בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ
(ויקרא י, ג)

אורי בן ארי, היה אחד הקצינים המבריקים בצה"ל של שנות ה-50, פלמ"חניק ומאבות חיל השריון הישראלי. ב-1956, לאחר הצטיינותו כמח"ט 7 במבצע "קדש", מונה למפקד גייסות השריון, בדרגת אל"מ. אז לא היתה עדיין דרגת תא"ל, ובצה"ל הקטן דרגתו היתה בכירה ותפקידו רם. הוא נחשב לקצין מבריק ולכוח עולה בצה"ל, מועמד טבעי לתפקיד הרמטכ"ל ברבות הימים.
זמן קצר לאחר מינויו, נתפס רס"ר מטבח בחטיבה 7, שעה שגנב שק סוכר לביתו. להגנתו, טען הרס''ר כי עשה זאת בגלל מצוקה כלכלית – משכורתו אינה מספקת לכלכל את משפחתו. אלוף הפיקוד, שהנושא הגיע לידיעתו, החליט להדיח את הרס"ר מצה"ל.
אורי בן-ארי, מפקדו לשעבר, התנגד להדחה, בנסיבות אלו, וראה בה עוול. מתוך הבנה למצוקתו הכלכלית של הרס''ר, הוא ניסה להביא להקלה בעונשו, ויצא למערכה. הוא הגיע עד לראש הממשלה ושר הביטחון, בניסיון לבטל את ההחלטה. בן גוריון הצדיק את ההדחה. אם הרס"ר סבל ממצוקה כלכלית, אמר ב"ג, היה עליו לפנות לקצינת הסעד (בימינו – קצינת ת''ש), ולא להידרדר לגניבה. בן ארי הנסער אמר לב"ג, שאם הרס"ר יודח, הוא יתפטר ויפרוש מצה"ל. ב"ג השיב: משמעות הדברים היא שאתה תומך במעשהו. אם כך, עדיף שתעזוב. וכך היה.
הקצין המוכשר והמוערך נאלץ ללכת הביתה. נקב הדין את ההר. אגב, בן ארי המשיך לשרת במילואים, השתתף כמח"ט במלחמת ששת הימים בשחרור ירושלים, יריחו והגולן ובמלחמת יום הכיפורים היה סגן מפקד פיקוד הדרום, ובמהלך המלחמה הוענקה לו דרגת תא"ל.

אני מעריך מאוד את בן ארי על התנהגותו ועל המחיר שהיה מוכן לשלם למען הצדק, על פי הבנתו. הוא לא הצדיק את הגניבה, אולם הוא הבין את המצוקה, וסבר שהעונש החמור מבטא אטימות וחוסר רגישות כלפי אדם עני. גישתו של ב"ג, שהלך עד הסוף וויתר לשם כך על שירותיו של אחד מטובי הקצינים, קיצונית בעיניי.
אך אני מעריך מאוד גם את הצד השני. כן, יש חשיבות רבה בהנחלת נורמות. גניבה, אפילו של שק סוכר, גם מצד רס"ר עני, היא מעשה חמור. גם אם בעיניי ראוי היה להקל בעונש, אני מבין ומעריך את רצונו של ב"ג לבטא נורמה מוחלטת – גניבה היא גניבה היא גניבה, דין פרוטה כדין מאה, זו חציית קו אדום שאין להשלים עימה. וכשהוא חשב (שלא בצדק, לדעתי) שקצין בכיר בצה"ל אינו רואה בחומרה מספקת גניבה, הוא העדיף לוותר על שירותיו. זו אמירה בעלת עוצמה רבה.
יש כאן מסר נוסף. ככל שאדם הוא בכיר יותר, כך הדרישות ממנו גבוהות יותר, והוא יישפט באמות מידה מחמירות יותר משל זוטרים ממנו. התפקיד הרם והדרגה הבכירה אינם פריבילגיה, אלא הם מחייבים.

