך. וכן בהאשמותיו של גדעון (לואי) לוי.
למותר לציין שהדמוקרטיה הישראלית, העולה בהרבה על האנגלית שהוציאה להורג את לורד האו האו ואת שטרייכר על תעמולה, אינה עושה דבר נגד גדעון לואי (לוי) וטוב שכך.
מציאות זאת לא מונעת ממנו כמובן להאשים את ישראל במדיניות נאצית. אשמה שעצם העלתה היא עוד הוכחה לכך שהדמוקרטיה הישראלית היא ההיפך הגמור.
בשולי הדברים לא מפתיע שגם ארגון "בצלם" קובע שהיהודים אחראים לפגיעה מינית בילדים. שרית מיכאלי, בכירה בבצל''ם: המצור הישראלי הוא הסיבה לריבוי תקיפות מיניות של ילדים בעזה.
https://twitter.com/saritm0/status/926122894572376067

המאבק ב"הדתה" ושורשיו
"הקרן לישראל חדשה" באמצעות ארגון "מולד" ועיתון "הארץ" הנמצאים במאבק להפוך את מדינת היהודים למדינת "כל אזרחיה", קרי מדינה ערבית-מוסלמית, פתחו במאבק נגד מה שהם מכנים "הדתה".
המאבק ב"הדתה" יש לו שורשים רבים בהיסטוריה לא רק בקרב החוגים האנטי-ציונים אלא גם בקרב החוגים הסופר-ציונים.

סמינר הקיבוצים – ועדת החינוך של הקיבוץ המאוחד
מרדכי סגל נולד ב-1903 למשפחה חסידית באוקראינה, והיגר לאמריקה. ב-1925 עלה לא"י ועבד בגן הירק בכפר גלעדי. ב-1932 יצא להכשרה אצל יהושע מרגולין וחזר ללמד בכפר גלעדי. מאוחר יותר הוא הקים את ועדת החינוך של ה"קיבוץ המאוחד" וכתב את משנתו החינוכית. הוא הגה את רעיון הגן המעורב, שלו חצר גן שוקקת חיים.
סגל התאמץ לשכנע את הקיבוצים בהכרח להכשיר חברים כמחנכים ביישוביהם. עבודת ההוראה טען, חשובה לא פחות מהעבודה הפיסית שנחשבה קודש קודשים בתפיסה של הקיבוץ. סגל ביקר ביישוב אחר יישוב, הלהיב ושכנע. וכך ריכז 15 איש –- שנועדו להיות ראשוני התלמידים בסמינר הקיבוצים.
התלמידים באו מקיבוצים שונים וגרו בתנאי קומונה ב"קבוצת הכשרה" שהקים סגל בקרבת המכון הביולוגי של מרגולין. בכירי מזכירויות התנועות הקיבוציות ליוו את חברי הקומונה.
שנתיים אחרי הקמת "קבוצת ההכשרה" ייסד סגל את "סמינר הקיבוצים" בת"א. עשרות תלמידים למדו בו במחזור הראשון. סגל – חרט על דגלו של הסמינר את המטרה – "חינוך אדם שאוהב את הארץ, את החי והצומח אשר בה, יודע את שורשי היהדות, עוסק ומפתח יחס לאומנויות, ורואה בחינוך לא מקצוע אלא שליחות וייעוד."
לאחר עשר שנים החליטו סגל ומרגולין ש"סמינר הקיבוצים" צריך לשכון בחיק "הטבע". וכך נדדו בשבילי הארץ וגבעותיה, ובחרו בגבעות שיך-אבריק, שם והקימו בלב לבו של נוף מקסים את "סמינר הקיבוצים" – הוא סמינר "אורנים".
סגל פיתח שיטה חינוכית ייחודית. הוא כתב תנ"ך לילדים והוציא ממנו את שם אלוהים. המבול פרץ כפגע טבע. משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור. כוחות על אנושיים ועל טבעיים, אינם בנמצא כאן, רק האדם עצמו מופיע. למשל: בתנ"ך המקורי נכתב: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ": התנ"ך על פי סגל: "בראשית נבראו השמים והארץ". למשל: בשמות י"ד ל-ל"א נכתב: "וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ." בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן: "ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים – מת על שפת הים, והאמינו במשה."
את הפילוסופיה שמאחורי יוזמתו הסביר סגל כך: "הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו, העלתה את אמונת אלוהים, אולם תרבותנו הגיעה אל התיזה האנושית – אמונת האדם, והיא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו."

