על ספרו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ – נעמי שמר – סיפור חיים"
כתר 2017, 499 עמ'
הספר של מוטי זעירא חד לי חידה גדולה: הרי מדובר במונוגרפיה המתמקדת בפרטי פרטים (אישים, מקומות, ציטוטי שירים וכל המעורבים בהפקתם, מופעים, תאריכים, פרטי לבוש וכו' וכו' ), איך קרה שספר כזה נגע כל כך בנימי נפשי וריגש אותי עד דמעות?
לתמיהה הזאת מתלווה תמיהה נוספת: אני חיברתי ספר לבני הנעורים על חייה של נעמי שמר ("הנערה מכנרת", דני ספרים, 2009), ונחשפתי לעיקר המקורות אליהם נחשף מוטי זעירא – ואיך זה שחשתי התרגשות כל כך גדולה למפגש עם פרטים שהיו ידועים לי מכבר?
נראה לי שהפתרון לחידה מצוי בשני מוקדים: האחד – הנושא – נעמי שמר – אישיות מדהימה, טורנדו של כישרון, שלעולם לא ניתן למצות את סגולותיה התרומיות, שסקירת קורות חייה ויצירתה מפעימת הלב, מרתקת ומטלטלת; והאחר – מסתבר שמוטי זעירא הוא סופר מחונן, שלבושתי, זאת הפעם הראשונה שאני נחשף לכישרונו.
הספר מספר את קורות משפחתה של נעמי מימי הסבים בווילנה, ועלייתם ארצה עם ילדיהם, ביניהם רבקה, לימים אימם של נעמי, רותיק ויענקלה, בשנת 1925. אנו מתוודעים להתכנסות המשפחה, יחד עם שאר החלוצים, בחצר כנרת, ואחר כך על "הגבעה", היא גרעינה של קבוצת כנרת. רבקה מקווה שנעמי תמלא אחרי חלומה להיות פסנתרנית, חלום שלא צלח לגביה משום פגיעה באחד מאצבעותיה. רבקה כפתה ממש על הילדה הקטנה משטר של תרגילי נגינה, וגם הצליחה לשכנע חברים מירושלים לתרום פסנתר לילדתה המחוננת. למרות העומס הכבד (לימודי נגינה מחוץ לקיבוץ ותרגול אינסופי), נעמי, תלמידה מצטיינת, המוכנה אפילו לקחת על עצמה מטלות כדי לגרום נחת למורה הנערץ עליה, עמינדב ישראלי – היא וזאבה זבידוב, חברתה, לומדות בעל-פה את כל האידיליה "ביער בחדרה" של דויד שמעוני.
הפלישה הסורית לעמק הירדן, הקרב בצמח ובדגניה, ונפילתם בקרבות מלחמת השחרור של חבריהם, ביניהם הרעים דן כנרתי וגור מאירוב – מתוארים בספר בצורה קורעת לב ממש, אירוע שייתכן כי בא לידי ביטוי בשיר "אנחנו מאותו הכפר" (לימים נרמז שמדובר בשני ילידי נהלל זאבלה עמית ויוסלה רגב, אותם פגשה בפאריז כאשר השניים שירתו במוסד).
קטע מרגש אחר הוא הופעתה של שרה מאירוב השכולה באסיפת החברים, ודרישתה מהחברים לאפשר "לילדה" למלא את ייעודה ללמוד נגינה. הקרבות טרם גוועו, וכנרת השכולה והענייה מאשרת לנעמי לימודים בקונסרבטוריון בתל-אביב.
המחבר מרמז לאורך כל הספר שנעמי היתה שלומיאלית גדולה בכל מה שאינו קשור ליצירתה: היתה חקלאית עלובה, לא אהבה טיולים, שנאה התעמלות, זלזלה באורח מחפיר ממש בכללי הבריאות, היתה כישלון כחיילת (התגייסה רק בגיל 22, וקיבלה עונשים ללא ספור!), לא אהבה לבשל (ספרי בישול נדמו לה כמדע בדיוני), מעולם לא הצליחה ללמוד להקליד על מכונת כתיבה, ובוודאי לא במחשב, מעולם לא הצליחה להשיג רישיון נהיגה, מבחינה פיננסית היתה כישלון גמור (לדוגמה: הוציאה את כל כספי התמלוגים על בילוי בפאריס, וכשחזרה ארצה לא היה לה ולבתה מקום להניח את הראש, לא פרנסה ולא אגורה בכיס), ועד שלא הגיע לחייה בעלה השני, מרדכי הורוביץ, היא חיה ממש מן היד אל הפה.