לפני 40 שנה, ב-7 באפריל 1977, התפטר ראש הממשלה יצחק רבין בשל פרשת חשבון הדולרים שהחזיק שלא כחוק בארה"ב (מאז ששירת שם כשגריר ישראל בוושינגטון). האם העבירה חמורה כל כך, שהיא מצדיקה התפטרות?
לשאלה זו אתייחס בשני אופנים. מצד חומרת העבירה, אציין שחצי שנה מאוחר יותר, בעקבות "המהפך הכלכלי" של ממשלת הליכוד, לאחר עלייתו לשלטון, בוטל החוק האוסר זאת. כלומר, מבחינת חומרת העבירה, אפשר לכנותה "חמגשית מינוס".
אולם רבין היה חייב להתפטר, ואלמלא התפטר ראוי היה להדיחו, מהסיבה הפשוטה, שהוא היה ראש ממשלה. מנהיגות מחייבת דוגמה אישית, ואם ראש הממשלה עבר על החוק – עליו להתפטר. כלומר, החומרה אינה בעבירה, אלא ברום מעמדו של מי שביצע אותה.

עלינו לדרוש ממנהיגינו להוות דוגמה ומופת של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של יושר. עלינו לדרוש מהם להוות דוגמה של מנהל תקין. עלינו לדרוש מהם אחריות על מה שעושים המקורבים אליהם ושליחיהם למשימות רגישות. על הרף המוסרי והערכי שעלינו להציב בפניהם להיות גבוה לאין ערוך יותר מהסף הפלילי. הסף הפלילי פירושו – שאם ראש הממשלה אינו עבריין מורשע, די בכך כדי שיוכל להישאר בתפקידו. ולמרבה הצער, זה הסף הקיים היום בציבוריות הישראלית. סף נמוך מאוד.
וכאילו אין די בכך, כעת פועלים במרץ להורדת הסף הזה. תחילה מדברים על כך שניתן להשלים עם עבירות "קלות", "זוטי זוטות". מה, בגלל סיגרים מדיחים ראש ממשלה? כאילו מדובר בראש ממשלה שעישן סיגר, ולא בראש ממשלה החשוד בקבלת טובות הנאה ("מתנות") - סיגרים ובקבוקי שתיה במאות אלפי שקלים.
אך גם בכך אין די. כעת מנסים להפוך על צירם את חוקי המדינה, כולל חוק יסוד, כדי לסייע לחשוד מסוים. חוק קרנות המזבח ("החוק הצרפתי" בכיבוסית) הוא חוק להגנה על שחיתות שלטונית, ההופך את ראשות הממשלה לעיר מקלט (במיוחד כשהוא אינו בא עם הגבלת קדנציות לצידו). חוק זה, המחייב שינוי חוק יסוד, מעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, ובכך מתנקש באחד מיסודות הדמוקרטיה ושלטון החוק – השוויון בפני החוק.
ועכשיו החוק לשיבוש חקירת בכירים ("חוק ההמלצות" בכיבוסית), שנועד למטרה אחת בלבד – לשבש את חקירת ראש הממשלה.
ולצד גל החקיקה המושחתת הזאת – מסעות שיסוי ושיימינג נגד מפכ"ל המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה, מתוך רצון להלך עליהם אימים ולפגוע באמון הציבור בהם ובהחלטותיהם. במסע להצלת נתניהו מאימת הדין אין לוקחים שבויים; משאירים אדמה חרוכה.
מה קרה לנו?
אין זה עניין של שמאל או ימין. יש כאן עניין של הגנה על מדינת ישראל מפני שחיתות שלטונית, שהיא איום אסטרטגי חמור.

