* קו ציוני מרכזי – דבריו של אבי גבאי על השמאל ששכח להיות יהודי, הם בלשון המעטה לא מוצלחים. הייתי מגדיר זאת כהתבטאות אומללה.
היא אומללה בראש ובראשונה כיוון שהיא מכלילה מאוד. אני אישית מכיר היטב כמה מהאנשים והארגונים החשובים ביותר בהמשך היצירה היהודית והתפתחות היצירה היהודית, שהם אנשי שמאל וארגוני שמאל. ותרומתם גדולה, אולי דווקא בזכות זהות זו.
היא אומללה כי היא רדודה כעומק פלקט. הרי על המשמעות של להיות יהודים בימינו יש מקום לדיון עומק, והוא רחוק מלהיות שחור / לבן.
והיא אומללה כי היא ממנפת את אחת האמירות הציניות והמכוערות ביותר של נתניהו, לפני 18 שנים, שנועדו לפלג, לשסע ולהסית נגד מחצית העם, כדי לעשות מכך הון פוליטי.
ולמרות שהביטוי כל כך בלתי מוצלח – ברור לי מה היתה כוונתו של אבי גבאי, וזו כוונה ראויה ומבורכת. גבאי רוצה להזהיר מפני היסחפות השמאל ובעיקר היסחפות מפלגתו, אחרי גורמים רדיקליים, שהניכור ליהדות – אומנותם; אלה הנושאים את דגל הדוסופוביה בישראל, מחרחרי שנאת אחים שמציתים תבערות מזיקות, דוגמת קמפיין ההפחדה מפני ה"הדתה" המדומיינת. אם גבאי רוצה לשים סכר בפני הסחף הזה, הוא עושה את הדבר הנכון לתנועתו ולחברה הישראלית.
לתנועתו – לא רק מסיבות אלקטורליות (שהן חשובות ואני מאמין שהכיוון שהוא מוביל יועיל לו מבחינה אלקטורלית), אלא בראש ובראשונה מבחינה ערכית; מבחינת מיצוב ועיצוב דרכה של תנועת העבודה, כתנועה יהודית וציונית.
לחברה הישראלית – כיוון שהקרע והשסע, המלובה בשיח הקצוות, שעליו השתלטו השמאל והימין הקיצוני, הוא נזק חמור לחברה הישראלית. העובדה שנתניהו, משיקולים אישיים, מוסיף שמן למדורה הזאת, חמורה שבעתיים. עד כה, רק נשיא המדינה מייצג מסר מרכזי, ממלכתי, מתון, היוצא נגד ההקצנה.
אם מנהיג מפלגת העבודה, מפלגת האופוזיציה הראשית, בוחר בקו מתון ומרכזי, והדבר בא לידי ביטוי גם בעמדות שהוא מביע בסוגיות חוץ וביטחון, הוא תורם תרומה משמעותית ליצירת שיח הפוך, שיח ציוני מרכזי. ונקווה שהוא ישפיע בכך על כל המערכת הפוליטית ועל החברה הישראלית בכללה.

* ההבדל – האמירה של גבאי על השמאל ששכח מה זה להיות יהודי אומללה, אבל היא שונה במהותה מן האמירה של נתניהו. נתניהו לחש דברי בלע לאוזני הרב כדורי, מתוך מגמה לפלג ולשסות; הוא דיבר, כמובן, על "הם". גבאי דיבר על "אנחנו", דברים של חשבון נפש (שנוסחו בצורה גרועה.)