גם כאימא לא הצטיינה, ולא פעם הפקידה את בתה לחודשים רבים אצל הסבתות; אבל ברור כשמש שייעודה היה להיות גאון השירה והזמר העברי, ועל כך היא החליטה כבר בגיל צעיר מאוד, כשמרדה בייעוד שהכינה לה אימה – להיות פסנתרנית. היא החליטה שבמקום להיות אחת מתוך "טריליון" פסנתרנים – מוטב שתתרכז בהלחנה (עמ' 134), וכיוון שהכול הכירו בגאוניותה, סלחו לה על כך שהיתה מתעלקת על חברותיה של אימה ושל עצמה, ועל התקפות הזעם שפקדו אותה כשמשהו נפגם בעולם המושלם שהיא דמיינה לעצמה. כישרון היצירה שלה התגלה כבר בגיל שמונה כששיר שלה מתפרסם ב"דבר לילדים".
היא משלמת את חובה לקיבוץ בכך שהיא מלמדת את הילדים ריתמיקה ומחברת עבורם שירים ("שירי כנרת"). הלהקות הצבאיות מגלות את כישרונה, והיא מחברת להם שירים ומנגינות, במסגרת זאת היא פוגשת את קצין התרבות והבמאי גדעון שמר, שהפך לימים לבעלה הראשון ואביה של בתה הללי. היא כותבת פזמונים ("תרנגול בן גבר" "רב האור והתכלת") למחזה "פשיטה בכפר" מאת אהרן מגד, שהוצג ב"אוהל" בשם "חמש חמש". אחר כך היא מספקת להיטים אינספור ללהקות הצבאיות, להקת "בצל ירוק", למועדון הלילה בצפת (ההורים בקיבוץ מזועזעים!), ל"שלישיית גשר הירקון", "זמר נודד" "נועה" "העיר הלבנה" "חמסינים במשלט", "בגלל מסמר", "היי טיריליי", "אנו הולכים ברגל", "בשדה תלתן", "זמר לגדעון", "על הסכין", "ליל אמש", "חיילים יצאו לדרך", "אחרי השקיעה בשדה", "עוד לא אכלנו", "הטיול הגדול", "מטרייה בשניים", "מחבואים", "מחר", "אהבת פועלי הבניין", "סרנדה לך", "איילת אהבים", "העיר באפור" (רשימה חלקית). היא כותבת עבור מסיבת הסיום של בית הספר העממי של ילדי כנרת אשר נולדו בתש"ח: "כיצד שוברים חמסין", "חורשת האיקליפטוס".
הפריצה הגדולה שלה, שחרגה מגבולות הארץ, היא בביצוע השיר "ירושלים של זהב" מפיה של שולי נתן בפסטיבל הזמר בירושלים ערב מלחמת ששת הימים. הפריצה לעיר העתיקה ושחרור הכותל הפכו את השיר להמנון הנישא בפי כול בארץ ובעולם. השיר תורגם לעשרות שפות, והתקליט עם השיר נמכר ב 120,000 עותקים. היא זכתה לשלל כיבודים, ביניהם הענקת דוקטור לשם כבוד מחמישה מוסדות אקדמיים, פרס ישראל (1983). היא נבחרת ליו"ר אקו"ם, ומתמנה כחברה באקדמיה ללשון העברית (2000).