2. בזמן שהפחידו אותנו מפני "הדתה"
כשדני זמיר, מייסד המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין והיום נשיא מוסדות מכינת רבין ויו"ר מועצת המכינות הקדם צבאיות, פוגש את בני הנוער הבאים למכינות, הוא שואל אותם ארבע שאלות ידע. הוא שואל אותם מהי מערת המכפלה. הוא שואל אותם מי היה הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, ששיחרר את ירושלים. הוא שואל אותם מתי הייתה העלייה השנייה. והוא שואל אותם מה פירוש המושג קורת רוח.
מספר דני: "רמת הידע של מיטב הנוער, חניכי המכינות, בוגרי י"ב עם תעודות בגרות משובחות, שאח"כ הם טייסים וקצינים, נעה בין 0 ל-5 אחוז, בכל אחת מהשאלות."
בזמן שמפחידים אותנו בסיפורי "כיפת אדומה" על איזה דחליל ששמו "הדתה", שמאיים לחטוף את ילדינו הרכים ו"להדית" אותם חלילה; קמפיין ציני ושקרי נוטף ארס ומחרחר שנאה, על תופעה שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, מסתבר שכמעט 100% מילדי ישראל החילוניים אינם יודעים מהי מערת המכפלה.
"הדתה"?! שמדתה?! בלה-בלהתה?! זאת הבעייה שלנו?
הבעייה שלנו היא הבורות, הבערות, עם הארציות. אתה עלינו להתמודד.
אמר הסופר חיים באר בראיון עיתונאי לכבוד צאת ספרו החדש "קשר לאחד – מסעות, בתים ואנשים בירושלים": "אני לא מקל ראש בטיפשות ובעליבות של מי שלא רוצה ללמוד כי בעיניו זו הדתה. לא יכול להיות בן תרבות באירופה שלא מכיר את הברית החדשה והמיתולוגיה היוונית, אחר הוא מסתובב במוזיאון, הולך לאולם קונצרטים, והוא לא בן בית בתרבות שלו. על אחת כמה וכמה יהודי שמסרב להכיר את תרבות עמו. אין אומה בעולם שהיא עם רצף תרבותי ארוך כמו שלנו, אומה שעם כל גלגוליה ואסונותיה הצליחה לשרוד, מאור כשדים עד הנה, רק כדי שעיתון 'הארץ' יפרסם שהתנ"ך אינו אמת? יש תחושה של מסע אדיר בתוך הזמן, כשכל דור אחראי שהמסע יימשך, ילבש צורה ויפשוט צורה, אך יימשך."
נקודה נוספת שגילויי הבורות הללו מעוררת היא השיטה הפדגוגית. רובנו הבנו והפנמנו ששיטת הלימוד המתועשת, של שיעורים פרונטליים של מורה העומד מול כיתה היושבת בטורים והוא מעביר להם ידע, אנכרוניסטית ודורשת תיקון. אולם האמת היא, ששנים רבות של ניסיונות לייצר פדגוגיה חלופית, טרם יצרו חלופה ראויה. יש להמשיך לחפש, להמשיך ליצור, להמשיך לחלום ולהגשים ניסיונות חינוכיים חלופיים. אבל יש להיזהר משפיכת התינוק עם המים. האמירה שאין זה מתפקידו של בית הספר, של המורה והמחנך, להעביר ידע לתלמידים, כי יש להם את כל הידע בעולם בסמרטפון שבכיס מכנסיהם ואין טעם לבזבז על כך זמן, מביאה לתוצאות עגומות של בערות.
את הבערות יש לבער.
מספר דני זמיר: "אני גורם להם להתחיל להתבייש בבורות ולא לחשוב שזה סבבה ומגניב." אימי ז"ל, שהייתה מורה ומחנכת דגולה, נהגה לומר: "הבורות אינה דגל. אין סיבה לנפנף בה."
דני אינו רק נאה דורש, הוא גם נאה מקיים. "השנה, כל חניך ברבין צריך ללמוד עד חנוכה 150 מושגי יסוד בעל פה."
הנה הודעת ווטסאפ ששלח לי דני ביום שישי האחרון: "פתחתי היום כנס ראשון למועמדים למכינה ע"ש רבין. השתתפו בה 146 איש, מיטב הנוער, באמת. על השאלה מהי מערת המכפלה ידעו להשיב שני (!) חניכים, אחת מהם מאלקנה, תלמידת י"ב דתל"שית. על השאלה מי היה רמטכ"ל צה"ל משחרר ירושלים במלחמת ששת הימים ידעו להשיב רק 5 איש. החינוך הממלכתי החילוני זקוק לבדק בית עמוק."
אם נקזז את הבחורה מאלקנה – מתוך 145 בוגרי מערכת החינוך החילוני, מהטובים שבהם, רק אחד ידע מהי מערת המכפלה. בערך 3/4 האחוז! אוי לבושה! איזו חרפה! איזו חְשׁוּמָה!
היה זה בערב שבת, פרשת "חיי שרה"; הפרשה שבה מסופר על רכישת מערת המכפלה, חלקת הקבר של אבותינו ואימהותינו.
בדרשתי בפרשת השבוע באורטל, התייחסתי למה שסיפר לי דני, ואמרתי, בין השאר: "הבורות הזאת היא בעיניי חרפה, ואות קלון למשרד החינוך. אנו שומעים את ההפחדות מפני ה'הדתה'. אני מודאג הרבה יותר מן הבורות. ואם ילדי אורטל המשתתפים בקבלות השבת ישלימו כאן, דרך החידונים והדרשות, את מה שהם חסרים במערכת החינוך הפורמלי – רק לשם כך ראויה התכנסותנו השבועית, זו השנה העשירית."