טבנקין – ספרטה ולא אתונה. גם לא יהודה
אם סגל היה האוטוריטה החינוכית, הרי החינוך היה כפוף לאידיאולוג הראשי – טבנקין, שהכתיב את תורת החינוך. טבנקין ידע לדבר. לא ידע לכתוב. לא תמיד ניתן היה לסכם את דבריו. הכול היה מבולבל. באוגוסט 1942, עם התקדמותו של רומל עד שערי מצרים. נערך כנס מחנכים של "הקיבוץ המאוחד". בכנס נשא טבנקין דברים בנושא: "בית הספר והמלחמה". סיכום דבריו נחשב מאז האידיאולוגיה החינוכית של "הקיבוץ המאוחד".
בתחילת דרכו ב-1923, כאב לילדיה של אווה, ראה טבנקין במשפחה ובילד את המרכז בחיי הקיבוץ. האישיות והתפתחות הילד סבר, הינן מטרות בפני עצמן ולא אמצעי למטרה כללית – למשק, או למדינה. חברה חופשית המקריבה את ילדיה לצרכיה לא תתקיים. וחשוב לא לנתק את הילדים מאימותיהם וממשפחתם. טבנקין היה אף בעד לינה משפחתית. בהשפעת מנהיגי "דרור" בפולניה, המאבק נגד הרביזיוניזם, עליית הפאשיזם בעולם, המרד הערבי, המאבק עם בֶּרְל על איחוד התנועה הקיבוצית, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ובעיקר השפעתה של חומה חיות – המאהבת שלו, שינה טבנקין את תפיסתו החינוכית.
בנאומו "בית הספר והמלחמה" המליץ טבנקין על מתן "חינוך ספרטני" לילדי הקיבוץ. חינוך הדומה לחינוך "השומרים" בספר "המדינה" של אפלטון. טבנקין צפה עתיד של מלחמות. כל עוד ישררו בעולם ניגודי אינטרסים, עד למהפכה העולמית אשר תקים "ברית-מועצות של העמים", יש לחנך את הילדים למלחמה, ובמיוחד למלחמה ממושכת נגד הערבים.
"מינקותם," אמר, "ראוי לגדל את הילדים בבית מפולש לרוח השדה המחסנת." מוטב, אמר, שבית-הילדים לא יהיה בנוי בטון כלל. לגננות המליץ על מתן אקדח צעצוע בגיל הגן, ולמורים אימון ילדי בית-הספר באבן ובמקל.
"הדבקות, המסירות, וההקרבה, יקבעו את לימודי ההיסטוריה, הספרות והתנ"ך. הילדים יתחנכו על מעשי הגבורה בתולדות היהודים." כדאי ללמוד המליץ, כיצד הכשירו הנאצים את הנוער שלהם למלחמה, וכיצד עשתה זאת רוסיה. דרושה מיליטריזציה של החינוך. "העוֹבדות בבית הילדים, המדריך בתנועת הנוער, המגויס לצבא או להגנה, הכל נתונים לארגון אחד – 'הקיבוץ המאוחד' – ארגון קולקטיבי אשר אידיאל אחד, רוח אחת מפעמת בו."
ארקה ויינר-ישראלי מקיבוץ גבת עמל קשות, שנים לא מעטות, על הכנת מסד רעיוני לתוכנית הלימודים של "הקיבוץ המאוחד". הוא ניסח מערכי שיעור לנושא: לימוד "הקיבוץ" כחלק מלימודי חברה הכוללים: ציונות, סוציאליזם, תנועת הפועלים בא"י, והתיישבות. המערכים כללו מאה שעות לימוד, מתוכם חצי על "הקיבוץ המאוחד". למשל:
קומוניזם: חברה אנושית ללא קניין פרטי והבדלי מעמדות שכל אמצעי היצור בה שייכים לכלל.
קומונה: קהילה, יישוב אנשים החיים ביחד בחברה עם שוויון כלכלי.
תורת הקבוצה: הקבוצה קמה כדרך ליישוב א"י לכיבוש קרקע ועבודה. אדמה שאינה קניין הפרט, עבודה עצמית, צריכה משותפת, וחיי קומונה.
יסודות הקבה"מ: התיישבות משותפת בישובים קומוניסטיים גדולים ופתוחים. כיבוש העבודה לפועל העברי. חברות בהסתדרות.
כיבוש: המושג "כיבוש" הוא אחד ממושגי הציונות ובתנועת הפועלים. "כיבוש קרקע" היאבקות עם כוחות עוינים אנגלים וערבים. האדמה לא נגאלה בכסף, ולא ע"י הגנה, אלא רק ע"י התיישבות. "כיבוש העבודה".