נעמי שמר הוזמנה מיספר פעמים לטורי הופעות בארצות הברית, לונדון, איטליה, יפן. מה שהעיב על ההתלהבות הכללית מהשיר מרטיט הלב הזה היה הגילוי (של אליהו הכהן הידען) כי מיספר תווים מהשיר דומים לאלה של השיר הבאסקי, אותו שר הזמר הספרדי פאקו איבנז, ובתרגום לעברית שרה אותו נחמה הנדל. נעמי שמר, שהיתה פרפקציוניסטית לא רק ביצירה, אלא גם בכל הנוגע לזכויות יוצרים (תבעה הגינות מעצמה, ותבעה לדין את מי שלא שמרו על זכויותיה לשיריה – יוחנן וריקה זראי, חברת סייקו, מאיר אריאל, וכמעט תבעה את דן אלמגור), הכחישה בתוקף שאי פעם שמעה את השיר, ורק על ערש דווי התוודתה על כך שבהיסח הדעת התגנבו לשיר הנפלא שלה מספר תווים מהשיר שכנראה שמעה מפיה של נחמה הנדל, ואת הווידוי כתבה במכתב לגיל אלדמע, אשר פרסם אותו לציבור, לפי הנחיותיה.
בעקבות ההצלחה המטאורית הזאת היא מפרסמת את ספרי שיריה (החל מ-1968), הזוכים להצלחה מיידית, והכול מתפעלים מיכולותיה לתת ביטוי מיידי לרחשי לב העם והמדינה: במלחמת ההתשה חיברה את השיר המרטיט "שבחי מעוז" המצטרף ל"אנחנו מאותו הכפר", ובמקביל – "בהיאחזות הנח"ל בסיני". בימים הכואבים של מלחמת יום הכיפורים ואחריה היא מחברת את "לו יהי", שמזעזע כל לב לשמע המילים והלחן. בשנת השלושים למדינה היא שרה את "חבלי משיח", ולאחר רצח רבין היא מחברת את השיר "הו, רב חובל" , תרגום חופשי לשירו של וולט ויטמן "הו קפיטן", שנכתב בעקבות רצח אברהם לינקולן. השיר ביטא את הזעזוע שחווה העם לנוכח המעשה הנתעב שביצע לאומן מוסת כלפי אחד הבנים היקרים ביותר של ישראל המתחדשת.
גם רחשי לב אישיים ומשפחתיים הופכים בשיריה לנחלת הכלל: "לשיר זה כמו להיות ירדן", "על הדבש ועל העוקץ" (לרותיק אחותה שהתאלמנה מבעלה אברהם נוסבאום), "אחרי החגים יתחדש הכול", "עצוב למות באמצע התמוז", "אנשים טובים באמצע הדרך", "תלבשי לבן", "בסנדלים על גשר הירקון".
זמרים אהובים עליה זוכים שהיא תכתוב להם שירים, כמו "באלה הידיים" ליהורם גאון, "למה צחקה מיכל" לגשש החיוור, "אור" לשושנה דמארי, "אני גיטרה" לבני אמדורסקי, "זה קורה" לשמוליק קראוס, "העולם הוא מקום לא פשוט" לרבקה מיכאלי, "תות שדה מרמת השרון" למשה בקר, "טנא ירוק" ל"הכול עובר חביבי", "אחרי החגים יתחדש הכול" לעופרה חזה (שוב, רשימה חלקית).
בדומה לאישים כמו חיים גורי, יצחק טבנקין, משה שמיר, נתן אלתרמן וש"י עגנון – גם נעמי שמר מזדהה עם המתנחלים, ומביעה התנגדות נחרצת לפינוי יישובים בסיני, פינוי שנקבע בהסכם השלום עם מצרים. היא רואה בכך התקפלות פושעת, ומדמה אותה בשירתה לסרדין שלמען השלום עם הכריש הוא מוכן שהכריש יבלע אותו. נשיא המדינה יצחק נבון מצרף אותה, יחד עם עוד אישים מתחומים שונים בהווייה הישראלית, בביקורו במצרים, והיא חוזרת משם כשבליבה מתחזק היחס השלילי לוויתורים טריטוריאליים. בעקבות שתי האינתיפדות נוטפות הדם מתעצם השיח הבוטה של נעמי שמר: מצד אחד – בעד מפעל ההתנחלות, ולעומתו – נגד הלאומנות הערבית שהביאה למרחץ דמים מבהיל (הדולפינריום, סבארו, מלון פארק ועוד פיגועים מזוויעים רבים).
בשל דעותיה אלה, ובעקבות התבטאות בוטה במיוחד (על הסכנה מהטבע הרצחני של הערבים כלפי היהודים) מסתייג ממנה חלק גדול מהציבור, המחרים אותה, ואינו מזמין אותה להופעות. נחום ברנע "מידיעות אחרונות" מתאר אותה כגזענית וולגרית, בעלת השקפת עולם כהניסטית.