3. צרור הערות 12.11.17
* קול המצפון – משמעת קואליציונית היא דבר חשוב. בלעדיה, קשה מאוד לנהל דמוקרטיה פרלמנטרית. אולם יש מקרים שבהם נדרשת הכרעה מצפונית להפר את המשמעת. כל הכבוד לח"כ רחל עזריה, על נאמנותה לצו מצפונה, והצבעתה נגד החוק לשיבוש חקירת בכירים. אילו היה מדובר רק בחוק מושחת אחד, ניחא. אבל מדובר במתקפה מתוזמנת ומתוזמרת היטב נגד המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, כולל מתקפת חקיקה, כולל שינוי חוק יסוד (שבינתיים סוכל – חוק קרנות המזבח); ניסיון להפוך על צירו את כל שלטון החוק בישראל, למען חשוד מסוים. על כך ראוי לא רק להפר משמעת קואליציונית, אלא גם להפיל ממשלה.

* נותן בהם סימנים – לאלה שאינם מסוגלים להבחין בין ביטן לאמסלם: ביטן הוא נער השליחויות של החשוד. אמסלם הוא השוליה של נער השליחויות של החשוד.

* חמאה על ראשו – ישנם שני נושאים שבהם מוטב לאהוד ברק לשתוק – עניינים מדיניים ושחיתות. מי שיושב בבית זכוכית, שלא ימרח חמאה על ראשו.

* הישגו הגדול של נתניהו – התעלמות מהישגו המדיני הגדול של נתניהו – חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל וקשריה המדיניים בעולם, דומה להתעלמות מהנזק המוסרי והערכי שהוא גורם לחברה הישראלית, בהתנהלותו המסואבת, במסע שהוא מוביל נגד הממלכתיות ובחקיקה לעידוד השחיתות השלטונית שהוא דוחף. בשני המקרים מדובר בראיית שחור לבן, המתעלמת מן המורכבות של החיים, המורכבות של האנשים. אם אדם מסומן באופן שלילי, נתעלם מכל יתרונותיו, הישגיו וצדדיו החיוביים. אם הוא מסומן באופן חיובי, נתעלם מכל חסרונותיו, כשליו וצדדיו השליליים, בעיקר אם מדובר בפוליטיקאי ובמנהיג.
ההישג המדיני של נתניהו בולט במיוחד לנוכח ההפחדות מפני בידוד מדיני שהוא ממיט עלינו. המציאות הפוכה. וכך, חלק מאלה שאיימו מסבירים שזה לא בזכותו של נתניהו, זה היה קורה גם בלעדיו. ייתכן. אבל אם אכן היה בידוד מדיני, גם אז הם היו אומרים שזה לא באשמתו? כך או כך, כעת הוא אחראי, והוא מוביל מדיניות, והמדיניות הובילה לתוצאות הפוכות מאלו שהזהירו אותנו מפניהן.
טיעון נוסף רווח לאחרונה, ואצטט אותו מפיו של ניר גונטז' במוסף "הארץ": "כשדיברו על בידוד דיברו על הדמוקרטיות האירופיות. נתניהו חיבר אותנו לאפריקה."
ראשית, זה לא נכון. גם באירופה מעמדנו התחזק. אבל לא צריך להתאמץ הרבה כדי לדמיין את גונטז' עצמו ואת שכמותו מכתירים בדיוק את המשפט הזה, כמשפט אוריינטליסטי, קולוניאליסטי, אדנותי, מתנשא וגזעני.

* קוראים ערניים – די נדיר שאני מזדהה עם כל מילה במאמר המערכת של "הארץ". כך קרה ביום ד, כשקראתי את המאמר, העוסק בנושא הפגיעות וההטרדות המיניות, "לא שותקות יותר." אממה? אני סולד מצביעות. לאורך כל קריאת המאמר, הדהדו במוחי שתי מילים: יצחק לאור. הרי על אף שנים רבות של עדויות על אונס ותקיפות מיניות הוא ממשיך להיות מיקירי דבוקת שוקן. רציתי לכתוב תגובה ברוח זו, אולם כשנכנסתי לתגובות, שמחתי לראות שעשרות קוראים ערניים הקדימו אותי.