בשנת 1950 יצא הספר לאור: "ארקה ישראלי – הקיבוץ המאוחד – תוכנית לימודים."
מאז נולד בנו היחיד גרשון, עמל ארקה ללא ליאות גם בבעיות "החינוך המשותף". עתה הוא פירסם את עיקרי תורתו: "בניין הקיבוץ שינה את היסוד הקיים בעולם, את יסוד הקניין הפרטי; גם בחינוך הילדים חולל הקיבוץ מהפכה גדולה, בהוציאו מידי ההורים את הטיפול היום יומי בילד, ומסרו לידי אנשים מיוחדים הנקבעים ע"י החברה.
"חוסר האפשרות לספק את הנחוץ לילד מבחינה כלכלית, היגיינית ונפשית, נפתרו בקיבוץ – דירה מרווחה, אוויר, אור, ניקיון, תזונה טובה, טיפול והשגחה, ופיקוח רפואי וחינוך – הכול ניתן לילד מינקותו ועד להתבגרותו. גם בתנאי חיים טובים רק משפחות בודדות יכולות להעניק כל זה לילדיהן.
"'החינוך המשותף' הוא תוצאה של סדר החיים בקיבוץ. כל אחד עובר בעבודה שלו בשלמותה, ומשום כך הוא משוחרר מעבודות אחרות הנחוצות לקיום אדם, האימהות משוחררות מעבודת הטיפול בילד – הטיפול באוכל ומשקה, הלבשה, והנעלה, שמירה על הילד והעסקתו בשעות העבודה ביום, טיפול בחוליו, וכו', ויכולות להקדיש עצמן לעבודת ענפי השדה, מלאכה, שירות, חינוך, או הנהלה. לאחר עבודת היום פנויים ההורים להתייחד עם ילדיהם ולהעניק להם את כל שפע אהבתם.
"החינוך המשותף בא גם להגשים את הכלל הפדגוגי, כי כל ילד זקוק לחברה. 'חברת הילדים' כוללת בקיבוץ: לינה משותפת, חדר-אוכל משותף של ילדים, וקומונה של ילדים. הילדים בקיבוץ לומדים לשרת את עצמם. לומדים לעבוד. כל הילדים מקבלים השכלה ותורה החל מגן-הילדים ועד לכיתות ההמשך. בקיבוץ הושם קץ להפלייה ברכישת השכלה, כפי שהיא קיימת בצורות חיים האחרות.
"קשרי ילדים והורים בקיבוץ חזקים עוד יותר מאשר בצורת חיים אחרת. התלות היא 'תלות' של אהבה הדדית המשוחררת מהרגשה של הורים המפרנסים ילדים, והתובעים להישמע ולציית להם בשל כך. הפגישה בין הורים לילדים היא פגישה אשר האהבה ההדדית שרויה עליה. האהבה ההדדית מתפשטת גם על כל חיי החברה והציבור בקיבוץ. 'מלחמת האבות והבנים' עוקצה ניטל לעומת הקיים במשטר הקפיטליסטי."