* שורש המחלוקת – מזכ"ל מרצ ח"כ מוסי רז מלין על התקשורת שעיוותה את דבריו. לטענתו, הוא מעולם לא אמר, שהצהרת בלפור הייתה עוול היסטורי. את המכתב שלו ושל עמיתיו, אנשי השמאל הקיצוני, לממשלת בריטניה, לא קראתי במלואו, אך האזנתי לראיון עימו בגל"צ, שלטענתו גם דבריו בו סולפו (הוא מגדיר את גל"צ כתחנת רדיו של הימין הקיצוני...)
ואכן, הוא לא אמר שההצהרה היא עוול היסטורי. הוא אמר שהיא טעות היסטורית. ואת הטעות הזאת יש לתקן. הטעות היא שדובר רק על זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, תוך התעלמות מהערבים, שלגביהם דובר רק על זכויות אזרחיות ודתיות. הוא קורא לבריטניה לתקן את הטעות ולהביא להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בא"י.
גל הביקורת על ההצהרה (בספקטרום שבין טעות היסטורית א-לה רז לפשע קולוניאליסטי בנוסח גדעון לוי), מתמקד בטענה שהיהודים היו רק 10% מתושבי הארץ, והעדפתם על פני הרוב היא העוול או הטעות. אכן, זה שורש הוויכוח. הצהרת בלפור לא נועדה לצלם את יחסי הכוחות הדמוגרפיים בא"י ולהציע הקמה של מדינת כל תושביה, אלא נועדה לממש את זכותו של העם היהודי, המפוזר בגלויות השונות, להגדרה עצמית במולדתו, ארץ ישראל. ארץ ישראל, נאמר בהצהרה, שהוכרה גם בידי חבר הלאומים, נועדה להיות הבית הלאומי של העם היהודי – כלומר של כל היהודים בעולם.
זאת מהותה של הציונות – ואידך זיל הַגְשֵׁם (בעליה והתיישבות).
(אגב, יום לפני הראיון בגל"צ רז כתב גם כתב בעמוד הפייסבוק "עוול היסטורי". כנראה שהוא חטף על הראש מאנשי הפלג הציוני בצמרת מרצ).

* הפנטזיה של גדעון לוי – בשבוע שעבר לעג גדעון לוי לגל ה"גם אני", המטה את השיח מ"אקיבוש" (כלומר מכל מה שנעשה במאה שנות פשע קולוניאליסטי מאז הפשע הקולוניאליסטי של הצהרת בלפור) לאיזו רכילות על אלכס גלעדי, שאינה אלא אסקפיזם. ברצועת עזה מתרחש הפשע הנורא ביותר שישראל עשתה מאז ה"נכבה" (כך הוא יציג כנראה את הנסיגה מיהודה ושומרון אם תהיה, כדי להצדיק את המשך המלחמה בישראל), ואנחנו מתעסקים באלכס גלעדי...
ביום ראשון הוא שינה את טעמו. לפתע הוא מוצא משהו חיובי בגל ה"גם אני". הוא רואה בגל הזה מהפכה. ואם זו מהפכה, סימן שניתן לבצע מהפכה בישראל. והוא מסית למהפכה הבאה, נגד "אקיבוש".
וכך הוא מפנטז את המהפכה, ונדמה שהוא ממש מרייר מרוב אושר, כשהוא חולם את החלום הנפלא הזה: "גוויות מדממות בצדי הדרכים, חלקן של חפים מפשע, שכולם הוצאו להורג בלא משפט; מעשי לינץ' בכיכרות, ביזה בחנויות; ראשים מותזים, קריירות מחוסלות; בתי הכלא גדושים בעצורים, חלקם על לא עוול בכפם, רובם בלי מידתיות למעשיהם; טרור, אימה ועיי חורבות. כך צריכה להיראות מהפכה, אין דרך אחרת. עולם ישן עדי היסוד נחרימה. זה המחיר של ביתוק שלשלות הברזל."
ודומה שיותר משמעניין אותו "לבתק את שלשלות הברזל", הוא מתלהב מ"המחיר".