נעמי אינה מגיבה לדברים אלה, כפי שלא הגיבה כאשר דן מירון כתב מאמר ארוך בכתב העת "איגרא", בו הוא תייג את יצירתה כמתנשאת וקיטשית. ייתכן שלשיר "לא תנצחו אותי", ששר יהורם גאון, יש לא רק משמעות לאומית, אלא גם אישית.
מעניין לציין שדווקא חנה זמר, עורכת "דבר", המתויג כביטאון של ארץ ישראל העובדת, דווקא היא נתנה לה במה להביע את דעותיה בטור בשם "שבשבת".
תקצר היריעה מלסקור את עשרות האישים שביצעו את שיריה, אלה שהיו אמרגניה, במאיה ומסייעיה בהבאת יצירתה לידיעת הציבור. תקצר היריעה מלהזכיר ברשימה זאת את השירים שתירגמה מצרפתית, בעיקר עבור יוסי בנאי, ואת הלחנים שחיברה לשירים של טשרניחובסקי, רחל, אלתרמן; את שירי הילדים שחיברה וביצעה. אזכיר כאן את התוכניות הרבות ברדיו ובטלוויזיה שהוקדשו לה וליצירתה, כשהמזמינים העיקריים הם רבקה מיכאלי ("שעה טובה") ומוטי קירשנבאום ("אל בורות המים"), את התקליטים והתקליטורים של שיריה שנחטפו על ידי אוהבי שירתה, ואת הספרים בהם איגדה את שיריה הנבחרים.
קשר עמוק נוצר בינה ובין דודו אלהרר, המנחה את המופע שלה "אלף שיר ושיר" (2002-2000), ואותו ייעדה בצוואתה כי ישיר בהלווייתה את "שם הרי גולן" של רחל. המשפחה עמדה על כך שישיר גם שלושה שירים של נעמי: "חורשת האיקליפטוס", "נועה", "לשיר זה כמו להיות ירדן".
הבאתי ברשימה קצרה זאת רק רמז לכל הטוב, המעניין והמרגש שמזומן לקורא ב-500 העמודים של ספר מושקע זה, המתאר את קורות חייה של גאונה, שבורכה בטורנדו של כישרון, וייתכן שהייתי צריך להסתפק בכך, אלא שלדעתי חשוב להזכיר קו אופי נפלא של נעמי שמר, את הנתינה שלה ללא תנאי: היא, ביחד עם מרדכי בעלה, מאמצים משפחת עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, משכנים אותם בדירה, שירשו מאימו של מרדכי, ללא כל תשלום למשך 15 שנה, מטיילים עמם במקומות רבים בארץ, ומשתדלים עבור בנם היחיד שיתקבל בבית הספר היוקרתי להנדסאים. נעמי נאבקה למען נתיבה בן-יהודה שלא יפסיקו את מקור פרנסתה – המדור שלה ברדיו, ומשלמת עבור חוג ציור לאמילי, הפיליפינית שטיפלה בה בחוליה.
לאחר שעיטרתי את הספר בסופרלטיבים, אני מבקש רשות להיות קצת יותר "ארצי": כשאני הגשתי את ספרי "הנערה מכנרת" להוצאת "דני ספרים", הסתבר לי שילדיה של נעמי שמר דרשו סכומים ניכרים עבור כל ציטוט של שיריה. אשר על כן, דרשו ממני בהוצאה לצמצם את הציטוטים כדי שיוכלו לעמוד בהוצאות. בספר שלפנינו יש כמעט 200 ציטוטים – רובם משיריה – מעניין באמת כיצד ניהלה "כתר" את המשא ומתן בדבר הזכויות למאסה ענקית כזאת של יצירות. הכיתוב בעמוד הקרדיטים של הספר אינו נותן הסבר מספק לכך.
משה גרנות
אהוד: מיחסיה של נעמי שמר עם אקו"ם ועם מתן זכויות הדפסה של שיריה, אני לא התרשמתי לטובה, זאת בלשון המעטה, ואני מצטרף לתמיהתו של משה גרנות בשורות האחרונות.