המאבק נגד הדלקת נרות וחגיגת הבר-מצווה
והנה הגיעה לקיבוץ גננת חדשה, דבורה שושני, (בעלה אליעזר שושני היה גזבר הפלמ"ח) והחלה לעבוד בגן הילדים. כגננת חדשה בגבת היא העזה להחזיר לילדים מעט מהמורשת היהודית, היא התחילה להדליק בגן נרות בשבת. בכך היא עוררה את זעמו של ארקה וכמה חברים אחרים שהיו סוציאליסטים נלהבים ורצו להתנער מכל זכר ליהדות. ארקה יצא בשצף קצף נגד הדלקת נרות שבת לילדים בגן.
למרות היותה חילונית בדעותיה ובהשקפת עולמה, החשיבה דבורה מאד את מסורת ישראל. כאשר הגיע בנה רפי למצוות, עמדה על כך שתאריך זה יצוין במיוחד. וכך היה. רפי היה הילד הראשון בגבת, שתאריך בר-המצווה שלו נחוג. הוא לא עלה לתורה, והחגיגה הייתה בעלת דגש חילוני-ציוני, אך היתה זו חגיגת בר-מצווה מרגשת.
ארקה ויינר-ישראלי לחם בכל כוחו בניסיונות להחזיר את הדת לתרבות. הוא פרסם מאמרים חוצבי להבות נגד הריאקציה הקלריקאלית שדבורה שושני ניסתה להכניס לקיבוץ – ריאקציה שהביטוי לה הוא – הדלקת נרות בשבת, או חגיגת חג ה"בר מצווה". לאור זאת נקבע שחג ה"בר מצווה" יהיה חג קולקטיבי לכל בני ה-13, והוא יסמן את כניסת הילדים לתנועת "הנוער העובד" כסימן לקבלת עול "מצוות הציונות-הסוציאליסטית."
פניה ברגשטיין, המשוררת – אשתו של ארקה האידיאולוג, נרתמה למלאכה, וכאשר קבוצת "לאור" הגיעה לגיל מצוות היא חיברה עבורם את שיר הכניסה ל"נוער העובד":

אל "הנוער העובד"
למפקד בסך נקראנו
מחנה "לאור" צועד
לתנועה נשיר שירנו.
אל האור לאור לאור
צעדינו עוז ירונו
אל האור, לאור, לאור
"נוער העובד" היכונה.

בשלוש אסיפות קיבוץ דנו ודשו בנושא הדלקת נרות שבת ע"י חברת הילדים בחינוך המשותף, ובסופן הוחלט ברוב דעות: שיש לנסות ולשכנעם, שאין מנהג זה של הדלקת נרות שבת מתאים לחיי הקיבוץ.
את ההחלטה להודיע לילדים, הטילה האסיפה על המשוררת פניה. עליה לבוא בדברים עם בני חברת הילדים ולהסביר להם את עמדתם של רוב חברי הקבוצה.
פניה, המשוררת, שבהיוודע ממדי השואה, כתבה את השיר המרגש "שתלתם ניגונים", שיר מלא הערגונות והגעגועים לבית אבא, ולזמירות השבת על שולחנו, הלכה והודיעה לילדים את ההחלטה.
פניה ברגשטיין שתלתם ניגונם:
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=394
ומאז נרות שבת לא הודלקו על שולחנם של הילדים, אבל בכל זאת הוקראו פרקי מקרא ודברי חז"ל, והושרו ברננה נלהבת זמירות שבת, פיוטי חג, ופסוקי הלל.

יהושע רבינוב, חבר הקיבוץ, הוזמן יום אחד לבקר בקיבוץ גינוסר. לפנות ערב יצא לטייל לכיוון ואדי חמאם שכשמו כן הוא – ואדי היונים – וחזה במאות יונים עפות חזרה לקִנן. כשחזר מטיולו כבר ירדה השבת ובקיבוץ גינוסר קיבלוה בשירים.
הביקור נחרט בזיכרונו של יהושע וכשחזר לגבת כתב את השיר – "ירדה השבת". דוד זהבי חיבר לשיר לחן:

ירדה השבת
יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר,
וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ.
וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים
לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת.
תַּעֲלֵינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם,
קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.

כמובן שמאז כל "קבלת שבת" בגבת נפתחה בשירו של יהושע המשורר – חבר הקבוצה.
על המשך המאבק למען הזהות היהודית ולימוד יהדות, שנעשה ע"י מאיר איילי, כבר כתבתי ולא אלאה את הקוראים.
עברו שנים כיום בקיבוץ כבר לא חוגגים כניסה ל"נוער העובד" וגם אין קבלות שבת משותפות. המאבק על הזהות היהודית והתרבות היהודית נמשך למרות כל הניסיונות לדכאן.
נעמן כהן