 * גיבור אמיתי – ב-6 במרץ 2008 חדר מחבל לישיבת מרכז הרב, והחל לטבוח בתלמידים. הוא הספיק לרצוח שמונה תלמידים, מתוכם חמישה נערים מישיבת ירושלים לצעירים. סרן דוד שפירא, קצין צנחנים צעיר, בוגר הישיבה, שהה אותה שעה בביתו, בקרבת מקום. כששמע את היריות, נטל את נשקו האישי ושתי מחסניות ורץ לישיבה. השוטרים בכניסה ניסו לעצור בעדו: "אתה בלי אפוד קרמי, בלי מיגון." דוד לא היסס לרגע. הוא פרץ לישיבה, שאותה הכיר כאת כף ידו. הוא זיהה על פי רעש היריות את המקום שבו נמצא המחבל. הוא חתר למגע, הגיע לטווח הסתערות מהמחבל, ירה בו והרגו ועצר את מסע ההרג. על אומץ ליבו, תושייתו, חתירתו למגע והביצוע המושלם, קיבל שפירא את צל"ש אלוף הפיקוד. 
שפירא נשאר בצה"ל, ושירת כמג"ד בחטיבת "כפיר". הוא היה המג"ד של אלאור אזריה. סא"ל דוד שפירא אחראי על התחקיר המבצעי, שבו נקבע חד משמעית שאזריה פעל בניגוד לפקודות, בניגוד לחוק ובניגוד לערכי צה"ל; תחקיר שבעקבותיו הוא נשלח לחקירה פלילית. שפירא העיד עדות אמת במשפטו של אזריה. בכל אלה הוא נהג כמצופה מקצין בצה"ל, על פי הערכים והנורמות הצה"ליות.
בעקבות האופן שבו הוא טיפל בפרשת אזריה, עבר שפירא מסע של שיימינג ושיסוי, מצד תומכי אזריה.
בידינו הבחירה – איזה צבא אנחנו רוצים, צבא בדמותו של דוד שפירא או צבא בדמותו של "החייל היורה"? על דמותו של מי מהם נחנך את חיילי צה"ל, את ילדינו?
זו בחירה חד חד ערכית. אין גם וגם, כי מדובר בשני הפכים. מעשה הגבורה של דוד שפירא הוא היפוכו המוחלט של מעשהו של אזריה.
שמחתי לקרוא על קידומו של דוד שפירא לתפקיד מפקד חטיבת בנימין. המינוי עוד תלוי באישור שר הביטחון, וסביר להניח שהשר יאשרו. וכך, הדמגוג שהיה הראשון לזהות שפרשת אזריה יכולה להיות סוס פוליטי לרכב עליו, ומי שחולל את מסע ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, ולמרבה הצער והבושה הצליח לרכב על הגל העכור הזה לתפקיד שר הביטחון, יהיה האיש שיאשר את מינויו של שפירא.

* תיקון מסוים לעוול – מינוי נוסף בסבב הנוכחי, הוא של סא"ל נריה ישורון, ששירת ב"צוק איתן" כמג"ד שיריון, וכעת יועלה לדרגת אל"מ וימונה למפקד חטיבת יפתח.
אחרי "צוק איתן" פתחו גורמי שמאל קיצוני ודבוקת שוקן במסע נגד נריה, על כך שבמהלך הקרבות הגדיר ירי לעבר מרפאה שממנה ירו צלפים והרגו את סרן דימה לויטס, מ"פ בגדוד, כמטח כבוד והצדעה לדימה. הם העלילו עליו שירה ירי נקם לא מוצדק. חקירת מצ"ח הפריכה את עלילת הדם מכל וכל. הירי היה מוצדק לחלוטין מבחינה מבצעית. ישורון ננזף על כך שהגדיר את הירי המוצדק כמטח כבוד והצדעה. הנזיפה היא עוול. אני רואה את ההגדרה הזאת כביטוי ראוי של מנהיגות קרבית – מפקד שנוסך בחייליו אמונה בצדקת המלחמה, כפי שהוא עשה בנאומו הקצר, והקדשת הפעולה המוצדקת וההכרחית לזכר חבר לנשק, שבאותה שעה הובא למנוחות וחבריו וחייליו לא יכלו ללוות אותו בדרכו האחרונה, בשל המשימה.
מינויו הוא תיקון מסוים לעוול, ואני מקווה שיבוא היום שבו הנזיפה תימחק מתיקו האישי. מכל מקום – צפוי מסע הסתה נגד מינויו מצד שוברים למיניהם.