* משלנו או משלהם – גל החשיפות של הטרדות ופגיעות מיניות, מעלה באופן חסר תקדים את הנושא לסדר היום הציבורי, ומעורר סוגיות רבות שראוי לעסוק בהן, ואף לקבוע כללים, כמו מהי באמת הטרדה מינית, מהו מדרג הפגיעה, איך להוקיע בכל לשון של הוקעה פגיעות מיניות ומצד שני להיזהר מלהאשים אוטומטית כל מי שהוגשה נגדו תלונה ולהבין שיש גם האשמות שווא ועוד.
ומשום מה, שיח רווח מאוד ברשתות הוא שיח המחנאות המאוס, סעיף הטרדות מיניות. בשיח הזה הסוגיה אינה מה ראוי ומה פסול, אלא האם הפוגע הוא "משלנו" או "משלהם". אם הוא "משלנו" הוא כמובן קורבן לרדיפה פוליטית, לעלילות שווא... חזקת החפות, התיישנות וכו'. אם הוא "משלהם" הוא בהכרח סוטה מין, אנס סדרתי, אשם מראש ו... הווו איזו שמחה לאיד! איזו שמחה לאיד! וכי לנפגעת תקיפה מינית אכפת אם התוקף אותה הוא שמאלני או ימני?

* בית לאומי לעם היהודי –- בימים אלה, בהם אנו חוגגים מאה שנים להצהרת בלפור, שהביאה להכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, ושבעים שנה לאחר הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, מן הראוי שנהפוך את המדינה היהודית לבית לאומי בארץ ישראל לעם היהודי. בית לאומי לעם היהודי כולו, על כל זרמיו. הכרה מלאה בזרמים השונים ביהדות, בשוויון בין הזרמים ביהדות, בגיור של הזרמים השונים היא תנאי הכרחי להגשמת הציונות, ולהבטחה שישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי ובית לאומי לעם היהודי. הכרה זו ראויה להתנוסס בחוק הלאום. זו מצוות עשה ציונית עליונה.

* יש שירה – המלצת הקריאה שלי לשבת, היא אנתולוגיה של שירה העוסקת באלוהים ובאמונה, בעריכת אילן ברקוביץ', במוסף הספרותי של "הארץ". כותרת האנתולוגיה (שחלק שני שלה יתפרסם בעוד שבועות אחדים), היא: "השירה העברית כבר החליטה: יש אלוהים." מה שריגש אותי יותר, היא ההחלטה: יש שירה. כלומר, הידיעות על מותה של השירה העברית היו מוקדמות.
השאלה אם יש יישות אמפירית שנקראת אלוהים, היא עניין אחד, ועניין אחר הוא האם יש שירה ואמנות שאין בה אלוהים. בעיניי, אמנות המתנתקת מאמונה היא דלה, ואמנות של יהודים המתנתקת משורשיה היהודיים היא משמימה. גם אם התכתובת שלה עם הדת, עם האמונה, עם האלוהים היא של התרסה וויכוח, זו שירה שורשית ומשמעותית.
מתחת לכל שיר, נכתבו שורות אחדות על המשורר. על אלינור יוסף נכתב, בין השאר: "אינה דתייה אך מחוברת לזהות היהודית שלה," כפי שהיא מגדירה את עצמה. ואולי זו התמצית.
שיר אחד קילקל את השורה: "המבוא לחלומותינו", של אריאל דוד. שיר שטנה ושנאה ליהודים שהם, הוריהם או סביהם באו מאירופה ואמריקה, כלומר ה"אשכנזים". שיר נורא. שיר של שנאה עזה, המסתתרת מאחורי התקרבנות המשחררת מאחריות. מי ששונא כל כך את רוב העם היהודי, אינו אלא אנטישמי קטן. איני מבין למה צריך לפרסם תועבה גזענית.

* ביד הלשון: לא היה ולא נברא, אלא משל היה – השר אורי אריאל התראיין לרדיו למחרת השתתפותו בעצרת לציון יום השנה לרצח רבין. בראיון מוחזרה האגדה האורבנית, על פיה לפני רצח רבין התבטא אריאל באמירה על רבין, שדמו בראשו. תגובת השר: "לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה."
דבריו אלה הם פרפרזה מרחיבה לדברי ריש לקיש, במסכת בבא בתרא בגמרא: "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה." נדרש אומץ רב לאמירה זו על ספר בתנ"ך, ואף על פי כן היא נכנסה לתלמוד. ובאשר לדברי אריאל – אני מאמין לו.
אורי הייטנר