* האוטומטים – "תחליט כבר. אתה ימין או שמאל?" אני מקבל כל כך הרבה תגובות מעצבנות כאלו, מאנשי השמאלימין האוטומטיים; אלה שאינם יכולים לדמיין שיש מי שהזהות וההשתייכות שלהם היא למדינת ישראל ולעם ישראל, ולא ל"המחנה". מישהו כותב לי שוב ושוב שאני כמו ממטרה, שלפעמים משקה את הדשא ולפעמים את המדרכה. כלומר, כאשר אני מדקלם את דף המסרים של "המחנה" אני משקה את הדשא...
אני לא מדקלם, אף פעם איני על אוטומט והקופסאות המחנאיות זרות לי ומשעממות אותי.
אנסה לתאר את הציפיות של האוטומטים:
אם אני נגד עלילות הדם של "שוברים שתיקה" ודומיהם, המטילים דופי בדמותו המוסרית של צה"ל, עליי לתמוך בהפיכת צה"ל לכנופיה שתהפוך את העלילות לאמת.
אם אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי וחושב שהוא פוגע בראש ובראשונה בבית המשפט, עליי לטעון שהמשטרה והפרקליטות הם סוכני "השמאל והתקשורת" שתופרים תיקים על יריביהם ובראשם ראש הממשלה ורעייתו.
אם אני מיישב את הגולן ונאבקתי נגד הנסיגה מהגולן, עליי לתמוך בפולחן האישיות לנתניהו, שניסה למסור את הגולן לאסד.
אם אני דוגל בריבונות ישראלית על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, עליי להאמין שהשב"כ רצח את רבין ושאר הבלי תאוריית הקשר והשקר הבזויה.
אם אני תומך במאבק נחרץ בטרור, עליי להאמין שהשב"כ שותל בבית ראש הממשלה עובדים ש"ישמיצו" את "הגברת" (או "הגיברת").
אם אני פטריוט המאמין בכל ליבי בצדקת הציונות, עליי להצטרף למסע השיסוי והשיימינג נגד מפכ"ל המשטרה שמעדיף נאמנות למדינת ישראל ולחוקיה על פני נאמנות אישית לחשוד שמינה אותו.
אם אני מתנגד לעקירת יישובים עליי לתמוך בחוק קרנות המזבח המעמיד את ראש הממשלה מעל החוק והופך את ראשות הממשלה לעיר מקלט.
אם אני נץ ביטחוני הרוצה בחיזוקו של צה"ל, עליי לתמוך בהפיכתו לכנופיה ולהסית נגד מפקדיו.
אם אני יוצא נגד האנטישמיות של הbds- והארגונים המובילים מסעות דה-לגיטימציה נגד המדינה היהודית, עליי לתמוך במנהיגים אנטישמיים ובמכחישי שואה כמו המפלצת לה-פן, כיוון שכעת הגזענות שלהם מתמקדת במוסלמים.
אם אני רואה בהסכם הגרעין האיראני כניעה של המערב והסכם מינכן 2, עליי לטעון שאובמה הוא מוסלמי איסלמיסט איש האחים המוסלמים אנטישמי וכ--י מסריח.
אם טענתי וכתבתי שעל אולמרט להתפטר מתפקידו בשל החקירות נגדו, עליי לתמוך בחוק האוסר חקירות נגד ראש הממשלה.
וכו' וכו' וכו'.
ובכן, לא. אני מסרב לקבל את עסקת החבילה הזאת.

* מעצמה הומניטרית – על ישראל להציע לאיראן סיוע הומניטרי בעקבות רעידת האדמה.

* בחסות התיקון - הרוגים ופצועים במסע ירי רצחני בבית ספר יסודי בקליפורניה, במסגרת מימוש זכויות האזרח על פי התיקון השני לחוקה האמריקאית.

* ביד הלשון: על המשמר – "על המשמר" היא תכנית תחקירים שבועית בערוץ "כאן 11", העוסקת בסוגיות של צרכנות, שחיתות וחברה. משמעות השם, היא תפקידה של התקשורת לעמוד על המשמר ולהתריע על עוולות חברתיות ושחיתויות.
במודע או שלא במודע, אני משער שבמודע ובכוונת מכוון, שמה של התוכנית הוא שמו של עיתון ישראלי בשם זה, שיצא בשנים 1943-1995. היה זה בטאון תנועת "השומר הצעיר" – תנועת הנוער "השומר הצעיר", תנועת ההגשמה שלה – הקיבוץ הארצי ומפלגתה – מפ"ם. העיתון נקרא תחילה "משמר", כביטוי לשמה של התנועה, וב-1948, במהלך מלחמת השחרור, שינה את שמו ל"על המשמר".
בראש העמוד הראשון, מתחת לשם העיתון, התנוססה מדי יום הסיסמה: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים" (הסדר אינו מקרי).
אורי הייטנר